כּלוּמניקית

בביקורנו האחרון בישראל צימו ואני השארנו את אוצרותינו בידיהם של סבא וסבתא, ויצאנו לכמה שעות זוגיות.
החלטנו לסור ליפו, לשכשך רגלינו בים, ולשוטט בשוק הפשפשים.
החלק של השכשוך, הרגליים והים עבר יופי, ואז עלינו אל עבר יפו, והגענו לכנסייה הזו שנמצאת ממש מול הים.
נכנסנו פנימה לרגע וכשיצאנו, איכשהו, הרגל שלי נתקעה בתוך מן מוט מתכת על הקרקע שנועד לתפוס את דלת הכנסייה פתוחה, אבל לא היה בשימוש אותו יום.
הכאב היה גדול, ותוך שניות בודדות התנפחה לי גּוּלה שחורה בגודל של כדור פינג פונג על כף הרגל.
צימו קשר לרגלי את הקרדיגן כדי להפעיל לחץ על הנפיחות, ואז ישבנו על הספסל.
ואני מיררתי בבכי.
לא בכי מעודן של דמעה מתגלגלת על הלחי. בכי מתייפח, מר וחריף.
הבכי אולי השתחרר מהכאב הפיזי הלא צפוי של אותם צהריים, אבל הוא נמשך ונמשך ונמשך בגלל כאב אחר. יומיומי, בנאלי, וחונק גרון.

כבר לפחות שלוש שנים, שמתי לב, אין לי יותר הרגשת גאווה.
לא משנה מהו המעשה. אם ניסיתי לעשות משהו לא הצלחתי, אז בּרוּר. אם כבר, מה בכלל גרם לי לחשוב שאצליח?
ואם ניסיתי לעשות משהו וכן עשיתי אותו, אז זה סתם. גם לא עשיתי מי יודע מה טוב, אפשר היה לעשות טוב יותר.
זה לא נחשב. אם אני עשיתי, כל אחד יכול. וגם בכלל לא משנה יכול לא יכול, כי זה חסר משמעות. ובעיקר - חסר ערך.
הכל הכל הכל חסר ערך.

תגידו - שלוש שנים ככה ולא שמת לב?
ברור ששמתי לב. אפילו הזכרתי את זה פה. זה גם לא קרה בן לילה, אלא כתהליך מתמשך של פיחות בתפיסתי את ערך מעשיי.
ואני חושבת שבהתחלה, על אף שהצטערתי שהדבר הוא כך, סוג של השלמתי עם זה.
חשבתי לעצמי, שאמנם בעבר היו זמנים שהרגשתי בהיי מטורף בעקבות הצלחה כזו או אחרת, אבל זה תמיד היה זמני, ותמיד היתה מגיעה נפילה אחר כך. אז בשביל מה?
אמרתי לעצמי שכל עוד ברגע העשייה אני שואבת סיפוק מהעשייה עצמה, זה לא נורא אם אחר כך אני מבטלת את ערכה.
וגם, יש כאן יותר מדי האחזות ב"אני" ו"עצמי" וכל מיני תוויות. כל כך קל להתאהב בתווית. כמה משחרר, להיות מסוגל לומר על עצמך: אני X, זה מקומי בעולם. משחרר ושקרי.
ובכלל, כמעט כל פעם בעבר שחתרתי להשגת הישגים "רשמיים" שיובילו להרגשת שייכות "רשמית", הרגשתי מזייפת. אז אולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש?

אני מאמינה לגמרי במה שאמרתי על תוויות.  אני חושבת על הביטוי "קָשָבֵנו מיכאל גורדוס" - זוכרים אותו ממבזקי החדשות ברדיו?
הוא היה מקשיב לגלי הרדיו בשידורים בערבית, מתרגם ומביא אינפורמציה. הנה מקצוע שלא קיים יותר מחוץ לשירותי הביון. אז עד כמה אמיתי יכולה להיות התווית הזו: "קָשָב"?
תוויות כמו "סוכן נסיעות", "עיתונאי", "חנווני", איבדו כולן מהמוּצקות שלהן. ומנגד, הגיעו כל היועצים.
ובכל זאת, הזירה בה אני מרגישה הכי הכי גרוע היא הזירה המקצועית.

אני אומרת לעצמי: בגילי, הייתי צריכה כבר להיות משהו. הנה, כל כך הרבה אנשים בני גילי הם כבר שם. איפה אני?
ועדיין, גם כשהיה לי מקצוע, רשמי, עם כרטיס ביקור, ותפקיד מוגדר וקורות חיים מתאימים והכל, הייתי קמה ומרגישה במקום הלא נכון.
וכמובן, לכאורה גם עכשיו אני כבר משהו: אני בעלת עסק.
הקמתי אותו במו ידיי, בעשרת אצבעותיי, כמעט לגמרי לבדי. סיבה לגאווה, לא?
סיבה אולי, אבל גאווה אין.
המוצרים הם טובים, האתר הוא יפה, הלקוחות משבחים, אבל בעיני זה לא משנה. כי סרט המדידה שבו אני מודדת את העסק הוא הנוקשה מכולם: האם העסק הוא רווחי?
והוא לא. הוא גדל לאיטו, אבל עדיין לא, וזה יקח זמן.
אלא שלא יעזור כמה אני אומרת לעצמי שהצלחה זה משהו שלא קורה בן לילה, אלא בהשקעה עקבית, לאורך זמן.

כל יום מחדש אני מרגישה לא "עובדת", אלא - "חיה על חשבון אחרים". והתחושה הזו רודפת אותי.

אין בי גאווה על האמהוּת שלי. אני גאה בילדיי בלי סוף, אבל מתקשה לראות בעצמי מקור חיובי לטוּב שפורץ מהם.
בסיכומו של דבר, תחת הביקורת שלי, רוב הזמן אני לא מספיק.
בגלל שלפעמים אני מאבדת את הסבלנות, אני לא מספיק סבלנית.
בגלל שיש זמנים שאני בוחרת ומעדיפה לא להיות אתם, אני לא מספיק אתם.
אין טעם לומר - אבל את עושה כך, ואת עושה אחרת. הוא שאמרתי: זה לא נחשב.
וכל הזמן, ההרגשה הזו, שאני מפספסת את החיים האמיתיים. שהחיים עוברים, ואני לא לגמרי נוכחת בהם, מרוב דאגה.

הלחץ, כל הזמן, כל הזמן. נו, אתם יודעים. התחושה הזו של מועקה בחזה, דופק מהיר, נשימה מואצת.
מדי פעם אני שואלת את עצמי: "כמה את לחוצה עכשיו?" ומד הלחץ הסובייקטיבי הזה מעולם לא יורד מתחת ל-3, אלא אם כן אני נעזרת בקצת שוקולד. אני פוחדת ש:

1. שאני אפספס את הזמן שלי עם הילדים.

2. שאני לא יכולה להיות עצמאית כלכלית ותלויה באחרים לקיומי. שאצטרך לשוב לעבוד כשכירה, ואתקשה למצוא עבודה כי הפכתי ללא רלוונטית.

3. שאני חלשה פיזית, ובהעדר נוחות אתפרק. בהעדר נוחות = שלל מחשבות אפוקליפטיות. שואה. להיות פליטה. מלחמה. נרדפוּת.

4. שאשכח. שאני כבר שוכחת את הילדוּת של הילדים שלי.

5. בדידות. שבהעדרו של צימו אני לבד בעולם ולאף אחד לא אכפת ממני.
6. שאני מבזבזת את חיי, ואצטער על כך בעתיד או על ערש דווי.

אני לגמרי מבינה. וחבל לי שהיא הרגישה ככה, היא בטח היתה בסדר גמור.

אה, וואללה?

אני בדרך כלל אוהבת לכתוב על איך שלמדתי דברים. אז הנה מה שלמדתי כעבור שלוש שנים של אי הרגשת גאווה:
בכלל לא משנה כמה התוצאה טובה או לא, אין חדווה בעשייה.
זה לא אומר שאני לא נהנית משום דבר אף פעם. אלא שבגלל שהכל חסר ערך, ושום דבר לא נשאר, ישנה תחושת אשם תמידית.
אם עבדתי - הייתי צריכה להיות עם הילדים. אם הייתי עם הילדים - הייתי צריכה לעבוד.
כל זמן שבו אני עושה משהו שבו המרוויח העיקרי הוא אני (כמו התעמלות, כתיבה או צילום), אני לא רק פרזיטית, אלא גם מכלה את זמני על שטויות.
כמו נקר על עץ, מנקשת המחשבה - "לא מגיע לך. את לא ראויה."
ואז אני רואה תמונות של עלי דוואבשה התם או איילן קורדי הפעוט שנשטף אל החוף, ומרגישה שמעצם היותי, גזלתי מהם את חייהם. להם הגיע יותר לחיות. בהם היה יותר ערך.

בוודאי שאני בדיכאון, וכי מה?
לפעמים אני חושבת - אולי שיחות יעזרו. לפעמים אני חושבת - אולי תרופות.
אבל הייתי שם, וגם שם. בשני המקרים, חלפו מאז הרבה מאוד שנים, אבל הם לא עימעמו את הסקפטיות.
השיחות לא סייעו, אם כבר הזיקו. התרופות בטווח הארוך כנראה עזרו, אבל הדרך, אוי הדרך. ככל שהבחירה בידי, אני לא רוצה לצעוד בה שוב.
עמוק בפנים, אני גם מבינה שזו לא הדרך. כי זה שוב, לחפש את הפתרון בחוץ. אני לא ממעיטה בערכה של עזרה חיצונית, בכלל לא.
אבל בסופו של יום, האחריות למצוא את הערך בחיים שלי היא עליי. כמו פעוט שלומד לצעוד, הוא אולי נתמך, אבל את רגליו הקטנות הוא זה שצריך להזיז.
אז אולי מקום טוב להתחיל בו, הוא לתרגל מחדש להרגיש גאווה.
בכנות, אני לא לגמרי בטוחה איך. אבל נדמה לי שפעם ידעתי, אז אולי זה כמו מה שאומרים על אופניים.

צעד תימני

לאחרונה הייתי עסוּקה. עסוּקה ושמחה.

מוקד העניין שלי ממלא אותי, אבל התלבטתי אם לכתוב עליו משהו או להמתין מספר שבועות, אולי חודשים.

לבסוף, החלטתי לספר קצת, בעיקר כדי לזכור, יום אחד רחוק, מה חשבתי לעצמי.

כי אם יש משהו שאני בדרך כלל לא עושה - זה להמר.

אם להודות על האמת, בשבועות האחרונים אני מתקשה להקפיד על פעילות גופנית, ולא טוב לי עם זה. זה בא כחלק  מתחושת שפיפוּת כללית יותר, שנגעה רובה ככולה לסוגיית מציאת העבודה.

היתה עוד סיטואציה של כמעט עבודה אבל לא. שזה ניחא, אבל יותר ויותר מצאתי את עצמי שולחת קורות חיים בתחושה מאוד מעורבת.  

לא מעט מהעבודות שאני פונה אליהן הן לא עבודות שאני באמת רוצה לעשות. אלו עבודות שאני כשירה ומתאימה לעשותן, אבל לא ממש רואה את עצמי מחזיקה בהן שנים.

אז מצד אחד, אני לא רוצה ולא יכולה לוותר על תעסוקה. ומצד שני, אני יודעת שיש לי גלריה של שעונים מתקתקים:

החיים המקצועיים כאן אינם אדיבים לנשים מבוגרות. כלומר, בוודאי, יש נשים מבוגרות בשוק התעסוקה. 

אבל אם אני מסתכלת על שש השנים שעבדתי כאן בעיסוקים "קרייריסטיים", לאורך כל הדרך בלט לי לעין כמה מעטות היו הנשים מעל 40 שעבדו בתפקידים מקצועיים. 

גברים בחליפות - בלי סוף. נשים צעירות - בהמוניהן. אבל החל מגיל מסויים, הן פשוט מתפוגגות.

ברור לי שזה גם עניין תלוי מגזר, ובמגזרים תעשייתיים מסויימים (למשל סביב תקשורת, שיווק, או יחסי ציבור) המצב שונה. אבל אלו לא התחומים בהם אני עוסקת. 

באלו שכן, לא היה ספק לאן הרוח נושבת. כדי להיות בין אלו ששורדות, צריך, בין היתר, להתבסס בתפקיד לא-זוטר לאורך זמן. אלו תפקידים תובעניים, והשעות ארוכות.

על פניו, (עם נסיון מקצועי, רגע אחרי תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטה מדורגת היטב) אני בדיוק ברגע הנכון לעשות זאת. אלא שיש עוד שעון מתקתק.

טרם בואו של בּוּבּה לא יכולתי לדמיין, בשום צורה שהיא, עד כמה הוא יהפוך את חיי לטובים יותר. מתוּקים יותר. שמחים יותר. 

כפי שכבר סיפרתי, ממש לא ידעתי איך ארגיש לגבי כל עניין הילדים, ואף פעם לא הייתי אמהית במיוחד. 

ואז הוא בא, והתחלתי להפנים באופן אישי את המשמעות עבורי של לבנות משפחה. בקצרה ובתמצות, אני רוצה עוד ילדים.

ומכיוון שאני תיכף בת 34, וגם ההריון הראשון לא מיהר להגיע, אין לי הרבה זמן להתבחבש. אבל אם אני נכנסת להריון לפני שמצאתי עבודה, אין לי סיכוי למצוא תפקיד רציני במהלך ההריון. 

ואם, בשלב הזה של חיי,  אני יוצאת משוק העבודה לשנה, לחזור אליו יהיה בעייתי עוד יותר מעכשיו. והנה, עובדה שעכשיו בעייתי.

אבל מצד שני, רק המחשבה שאני אפספס עוד ילדים בגלל המרדף אחרי התפקידים הבאים מעבירה בי צמרמורת. כיום ברור לי שאם יש משהו שימלא אותי חרטות למשך שנים - זה פספוס שכזה.

אז לכאורה המסקנה היא, שאני קודם צריכה עבודה, ואז להתבסס בה, ואז להכנס להריון, ואני צריכה שכל אלו יקרו אתמול.

אז בחלוף השבועות החלה להבנות מועקה שנבעה מהלחץ הזה, בתוספת תחושת דכדוך על כל שלטי ה"אין מוצא" שאני רואה סביבי. 

ובכל זאת, אני משתדלת לא לזנוח את שאיפות האיזוּן, ולפני מספר שבועות יצאתי לריצה. 

במהלך הריצה הרהרתי בכל האמור לעיל, אבל גם הרהרתי בעקרון המוסרי של ניצול ההזדמנויות שעומדות בפניך.

חשבתי לעצמי: איך ייתכן שבורכתי בכל כך הרבה טוב, ואני חשה כזו מצוקה? משהו כאן לא הגיוני בכלל!

יש לי בריאות. יש לי בן זוג אהוּב וילד מוּפלא, לא חסר לי דבר. זכיתי להשכלה, זכיתי לעבוד בעבודות מעניינות, לטייל ברחבי העולם. 

הגשמתי כל כך הרבה חלומות, לגדול שבהם ערגתי במשך שנים. הנה, אני חיה כאן בעירי האהוּבה, והנופים אשר על פניהם אני חולפת הם לא רק יפים ומקסימים, הם ביתיים ומוכרים.

כל כך הרבה אנשים בעולם חיים תחת דיכוי, בעוני, חווים מחלות קשות, פחד וצער, וברולטה המשוּגעת הזאת, הסיבה היחידה שאני לא חווה את כל אלו כיום היא נטו מזל.

אז לכל הפחות, ולו מטעמים מוסריים, אני צריכה להיות כנה ולשאול את עצמי: האם אני באמת מנצלת את כל ההזדמנויות שעומדות בפני?

כשהעליתי את השאלה הזו בראשי, התשובה המיידית היתה: "כן". 

הנה, אני פונה למשרות. אפילו כאלו שלא מוצאות בעיניי. הנה, אני עוסקת בכתיבה מקצועית כדי לשדרג את סיכויי (למרות שגם היא די נתקעה במסגרת השפיפוּת והלחץ).

העניין היחיד, חשבתי לעצמי, הוא שזו הנישה שלי, ואני לא באמת יודעת לעשות דברים אחרים.

אבל אז עצרתי וחשבתי שגם זה בעצם לא לגמרי מדוייק. למשל, למדתי די הרבה מתימטיקה. לימדתי די הרבה מתימטיקה. אני אוהבת ללמד מתימטיקה. אז הנה עוד דבר.

ואז, פתאום, נזכרתי במשהו אחר.

משהו שדחקתי הצידה לפני חודשים רבים, ומאז כמעט הספקתי לשכוח לחלוטין.

כשהתחלתי עם הלימודים במנהל עסקים, היה לי מושג מאוד ברור למה אני עושה את זה. רציתי להשיג תפקידים ספציפיים, בדיוק כאלו שיאפשרו לי להמשיך להתפרנס במקצוע לאורך שנים.

אבל כבר בשלב די מוקדם של הלימודים שאלתי את צימו אם הוא חושב שעצם העיסוק הזה בעסקים, במה עובד, באיך לגרום לדברים לעבוד, יכול לעזור למצוא רעיונות לעסק עצמאי.

על פי אותו פּרינציפּ לפיו, אם אתה פותח את אופק החשיבה לצורות חשיבה מסויימות, יעלו לך רעיונות שלא היו עולים אלמלא כן.

"בטוח", צימו ענה. ענה וצדק: לפני למעלה משנה, אחרי כל מיני נבטים שלא הבשילו, עלה לי רעיון כזה. 

גילגלתי אותו בראש. ואז שיתפתי בו את צימו וגילגלנו אותו יחדיו. ואז ערכתי בירורים ראשוניים, והוא עדיין נראה הגיוני. עם המון סוגיות שצריך לפתור, ברור, אבל ברמת העיקרון, היה נראה שיש שם פוטנציאל.

ואולי באמת היה, אבל חוץ מפוטנציאל היה לי גם תינוק קטן, עבודה במשרה מלאה, ודיסרטציה לפתח ולכתוב בשביל לסיים את הלימודים.

אז דחקתי את הרעיון הצידה.

כשסיימתי עם הלימודים, לכאורה היה הרגע המתאים להזכר בו שוב, אבל זה לא קרה, כי כיוונתי לחזור לשוק העבודה, אותו בזמנו עזבתי על מנת להשלים את התזה התובענית.

ועכשיו אני כאן. יש לי זמן. יש לי מרץ. יש לי רעיון, והוא אפילו לא דורש המון השקעה כספית.

אז בשבועות האחרונים הרעיון הזה הבשיל לכדי מוצר בשלבי פיתוח. מיתוג. בניית אתר. פתיחת חשבונות עם ספקים. 

עם המון סוגיות שצריך לפתור, ברור, אבל ברמת העיקרון, עדיין נראה לי שיש שם פוטנציאל.
יש לו את היתרונות של התאמה למכירה ברשת, אבל אפשר גם למכור אותו ישירות לחנויות מסויימות שיחזיקו בו. אין בדיוק כמותו בשוק. עד כמה שאני יכולה לאמוד, יש ביקוש.
ואם לשפוט על פי העבר, אני כותבת היטב, נהנית משיווק, וטובה בפיתוח עסקי. כך שהידיעה שהמון מהזמן שלי יוקדש למאמצים שיווקיים לא מרתיעה אותי, להיפך.
העסק עצמו, העיסוק בו, הקידום שלו, המכירה של המוצר, נראים לי מאתגרים ומלאי פוטנציאל. 

אז כשאני מתכוונת פוטנציאל, אני מתכוונת לרווחיות כספית, בוודאי, אבל לא רק:

אני מרגישה שבצומת שאני נמצאת בה כרגע, נוצרה פתאום אפשרות נוספת.
במקום להסתובב במעגלים, לחוצה מהרצון להשיג גם קריירה וגם משפחה תחת האילוצים הקשוחים של התרבות העסקית בה אני פועלת, לנסות משהו שונה.

אני חושבת על הרווח של עבודה מהבית. על כך שאתה אמנם עובד קשה, אבל בונה משהו שהוא שלך. 

על כך שמהרגע שהפלטפורמה קיימת, יש אפיקים שונים להגדיל דרכם את העסק, ולכן ככל שעובר הזמן לחזק את כושר ההשתכרות, במקום לדאוג מהגיל.

על כך שאני לא אצטרך לדאוג מאם אני מבאסת את הבוס או את הארגון עם ההריון הבא. 

כמובן, כל דבר בא עם מחיר. למשל, העסק ידרוש המון עבודה והשקעה מצידי, ואמנם מציע אפשרות גידול יציבה ומבטיחה, אבל בטווח הקצר בוודאות לא ינפק רווח בסדר הגודל של השכר שלי כשכירה. 
והמחיר הכבד ביותר שאני רואה כרגע, הוא עזיבת התחום המקצועי שלי.

שאם מאיזושהי סיבה אחרי שנתיים או שלוש אני מחליטה שזה לא מתאים או לא מתקדם, ללכת אחורה זו לא ממש אופציה.

אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך לחשוב על הרעיון ההוא שהיה יכול להיות נחמד, שאולי היה עובד, אבל אף פעם לא לדעת?
אז החלטנו, צימו ואני, ללכת על זה. ומה כולל ה-"זה"? על כך אספר יותר בבוא העת.

כמעט עבודה

באותו יום בו חגגנו את יום נישואינו, קיבלתי טלפון מסוכן השמה, עם תשובה לגבי תפקיד אליו התראיינתי שבוע קודם לכן.

הראיון ההוא נמשך ארבע שעות, וכלל פגישות עם שלושה אנשים, ויצאתי ממנו בהרגשה טובה.

קדם לו ראיון שבועיים קודם לכן, שכלל פגישה עם שני אנשים, ולראיון ההוא עוד קדמו מבחנים אינטרנטיים שבדקו יכולת אנליטית ויכולת מילולית.

בדרך כלל תחושות הבטן שלי בנוגע לראיונות לא מטעות אותי. אני יודעת להבחין מתי אני מפשלת, ומתי אני מצליחה.

כך שלאורך השבוע, בזמן שהמתנתי לתשובה, תיארתי לעצמי שהשיחה שתגיע תכלול הצעת עבודה.

הייתם חושבים שלאור התחושות הטובות, השבוע הזה עבר בנעימים, או אולי היה צפוי עקצוץ של ציפיה, וחרדה קלה: "מה יהיה אם לא?"

בפועל, הייתי מתוחה כל השבוע, דווקא בגלל הכמעט-ודאות שזו העבודה שאשיג.

כשהגיע הטלפון עם ההודעה המפתיעה, מובן שחשתי באסה. 

אבל כששאלתי את עצמי על מה אני מרגישה באסה, שמתי לב שאני מאוכזבת כי זה אומר לחזור לאי-הודאות של תהליך מציאת עבודה. 

מעצם העובדה שלא קיבלתי את התפקיד הספציפי הזה לא הייתי מאוכזבת בכלל.

אז מה בעצם קרה כאן?

כשפנו אלי בנוגע לתפקיד, הייתי מאוד בעניין: גם חברה גדולה-אבל-לא-גדולה-מדי, גם תפקיד שנשמע על פניו מעניין.

המבחנים היו ניג'וּז, אבל הראיון הראשון עבר בנעימים, ואמרו לי מיד בסופו שהם מזמינים אותי לראיון נוסף.

במהלך אותו ראיון עלו, על פי הבנתי, שמות של לקוחות איתם עובדת הקבוצה, ובאופן כללי למדי, סוגי פרוייקטים עליהם עובדים.

הנחתי שבאותה מידה שהם מחפשים לראיין אותי יותר, כך בשיחות הבאות אני אקבל הבנה מלאה יותר של אופי התפקיד.

עם זאת, שאלה אחת באותו ראיון עוררה בי תחושת אי נוחות, וכיוונתי לבדוק אותה מקרוב בסבב הראיונות הבא:

נשאלתי עד כמה אני נכונה לעבודה פרוייקטלית שעשויה, למשל, לדרוש שהות של 3 חודשים בסקוטלנד. 

ובכן, הבה נאמר את האמת: לא, לא בא לי להיות מוצבת לשלושה חודשים בסקוטלנד. אני לגמרי בעד עבודה במשרה מלאה, אבל הייתי שמחה פשוט לנסוע הביתה בסוף היום.

מישהו שקורא מהצד יכול לתהות, ובצדק, מדוע לא פשוט אמרתי: יש לי ילד קטן, אני לא מחפשת להיות רחוקה מהבית.

אבל ביני ובין עצמי, החלטתי שאני לא מתכוונת לנדב מידע על מקומו של בּוּבּה בחיי. לא מתוך מטרה להסתיר, חלילה, אלא דווקא כדי למנוע ערפּוּל עבורם:

מנסיוני כמראיינת, אי הוודאוּת לגבי מרואיין פוטנציאלי והרצון למצוא את האדם הנכון גדולים לפעמים עוד יותר מאשר אלו של הצד המתראיין.
וכמראיין, אתה מנסה לקרוא בכדור הבדולח מי ומה הוא האדם שמולך, ולבנות תמונה בראשך של התפקוד שלו במשרד.
זה קשה גם ככה, וזה הופך הרבה יותר קשה כשמכניסים גורמים מבלבלים לתמונה.
באותו אופן שנשים לא רוצות שמעסיק עתידי יעשה חשבון בראש מתי הן ייכנסו להריון על פי גילן או המראה החיצוני שלהן, ושגברים לא רוצים שמישהו יחשבן כמה ימי מילואים הם ייצטרכו לשרת,
כך גם אני לא רוצה שמעסיקים עתידיים ינסו לפענח מה יהיו האילוצים שלי ואיך אני אתמודד איתם, ואני לא רוצה שהם יחפשו סימנים מסתוריים בהתנהגותי או דברי.

תשובתי, אגב, היתה שאני מוכנה לשקול את העניין, אבל שאני רוצה להדגיש שאני מעוניינת בתפקיד שממוקם ברוב המכריע של הזמן בלונדון או סביבתה.
ובכל זאת, רציתי לדעת עד כמה השאלה ההיא היפותטית, ובאופן כללי, עד כמה התפקיד מציע איזון של חיי עבודה ומשפחה.

ובכן, בסבב הראיונות השני, כל אחד מהאנשים בא מרקע קצת שונה, ועוסק בפרוייקטים בגוון שונה. דיברנו עליהם, ודיברנו עלי, ודיברנו על מקצת מהנסיון שלי.
ולא הרגשתי שאני מצליחה לקבל איזושהי הבנה מספקת של מה, תכלס, הפרוייקטים עליהם אהיה צפויה לעבוד.

לגבי הסוגייה שהטרידה אותי, בעיקר עניין אותי לשמוע מה יאמר המנהל הבכיר, איתו נפגשתי אחרון.
סיפרתי לו על השאלה שעלתה בראיון הקודם, ואמרתי שאני מעוניינת להבין מה הסבירות לכך, לאור פיזור העסקים שלהם ברחבי האי.
התשובה שלו הלכה בערך ככה:

"תראי, אנחנו רואים הרבה פוטנציאל בסקוטלנד, ומאוד מנסים לפתח שם עסקים.  עם זאת, כרגע רוב הלקוחות שלנו הם בלונדון או סביבתה, ואנחנו שואפים שכחלק מעניין פיתוח המערכת יחסים,
אלו ימשיכו להיות לקוחות שלנו. ואנחנו כן חברה שמכילה כוח אדם מבוגר יותר, יציב, עם משפחות. אבל מצד שני, התפקיד הוא כזה שדורש דינמיות, כי אנחנו לא יכולים לבחור את הלקוחות שלנו.
אז למשל, יש אצלנו מישהו בעל משפחה שהוא ממנצ'סטר, וכבר שנה טס לפרוייקט בלונדון כל שבוע, וחוזר לסופ"ש. עכשיו, נכון שרוב הלקוחות שלנו כיום הם בלונדון או סביבתה, אבל לפני שנתיים רוב הלקוחות
שלנו היו באירלנד, ולפני ארבע שנים רוב הלקוחות שלנו היו בדנמרק, כך שבעצם אני לא יכול להגיד לך איפה יהיו רוב הלקוחות שלנו עוד שנתיים."
המממ.

כשחזר עלי סוכן ההשמה עם התשובה השלילית, היה לו גם הפידבק שנמסר חזרה, ואשר מצאתי מאוד מועיל:

נאמר לו שהם התלבטו בעניין רבות. ברמה האישית, הם כולם חיבבו אותי. ועם צדדים מסויימים של העבודה, לא היה ספק שאני אהיה מאוד טובה בהם.
דברים כאלו תמיד נחמד לשמוע, בעיקר כי זה אומר שהייתי מספיק נינוחה בשביל לא לנסות להיות מישהו אחר.

אבל עלו חששות: למשל, העובדה שלא ירדתי לפרטים מעמיקים ונצמדתי לשיח ברמה כללית יותר. הם תהו האם זה מצביע על היעדר יכולת לחדור לעובי הקורה או מה.
זה, לדוגמא, ללא ספק פידבק מהסוג המועיל ביותר, כי כל כך קל לתקן משהו כזה בפעם הבאה.
אבל הפידבק הנוסף הוא זה שקצת התמיה אותי: הם לא היו בטוחים באילו פרייקטים עתידיים שלהם אוכל להשתלב.

אני לגמרי שמחה להותיר את השיקולים לההתאמתי לתפקיד בידי מראיינים.
ממילא הם מכירים את העסק שלהם טוב יותר, ואין לי דרך לנחש מה מערך השיקולים שלהם. כל מה שאני יכולה לעשות כמיטב יכולתי הוא להציג את עצמי באופן נאמן למציאות.
אבל כאן היה ממש עניין שבו חשבתי, מתוך המודעה והשיחות עם הסוכן, שהם מחפשים משהו לתפקיד א', ומסתבר שהם מחפשים משהו שהוא אולי לתפקיד א' אבל אולי בכלל לתפקיד ב' או ג'.
אין לי מושג. וגם כאן יש לקח מאוד חשוב - ייתכן והייתי יכולה לפזר חלק מהעמימוּת קודם לכן, ייתכן ולא.
אבל ללא ספק, להבא אני אשתדל להגיע לקו הסיום עם הבנה ברורה יותר של אופי התפקיד.

וזה מחזיר אותנו להרגשת הבאסה באותה שיחת סירוב טלפונית.
יש ביטוי כזה, שאומרים בראש חודש אדר: "אין שמחה כהתרת ספקות".
אז כן, נותרתי עם ספקות: ספקות לגבי עתידי המקצועי, חששות של מה יהיה ואיך יהיה ובעיקר - מתי???
אבל באותה העת שמתי לב שנגוזו כל כך הרבה סימני שאלה וספקות שאכלו אותי במהלך השבוע, עת המתנתי מהם לתשובה.
איפה יהיה ממוקם הפרוייקט הבא? וזה שאחריו? ובכלל, באילו מן פרוייקטים מדובר? אולי יסתבר שכל העניין היה טעות וזה בכלל לא התפקיד שחשבתי שאני פונה אליו?
הייתי מבואסת, כי עכשיו צריך לחזור לתהליך הלא נעים של מציאת עבודה, על כל אי-הוודאות שכרוכה בו.
אבל הבנתי שאת ההקלה הראשונית עם בשורת התשובה החיובית היתה מחליפה תחושה מתמדת של אי-וודאות, והוּקל לי מאוד כשהותרוּ הספקות.

מאוד הייתי רוצה למצוא עבודה בקרוב, אני מודה שזה קצת מעיק עלי, להרגיש "בחוּץ".
זה יגיע? 

כפולות של שבע

לפני כחודש שמעתי על כך שיצא סרט דוקומנטרי חדש. לכשלעצמו, לא דבר חריג.

המעניין בסרט הספציפי הזה הוא שהוא חלק מסדרה של סרטים, וכבר למעלה מחמישים שנה יוצא אחד חדש כל תקופה קבועה.

אחת לשבע שנים.

כשנוצר הסרט הראשון (אשר צולם ב-1964), אף אחד לא שיער שהוא יהפוך לכזה מפעל חיים, במובן הכי מילולי של הביטוי:

סרט התעודה אוסף קבוצה של ילדים אנגלים בני 7 ומראיין שוחח עמם: מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים, מה הם חלומותיהם, שאיפותיהם לעתיד, מה דעתם על הנושאים הבוערים של התקופה.

ואז אחרי שבע שנים, חזרו לראות את הילדים הללו שוב פעם, הפעם כנערים ונערות. 

ובמאי הסרט (שעם השנים גם הפך לבמאי הוליוודי מפורסם) המשיך להתדפק על דלתם אחת לשבע שנים, כדי לראות מה קורה ומה נשמע.

מאחורי כל התרגיל היתה אמירה לא-מוסווה-בכלל: מי שתגדל להיות בעתיד, נקבע במידה רבה על ידי הרקע ממנו אתה בא. כפי שאומר ביטוי ישן:

תראה לי מי הילד עד גיל 7 - ואני אראה לך מי יהיה האיש שיגדל.

זה מוזר, איך לפעמים המציאות  מלמדת אותך דברים שלא שיערת שתגלה.

כן, הסדרה גילתה שחברת המעמדות עדיין חיה ובועטת. אבל על הדרך, היא התגלגלה להציג כמה אמיתות הרבה יותר חשובות.

כפי שיודעים היטב שלושת קוראיי, התקופה הנוכחית מרובה בחיבוטי נפש (אם כי, תכלס, לא שאני יכולה להצביע על איזושהי תקופה בעבר שלא היתה מלווה בחיבוטי נפש). 

מה שכן השתנה ביחס לעבר הוא איזושהי מודעות שהחלה לחלחל בשנים האחרונות, שלא הכל זה נטו אני, וחלק זה פונקציה של פשוט להיות בת אנוש:

הרי, קל לנו לראות התפתחות פיזיולוגית כשהיא קורית מול עיננו. תינוקות גדלים והופכים לילדים, ואלו בתורם מתבגרים והופכים למבוגרים, אשר בבוא העת מזקינים.

אבל המחשבה הקשה יותר לעיכול היא, שיחד עם ההתפתחות הפיזיולוגית יש דפוסים של מחשבות, או הלך רוח שגם הם נלווים לגיל.

נגיד, תחילת שנות העשרים. אני חושבת שלקח לי כמה שנים טובות לעבד את התדהמה בהכרה שזו לא רק אני שהייתי מלאה במתח ובלבול ותחושת אבדן בתקופה שנטען עליה כי היא אמורה להיות "היפה בחיי".
וגם עכשיו, בשנות השלושים: כל כך הרבה דברים שחשבתי שיהיו פּתוּרים ובּרוּרים בשלב הזה עדיין לוטים בערפל, ובמיוחד הדברים אמורים בתחושת שייכות מקצועית וחברתית.
וזה רק כשאני מרימה את מבטי מעבר לפּוּפּיק שלי שאני שמה לב שאני לא שם לבד.

אז אם לחזור לסדרת הסרטים התיעודית, ראיתי בעבר בטלוויזיה סרט או שניים מהסדרה. 

אבל הפעם כששמעתי על הסרט החדש חשבתי שאני ארוויח מהתבוננות בסרטים הללו החל מההתחלה, כי עכשיו הייתי מסוגלת לראות משהו שפשוט הייתי צעירה מכדי לראות בעבר.

בנוסף לכל הדברים האחרים (כמו ההשפעה של מעמד ושינויים חברתיים), כעת היתה בי את היכולת להבחין גם במה שהוא חלק מההתבגרות עצמה.

רכשתי את מארז ה-DVD של כל הסרטים עד גיל 49 כולל (גיל 56 נמכר בנפרד, אצפה בו בבוא העת כשהמחיר ירד).

ואני מודה, שעד כמה שעניינו אותי הסרטים המוקדמים, היו שניים שסקרנו אותי במיוחד: גיל 35 (בהיותי בת 33 וחצי...) ומה צופן העתיד קצת הלאה, בגיל 42. 

כמובן, כמובן, כמובן, צריך לסייג. לא נולדתי ב-1957, לא גדלתי באנגליה.

הנשים מן המעמד הנמוך שמצולמות בסדרה חוות על בשרן את מהפיכות השחרור: בזמן אמת הן מציינות בפליאה עד כמה הן יכולות לבחור להיות גרושות חד הוריות, בעוד אמהותיהן לא יכלו להעז.

כמו כן, אופציות החינוך הפרטי העילי מעולם לא היו רלוונטיות לי כילדה (אם כי כאם לבן צעיר כאן במדינה עם חינוך ציבורי לא משהו, הן הופכות רלוונטיות יותר ויותר).
ובעיקר - זו אשליה לחשוב שתקציר של רבע שעה ערוּכה למשעי פעם בשבע שנים תתן למישהו תיאור מלא וממצה של חייו של אדם.

אבל אחרי שסייגתי, אני אחזור להרהורים שעלו בי בעקבות הסדרה, אשר תוייגה כניסוי סוציולוגי מהחשובים ביותר שנערכו אי פעם.

נדמה לי שהדבר המיידי ביותר הוא החיפוש אחר תשובות בכל הנוגע לאושר. אתה מתבונן בהם ורוצה נואשות לפענח, בעוד חייהם מתגלגלים לפניך:
מה הופך אנשים למאושרים בחייהם? האם זה משהו שנקבע מראש? האם אושר הוא גם עניין של גיל?
אין תשובה אחת, אבל יש תובנות.
למשל, נראה שיצירת תא משפחתי חם תורם לאושר יותר מכל דבר אחר: זוגיות טובה נוטה למלא בורות, וילדים מביאים איתם החלמה ותחושת שלמות שמתעלה מעבר לקשיי היומיום.
אנשים אכן שואבים סיפוק מעבודה או קריירה, והיכולת להיות אדם יצרני היא מרכזית לדימוי העצמי. אבל איכשהו, ככל שחולף הזמן המקום שממלאת המשפחה (או החוסר המורגש בהיעדרה) רק הולך וגדל.

עבורי לפחות, זו לא אמת קלה לעיכול, בתור מישהי שהקדישה את שנות העשרים לבניית עולמה כאינדיבידואל.
אמת, זכיתי בזוגיות נהדרת (עניין שאישית אני מחשיבה הרבה יותר כמזל מאשר כמשהו שעשיתי במו ידיי). אבל באופן שלא חורג מהנורמות התרבותיות סביבי, היה חשוב לי להגשים את עצמי.
מעבר לכך, חווית המשפחה האישית שלי השפיעה מאוד על הערכתי את רמת הסיפוק שמשפחה יכולה להעניק.  
כך שבמשך זמן רב חוויתי אמירות על הגשמה עצמית דרך ילוּדה כמסרסות, ולקח הרבה מאוד זמן עד שיכולתי לדמיין ילדים כחלק מעולמי.
אז האם שגיתי בהמתנה עם משפחה עד שנות השלושים המוקדמות? ומצד שני, האם הייתי בכלל מסוגלת לבחור אחרת?
מאחר וכל תובנה שלי כיום היא גם תוצר של כל הדברים שעשיתי בעבר ולכן אין הגיון בהסתכלות אחורה.
העניין האמיתי כאן הוא סביב הבחירות שעוד יש בידי לעשות, והאופן שבו אני מתנהלת בחיי היום יום.

מסר נוסף שרק מתחזק עם השנים הוא: לא תוכל באמת לברוח ממי שהנך.
אולי הגלעין לא נחשף במלואו בגיל 7 אלא רק קצת יותר מאוחר, אבל הוא ללא ספק שם. לא כאבן פינה שקטה אלא כפצצה מתקתקת, מהסוג שימשיך להשפיע עליך תמיד.
חלק מהדברים ניתן ללטש בקצוות: אנשים מתגברים על ביישנותם וקצת יוצאים מקליפתם, או מפתחים רוך ומודעות עצמית שאולי לא היו שם בעבר.
ההתחבטות בשאלה מה ניתן לשנות ומה צריך פשוט לקבל היא כמובן לא חדשה, אבל התשובה שמציע תיעוד הזמן היא:
כמיטב יכולתך, אתה משנה בך את מה שעוזר לך לחיות טוב יותר עם האנשים סביבך.
נכון, לפעמים זה גם אומר לשנות את האנשים סביבך (כמו כשמדובר בזוגיות שמתפרקת או במקום מגורים לא מתאים).
אבל זה אף פעם לא הדבר היחיד שמשתנה, ותמיד מעורבת גם מידה של הסתגלות עצמית.

אחד הדברים המרשימים ביותר שעולים באופן חוזר ונשנה הוא הסיפוק הבלתי רגיל שאנשים שואבים מנתינה.
תחשבו על זה: 14 ילדים אקראיים, מרקע כלכלי וחברתי לגמרי שונה, מה הסיכוי שארבעים שנה קדימה, כל כך הרבה מהם יהיו מעורבים בנתינה?
אחת הפכה בשלב מאוחר בחייה לעובדת סוציאלית התומכת באנשים שחוו אבדן. אחר וזוגתו הפכו למשפחת אומנה. שלישי הפך למורה לילדים מרקע נחשל, רביעית ספרנית ילדים באיזור מצוקה, חמישי הקים קרן צדקה לסיוע שיקום בולגריה, ההוא הפך לנציג שירות קהילתי...
אני מאוד מזדהה עם הדחף הזה. בחודשים האחרונים ניסיתי להתנדב באפיקים שונים, ואני עדיין מרגישה שלא מצאתי את זה, משהו שאני באמת תורמת בו למישהו.
אני שואבת עידוד מהמחשבה שאנשים אולי לא מוצאים את ייעוד הנתינה שלהם מהר, אבל כל עוד הם מחפשים, רובם מוצאים אותו.

אז מה המסקנה? האם בכלל יש מסקנה?
מצד אחד, לא מדובר בסיפור. הרי אלו חיים של אנשים, והם כולם (למרבה השמחה) בחיים, פחות או יותר בריאים. ומצד שני, כן, יש מסקנות:
אם היית עני כילד, לא בהכרח תהיה עני כמבוגר, אבל ככל הנראה, לא תזכה לרכוש הון תרבותי או חברתי.
בתחילת שנות העשרים שלך, כנראה תהיה מבולבל.
אתה תעמיד פנים כלפי חוץ שאתה יודע מי אתה ומה אתה, משוכנע שכולם כבר פתרו את הבעיות שמציקות לך. בסוף שנות העשרים לפחות חלק מהדברים כבר לא יהיו העמדת פנים.
בשנות השלושים שלך, תהיה בטוח שמה שאתה עכשיו הוא מה שתמיד תהיה. שאתה "מוכן", שיצאת מהתנור כמבוגר. ובאותו הזמן, אתה תתמרד כנגד המחשבה הזו:
לא את כל הדברים תאהב, ותתחיל לתהות מה בחיים שלך עוד תוכל לשנות, והאם מעכשיו הם פשוט ימשיכו להיות כפי שהם. אם לשפוט על פי עדויות, נראה שדי הרבה הוא עדיין בר שינוי.

בתחילת שנות הארבעים תתחיל להרהר יותר במה השגת ומה לא, וכל מיני דברים שאולי היו ברורים (כמו זוגיות ועבודה) יראו פחות ברורים.
אולי באמת צריך לשנות אותם, ואולי לא, אבל בכל מקרה התהיות יעלו.
בנוסף, תשמחו אולי לשמוע שבניגוד למה שמספרות הפרסומות בטלוויזיה, כנראה שהתקופה בה אנשים הכי יפים היא סביב תחילת שנות הארבעים.
מוזר, אני יודעת (כי התרגלתי לחשוב שיותר צעיר = יותר טוב), אבל המצלמה במקרה הזה לא משקרת.
בסוף שנות הארבעים תשקע ההכרה שכנראה הגעת פחות או יותר לאן שהיית אמור להגיע, בין אם מדובר במשפחה שיש לך, באופי העבודה שלך, במי שאתה.
זה אולי נשמע קשה להכיר בכך, ואנשים אכן מוצאים את ההתמודדות הזו קשה. אבל זה לא הכל בשורות רעות:
אנשים מוצאים את המקום שלהם, והחיפוש המתמשך בכל השנים שקדמו לא מותיר אותם עם כלום, להיפך.
גם האנשים שהתקשו עם תעסוקה, גם האנשים שהתקשו עם משפחה, גם האנשים שהתקשו עם מקומם בחברה. 
אני מוצאת את התובנה הזו מאוד מנחמת.

אז בשביל מה לעבוד?

כפי שסיפרתי ברשומות קודמות, משנסתיימו לימודי בשלהי הסתיו, עזבתי את עבודתי כדי לקחת קצת פסק זמן.

ממילא הכוונה היתה שהשלב הבא יהיה לעבור לתפקיד אחר וחברה אחרת, וההחלטה שנלקחה היתה לערוך את החיפוש אחרי שכבר עזבתי את המקום הקודם.

עד כה, לא תיארתי דבר מתהליך מציאת העבודה הבאה.

לא מפתיע: לא עשיתי שום דבר בעניין.

צימו איתגר אותי לקחת לפחות חודש אחד של חופש אמיתי, ובכלל לא לחשוב בכיוון. 

להפתעת שנינו, ולראשונה בחיי, הצלחתי לא רע. 

אמנם היו לי פה ושם פגישות עבודה ומספר שיחות עם מגייסים שפנו אלי, ואמנם עסקתי בכתיבה מקצועית, אבל כבר כמעט חודשיים שאני באמת ובתמים נהנית מהחופש.

אני נהנית מהזמן עם בּוּבּה, אני נהנית מהזמן לאוורר מחשבות, ואני נהנית מההזדמנות לעשות סוף סוף דברים שדחיתי במשך חודשים ושנים.

הסיבה שהוא הציב אתגר שכזה הוא בגלל מה שצפינו שיקרה והוא, שמרגע שיצאתי משוק העבודה אחוש לחץ גדול ורצון עז לחזור אליו חזרה. ככה זה היה תמיד.

ועכשיו כשלא הרגשתי כך, אני מודה שפשוט נבהלתי.

נפגשנו עם זוג חברים ושוחחנו בין היתר על חופשתי, והאשה שאלה: "רגע, יש לך את האופציה פשוט להשאר בבית?"

אז לא, אין לי את האופציה.

כדי לקיים את משפחתנו הנוכחית ברווחה, אנחנו זקוקים גם להכנסתי. לתקופה קצרה פסק הזמן הוא סביר, לתקופה ארוכה כבר פחות.

ואם מכניסים פנימה שיקולים כמו הרצון בבוא העת להרחיב את המשפחה ומתישהו להחליף את הדירה בדירה גדולה יותר, על אחת כמה וכמה חשוב שנחזור להיות מסוגלים לחסוך למטרות הללו.

מעבר לכך, אני לא חושבת שמתאים לי להיות יושבת בית, או לתת לעבודה מקום מינורי בחיי. זו לא אני.

לקחת מנוחה - כן. אבל כזו שתחומה היטב בגבולות הסביר על מנת לא ליפול מהעגלה.

וכאן היה מקור הבהלה: שכן בהיעדר דחף למצוא עבודה עלה בי החשש שהמנוחה תתארך מדי ולפני שאשים לב, חוסר המעש עלול לדחוף אותי מעבר לנקודת האל-חזור.

תגידו: "אם זה כל כך חשוב לך, פשוט אל תתעצלי, ותחפשי עבודה."

העניין הוא, ואת זה גיליתי כבר לפני כמה וכמה שנים, שאני מאוד לא טובה בחיפוש עבודה, אבל טובה למדי במציאת עבודה.

אם אני מגיעה לתהליך מציאת העבודה כשאני יודעת מה אני מחפשת, מבינה את מה שאני מחפשת לעומק, ויודעת היטב שאני מתאימה - 

הנסיון שלי הראה שאז זה קורה מהר מאוד. 

לעומת זאת, אם אני לא בטוחה, אם אני רק מגששת, אם אני מנסה להסוות התלבטויות פנימיות לא פתורות...אז זה פשוט לא קורה.

החסרון של הגישה הזו הוא שהיא דורשת הרבה כנות ונכונות לחקירה פנימית.
לא רק ברמת המחשבות התועות, אלא ממש זמן שמוקדש למחשבה ועיבוד של תקיעויות.
ובגלל שהעיסוק הזה מעלה סוגיות שלא בהכרח נוח או נעים לחשוב עליהן, אלא להיפך, כאלו שנראות מפחידות או לא-פתירות, אז הנטייה הטבעית היא לדחות את החפירה בהן עד כמה שאפשר.

כשניגשתי לשלב הראשון של החקירה הפנימית אצלי, גיליתי בתחילה את הדברים הצפויים:
שלא בשונה מרוב האנשים, גם אצלי חיפוש עבודה מהול בחששות:
האם ירצו אותי? האם אני מספיקה? האם תהיה המון תחרות לכל דבר ואני לא אמצא מקום טוב?
אני לא מזלזלת בחששות האלו בכלל, אבל בכל זאת קצת מחייכת, כי לאורך השנים הם קבועים באופן מפתיע.
פעם חשבתי שזו חולשה בלעדית שלי, אבל בשנים האחרונות למדתי שבאופנים שונים, אנשים רבים חווים חששות חוזרים ונשנים כאלו.
ובעצם - למה לא? האין בכך משהו מאוד טבעי?
גילוי חדש, אם כי בכל זאת צפוי במידת מה, היה שעכשיו נוספה קטיגוריה שלמה וחדשה של חששות:
מה יהיה אם אני כן אמצא עבודה? אחרי הכל, החששות טבעיים:
מה יהיה אם בּוּבּה יחוש זנוח בשל השעות הארוכות, בטח שוב לא אמצא עוד מקום וזמן לעסוק בעניינים שאינם מקצועיים, ועוד כל מיני נוספים, שלא אכנס אליהם כאן ועכשיו.

מהרגע שזיהיתי ערימה של מחשבות תוקעות שכאלו, הדבר שעובד עבורי הוא לבדוק עד כמה מה שנראה לי אמת צרופה הוא בעל איזשהו ביסוס הגיוני.
לרוב, מסתבר שזה לא המצב, אלא יותר שיקוף של פחדים והנחות יסוד לא מבוססות. וכך, הסיפור הפנימי הופך מאוזן הרבה יותר ברגע שמעמתים אותו עם המציאות.
אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לעשות זאת!
האמינו לי שלא מדובר היה בעצלנות, כי מילאתי את זמני בפעילות שדרשה זמן, מאמץ וריכוז. הכל רק לא לכתוב על הנושאים הללו.
חלקתי את תסכולי עם צימו, ומתוך השיחה, התבהרה ההבנה שמשהו נוסף השתנה:

לא הרגשתי בתוכי את הרצון הבוער לעבודה.
כפי שאמרתי קודם: אני כעת נהנית מזמני מחוץ למעגל העבודה. זה אף פעם לא קרה בעבר.
בכל אחת מהפעמים שהחלפתי עבודה, תמיד ראיתי לנגד עיני את כל הטוב שעולם העבודה יכול להציע לי, וחשקתי בו.
הרעב הזה דחף אותי להשתפר, לכוונן את מאמציי, לעמול לקראת המטרה ששמתי לעצמי. ועכשיו?
עכשיו אני פתאום חושבת במונחים של מה אני אפסיד אם אמצא עבודה, מחשבה שהיתה זרה לי לחלוטין עד כה.
ומהרגע שהתובנה הזו עלתה, היה ברור שלפני שאני מתחילה בחפירות פנימיות, את העניין הזה צריך לפתור:
אני צריכה לעורר בעצמי מחדש את הראייה של כל הדברים הטובים שאני מרוויחה כשאני עובדת בתפקיד טוב.

יהיו כאלו שהגישה הזו תעורר בהם דוק של חוסר נוחות:
האם אין בזה שמץ של 1984, לחנך את עצמך שאתה רוצה לעבוד?
הרי אם הייתי מאוד עשירה, לכאורה לא הייתי  צריכה את כל זה, אז בעצם אני מעבירה סדנת חינוך כדי לבסס את אמונתי בחיי כפועלת.
העניין עם התיאוריה הזו הוא, קצת כמו עם חקר האמונות הפנימיות, שהיא לא עומדת במבחן המציאות: אנשים עשירים הם לא מאושרים יותר.
להיפך, אלו העשירים ממש, שלא חייבים לעבוד למחייתם, פעמים רבות לוקים בדיכאון בגלל החוסר בגורם שדוחף אותם להישגים משל עצמם.
זו לא מקריות שמוצאים אנשים עשירים מקדישים את חייהם לפעילות פילנטרופית, הדבר הכי קרוב לעבודה עבור אדם שאין לו צורך בכסף.
העיסוק המקצועי נותן לאדם הרבה יותר מאשר אמצעים חומריים. והאמצעים החומריים, אגב, גם הם נותנים הרבה יותר מאשר היכולת לקנות לחם ולשלם חשבון חשמל.

אז חשבתי אחורה, על השנים האחרונות, שהיו כל כך מלאות בעולם התעסוקה, ועל כל החיובי שהפקתי מכך.
בגדול, היתרונות נחלקו לשתי קטיגוריות עיקריות: הרצון לעבודה כדי שיהיה כסף, והרצון לעבודה כדי להשיג הגשמה עצמית.
תחת כל אחת מהקטיגוריות האלו היו כמה מניעים שונים.
עם כסף, למשל, מניעים לדוגמא היו הרצון לדעת שאני מסוגלת לעמוד ברשות עצמי ולפרנס את המשפחה, או הרצון להיות מסוגלת להעניק לבּוּבּה ולאפשר לו כמה שיותר הזדמנויות.
ברשותכם, אני לא אחשוף כאן את רשימת המניעים המלאה או מחשבותיי עליהם.

מצד שני, אני כן יכולה לספר שבאותו יום שהתחלתי לעסוק בסוגיה הזו קרה משהו שלא קרה באף אחד מהשבועות הקודמים:
הצלחתי להביא את עצמי להסתכל על מודעות דרושים, ואפילו מצאתי משרות שמצאו חן בעיני. לא רק זה, על אחת המשרות ממש פניתי למכר דרך ה- LinkedIn כדי להשיג את שם האיש-קשר הרלוונטי, על מנת ליזום פניה.
אני לא חושבת שמכאן הדרך תהיה קצרה ומיידית: כפי שתיארתי כמה פסקאות למעלה, יש עוד עבודה לעשות.
ובכל זאת, איזשהו פקק השתחרר.