יש סרטון מוטיבציה שמסתובב בפייסבוק, שנפתח בסיפור הבא:
איש אחד מאוד רצה להצליח. הוא הלך לגורו מפורסם וביקש ממנו - למד אותי איך להצליח! בסדר, אמר לו הגורו, פגוש אותי מחר בחוף הים בארבע בבוקר.
"מה חוף הים?! לא ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מציל, ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מצליח!". כן, אמר לו הגורו, חוף הים. מחר, ארבע בבוקר.
למחרת, בארבע בבוקר, האיש מתייצב על חוף הים, לבוש בחליפה, כולו מוכן ללמוד איך להצליח. אומר לו הגורו: כנס למים.
"מה להכנס למים?! לא ביקשתי שתלמד אותי איך לשחות, ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מצליח!" כן, אומר לו הגורו. כנס למים.
האיש נכנס למים, עד שהמים מגיעים לו למתניים. עוד, אומר הגורו. האיש נכנס עד שהמים מגיעים לו עד הצוואר. עוד, אומר הגורו.
האיש יוצא בדהרה החוצה מהמים בעצבים: "אתה משוגע! אתה אולי גורו מצליחן, אבל ידידי, משהו מאוד לא בסדר איתך!"
הגורו תופס את האיש בצווארו, משקע את ראשו במים, ומחזיק אותו בכוח כך לזמן קצר.
כשהוא מרפה, הוא שואל את האיש המשתנק - מה רצית יותר מהכל, בזמן שהחזקתי את הראש שלך מתחת למים? והנ"ל משתעל "לנשום, משוגע, לנשום!".
זהו בדיוק, אומר לו הגורו. בשביל להצליח, אתה צריך לרצות את זה כמו שאתה רוצה לנשום כשאין לך אוויר.
כמו שלחיות בלי לנשום אומר לא לחיות, אם עבורך לחיות בלי להשיג את מה שאתה רוצה אומר לא לחיות - אתה תשיג את מה שאתה רוצה.
זה סיפור טוב.
כפי שיעידו אבלים, שבויים של טרוריסטים, חולי סרטן או מטופלות פריון, הוא לא בדיוק אמת צרופה. אבל בכל זאת, זה סיפור טוב, ומצאתי את עצמי חושבת עליו לא מעט לאחרונה.
השאלה מתי הוא דווקא כן נכון היא הרבה פחות מעניינת מהשאלה: איך זה מרגיש לרצות משהו עד כלות, כך שהמטרה ממלאת את כל יישותך?
כי לפני כמה ימים, מעטפה קטנה הגיעה בדואר, ובתוכה מה שרציתי, כמו אוויר לנשימה, לפני עשר שנים.
לא אחזיק אתכם במתח: במעטפה היה דרכון בריטי הנושא את שמי ותמונתי. בכל אופן, זו לא רשימת התפייטות על לונדון, או מונוגרף בנושא "בריטיוּת - מה זה בכלל אומר".
מה שמעסיק אותי הרבה יותר מאז קבלת הדרכון (אבל בעצם, גם הרבה לפני כן) הוא העניין סביב כמה שרציתי אותו.
באמצע שנות העשרים, טרום המעבר ללונדון, הוא ייצג עבורי חלום לחיים אחרים. לא היה לי טוב בישראל, והייתי בטוחה שבלונדון זה יכול להיות אחרת.
אלא שלא היה לי דרכון זר, או צל צילו של סיכוי לאחד כזה, וההרגשה להיות נעולה מחוץ לחיים אותם אתה רוצה היתה מתסכלת ברמה יומיומית.
התסכול הזה הניע אותי לפעול בצורה בלתי רגילה:
במשך שנים ערגתי, תכננתי, חלמתי, קראתי, חקרתי, חשבתי ופעלתי על מנת לגרום לזה לקרות. לשמחתי, צימו היה נכון לנסות חוויה חדשה, אבל אצלו זה מעולם לא היה ברמת האובססיה.
כל הזמן הזה, חשוב לי להדגיש, לא היתה לי כל וודאות שזה הולך להתממש:
מה אם ישנו את חוקי הויזה? מה אם משהו איום ונורא ישתבש בדרך? מה אם נגיע ולא נמצא עבודה? מה אם נתרושש כלכלית בזמן שמחפשים?
ובכן, למרבה השמחה, לא קרה אסון. את חוקי הויזה אמנם שינו, אבל זה היה אחרי שכבר עברנו. עבודה מצאנו במהירות, ולא היה מה לחשוש מפני התרוששות כלכלית.
כפי שיעידו אבלים, שבויים של טרוריסטים, חולי סרטן או מטופלות פריון, הוא לא בדיוק אמת צרופה. אבל בכל זאת, זה סיפור טוב, ומצאתי את עצמי חושבת עליו לא מעט לאחרונה.
השאלה מתי הוא דווקא כן נכון היא הרבה פחות מעניינת מהשאלה: איך זה מרגיש לרצות משהו עד כלות, כך שהמטרה ממלאת את כל יישותך?
כי לפני כמה ימים, מעטפה קטנה הגיעה בדואר, ובתוכה מה שרציתי, כמו אוויר לנשימה, לפני עשר שנים.
לא אחזיק אתכם במתח: במעטפה היה דרכון בריטי הנושא את שמי ותמונתי. בכל אופן, זו לא רשימת התפייטות על לונדון, או מונוגרף בנושא "בריטיוּת - מה זה בכלל אומר".
מה שמעסיק אותי הרבה יותר מאז קבלת הדרכון (אבל בעצם, גם הרבה לפני כן) הוא העניין סביב כמה שרציתי אותו.
באמצע שנות העשרים, טרום המעבר ללונדון, הוא ייצג עבורי חלום לחיים אחרים. לא היה לי טוב בישראל, והייתי בטוחה שבלונדון זה יכול להיות אחרת.
אלא שלא היה לי דרכון זר, או צל צילו של סיכוי לאחד כזה, וההרגשה להיות נעולה מחוץ לחיים אותם אתה רוצה היתה מתסכלת ברמה יומיומית.
התסכול הזה הניע אותי לפעול בצורה בלתי רגילה:
במשך שנים ערגתי, תכננתי, חלמתי, קראתי, חקרתי, חשבתי ופעלתי על מנת לגרום לזה לקרות. לשמחתי, צימו היה נכון לנסות חוויה חדשה, אבל אצלו זה מעולם לא היה ברמת האובססיה.
כל הזמן הזה, חשוב לי להדגיש, לא היתה לי כל וודאות שזה הולך להתממש:
מה אם ישנו את חוקי הויזה? מה אם משהו איום ונורא ישתבש בדרך? מה אם נגיע ולא נמצא עבודה? מה אם נתרושש כלכלית בזמן שמחפשים?
ובכן, למרבה השמחה, לא קרה אסון. את חוקי הויזה אמנם שינו, אבל זה היה אחרי שכבר עברנו. עבודה מצאנו במהירות, ולא היה מה לחשוש מפני התרוששות כלכלית.
זה קרה. ולא רק שהמעבר קרה, החיים התחילו לקרות, ובצבעי טכניקולור. ומרגע שהושג כזה דבר גדול, להשיג דברים הפך להיות כמעט דרך חיים:
אתגרתי את עצמי בתחום הספורט, דחפתי את עצמי לעשות דברים חדשים. ומעל הכל - הגשמתי את הרצון העז בקריירה.
אתגרתי את עצמי בתחום הספורט, דחפתי את עצמי לעשות דברים חדשים. ומעל הכל - הגשמתי את הרצון העז בקריירה.
הרגשתי שהיכולת לתכנן ולהוציא אל הפועל את הרצונות שלי, שלנו, זה הכי קרוב שאפשר לכוח על. בלי אירוניה, באמת ובתמים, כך חשבתי.
ובכל זאת, השנים הללו, של ההמתנה הדרוכה ועבודת הנמלים, לא זכורות לי בחיבה.
השילוב הזה, בין לרצות משהו יום יום, דקה דקה, כמו אוויר לנשימה, יחד עם אי הוודאות הגדולה סביבו, היו סוחטי נפש.
לקום בבוקר, ולדעת שגם היום, יש לפחות עוד שנתיים. לנשום עמוק, ולהאחז באמונה שמה שעושים כעת באמת יעזור מתישהו.
לקום בבוקר, ולדעת שגם היום, יש לפחות עוד שנתיים. לנשום עמוק, ולהאחז באמונה שמה שעושים כעת באמת יעזור מתישהו.
ככל שהתבססנו בלונדון, שמתי לב שאני נזהרת יותר ויותר - לא לרצות יותר מדי. גם כשהייתי אפופת קרייריזם ושיקעתי את עצמי בעולמי המקצועי, שמרתי מרווח זהירות:
לרצות, אבל לא כמו אוויר לנשימה. שגם אם משהו לא יסתדר - זה יהיה בסדר. יהיה תפקיד אחר, חברה אחרת, קידום אחר.
זאת על אף שהמעבר נתן לי כל מה שקיוויתי לו והרבה הרבה מעבר - לא רציתי להיות שוב במקום של לחלום על אושר עתידי שהינו עד כדי כך תלוי תנאים.
עם בוא הילדים, המוקד בחיים שלי חד משמעית עבר ל"לא לרצות": לא רציתי עוד עבודה מלחיצה, תובענית, שתשאיר אותי ריקה. לא חשקתי בנסיעות לחו"ל.
החיים החלו להרגיש לי כל כך קצרים, מהירים ושבירים, שבעיקר רציתי ללמוד לא לרצות, כי ההתבוננות קדימה אל מה שהיה וההשוואה הבלתי פוסקת לעבר, מונעת ממני לחוות את ההווה.
לרצות, אבל לא כמו אוויר לנשימה. שגם אם משהו לא יסתדר - זה יהיה בסדר. יהיה תפקיד אחר, חברה אחרת, קידום אחר.
זאת על אף שהמעבר נתן לי כל מה שקיוויתי לו והרבה הרבה מעבר - לא רציתי להיות שוב במקום של לחלום על אושר עתידי שהינו עד כדי כך תלוי תנאים.
עם בוא הילדים, המוקד בחיים שלי חד משמעית עבר ל"לא לרצות": לא רציתי עוד עבודה מלחיצה, תובענית, שתשאיר אותי ריקה. לא חשקתי בנסיעות לחו"ל.
החיים החלו להרגיש לי כל כך קצרים, מהירים ושבירים, שבעיקר רציתי ללמוד לא לרצות, כי ההתבוננות קדימה אל מה שהיה וההשוואה הבלתי פוסקת לעבר, מונעת ממני לחוות את ההווה.
ניתן היה לחשוב שאי-רציה תהווה חסם להתפתחות בחיים. אבל הנה, היא הניבה את ההרגל להתנדב, את ההשקעה שלי בצילום ובכתיבה, את ההחלטה להקים עסק - ואת ההקמה שלו בפועל.
ובכל זאת, משהו השתנה. כשאני בוחנת את עצמי בכנות, אני רואה שהפכתי לפחדנית.
כן, בפירוש יש דברים שאני רוצה: אני רוצה להינות מהזמן שלי עם הילדים עם הילדים, עם בן הזוג, לבד. אני רוצה מידה של רווחה כלכלית, אבל ללא השעבוד החונק של משרה קרייריסטית.
ועם זאת - אני מוצאת את עצמי תוקעת מקלות בגלגלים של העסק שלי, וחוששת מעשייה.
אני רוצה לרוץ מרתון. אני רוצה להפוך חזקה ומחושלת יותר. אני רוצה חיים פשוטים יותר.
ועל אף שאני יודעת בערך מה נדרש ממני על מנת להשיג, ועל אף שאני יודעת שהכל בהישג ידי - אני נרתעת.
הביטוי המובהק ביותר לכך הוא שאני מקנאה.
מטבעי, אינני קנאית. לא משנה לי איזו דירה או איזה אוטו יש לאחרים, לאן הם נסעו, מה הם קנו. מי החברים שלהם, מה התואר בו הם נושאים.
הקנאה מרימה את ראשה רק כשאני רואה אחרים מעיזים ומצליחים לעשות, במקום בו אני משתפנת. כי זה לא את החיים שלהם שאני רוצה:
אני לא רוצה את העסק המצליח של מישהו אחר, את גופה החטוב של זו, או את חוויותיו של ההוא. אני רוצה את היכולת שלהם להטמיע את הרגלי ההצלחה הללו בחייהם.
לפעמים אני קוראת לזה עצלנות. לפעמים חוסר זמן. לפעמים היעדר משמעת. אבל בתוך תוכי פנימה, הכל מתלכד להרגשה אחת - של ישיבה על הגדר, של בזבוז זמן יקר.
אז משאמרתי כל זאת, מה אני מתכוונת, אם בכלל, לעשות בעניין?
אני הולכת לספר לכם על אביתר.
את אביתר הכרנו דרך airbnb, כי כל הקטע הזה של לשכן משפחה בת 4 נפשות בחדר הנעורים שלך ולקרוא לזה חופשה כבר לא עובד, ורצינו לשכור דירה קטנה בסמיכות להורים.
דירתו של אביתר ענתה על קריטריון הקרבה, ובנוסף, נראתה מהממת. היא לא אכזבה.
את אביתר עצמו לא פגשנו, ולגור בביתו של זר זו דרך מעניינת להתוודע לאדם:
מן האינטרנט עלה שאביתר הוא עצמאי מצליח למדי, ואם יורשה לי - גם חתיך ביותר. הדירה רק העצימה את הדימוי המצליחני שייחסתי לו:
היא היתה מעוצבת (גם אם לא לגמרי על פי טעמי, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא יפה), ונטולת בלאגן.
היו מעט חפצים, איכותיים, והכל מתוקתק במקומו. כשתליתי את שמלת השבת בארון, הצצתי בבגדיו. מעט ואיכותי.
על המקרר נצפו עדויות שאביתר רץ מרתונים. על הקירות נצפו עדויות שאביתר צלם חובב. על המדפים נצפו אלבומי תמונות מיעדים כמו מונגוליה וקזחסטן.
שלושת קוראיי, אני מודה שהערצתי אותו מרחוק.
ליתר דיוק, מה שהערצתי היה את היכולת להפריד עיקר מתפל. נראה היה לי שהוא יודע לזהות בדיוק מה הוא רוצה, ולהתמקד בכך.
לצימו אמרתי - הסדר בחוץ מצביע על סדר מחשבתי, צלילות מבפנים. וזה אופי: או שאתה כזה, או שאתה לא. הוא כזה. ואני, לצערי, מלאה ברעש.
בכל אופן, בביקורנו האחרון, ניסינו את מזלנו. הדירה לא היתה באתר, אבל חשבנו, אולי ניתן יהיה לשדל את אביתר להתחפף מדירתו לשבוע.
הסתבר, שבדיוק בתאריכים הללו, הוא מיועד להיות בחופשה. כל הצדדים צהלו, וכך פעם נוספת, מצאנו את עצמנו בדירתו.
אלא שהפעם - היה בונוס: בתום השהיה, היינו צפויים לפגוש באביתר עצמו.
פייר, התרגשתי.
כשאביתר הגיע, דבר ראשון התחוור שהוא נמוך בכראש ממה שדמיינתי אותו. כזכור, זו לא פעם ראשונה שזה קורה. מוזר איך אני מקשרת מצליחנות דווקא עם גובה.
והיה בו משהו נוסף שלא ציפיתי לו. היה בו רוך. פגשתי אדם משיגני אחד או שנים בחיי, ועם הרבה מהם, יש איזו חדות, איזו נוקשות, שהיא מאפיין צדדי של אותו סינון רעשים.
משך מספר דקות התוודענו אנו אליו, והוא אלינו. ובסוף, כשהוא ליווה אותנו אל הרכב, ציינתי בהתפעלות את המרתונים.
כן, הוא אמר, הוא רץ חצי בפעם הראשונה, ואז מרתון שלם, ועכשיו הוא הולך לרוץ עוד חצי. זה משהו חדש שנכנסתי אליו, הוא הוסיף, בשנתיים האחרונות.
הוידוי הקטן הזה נגע בי משתי בחינות: האחת, הגילוי על כך שכל העניין יחסית חדש לו. והשניה, העובדה שהוא ציין שבעצם רץ מרתון שלם רק פעם אחת.
רצתי חצאי מרתונים בחיי, ואני יודעת היטב שתהום פעורה בין חצי לבין מרתון שלם.
אותי התהום הזו קצת מפחידה, ופתאום, בא אביתר (המצליחן) ומספר שבעצם הוא עשה זאת לראשונה בגיל ארבעים ומשהו.
התעניינתי מה גרם לו להתחיל, והוא התוודה שבגיל 40 תקף אותו משבר גדול, ובין היתר, זה אחד הדברים שיצאו ממנו.
לאור גילוי לב הזה, הרהבתי עוז ושאלתי אותו את השאלה שבערה בי מהרגע שהתוודענו לדירתו: תגיד, תמיד היית כזה? שלא נאחז, מינמליסטי?
ממש ממש לא, הוא ענה לי: "עד לפני כמה שנים, הייתי הפוך לגמרי. נאחזתי, ולא הייתי מוכן לשחרר. שלי, שלי, שלי."
ואותו משבר (עליו לא פירט, ולא חקרתי) גרם לו לעשות חושבים ולהעריך מחדש מה חשוב.
"אני מאוד אוהב את הדירה הזו, אבל היום, אם תצוץ הזדמנות במקום אחר שתראה לי, ככה, עם הבגדים שעלי (אמר ותפס את חולצת הטריקו שלו), אני מוכן לקום וללכת".
וזו, שלושת קוראיי, היתה החוויה המשמעותית ביותר מהביקור האחרון בישראל.
עם חזרתנו, החלטתי שאני מפסיקה לדחות, ובגדול, ישנם 3 תחומים שבהם אני רוצה לפעול על מנת להגיע לנקודה אחרת מהנקודה בה אני מצויה כיום.
האחד, הוא התייעלות כלכלית:
בעבר, היו לי עבודות תובעניות ומשכורת טובה, וחסכנו. כיום, העסק בצמיחה, אבל אינו מהווה תחליף להכנסה ברמה ההיא, איננו חוסכים כלל, וקצת נוגסים לתוך החסכונות.
אני לא רוצה שהכרסום הזה יימשך.
אנחנו, כזוג, מוכנים לוותר על מידת מה של הכנסה על מנת שהילדים יראו לפחות אחד מההורים שלהם לפני שש וחצי בערב. אבל דברים צריכים להשתפר.
השני, הוא פעילות גופנית:
במשך שנים רצתי, עד לכניסה להריון עם תּוּתּון. במשך שנים, ריצה היתה כלי חשוב להרמת הדימוי העצמי שלי, ובפרט, בכל הנוגע למראה חיצוני. הרגשתי מושכת יותר כשרצתי הרבה.
כיום, פחות חשוב לי להיות מושכת עבור אחרים. מצד שני, חשוב לי לבנות חוסן פיזי, כי אני מרגישה רכרוכית יותר מבעבר.
אני גם חושבת על השכנה שלי, שנפטרה מסרטן בדצמבר בהיותה בת ארבעים וקצת. ועל אמא מהגן, שנפטרה לפני שלושה שבועות בהיותה בת 41, גם מסרטן.
לך תדע, גם אני חס וחלילה, בעוד חמש שנים עלולה להמצא בהוספיס כשימיי קצובים. הזמן להינות מחיוניות הגוף היא עכשיו.
כן, בפירוש יש דברים שאני רוצה: אני רוצה להינות מהזמן שלי עם הילדים עם הילדים, עם בן הזוג, לבד. אני רוצה מידה של רווחה כלכלית, אבל ללא השעבוד החונק של משרה קרייריסטית.
ועם זאת - אני מוצאת את עצמי תוקעת מקלות בגלגלים של העסק שלי, וחוששת מעשייה.
אני רוצה לרוץ מרתון. אני רוצה להפוך חזקה ומחושלת יותר. אני רוצה חיים פשוטים יותר.
ועל אף שאני יודעת בערך מה נדרש ממני על מנת להשיג, ועל אף שאני יודעת שהכל בהישג ידי - אני נרתעת.
הביטוי המובהק ביותר לכך הוא שאני מקנאה.
מטבעי, אינני קנאית. לא משנה לי איזו דירה או איזה אוטו יש לאחרים, לאן הם נסעו, מה הם קנו. מי החברים שלהם, מה התואר בו הם נושאים.
הקנאה מרימה את ראשה רק כשאני רואה אחרים מעיזים ומצליחים לעשות, במקום בו אני משתפנת. כי זה לא את החיים שלהם שאני רוצה:
אני לא רוצה את העסק המצליח של מישהו אחר, את גופה החטוב של זו, או את חוויותיו של ההוא. אני רוצה את היכולת שלהם להטמיע את הרגלי ההצלחה הללו בחייהם.
לפעמים אני קוראת לזה עצלנות. לפעמים חוסר זמן. לפעמים היעדר משמעת. אבל בתוך תוכי פנימה, הכל מתלכד להרגשה אחת - של ישיבה על הגדר, של בזבוז זמן יקר.
אז משאמרתי כל זאת, מה אני מתכוונת, אם בכלל, לעשות בעניין?
אני הולכת לספר לכם על אביתר.
את אביתר הכרנו דרך airbnb, כי כל הקטע הזה של לשכן משפחה בת 4 נפשות בחדר הנעורים שלך ולקרוא לזה חופשה כבר לא עובד, ורצינו לשכור דירה קטנה בסמיכות להורים.
דירתו של אביתר ענתה על קריטריון הקרבה, ובנוסף, נראתה מהממת. היא לא אכזבה.
את אביתר עצמו לא פגשנו, ולגור בביתו של זר זו דרך מעניינת להתוודע לאדם:
מן האינטרנט עלה שאביתר הוא עצמאי מצליח למדי, ואם יורשה לי - גם חתיך ביותר. הדירה רק העצימה את הדימוי המצליחני שייחסתי לו:
היא היתה מעוצבת (גם אם לא לגמרי על פי טעמי, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא יפה), ונטולת בלאגן.
היו מעט חפצים, איכותיים, והכל מתוקתק במקומו. כשתליתי את שמלת השבת בארון, הצצתי בבגדיו. מעט ואיכותי.
על המקרר נצפו עדויות שאביתר רץ מרתונים. על הקירות נצפו עדויות שאביתר צלם חובב. על המדפים נצפו אלבומי תמונות מיעדים כמו מונגוליה וקזחסטן.
שלושת קוראיי, אני מודה שהערצתי אותו מרחוק.
ליתר דיוק, מה שהערצתי היה את היכולת להפריד עיקר מתפל. נראה היה לי שהוא יודע לזהות בדיוק מה הוא רוצה, ולהתמקד בכך.
לצימו אמרתי - הסדר בחוץ מצביע על סדר מחשבתי, צלילות מבפנים. וזה אופי: או שאתה כזה, או שאתה לא. הוא כזה. ואני, לצערי, מלאה ברעש.
בכל אופן, בביקורנו האחרון, ניסינו את מזלנו. הדירה לא היתה באתר, אבל חשבנו, אולי ניתן יהיה לשדל את אביתר להתחפף מדירתו לשבוע.
הסתבר, שבדיוק בתאריכים הללו, הוא מיועד להיות בחופשה. כל הצדדים צהלו, וכך פעם נוספת, מצאנו את עצמנו בדירתו.
אלא שהפעם - היה בונוס: בתום השהיה, היינו צפויים לפגוש באביתר עצמו.
פייר, התרגשתי.
כשאביתר הגיע, דבר ראשון התחוור שהוא נמוך בכראש ממה שדמיינתי אותו. כזכור, זו לא פעם ראשונה שזה קורה. מוזר איך אני מקשרת מצליחנות דווקא עם גובה.
והיה בו משהו נוסף שלא ציפיתי לו. היה בו רוך. פגשתי אדם משיגני אחד או שנים בחיי, ועם הרבה מהם, יש איזו חדות, איזו נוקשות, שהיא מאפיין צדדי של אותו סינון רעשים.
משך מספר דקות התוודענו אנו אליו, והוא אלינו. ובסוף, כשהוא ליווה אותנו אל הרכב, ציינתי בהתפעלות את המרתונים.
כן, הוא אמר, הוא רץ חצי בפעם הראשונה, ואז מרתון שלם, ועכשיו הוא הולך לרוץ עוד חצי. זה משהו חדש שנכנסתי אליו, הוא הוסיף, בשנתיים האחרונות.
הוידוי הקטן הזה נגע בי משתי בחינות: האחת, הגילוי על כך שכל העניין יחסית חדש לו. והשניה, העובדה שהוא ציין שבעצם רץ מרתון שלם רק פעם אחת.
רצתי חצאי מרתונים בחיי, ואני יודעת היטב שתהום פעורה בין חצי לבין מרתון שלם.
אותי התהום הזו קצת מפחידה, ופתאום, בא אביתר (המצליחן) ומספר שבעצם הוא עשה זאת לראשונה בגיל ארבעים ומשהו.
התעניינתי מה גרם לו להתחיל, והוא התוודה שבגיל 40 תקף אותו משבר גדול, ובין היתר, זה אחד הדברים שיצאו ממנו.
לאור גילוי לב הזה, הרהבתי עוז ושאלתי אותו את השאלה שבערה בי מהרגע שהתוודענו לדירתו: תגיד, תמיד היית כזה? שלא נאחז, מינמליסטי?
ממש ממש לא, הוא ענה לי: "עד לפני כמה שנים, הייתי הפוך לגמרי. נאחזתי, ולא הייתי מוכן לשחרר. שלי, שלי, שלי."
ואותו משבר (עליו לא פירט, ולא חקרתי) גרם לו לעשות חושבים ולהעריך מחדש מה חשוב.
"אני מאוד אוהב את הדירה הזו, אבל היום, אם תצוץ הזדמנות במקום אחר שתראה לי, ככה, עם הבגדים שעלי (אמר ותפס את חולצת הטריקו שלו), אני מוכן לקום וללכת".
וזו, שלושת קוראיי, היתה החוויה המשמעותית ביותר מהביקור האחרון בישראל.
עם חזרתנו, החלטתי שאני מפסיקה לדחות, ובגדול, ישנם 3 תחומים שבהם אני רוצה לפעול על מנת להגיע לנקודה אחרת מהנקודה בה אני מצויה כיום.
האחד, הוא התייעלות כלכלית:
בעבר, היו לי עבודות תובעניות ומשכורת טובה, וחסכנו. כיום, העסק בצמיחה, אבל אינו מהווה תחליף להכנסה ברמה ההיא, איננו חוסכים כלל, וקצת נוגסים לתוך החסכונות.
אני לא רוצה שהכרסום הזה יימשך.
אנחנו, כזוג, מוכנים לוותר על מידת מה של הכנסה על מנת שהילדים יראו לפחות אחד מההורים שלהם לפני שש וחצי בערב. אבל דברים צריכים להשתפר.
השני, הוא פעילות גופנית:
במשך שנים רצתי, עד לכניסה להריון עם תּוּתּון. במשך שנים, ריצה היתה כלי חשוב להרמת הדימוי העצמי שלי, ובפרט, בכל הנוגע למראה חיצוני. הרגשתי מושכת יותר כשרצתי הרבה.
כיום, פחות חשוב לי להיות מושכת עבור אחרים. מצד שני, חשוב לי לבנות חוסן פיזי, כי אני מרגישה רכרוכית יותר מבעבר.
אני גם חושבת על השכנה שלי, שנפטרה מסרטן בדצמבר בהיותה בת ארבעים וקצת. ועל אמא מהגן, שנפטרה לפני שלושה שבועות בהיותה בת 41, גם מסרטן.
לך תדע, גם אני חס וחלילה, בעוד חמש שנים עלולה להמצא בהוספיס כשימיי קצובים. הזמן להינות מחיוניות הגוף היא עכשיו.
השלישי, הוא להתחייב לעשייה:
זה תקף גם במישור העסק, וגם במישור הפעילות הרוחנית. להפסיק לדבר על להפוך להיות משווקת נמרצת יותר - לקום ולעשות.
לא להיות מישהי ש"אוהבת לצלם". להיות מישהי שמצלמת. לא להרהר בבלוג המקצועי שהיית רוצה לפתוח כחלק מפעילות העסק - לקום ולעשות.
גם בבלוג הזה - להקפיד לכתוב: לחזור לפרסם את הרשומות בפרוייקט "אקלים ואנרגיה" כמו שאמרתי שאעשה.
הרשומה על תּוּתּון נכתבת כבר מגיל שבעה חודשים שלו - ולאחרונה מלאו לו עשרה חודשים. מספיק. לכתוב קצר יותר, ומהר יותר - אבל לכתוב.
כפי שיודה אמר: Do or not do, there is no try
מאז חזרתנו מהביקור בישראל, התחלתי לפעול. אני אספר מה ואיך בעוד כמה שבועות, כשכבר אפשר יהיה לדבר על תוצאות ראשוניות.
אבל בנתיים, אני מרגישה מחדש את הכאב ההוא, של להיות בהתחלה של משהו ולעבוד בשבילו, אבל שכל צעד נראה כל כך קטן וחסר משמעות.
אני יודעת שככה נראות התחלות. אני אפילו זוכרת שככה נראות התחלות. אבל בכל זאת, זה מבאס אותי. איך רוצים משהו מבלי לרצות אותו?
זה תקף גם במישור העסק, וגם במישור הפעילות הרוחנית. להפסיק לדבר על להפוך להיות משווקת נמרצת יותר - לקום ולעשות.
לא להיות מישהי ש"אוהבת לצלם". להיות מישהי שמצלמת. לא להרהר בבלוג המקצועי שהיית רוצה לפתוח כחלק מפעילות העסק - לקום ולעשות.
גם בבלוג הזה - להקפיד לכתוב: לחזור לפרסם את הרשומות בפרוייקט "אקלים ואנרגיה" כמו שאמרתי שאעשה.
הרשומה על תּוּתּון נכתבת כבר מגיל שבעה חודשים שלו - ולאחרונה מלאו לו עשרה חודשים. מספיק. לכתוב קצר יותר, ומהר יותר - אבל לכתוב.
כפי שיודה אמר: Do or not do, there is no try
מאז חזרתנו מהביקור בישראל, התחלתי לפעול. אני אספר מה ואיך בעוד כמה שבועות, כשכבר אפשר יהיה לדבר על תוצאות ראשוניות.
אבל בנתיים, אני מרגישה מחדש את הכאב ההוא, של להיות בהתחלה של משהו ולעבוד בשבילו, אבל שכל צעד נראה כל כך קטן וחסר משמעות.
אני יודעת שככה נראות התחלות. אני אפילו זוכרת שככה נראות התחלות. אבל בכל זאת, זה מבאס אותי. איך רוצים משהו מבלי לרצות אותו?
