‏הצגת רשומות עם תוויות חיפוש שביל זהב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חיפוש שביל זהב. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 11 בפברואר 2015

פנקס אדום

יש סרטון מוטיבציה שמסתובב בפייסבוק, שנפתח בסיפור הבא:
איש אחד מאוד רצה להצליח. הוא הלך לגורו מפורסם וביקש ממנו - למד אותי איך להצליח! בסדר, אמר לו הגורו, פגוש אותי מחר בחוף הים בארבע בבוקר.
"מה חוף הים?! לא ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מציל, ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מצליח!". כן, אמר לו הגורו, חוף הים. מחר, ארבע בבוקר.
למחרת, בארבע בבוקר, האיש מתייצב על חוף הים, לבוש בחליפה, כולו מוכן ללמוד איך להצליח. אומר לו הגורו: כנס למים.
"מה להכנס למים?! לא ביקשתי שתלמד אותי איך לשחות, ביקשתי שתלמד אותי איך להיות מצליח!" כן, אומר לו הגורו. כנס למים.
האיש נכנס למים, עד שהמים מגיעים לו למתניים. עוד, אומר הגורו. האיש נכנס עד שהמים מגיעים לו עד הצוואר. עוד, אומר הגורו.
האיש יוצא בדהרה החוצה מהמים בעצבים: "אתה משוגע! אתה אולי גורו מצליחן, אבל ידידי, משהו מאוד לא בסדר איתך!"
הגורו תופס את האיש בצווארו, משקע את ראשו במים, ומחזיק אותו בכוח כך לזמן קצר.
כשהוא מרפה, הוא שואל את האיש המשתנק - מה רצית יותר מהכל, בזמן שהחזקתי את הראש שלך מתחת למים? והנ"ל משתעל "לנשום, משוגע, לנשום!".
זהו בדיוק, אומר לו הגורו. בשביל להצליח, אתה צריך לרצות את זה כמו שאתה רוצה לנשום כשאין לך אוויר. 
כמו שלחיות בלי לנשום אומר לא לחיות, אם עבורך לחיות בלי להשיג את מה שאתה רוצה אומר לא לחיות  - אתה תשיג את מה שאתה רוצה.

זה סיפור טוב.
כפי שיעידו אבלים, שבויים של טרוריסטים, חולי סרטן או מטופלות פריון, הוא לא בדיוק אמת צרופה. אבל בכל זאת, זה סיפור טוב, ומצאתי את עצמי חושבת עליו לא מעט לאחרונה.
השאלה מתי הוא דווקא כן נכון היא הרבה פחות מעניינת מהשאלה: איך זה מרגיש לרצות משהו עד כלות, כך שהמטרה ממלאת את כל יישותך?
כי לפני כמה ימים, מעטפה קטנה הגיעה בדואר, ובתוכה מה שרציתי, כמו אוויר לנשימה, לפני עשר שנים.


לא אחזיק אתכם במתח: במעטפה היה דרכון בריטי הנושא את שמי ותמונתי. בכל אופן, זו לא רשימת התפייטות על לונדון, או מונוגרף בנושא "בריטיוּת - מה זה בכלל אומר".
מה שמעסיק אותי הרבה יותר מאז קבלת הדרכון (אבל בעצם, גם הרבה לפני כן) הוא העניין סביב כמה שרציתי אותו.
באמצע שנות העשרים, טרום המעבר ללונדון, הוא ייצג עבורי חלום לחיים אחרים. לא היה לי טוב בישראל, והייתי בטוחה שבלונדון זה יכול להיות אחרת.
אלא שלא היה לי דרכון זר, או צל צילו של סיכוי לאחד כזה, וההרגשה להיות נעולה מחוץ לחיים אותם אתה רוצה היתה מתסכלת ברמה יומיומית.
התסכול הזה הניע אותי לפעול בצורה בלתי רגילה:
במשך שנים ערגתי, תכננתי, חלמתי, קראתי, חקרתי, חשבתי ופעלתי על מנת לגרום לזה לקרות. לשמחתי, צימו היה נכון לנסות חוויה חדשה, אבל אצלו זה מעולם לא היה ברמת האובססיה.
כל הזמן הזה, חשוב לי להדגיש, לא היתה לי כל וודאות שזה הולך להתממש:
מה אם ישנו את חוקי הויזה? מה אם משהו איום ונורא ישתבש בדרך? מה אם נגיע ולא נמצא עבודה? מה אם נתרושש כלכלית בזמן שמחפשים?

ובכן, למרבה השמחה, לא קרה אסון. את חוקי הויזה אמנם שינו, אבל זה היה אחרי שכבר עברנו. עבודה מצאנו במהירות, ולא היה מה לחשוש מפני התרוששות כלכלית.
זה קרה. ולא רק שהמעבר קרה, החיים התחילו לקרות, ובצבעי טכניקולור. ומרגע שהושג כזה דבר גדול, להשיג דברים הפך להיות כמעט דרך חיים:
אתגרתי את עצמי בתחום הספורט, דחפתי את עצמי לעשות דברים חדשים. ומעל הכל - הגשמתי את הרצון העז בקריירה.
הרגשתי שהיכולת לתכנן ולהוציא אל הפועל את הרצונות שלי, שלנו, זה הכי קרוב שאפשר לכוח על. בלי אירוניה, באמת ובתמים, כך חשבתי.

ובכל זאת, השנים הללו, של ההמתנה הדרוכה ועבודת הנמלים, לא זכורות לי בחיבה.
השילוב הזה, בין לרצות משהו יום יום, דקה דקה, כמו אוויר לנשימה, יחד עם אי הוודאות הגדולה סביבו, היו סוחטי נפש.
לקום בבוקר, ולדעת שגם היום, יש לפחות עוד שנתיים. לנשום עמוק, ולהאחז באמונה שמה שעושים כעת באמת יעזור מתישהו.
ככל שהתבססנו בלונדון, שמתי לב שאני נזהרת יותר ויותר  - לא לרצות יותר מדי. גם כשהייתי אפופת קרייריזם ושיקעתי את עצמי בעולמי המקצועי, שמרתי מרווח זהירות:
לרצות, אבל לא כמו אוויר לנשימה. שגם אם משהו לא יסתדר - זה יהיה בסדר. יהיה תפקיד אחר, חברה אחרת, קידום אחר.  
זאת על אף שהמעבר נתן לי כל מה שקיוויתי לו והרבה הרבה מעבר - לא רציתי להיות שוב במקום של לחלום על אושר עתידי שהינו עד כדי כך תלוי תנאים.

עם בוא הילדים, המוקד בחיים שלי חד משמעית עבר ל"לא לרצות": לא רציתי עוד עבודה מלחיצה, תובענית, שתשאיר אותי ריקה. לא חשקתי בנסיעות לחו"ל.
החיים החלו להרגיש לי כל כך קצרים, מהירים ושבירים, שבעיקר רציתי ללמוד לא לרצות, כי ההתבוננות קדימה אל מה שהיה וההשוואה הבלתי פוסקת לעבר, מונעת ממני לחוות את ההווה.
ניתן היה לחשוב שאי-רציה תהווה חסם להתפתחות בחיים. אבל הנה, היא הניבה את ההרגל להתנדב, את ההשקעה שלי בצילום ובכתיבה, את ההחלטה להקים עסק  - ואת ההקמה שלו בפועל.
ובכל זאת, משהו השתנה. כשאני בוחנת את עצמי בכנות, אני רואה שהפכתי לפחדנית.

כן, בפירוש יש דברים שאני רוצה: אני רוצה להינות מהזמן שלי עם הילדים עם הילדים, עם בן הזוג, לבד. אני רוצה מידה של רווחה כלכלית, אבל ללא השעבוד החונק של משרה קרייריסטית. 
ועם זאת - אני מוצאת את עצמי תוקעת מקלות בגלגלים של העסק שלי, וחוששת מעשייה.
אני רוצה לרוץ מרתון. אני רוצה להפוך חזקה ומחושלת יותר. אני רוצה חיים פשוטים יותר.
ועל אף שאני יודעת בערך מה נדרש ממני על מנת להשיג, ועל אף שאני יודעת שהכל בהישג ידי - אני נרתעת.


הביטוי המובהק ביותר לכך הוא שאני מקנאה. 

מטבעי, אינני קנאית. לא משנה לי איזו דירה או איזה אוטו יש לאחרים, לאן הם נסעו, מה הם קנו. מי החברים שלהם, מה התואר בו הם נושאים.
הקנאה מרימה את ראשה רק כשאני רואה אחרים מעיזים ומצליחים לעשות, במקום בו אני משתפנת. כי זה לא את החיים שלהם שאני רוצה:
אני לא רוצה את העסק המצליח של מישהו אחר,
את גופה החטוב של זו, או את חוויותיו של ההוא. אני רוצה את היכולת שלהם להטמיע את הרגלי ההצלחה הללו בחייהם.
לפעמים אני קוראת לזה עצלנות. לפעמים חוסר זמן. לפעמים היעדר משמעת. אבל בתוך תוכי פנימה, הכל מתלכד להרגשה אחת - של ישיבה על הגדר, של בזבוז זמן יקר.
אז משאמרתי כל זאת, מה אני מתכוונת, אם בכלל, לעשות בעניין?
אני הולכת לספר לכם על אביתר.

את אביתר הכרנו דרך airbnb, כי כל הקטע הזה של לשכן משפחה בת 4 נפשות בחדר הנעורים שלך ולקרוא לזה חופשה כבר לא עובד, ורצינו לשכור דירה קטנה בסמיכות להורים.
דירתו של אביתר ענתה על קריטריון הקרבה, ובנוסף, נראתה מהממת. היא לא אכזבה.
את אביתר עצמו לא פגשנו, ולגור בביתו של זר זו דרך מעניינת להתוודע לאדם:
מן האינטרנט עלה שאביתר הוא עצמאי מצליח למדי, ואם יורשה לי - גם חתיך ביותר. הדירה רק העצימה את הדימוי המצליחני שייחסתי לו:
היא היתה מעוצבת (גם אם לא לגמרי על פי טעמי, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא יפה), ונטולת בלאגן.
היו מעט חפצים, איכותיים, והכל מתוקתק במקומו. כשתליתי את שמלת השבת בארון, הצצתי בבגדיו. מעט ואיכותי.
על המקרר נצפו עדויות שאביתר רץ מרתונים. על הקירות נצפו עדויות שאביתר צלם חובב. על המדפים נצפו אלבומי תמונות מיעדים כמו מונגוליה וקזחסטן.
שלושת קוראיי, אני מודה שהערצתי אותו מרחוק.
ליתר דיוק, מה שהערצתי היה את היכולת להפריד עיקר מתפל. נראה היה לי שהוא יודע לזהות בדיוק מה הוא רוצה, ולהתמקד בכך. 
לצימו אמרתי - הסדר בחוץ מצביע על סדר מחשבתי, צלילות מבפנים. וזה אופי: או שאתה כזה, או שאתה לא. הוא כזה. ואני, לצערי, מלאה ברעש.

בכל אופן, בביקורנו האחרון, ניסינו את מזלנו. הדירה לא היתה באתר, אבל חשבנו, אולי ניתן יהיה לשדל את אביתר להתחפף מדירתו לשבוע.
הסתבר, שבדיוק בתאריכים הללו, הוא מיועד להיות בחופשה. כל הצדדים צהלו, וכך פעם נוספת, מצאנו את עצמנו בדירתו.
אלא שהפעם - היה בונוס: בתום השהיה, היינו צפויים לפגוש באביתר עצמו.
פייר, התרגשתי.
כשאביתר הגיע, דבר ראשון התחוור שהוא נמוך בכראש ממה שדמיינתי אותו. כזכור, זו לא פעם ראשונה שזה קורה. מוזר איך אני מקשרת מצליחנות דווקא עם גובה.
והיה בו משהו נוסף שלא ציפיתי לו. היה בו רוך. פגשתי אדם משיגני אחד או שנים בחיי, ועם הרבה מהם, יש איזו חדות, איזו נוקשות, שהיא מאפיין צדדי של אותו סינון רעשים.
משך מספר דקות התוודענו אנו אליו, והוא אלינו. ובסוף, כשהוא ליווה אותנו אל הרכב, ציינתי בהתפעלות את המרתונים.
כן, הוא אמר, הוא רץ חצי בפעם הראשונה, ואז מרתון שלם, ועכשיו הוא הולך לרוץ עוד חצי. זה משהו חדש שנכנסתי אליו, הוא הוסיף, בשנתיים האחרונות.

הוידוי הקטן הזה נגע בי משתי בחינות: האחת, הגילוי על כך שכל העניין יחסית חדש לו. והשניה, העובדה שהוא ציין שבעצם רץ מרתון שלם רק פעם אחת.
רצתי חצאי מרתונים בחיי, ואני יודעת היטב שתהום פעורה בין חצי לבין מרתון שלם.
אותי התהום הזו קצת מפחידה, ופתאום, בא אביתר (המצליחן) ומספר שבעצם הוא עשה זאת לראשונה בגיל ארבעים ומשהו.
התעניינתי מה גרם לו להתחיל, והוא התוודה שבגיל 40 תקף אותו משבר גדול, ובין היתר, זה אחד הדברים שיצאו ממנו.
לאור גילוי לב הזה, הרהבתי עוז ושאלתי אותו את השאלה שבערה בי מהרגע שהתוודענו לדירתו: תגיד, תמיד היית כזה? שלא נאחז, מינמליסטי?
ממש ממש לא, הוא ענה לי: "עד לפני כמה שנים, הייתי הפוך לגמרי. נאחזתי, ולא הייתי מוכן לשחרר. שלי, שלי, שלי."
ואותו משבר (עליו לא פירט, ולא חקרתי) גרם לו לעשות חושבים ולהעריך מחדש מה חשוב.
"אני מאוד אוהב את הדירה הזו, אבל היום, אם תצוץ הזדמנות במקום אחר שתראה לי, ככה, עם הבגדים שעלי (אמר ותפס את חולצת הטריקו שלו), אני מוכן לקום וללכת".
וזו, שלושת קוראיי, היתה החוויה המשמעותית ביותר מהביקור האחרון בישראל.

עם חזרתנו, החלטתי שאני מפסיקה לדחות, ובגדול, ישנם 3 תחומים שבהם אני רוצה לפעול על מנת להגיע לנקודה אחרת מהנקודה בה אני מצויה כיום.

האחד, הוא התייעלות כלכלית:
בעבר, היו לי עבודות תובעניות ומשכורת טובה, וחסכנו. כיום, העסק בצמיחה, אבל אינו מהווה תחליף להכנסה ברמה ההיא, איננו חוסכים כלל, וקצת נוגסים לתוך החסכונות.
אני לא רוצה שהכרסום הזה יימשך.
אנחנו, כזוג, מוכנים לוותר על מידת מה של הכנסה על מנת שהילדים יראו לפחות אחד מההורים שלהם לפני שש וחצי בערב. אבל דברים צריכים להשתפר.

השני, הוא פעילות גופנית:
במשך שנים רצתי, עד לכניסה להריון עם תּוּתּון. במשך שנים, ריצה היתה כלי חשוב להרמת הדימוי העצמי שלי, ובפרט, בכל הנוגע למראה חיצוני. הרגשתי מושכת יותר כשרצתי הרבה.
כיום, פחות חשוב לי להיות מושכת עבור אחרים. מצד שני, חשוב לי לבנות חוסן פיזי, כי אני מרגישה רכרוכית יותר מבעבר.
אני גם חושבת על השכנה שלי, שנפטרה מסרטן בדצמבר בהיותה בת ארבעים וקצת. ועל אמא מהגן, שנפטרה לפני שלושה שבועות בהיותה בת 41, גם מסרטן.
לך תדע, גם אני חס וחלילה, בעוד חמש שנים עלולה להמצא בהוספיס כשימיי קצובים. הזמן להינות מחיוניות הגוף היא עכשיו.

השלישי, הוא להתחייב לעשייה:
זה תקף גם במישור העסק, וגם במישור הפעילות הרוחנית. להפסיק לדבר על להפוך להיות משווקת נמרצת יותר - לקום ולעשות.
לא להיות מישהי ש"אוהבת לצלם". להיות מישהי שמצלמת. לא להרהר בבלוג המקצועי שהיית רוצה לפתוח כחלק מפעילות העסק - לקום ולעשות.
גם בבלוג הזה - להקפיד לכתוב: לחזור לפרסם את הרשומות בפרוייקט "אקלים ואנרגיה" כמו שאמרתי שאעשה.
הרשומה על תּוּתּון נכתבת כבר מגיל שבעה חודשים שלו - ולאחרונה מלאו לו עשרה חודשים. מספיק. לכתוב קצר יותר, ומהר יותר - אבל לכתוב.
כפי שיודה אמר: Do or not do, there is no try

מאז חזרתנו מהביקור בישראל, התחלתי לפעול. אני אספר מה ואיך בעוד כמה שבועות, כשכבר אפשר יהיה לדבר על תוצאות ראשוניות.
אבל בנתיים, אני מרגישה מחדש את הכאב ההוא, של להיות בהתחלה של משהו ולעבוד בשבילו, אבל שכל צעד נראה כל כך קטן וחסר משמעות.
 
אני יודעת שככה נראות התחלות. אני אפילו זוכרת שככה נראות התחלות. אבל בכל זאת, זה מבאס אותי. איך רוצים משהו מבלי לרצות אותו?

יום שבת, 9 במרץ 2013

כפולות של שבע

לפני כחודש שמעתי על כך שיצא סרט דוקומנטרי חדש. לכשלעצמו, לא דבר חריג.
המעניין בסרט הספציפי הזה הוא שהוא חלק מסדרה של סרטים, וכבר למעלה מחמישים שנה יוצא אחד חדש כל תקופה קבועה.
אחת לשבע שנים.
כשנוצר הסרט הראשון (אשר צולם ב-1964), אף אחד לא שיער שהוא יהפוך לכזה מפעל חיים, במובן הכי מילולי של הביטוי:

סרט התעודה אוסף קבוצה של ילדים אנגלים בני 7 ומראיין שוחח עמם: מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים, מה הם חלומותיהם, שאיפותיהם לעתיד, מה דעתם על הנושאים הבוערים של התקופה.
ואז אחרי שבע שנים, חזרו לראות את הילדים הללו שוב פעם, הפעם כנערים ונערות. 
ובמאי הסרט (שעם השנים גם הפך לבמאי הוליוודי מפורסם) המשיך להתדפק על דלתם אחת לשבע שנים, כדי לראות מה קורה ומה נשמע.
מאחורי כל התרגיל היתה אמירה לא-מוסווה-בכלל: מי שתגדל להיות בעתיד, נקבע במידה רבה על ידי הרקע ממנו אתה בא. כפי שאומר ביטוי ישן:
תראה לי מי הילד עד גיל 7 - ואני אראה לך מי יהיה האיש שיגדל.

זה מוזר, איך לפעמים המציאות  מלמדת אותך דברים שלא שיערת שתגלה.
כן, הסדרה גילתה שחברת המעמדות עדיין חיה ובועטת. אבל על הדרך, היא התגלגלה להציג כמה אמיתות הרבה יותר חשובות.
כפי שיודעים היטב שלושת קוראיי, התקופה הנוכחית מרובה בחיבוטי נפש (אם כי, תכלס, לא שאני יכולה להצביע על איזושהי תקופה בעבר שלא היתה מלווה בחיבוטי נפש). 
מה שכן השתנה ביחס לעבר הוא איזושהי מודעות שהחלה לחלחל בשנים האחרונות, שלא הכל זה נטו אני, וחלק זה פונקציה של פשוט להיות בת אנוש:
הרי, קל לנו לראות התפתחות פיזיולוגית כשהיא קורית מול עיננו. תינוקות גדלים והופכים לילדים, ואלו בתורם מתבגרים והופכים למבוגרים, אשר בבוא העת מזקינים.
אבל המחשבה הקשה יותר לעיכול היא, שיחד עם ההתפתחות הפיזיולוגית יש דפוסים של מחשבות, או הלך רוח שגם הם נלווים לגיל.
נגיד, תחילת שנות העשרים. אני חושבת שלקח לי כמה שנים טובות לעבד את התדהמה בהכרה שזו לא רק אני שהייתי מלאה במתח ובלבול ותחושת אבדן בתקופה שנטען עליה כי היא אמורה להיות "היפה בחיי".
וגם עכשיו, בשנות השלושים: כל כך הרבה דברים שחשבתי שיהיו פּתוּרים ובּרוּרים בשלב הזה עדיין לוטים בערפל, ובמיוחד הדברים אמורים בתחושת שייכות מקצועית וחברתית.
וזה רק כשאני מרימה את מבטי מעבר לפּוּפּיק שלי שאני שמה לב שאני לא שם לבד.

אז אם לחזור לסדרת הסרטים התיעודית, ראיתי בעבר בטלוויזיה סרט או שניים מהסדרה. 
אבל הפעם כששמעתי על הסרט החדש חשבתי שאני ארוויח מהתבוננות בסרטים הללו החל מההתחלה, כי עכשיו הייתי מסוגלת לראות משהו שפשוט הייתי צעירה מכדי לראות בעבר.
בנוסף לכל הדברים האחרים (כמו ההשפעה של מעמד ושינויים חברתיים), כעת היתה בי את היכולת להבחין גם במה שהוא חלק מההתבגרות עצמה.
רכשתי את מארז ה-DVD של כל הסרטים עד גיל 49 כולל (גיל 56 נמכר בנפרד, אצפה בו בבוא העת כשהמחיר ירד).
ואני מודה, שעד כמה שעניינו אותי הסרטים המוקדמים, היו שניים שסקרנו אותי במיוחד: גיל 35 (בהיותי בת 33 וחצי...) ומה צופן העתיד קצת הלאה, בגיל 42. 

כמובן, כמובן, כמובן, צריך לסייג. לא נולדתי ב-1957, לא גדלתי באנגליה.
הנשים מן המעמד הנמוך שמצולמות בסדרה חוות על בשרן את מהפיכות השחרור: בזמן אמת הן מציינות בפליאה עד כמה הן יכולות לבחור להיות גרושות חד הוריות, בעוד אמהותיהן לא יכלו להעז.
כמו כן, אופציות החינוך הפרטי העילי מעולם לא היו רלוונטיות לי כילדה (אם כי כאם לבן צעיר כאן במדינה עם חינוך ציבורי לא משהו, הן הופכות רלוונטיות יותר ויותר).
ובעיקר - זו אשליה לחשוב שתקציר של רבע שעה ערוּכה למשעי פעם בשבע שנים תתן למישהו תיאור מלא וממצה של חייו של אדם.
אבל אחרי שסייגתי, אני אחזור להרהורים שעלו בי בעקבות הסדרה, אשר תוייגה כניסוי סוציולוגי מהחשובים ביותר שנערכו אי פעם.

נדמה לי שהדבר המיידי ביותר הוא החיפוש אחר תשובות בכל הנוגע לאושר. אתה מתבונן בהם ורוצה נואשות לפענח, בעוד חייהם מתגלגלים לפניך:
מה הופך אנשים למאושרים בחייהם? האם זה משהו שנקבע מראש? האם אושר הוא גם עניין של גיל?
אין תשובה אחת, אבל יש תובנות.
למשל, נראה שיצירת תא משפחתי חם תורם לאושר יותר מכל דבר אחר: זוגיות טובה נוטה למלא בורות, וילדים מביאים איתם החלמה ותחושת שלמות שמתעלה מעבר לקשיי היומיום.
אנשים אכן שואבים סיפוק מעבודה או קריירה, והיכולת להיות אדם יצרני היא מרכזית לדימוי העצמי. אבל איכשהו, ככל שחולף הזמן המקום שממלאת המשפחה (או החוסר המורגש בהיעדרה) רק הולך וגדל.

עבורי לפחות, זו לא אמת קלה לעיכול, בתור מישהי שהקדישה את שנות העשרים לבניית עולמה כאינדיבידואל.
אמת, זכיתי בזוגיות נהדרת (עניין שאישית אני מחשיבה הרבה יותר כמזל מאשר כמשהו שעשיתי במו ידיי). אבל באופן שלא חורג מהנורמות התרבותיות סביבי, היה חשוב לי להגשים את עצמי.
מעבר לכך, חווית המשפחה האישית שלי השפיעה מאוד על הערכתי את רמת הסיפוק שמשפחה יכולה להעניק.  
כך שבמשך זמן רב חוויתי אמירות על הגשמה עצמית דרך ילוּדה כמסרסות, ולקח הרבה מאוד זמן עד שיכולתי לדמיין ילדים כחלק מעולמי.
אז האם שגיתי בהמתנה עם משפחה עד שנות השלושים המוקדמות? ומצד שני, האם הייתי בכלל מסוגלת לבחור אחרת?
מאחר וכל תובנה שלי כיום היא גם תוצר של כל הדברים שעשיתי בעבר ולכן אין הגיון בהסתכלות אחורה.
העניין האמיתי כאן הוא סביב הבחירות שעוד יש בידי לעשות, והאופן שבו אני מתנהלת בחיי היום יום.

מסר נוסף שרק מתחזק עם השנים הוא: לא תוכל באמת לברוח ממי שהנך.
אולי הגלעין לא נחשף במלואו בגיל 7 אלא רק קצת יותר מאוחר, אבל הוא ללא ספק שם. לא כאבן פינה שקטה אלא כפצצה מתקתקת, מהסוג שימשיך להשפיע עליך תמיד.
חלק מהדברים ניתן ללטש בקצוות: אנשים מתגברים על ביישנותם וקצת יוצאים מקליפתם, או מפתחים רוך ומודעות עצמית שאולי לא היו שם בעבר.
ההתחבטות בשאלה מה ניתן לשנות ומה צריך פשוט לקבל היא כמובן לא חדשה, אבל התשובה שמציע תיעוד הזמן היא:
כמיטב יכולתך, אתה משנה בך את מה שעוזר לך לחיות טוב יותר עם האנשים סביבך.
נכון, לפעמים זה גם אומר לשנות את האנשים סביבך (כמו כשמדובר בזוגיות שמתפרקת או במקום מגורים לא מתאים).
אבל זה אף פעם לא הדבר היחיד שמשתנה, ותמיד מעורבת גם מידה של הסתגלות עצמית.

אחד הדברים המרשימים ביותר שעולים באופן חוזר ונשנה הוא הסיפוק הבלתי רגיל שאנשים שואבים מנתינה.
תחשבו על זה: 14 ילדים אקראיים, מרקע כלכלי וחברתי לגמרי שונה, מה הסיכוי שארבעים שנה קדימה, כל כך הרבה מהם יהיו מעורבים בנתינה?
אחת הפכה בשלב מאוחר בחייה לעובדת סוציאלית התומכת באנשים שחוו אבדן. אחר וזוגתו הפכו למשפחת אומנה. שלישי הפך למורה לילדים מרקע נחשל, רביעית ספרנית ילדים באיזור מצוקה, חמישי הקים קרן צדקה לסיוע שיקום בולגריה, ההוא הפך לנציג שירות קהילתי...
אני מאוד מזדהה עם הדחף הזה. בחודשים האחרונים ניסיתי להתנדב באפיקים שונים, ואני עדיין מרגישה שלא מצאתי את זה, משהו שאני באמת תורמת בו למישהו.
אני שואבת עידוד מהמחשבה שאנשים אולי לא מוצאים את ייעוד הנתינה שלהם מהר, אבל כל עוד הם מחפשים, רובם מוצאים אותו.

אז מה המסקנה? האם בכלל יש מסקנה?
מצד אחד, לא מדובר בסיפור. הרי אלו חיים של אנשים, והם כולם (למרבה השמחה) בחיים, פחות או יותר בריאים. ומצד שני, כן, יש מסקנות:
אם היית עני כילד, לא בהכרח תהיה עני כמבוגר, אבל ככל הנראה, לא תזכה לרכוש הון תרבותי או חברתי.
בתחילת שנות העשרים שלך, כנראה תהיה מבולבל.
אתה תעמיד פנים כלפי חוץ שאתה יודע מי אתה ומה אתה, משוכנע שכולם כבר פתרו את הבעיות שמציקות לך. בסוף שנות העשרים לפחות חלק מהדברים כבר לא יהיו העמדת פנים.
בשנות השלושים שלך, תהיה בטוח שמה שאתה עכשיו הוא מה שתמיד תהיה. שאתה "מוכן", שיצאת מהתנור כמבוגר. ובאותו הזמן, אתה תתמרד כנגד המחשבה הזו:
לא את כל הדברים תאהב, ותתחיל לתהות מה בחיים שלך עוד תוכל לשנות, והאם מעכשיו הם פשוט ימשיכו להיות כפי שהם. אם לשפוט על פי עדויות, נראה שדי הרבה הוא עדיין בר שינוי.

בתחילת שנות הארבעים תתחיל להרהר יותר במה השגת ומה לא, וכל מיני דברים שאולי היו ברורים (כמו זוגיות ועבודה) יראו פחות ברורים.
אולי באמת צריך לשנות אותם, ואולי לא, אבל בכל מקרה התהיות יעלו.
בנוסף, תשמחו אולי לשמוע שבניגוד למה שמספרות הפרסומות בטלוויזיה, כנראה שהתקופה בה אנשים הכי יפים היא סביב תחילת שנות הארבעים.
מוזר, אני יודעת (כי התרגלתי לחשוב שיותר צעיר = יותר טוב), אבל המצלמה במקרה הזה לא משקרת.
בסוף שנות הארבעים תשקע ההכרה שכנראה הגעת פחות או יותר לאן שהיית אמור להגיע, בין אם מדובר במשפחה שיש לך, באופי העבודה שלך, במי שאתה.
זה אולי נשמע קשה להכיר בכך, ואנשים אכן מוצאים את ההתמודדות הזו קשה. אבל זה לא הכל בשורות רעות:
אנשים מוצאים את המקום שלהם, והחיפוש המתמשך בכל השנים שקדמו לא מותיר אותם עם כלום, להיפך.
גם האנשים שהתקשו עם תעסוקה, גם האנשים שהתקשו עם משפחה, גם האנשים שהתקשו עם מקומם בחברה. 
אני מוצאת את התובנה הזו מאוד מנחמת.

יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

זה לא בזבוז זמן?

הכל היה יכול להיות בסדר, אלמלא אותן שתי מלים.
שתי מלים, קטנות קטנות, שהן שורש הבעיה:
"אז מה?"


צמד המלים הללו רודף אותי בנחישות גוברת מזה מספר שנים. זה הצורך שלא מרפה שלמעשים שלי תהיה איזושהי משמעות.
מתוך המיקוד על קריירה, המשמעות הזו היתה צריכה להתּרגם לתועלת בתחום המקצועי.
אבל עכשיו, אפילו אם באופן מוצהר אני רוצה לעשות גם דברים שאינם נושקים לעבודתי, עודנו קיים אי-השקט הפנימי:
השעון מתקתק, החול נוזל, את בת תמותה, חייך קצרים. 

אני לא יודעת באיזה שלב התחילה לרדוף אותי המחשבה על התסכול בכך שזמן פשוט חולף, ואין שום דבר שאפשר לעשות בעניין. 
בגלגולים שונים זו מחשבה שמלווה אותי כבר שנים, אבל לאחרונה, מסיבות שונות, היא הפכה מוחשית יותר.
נגזר על כל מה שיקר לי להשאב אל העבר, כשהקיום היחיד שיוותר לו הוא בזכרוני הדולף.
ברור שיש גם דברים טובים שבאים עם חלוף הזמן, אבל בין אם ארצה ובין אם לא, לא ניתנת לי הבחירה להשאיר דברים כפי שהם, ולו לקצת: 
אני מתבגרת, צימו מתבגר, בּוּבּה גדל.
האנשים שיקרים לי, ואלו שהיו יקרים לי ואינם בחיי, גם הם מזדקנים ובבוא העת גם הם ילכו מן העולם.
מקומות שהיו יקרים לי מלאים באנשים זרים. המקום אולי נראה דומה, אבל הוא שונה, והמקום ההוא, שלי, הוא לא יחזור, הוא לא קיים יותר.

נשאר רק הזכרון, ואף הוא, בחלוף השנים, לא באמת נשאר.
וכך אני מביטה בבּוּבּה שלי, הקטנטן והשמח, ומשהו בי מתכווץ.
לרגע אני רואה בעיני רוחי את עצמי כקשישה, והופכת ערה עד כאב לכמה ההווה הזה, כאן ועכשיו, הוא יקר וחולף לבלי שוב. 
הזדמנות אחת, זה מה שכל אחד מקבל. פעם אחת לחיות את החיים. ומה אני עושה עם הזמן הזה, שהוא כל כך יקר?

כל התעוקה הזו צפוּנה בצמד המלים הללו: "אז מה?"
וכל דבר שאני עושה, קטן כגדול, דביק מטפטופי הביקורת, החיפוש אחר הטעם.
על מנת להבהיר, אין הכוונה כאן בחיפוש אחר הישגים מרחיקי לכת שישרדו את פגעי הזמן, אלא עיסוק בלתי פוסק בשאלה האם אני חיה את חיי "נכון" מספיק.

בשנים האחרונות, הקריירה היתה עיקר המוקד לשאלות אלו:
עבודתי היתה חשובה עבורי, וגם היתה אמונה גדולה יותר בתרומה של העשייה הזו כלפי החברה בכללותה.
במקביל, גם הטריף את דעתי עלי הפחד, מאותו עתיד לא נודע שיכול להתגלגל לכל מיני מקומות, ושאם רק לא אזהר אמצא את עצמי ערירית וחסרת כל.
וכך שאלת ה"אז מה" היתה הד לתהיה: האם אני משקיעה מספיק בקריירה, כדי להבטיח שתמיד אוכל לעמוד ברשות עצמי?

בנוסף, הטילו את כובד משקלן כל השאלות האחרות:
האם אני משקיעה מספיק בזוגיות, כדי שלא יתפורר הקשר החשוב בחיי?
האם אני משקיעה מספיק במשפחה, כי הקשרים האלו כל כך משמעותיים?
האם אני משקיעה מספיק בחברים, כדי לא להיות בודדה? 
האם אני מתעמלת מספיק, כדי להשאר בריאה, חיונית, מושכת?

כל השאלות הללו אוויליות, ולו רק בגלל שהנבירה בהן מפריעה לשצף החיים עצמם:
(זה לא בזבוז זמן? אין משהו אחר שיותר כדאי לעשות? לא כדאי להשקיע בפעילות שתתן ערך מוסף גם בהמשך הדרך?)
כי מתי זה מספיק? איך מודדים אם משהו מספיק?
מתי מגיע הרגע שבו השקעת "מספיק" בכל אחד מהדברים הללו? אף פעם.
כי תמיד אפשר יותר, וזה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.

אבל אלו לא רק שאלות אוויליות.
כי מה שזה לא יהיה שאבחר לעשות עם זמני, עדיף לעשות זאת מתוך מודעות, מתוך נוכחות.
כדי לא לעמוד שם, שנים אחר כך ולומר: "אם הייתי עוצרת ושמה לב, הייתי עושה אחרת. ועכשיו כבר מאוחר מדי."
לכן כמו שאמרתי כבר כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, כיום יותר מכל אני שואפת לייצר איזון בחיי.
בדרך כלל אומרים למצוא, אבל זה לא באמת משהו שמרימים מהרצפה. זה משהו שעובדים עליו, שגורמים לו לקרות.

ואני מגלה שגם כשזמני בידי, קשה לי לייצר איזון בחיי.
נמלה פועלת היא עמלנית כי היא מה שהיא, ואין היא יכולה אחרת.
שלא בשונה ממנה, כך גם אני: תמיד צריכה לראות תפוקה, תמיד תוצרים. אחרת, מה משמעותו של הזמן?
וכך, אם אינני מתקדמת מספיק מהר לטעמי עם כתיבתי המקצועית או  עושה מספיק על מנת למצוא עבודה - אני חשה אשמה.
אם אני מטיילת או יוצרת או מתעמלת אני מרגישה טוב לזמן קצר, ואז מכה בי שוב השאלה: "אז מה?"
רק הזמן עם בּוּבּה חומק מהביקורת הנוקשה, אבל אני יודעת היטב שזה כך בין היתר כי אינני עקרת בית מטבעי ואני יודעת שיגיע הרגע בו אחזור לעולם של תשע עד שש.

כשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי היתה סורגת. לא סתם סורגת, סוודרים שלמים, עבים וחמים.
לאמא שלי היה אז סוודר (קנוי, תעשייתי) ורוד עם פסים בצהוב, ועל אף שזה היה לפני מיליון שנה, אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד. כל כך אהבתי אותו, שהיא סרגה למעני אחד דומה לו לגודל שלי.
אמא שלי סרגה לאבי סוודר ענק וכחול עבה, עם מלבנים לבנים. כשהוא מאס בו, אני לקחתי אותו, אהבתי שהוא מגיע לי כמעט עד הברכיים, והרגשתי בתוכו נהדר.
כשאני עוצרת וחושבת על כך, אני ממש יכולה להרגיש שוב, כמה נעים היה ללבוש אותו בתקופת התיכון.
אני נזכרת באחרי צהריים חשוכים וקרים, חוזרת הביתה אחרי שפגשתי חברה טובה בעיר או יושבת על גרם המדרגות לפני תחילת שיעור מתימטיקה.
לבשתי אותו מהתיכון עד השנים האחרונות, עת התרפט לחלוטין ונפרם בכל מיני מקומות. עכשיו הוא מקופל בזהירות בארון.
אמא שלי גם סרגה לאחי כשהיה קטן את הסוודר הלבן והחם בתמונה, ובאחד הביקורים האחרונים נתנה לי אותו עבור בּוּבּה.
כשהייתי ילדה קטנה, אימי לימדה גם אותי לסרוג.
היא מאסה בסריגה, וכך גם אני. ושכחתי איך.
במשך הרבה זמן רציתי ללמוד לסרוג מחדש. אבל בשביל מה? מה הטעם? ראיתי איך אנשים מתחילים לסרוג והתחביב הזה מאכל את זמנם.
הם סורגים עוד שמיכה ועוד סוודר, ואז מתחילים לסרוג דברים שאנשים אף פעם לא לובשים, ומרעיפים חפצים סרוגים לכל עבר רק כי אין מה לעשות עם המוצר המוגמר.
חלקם מוכרים דברים באטסי, בעצמי קניתי שם שמיכה סרוגה נהדרת. אבל הבה נודה בכך - כלכלי זה לא.

וכך הייתי לפעמים מביטה בחיבה בכדורי צמר, אבל נזכרת שזה לא בשבילי.
אין לי את הזמן, יש לי רשימה ארוכה של דברים שאני צריכה לעשות.
וגם אם הייתי מחליטה שאני סורגת רק בערב המאוחר, לפעמים, מול הטלוויזיה, כשאני נחה, גם אז הייתי רדופה על ידי שאילת "אז מה?" מתמדת, וממילא מה כבר אפשר להספיק בכל כך מעט זמן?
אז איך אוכל לסרוג יותר משתי שורות?

ובכל זאת, בימים האחרונים אני לומדת לסרוג. רק בערב, או בסוף השבוע.
אני לא יודעת מה אסרוג מהרגע שאמשול בכישורים.
אולי אסרוג גרביים: כשביקרתי את חברתי פעם, היא גרבה בבית גרביים סרוגים שאמה סרגה לה, כי הם חמים ומחממים.
כששוטטתי בפינטרסט, נתקלתי פעם בזוג נעלי בית שחמדתי לבּוּבּה, אולי אסרוג כאלו.
אפילו עם דוגמיות הצמר שאני סורגת, רק על מנת להתנסות בסוגי התפרים השונים, הרגשתי יאוש מסויים לייצר משהו שאין לו מטרה. בסוף החלטתי שאוסף הדוגמיות יהיה תחתיות לכוסות.
אנחנו לא משתמשים בתחתיות לכוסות, אבל אם יגיע היום שנזדקק להן, ובכן - אלו יהיו התחתיות.
רוצה לומר - סריגה לא נותנת לי לי מנוחה משאלות ה"אז מה?", הן מכות בעוז כבכל עת אחרת.
ובכל זאת אני סורגת.
לא אסרוג לבּוּבּה צעיף חנק, ובתקווה גם לא רטיה. אבל הסגירה של הסוודר חמודה.
כי אני חושבת על הסוודרים שאמא שלי סרגה, ומתכרככת מבפנים.
אני חושבת על השטיח הכתום שהיא ארגה כשהייתי ילדה, שהיה השטיח שלי כל השנים שגרתי בבית הורי. הוא כבר היה מרופט ועייף אבל סירבתי להיפרד ממנו, והוא נזרק רק אחרי שעזבתי. 
אמא שלי, שהיתה מציירת ומפסלת וסורגת ואורגת כבר לא עושה שום דבר מזה לפחות עשרים שנה. אין לה סבלנות.
אני חושבת שגם היא הפסיקה לראות בכך טעם.
אבל כל השנים האלו עברו, ואני נוצרת את הזכרונות והחפצים הללו כאוצר גדול.
זו לא תשובה לשום דבר, זה פשוט ככה.

הסיכום/ נתן אלתרמן

הוגה אחד זקן
מחדרו אל תלמידיו יצא
ואמר בנקשו במקל:
שמעו אחרון דברי אשר אשא,
כי הגיע הזמן לסכם,
לאחר שנות בינה ועיצה,
מה הם, לסוף מיצוי,
הדברים שמהם העולם עשוי.

העולם, נכבדי –שאחרי  כל תהיות
ופליאות בו דברי אמורים-
עשוי ארץ, שמים, שיחים, סנוניות,
אוניות, גלי ים, נהרות, ערים
גדולות וקטנות, ירידים, צנוניות,
כל מיני פטישים, נייר, משורים,
רחובות, חדרים, - כך הוסיף למנות

ולמנות – גאיות, שפלות, הרים
וגבעות – ושעה שרופא ואחות
כבר עליו גחנו בבית-החולים,
עדיין היו שפתיו נעות
ומונות – קלחות, כפיות, ספרים,
מגרות, צנצנות- ומילים אחרונות
שהשמיע היו: נעצים, כפתורים. 

יום שני, 22 באוקטובר 2012

ומעל לזמן מצווה ברכה?

ממש לאחרונה, התפטרתי מעבודתי. 
בשעה טובה ומוצלחת, סיימתי את חובותי לתואר אותו למדתי בשנתיים האחרונות, כולל הדיסרטציה התובענית.
מקום עבודתי האחרון נתן לי נסיון מקצועי נהדר, אבל הגיעה העת לעבור הלאה, מסיבות שונות שאין לי כוח לפרוט לפרוטות ברגע זה ממש.
טרום התפטרותי העסיקה אותי השאלה האם כדאי לחכות עד שאמצא מקום עבודה חדש, או לעזוב ולקחת בחשבון מספר חודשים נטולי עבודה בתשלום.
החלטתי לקחת קצת חופש, ובחרתי באפשרות השניה.

בחרתי בה ממגוון סיבות. מבחינה מקצועית, נפתחו מספר אפיקים בעקבות הדיסרטציה לנסיון מקצועי רב ערך. לא בתשלום, אבל שווה את משקלו בזהב.
ידעתי שכל עוד אני עובדת, לא יהיה לי זמן להפנות לביצוע הפרוייקטים המדוברים.
כשלוקחים בחשבון שתחומי העיסוק בחברה בה עבדתי פחות או יותר מנוגדים לכיוון בו אני שואפת לצעוד בשנים הקרובות, הבחירה הפכה ברורה עוד יותר.
ומעבר לכך, אני פשוט תשושה.
לא רק מהשנה האחרונה. אכן, זו היתה מאתגרת מאחר וכללה גם חזרה לעבודה במשרה מלאה, גם אמהות טרייה לתינוק קטן, וגם את הלימודים.
אבל באופן רחב יותר, שש השנים האחרונות סבבו בעיקר סביב קריירה: מעבר לשעות העבודה, גם שעות הפנאי הופנו ברובן לאפיקים מקצועיים. 
המחיר הוא שכעת אני חשה מרוקנת. לא כי תחום עיסוקי לא מעניין אותי יותר, אלא כי אני לא רוצה להיות האדם הזה, שמעניין אותו אך ורק תחום עיסוקו.
הכוונה שלי היא לא לעניין אינטלקטואלי, זה לא שאלה של אילו ספרים לקרוא יותר ואילו פחות.
הכוונה היא שמתוך חופזי לשקע את עצמי בהגשמה דרך קריירה, לא עצרתי לבחון דרכים חלופיות. ואני לא מצרה על השנים הללו, הן היו נהדרות.
עכשיו, אני רוצה לנסות משהו קצת שונה.

לאחר שצימו ואני דנו בעניין, הוחלט שלא לוותר על שירותיה של מטפלת לתקופת הביניים הזו.
ראשית, משום שלטפל במשרה מלאה בתינוק זה בדיוק זה: משרה מלאה. בוודאי שאין מה לנסות לחשוב על זה כחופש.
שנית, וזה לא פחות חשוב, כרגע אינני יודעת מתי אתחייב לעבודה חדשה. כאשר זו תצוץ, סביר להניח תקופה קצרה (שבוע, גג שבועיים) בין מועד קבלת העבודה לתחילתה.
הדבר האחרון שרציתי היה להתפשר על איכות הטיפול כי צריך למצוא פתרון מהיום למחר.

אז הנה, קיבלתי כך, באמצע החיים, מתנה נהדרת. חופש. אני יכולה, לתקופת זמן מוגבלת, לעשות מה שאני רוצה.
מה אני רוצה?
אומר לכם מה אני לא רוצה.
אינני רוצה פשוט לקום בבוקר ולזרום.
אתם צריכים להבין, אני הייתי מסוג הילדים שמיצו את החופש הגדול אחרי שלושה שבועות. בכיתה ט', הלכתי לבריכה עם ספרים על מטריצות.
בבגרותי, לא זכורה לי אף חופשה של למעלה מיומיים שבה לא לקחתי עמי סוג כזה או אחר של עבודה.
אני לא גאה בזה, היה משמח אותי הרבה יותר לכתוב: "אני מסוגלת להניח לעבודתי לפרק זמן ולהינות מהחיים".
וזה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות בחודשים הקרובים. אבל תכלס, מה אני רוצה לעשות?

בתור התחלה אני רוצה לרוץ, לקפוץ, לחבוט בכדור, לעשות שכיבות שמיכה.
אני אוהבת מאוד פעילות גופנית. לפעמים אני מדמיינת חיים אחרים, שבהם הפכתי למדריכת כושר או משהו, ואז נזכרת שבעצם לא, זה היה מוציא את כל הכיף מזה.
לרוץ אני יכולה במשך שעה וחצי, שעתיים. באיזשהו שלב אני מפסיקה, אבל לרוב זה פחות מעייפות פיזית, ויותר מעייפות מנטלית.
הייתי רוצה להפוך לספורטאית חובבנית לתקופה. להקפיד מחדש על תזונה מהסוג הנקי, הלא מתפשר. להרגיש את הגוף פועם חזק.
אני כבר רזה למדי אבל אני תמיד שואפת למראה אתלטי, ואני רוצה לראות תוצאות.

אני רוצה לכתוב.
לא כל כך מעניינת אותי השאלה מי יקרא, יותר חשוב לי לראות מה יקרה:
כשחוויה היא משמעותית, יודעים שהיא כזו. לא צריך לכתוב על התאהבות כדי לדעת שהתאהבת.
אבל לא תמיד יודעים למה היא משמעותית.
הכתיבה מאפשרת לעוסק בה להתבונן לאט, מקרוב, על רגעים שחולפים. אדם עוצר ושואל: מה ראיתי?
מה חשבתי שראיתי? מה הרגשתי כשראיתי? למה הרגשתי כך ולא אחרת? מדוע ראיתי דווקא את זה ולא את מה שקרה ליד?
בכך, הכתיבה מאפשרת לעוסק בה לזקק מתוך החוויה את הצדדים שהפכו אותה למשמעותית, ומה שקורה אז, בין אם במודע ובין אם לאו, היא ההתכווננות לחוויות נוספות מהסוג הזה.
צר לי על הניסוחים המיסטיים, גם אותי הם מעצבנים. אבל זה לא הופך את הדברים לפחות נכונים.

חוץ מזה, אני רוצה לנצל את ההפוגה כדי להתנסות בכתיבה מקצועית פופולרית, ולכתוב קצת על פכים מתחום עיסוקי המקצועי בשנים האחרונות. אין הרבה מידע איכותי זמין בעברית על התחום, וחבל.
זו סוגה תובענית של כתיבה, כי היא דורשת דיוק רב בפרטים, אבל יכולת לתקשר את הפרטים לרעיונות מופשטים, צלולים.
אני סבורה שעשוי להיות לי סוג של כשרון לכתיבה מהסוג הזה, אבל אין לדעת עד שמנסים.

אני רוצה לשוטט ולצלם.
לצערי כי רב, לא ניחנתי בחוש האסתטי החריף שיש לבלוגריות רבות רבות בימינו, מן קסם טבעי (בסדר, וקצת פוטושופ) מהסוג שגורם לי כקוראת לחשוב שאנחנו חיות בעולמות שונים:
הן בעולם הפיות, אני בעולם הגשמי. העולמות האלו עשויים למלא את אותו מרחב פיזי, אבל נראים אחרת לגמרי.
עם זאת, בדרכי החובבנית אני אוהבת לצלם.
"את יכולה בזמן הזה גם לקחת קורס צילום", יעץ צימו.
חס וחלילה, רק זה חסר לי:

לא מושך אותי עכשיו ללכת ללמוד כלום. לא רוצה ללמוד קורסים, לא אקדמיים ולא מקצועיים ולא חובבניים. פשוט לא.
באופן עקרוני יותר, גדלתי וצמחתי מתוך דפוס המחשבה שאומר: אם אתה רוצה לדעת משהו, לך ותלמד אותו באופן רשמי.
יש לדפוס זה יתרונות. למשל, שאתה לומר כל מיני דברים באופן רשמי.
יש לדפוס הזה חסרונות. למשל, שכל דבר נמדד, לכל דבר יש ציון, לכל דבר יש תווית. זה מעייף מאוד מאוד, וקצת מוציא את המיץ.
אני לא רוצה שמישהו יגיד לי איך לצלם תמונות "טובות" ומה הופך תמונה ל"גרועה".
במקום, אני אמשיך ללחוץ על כל מיני כפתורים, ואבחר לשמור את התמונות שהכי מצאו חן בעיניי, כי הן מצאו חן בעיניי.

לבסוף, אבל אין בכך להעיד על סדר עדיפויות, אני רוצה להתנדב.
באופן כללי, אני רוצה לקחת חלק פעיל יותר בחיי הקהילה היהודית בסביבתנו, אבל לא בטוחה איך להתחיל.
הכי פשוט, כמובן, להתחיל ללכת לבית הכנסת לתפילות, אבל זו בערך הסיבה לכך שאין לי שום חלק בחיי הקהילה כרגע: אני לא מתחברת למקום הזה של התפילה, הוא לא טבעי לי.
אני לא נגדו, ובהחלט יכולה לשלב אותו כחלק ממכלול החברות בקהילה, אבל כבד עלי להתייצב מדי שבת בתשע בבוקר בבית הכנסת רק על מנת ליצור תשתית לפעילות חברתית אחרת.
נדמה לי שהקהילות היהודיות כאן מארגנות בקרים או אחרי צהריים לנשים מבוגרות ששמחות לקצת חברה, וזה מסוג הדברים שאשמח לעשות.
דבר נוסף מהסוג הוא לתת שיעורים בחשבון לילדים בקהילה שמתקשים בכך.
עולה בדעתי שייתכן והקשר בין שיעורים בחשבון לתה עם נשים מבוגרות הוא ברור רק בתוך הראש שלי ולכן אנסח מפורשות:
אני רוצה להתמקד בסוגי נתינה שאני יודעת שאוכל לדבוק בהם, כי הם ממלאים גם אצלי איזו פינה חבויה.

זהו.
אחרי שהפכתי וחשבתי ובדקתי, אלו סך כל הדברים שאני רוצה לעשות: להתעמל, לכתוב, לשוטט ולצלם, ולהתנדב.
נראה מה יצא.

יום שבת, 4 באוגוסט 2012

סיפור אמיתי

ערב אחד הלכתי לסופר לקנות עוגה. העוגה שאני אוהבת אזלה. במקום, קניתי עוגיות, שכבר הרבה זמן נראו לי טעימות.
העוגיות לא היו טעימות בכלל.
לא הסיפור הכי מעניין בעולם, אני מודה. אבל אני שואלת אתכם: האם מה שקרה לי היה טוב או רע?

חלקכם יאמרו - בטח רע. נכון, לסקאלת הטרגדיות זה לא ידגדג אבל בכל זאת, לא רק לא היתה העוגה שרצית, בסוף גם הוצאת כסף וגם התבאסת מהעוגיות. איך זה יכול להחשב כדבר טוב?
מצד שני, יהיו אלו שיגידו - לא, דווקא יצא אחלה. הנה, היתה לך הזדמנות לקנות את העוגיות וראית שהן לא טעימות כמו שדמיינת. להבא, גם תדעי לא לקנות אותן יותר, וגם תחסך ממך התלבטות, עוגה או עוגיות?

ויהיו את אלו (אני מהמרת, הרוב) שיגידו - "יאללה, חפרת! עוגה, עוגיות, מה זה משנה. פואנטה לכל העסק יש?"
יש.
כל סיפור, גם הכי פשוט וקטן, אפשר להרכיב בכל מיני צורות. יורכב בצורה אחת, ישמע כמו משהו טוב. יורכב אחרת, ישמע כמו משהו רע.
יורכב בדרכים נוספות וישמע חשוב או זניח, מצחיק או עצוב, או אולי בכלל לא ראוי להתייחסות.
הפוסטמודרניזם טחן לרעיון הזה את הצורה, אבל אני, אני לא באתי לכתוב מאמר אקדמי.
גם לא לכתוב על עוגיות.

באתי לכתוב על התקף החרדה של אתמול, שלא היה הראשון. על השבועות שאני מקלפת את עצמי בקושי מהמיטה כדי להתחיל את היום.
על השיתוק הידיעה שהבחירות שלי הן לא נכונות, אבל לפחד לבחור אחרת.
על הריקנות של לא לדעת מי את עכשיו, אחרי ששכחת מי שהיית פעם.
הנשימה הפכה כבדה יותר, שילוב של מועקה בבית החזה והרגשה של אגרוף בבטן. פיזית, פשוט כואב לי.

מה קרה? איך הגעת למצב כזה? מתי זה התחיל?
שאלות מצויינות, אחת אחת, שאני לא יודעת איך לענות עליהן.
כל מיני דברים קרו. אני ארכיב אותם ככה - יצא סיפור אחד. אני ארכיב אותם אחרת - יצא סיפור אחר.
השאלה אילו מהם הוא הנכון היא לא השאלה המתאימה - כולם נכונים.
כולם נותנים פרשנות לאותן עובדות (פחות או יותר).
השאלה החשובה היא את מי אני בוחרת לספר, ומה אני יכולה ללמוד מהבחירה הזו שיאפשר לי להששתחרר מהמצוקה שאופפת אותי יותר ויותר.

כתיבה תמיד היוותה עבורי כלי מצויין להתמודדות, בדיוק כי כשדברים על הנייר הרבה יותר קל לחשוב האם הם משקפים את מה שקורה שם בפנים. האם הם האמת שלי.
כתיבה עבורי זו דרך לפרק ולהרכיב.
מקצועית, אני כותבת כל הזמן. אבל הרבה מאוד זמן לא כתבתי כתיבה אישית.
לא הצלחתי. משהו שם חסום כבר הרבה זמן.
במשך הרבה זמן קיבלתי את זה כעובדה. למי היה זמן לדאוג ממחסום כתיבה כשהעומס גם ככה מכריע?
אז הייתי מסתפקת בלשרבט רעיונות למתישהו, כשיהיה לי פנאי להיות אותנטית.
אבל עכשיו זה כבר לא עניין של פנאי, זה כבר לא עניין של מותרות.
אני חנוקה מבפנים.

יום שישי, 3 באוגוסט 2012

הכל בסדר?

במשך תקופה ארוכה גלגלתי בראשי מחשבות על כתיבה. דבר לא כתבתי, מלבד מחשבות על מה אכתוב, מתישהו, כשהמוּזה תחזור . באותה העת, שמות שונים לבלוג התיאורטי עלו כאופציה, לא מאוד בשונה מהנסיונות לדמיין האם שם כזה או אחר יתאים לתינוק שטרם נולד.
אחד מהם היה "בלוג בלי תלוּנות".


אני קוראת וכותבת בקהילות וירטואליות כבר שנים. עם הזמן, דפוסים מסויימים צצו עבורי:
איך בכל קהילה נוצר הייחוד הלשוני שלה: מטבעות לשון שנטבעים והופכים חלק נפרד מהשפה. בהתחלה רק בקהילה הזו, ואז מחלחלים אל תוך השפה שבה חושבים גם בחיים האמיתיים.
איך כמעט בכל קהילה יש ייצוג ל"טיפוסים" מסויימים. האמפתית. ההוא של הפתרונות הפרקטיים. האגרסיבית. השוויצר.
ואיך בקהילות יש אולי איזון בין השלילי לחיובי, אבל בבלוגים, בהכללה, אנשים כותבים הרבה יותר על כל מה שרע ודפוק.
כל הזמן חיפשתי בלוג אחר. כזה שירחיב או ירומם את הנפש. כזה שיזכיר לי את הדברים היפים, שיגרום לי לחשוב, שיגרום לי לחייך.
ואמרתי לעצמי, שאם וכאשר אחזור לכתוב, כזה בלוג אני רוצה. בלוג בלי תלוּנות.
בסופו של דבר נבחר שם אחר. למה דווקא הוא אולי בפעם אחרת.

הרעיון הזה, של להשתדל לחיות חיים בלי תלונות, הוא רעיון שאני מאוד משתדלת לדבוק בו בחיי היומיום.
חלק מזה הוא במוצהר כקונטרה לקוּטרים מקצועיים שהיו וישנם בחיי.
אנשים שרואים בעיקר את איפה שדופקים אותם (לכאורה), שעבורם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. וגם אם הם עצמם השיגו את הדשא של השכן, עכשיו הירוקת של מישהו אחר פתאום נראית הרבה יותר טוב.
פרצופים חמצמצים כאלו, קפל תמידי בצידי הפה של חוסר שביעות רצון.
מאז ומעולם היה ברור לי שכעניין של עקרון, זה לא האדם שאני רוצה להיות.

מעבר לכך, בסך הכל אני באמת אדם חיובי.
אני חושבת על עצמי כברת מזל בצורה בלתי רגילה. אני ברת מזל בדברים גדולים כמו שנולדתי בחברה מערבית, כבעלת זכויות נרחבות היקף.
אבל גם בדברים האישיים יותר: על כמה אני ברת מזל שזכיתי בבן זוגי. על כמה אני ברת מזל שזכיתי בבני, המכונה בּוּבּה.
אני לא אתחיל למנות כאן את כל הדברים האחרים שלגביהם אני מרגישה ברת מזל,  כי הרשימה ארוכה מדי.
אני מסוג האנשים שירגישו ברי מזל גם אם משהו השתבש, כי כל דבר טוב שקרה אחר כך לא היה קורה אלמלא אותו שיבוש. אני מרגישה ברת מזל על כך שאני חושבת שאני ברת מזל.

האם באמת הכל זה מזל? מן הסתם לא. יש צלקות, יש גם פצעים שלא מחלימים. אבל בעיני, חיוביוּת היא עניין של בחירה.
למתבונן מבחוץ חיי הם לא מוזהבים באופן חד פעמי ובלתי רגיל. זה שאני מרגישה עשירה, לא אומר שמישהו אחר בהכרח יחשוב כך. 
לדוגמא, אדם מבחוץ עשוי לחשוב, למשל, שאני נורא מסכנה כי (מפאת אילוצים שונים) לא יוצא לנו כמעט לאכול במסעדות. אני אחשוב: איזה כיף לי לאכול אוכל ביתי טעים.
על אלו שנחשפו לאובדן גדול,אני לא מעיזה לחשוב סרה. אין לי מושג איך הייתי מתמודדת במצב כזה, ולא ברור שכל החיוביות הזו היתה שורדת.
אבל לקטר על תלאות היומיום? להתעצבן מכותרות בעיתונים? לחשוב אילו מנוולים הם אלו המושכים בחוטים כאלו ואחרים? דפקו אותי, אכלו לי, שתו לי, לקחו לי?
תודה לא.

היות שכך, רוב הזמן טוב לי, ובעיקר, יש בי שלמות עם הבחירות שבחרתי.
אני לא מבלה את חיי בלהצטער על שעשיתי כך ולא אחרת.
טוב לי שעברנו ללונדון, אני שלמה עם הבחירה הזו. טוב לי באיזור שלנו (שנבחר במקרה, אבל בעיני הפך להיות בבירור האיזור הכי טוב שיכולנו לבחור).
טוב לי שבּוּבּה נולד כשהוא נולד ולא לפני כן. נכון, זה לקח הרבה יותר זמן ממה שקיווינו. נכון, עכשיו אני לפעמים דואגת אם אספיק להוליד עוד מספר ילדים.
אבל בזמן הזה מיצינו היטב את חיינו בזוג בעיר גדולה. רוויתי חוויות, והגעתי ללידה ממקום שלם למדי. מזל.
וכן הלאה וכן הלאה.

אז לכאורה, התשובה לשאלה "הכל בסדר?" היא כן. לא?
לכאורה כן. עמוק בפנים? לא לגמרי.
מאז ומתמיד תעסוקה הטרידה אותי. אני מתכוונת, כבר החל מתקופת התיכון הספק הפנימי הזה של: "מה אני כבר אוכל לעשות?" אכל אותי.
חשבתי שככל שאתפתח, אלמד, אעבוד, אשיג, הספק הפנימי ידעך. אבל משהו אחר קרה במקום.
ככל שעשיתי יותר, ככל שטיפסתי ונחשפתי וקשרתי קשרים,  ככה זה הרגיש לא מספיק.
שוב ושוב מצאתי את עצמי רוצה להגיע למקום X, ומרגישה כאילו כל מה שעשיתי עד כה לא מביא אותי אפילו קרוב לשם.
שמי בכלל יסתכל עלי, עם הדרך הספציפית שעברתי.
זה בכלל לא שינה שהרגשתי ככה ואז התבדיתי פעם, ועוד פעם, ועוד אחת. כי הדבר שאיכשהו רק הולך ונצרב בתודעה עם כל בחירה שאני עושה הוא עד כמה מה שעשיתי לא מתאים.
למי? בכלל לא משנה, כי בראש שלי זה לכל דבר. עמוק בפנים אני שופטת את עצמי עד חורבן.

לצופה מבחוץ, לא נראה שיש לי תלאות מקצועיות. יש לי השכלה מצויינת. עבדתי בישראל, וגם כאן מצאתי עבודה טובה מהר. תוך שנה, החלפתי לעבודה מצויינת ממש.
על בסיסה, שנתיים וחצי אחר כך, גם התחלתי לימודי MBA מאתגרים, גם השגתי התמחות קיץ בקרן השקעות, וגם עברתי לעבודה בחברת ייעוץ בתחום שרציתי.
עכשיו, לקראת סיום הלימודים, נראה שכל מיני כיוונים פתוחים. הבעיה היא, שלצופה מבפנים דברים בדרך כלל נראים שונה לגמרי.
אני לא אכנס עכשיו לאיך לפעמים אני בונה את הסיפורים האלו מתוך המקום החלש שלי, זה לפעם אחרת. מה שחשוב כאן הוא האובססיה שלי לנושא.

בעבר, הייתי נאיבית מספיק לחשוב שזה יעבור אם אני רק אעשה *יותר*.
ככה, בעודי בעבודתי השניה, השקתי פרוייקט מחקרי עצמאי שהוביל לסדרת רעיונות ומאמר שכתבתי ופרסמתי באתר ייעודי שהקמתי לפרוייקט.
בין היתר על בסיס הפרוייקט הזה, השגתי את התמחות הקיץ  באותה קרן השקעות.
וכך, באותו קיץ נטול שינה, עבדתי במשרה מלאה בחברת הייעוץ, ותיאמתי את שעות העבודה לבוקר המוקדם ולערב בקרן ההשקעות.
למרבה המזל זה היה כשהלימודים היו בפגרה, אבל כן היו בחינות, אז גם סופי השבוע היו מלאים עד אפס מקום.
אני שנתיים אחרי אותו קיץ, שגם בהן לא התעצלתי. האם משהו בתחושה הפנימית השתנה?
בוודאי: היא רק החמירה.
ככל שאני מתקדמת התחרות נראית לי גדולה יותר וכל מה שעשיתי, כל מי שאני, קטן ולא חשוב.
אני מנסה להזכיר לעצמי שכולנו קטנים ולא חשובים, שהנסיון של כל אחד הוא בך הכל הדברים הספציפיים שהוא עשה.
אבל לא. במקרה הזה, ורק במקרה הזה, הדשא של השכן נראה כל כך הרבה יותר ירוק, עבור כל כך הרבה שכנים.

אולי הייתי צריכה ללמוד כלכלה, היתה תקופה שאמרתי. אולי הייתי צריכה ללמוד הנדסה, כך בתקופה אחרת.
אבל אני יודעת שזו פיקציה, שזה בכלל לא משנה. כי אלו הם רק פרטים שיושבים על בסיס עמוק יותר של פקפוק.
ובשבועות האחרונים שמתי לב שזה מחמיר:
בימים אלו אני יושבת וכותבת את דיסרטציית ה-MBA. בעבר, כל פעם מחדש, הייתי משקעת את עצמי בפרוייקט מתוך הרגשה שהנה, סוף סוף אני מתקדמת בכיוון הנכון.
לאחר מעשה, משהיה שוקע האבק והתודעה היתה חוזרת למצב הרגיל, הייתי מקטינה את הישגיי. כן, עשיתי גם את זה. עכשיו, אני מרגישה שאפילו את זמן החסד של הכתיבה אין.
אני בו זמנית משוקעת כולי ועדיין שומעת את הקולות:
"נו, אז מה?".

ואני לא מבינה.
איך אני יכולה להיות כל כך שלמה עם כל דבר שאיננו עבודה,  וכל כך מוטרדת, כל כך מלאת ספקות, על כל מה שקשור בחיי המקצועיים?
כי זה העניין כאן:
מילא, אם היה תחום אחד בחיים שבו אני לא מסתובבת מתוך הרגשת שלווה.
כאמור, לתחושתי בורכתי בכל כך הרבה דברים שלהתעקש על ה-כ-ל נתפס בעיניי כחמדנוּת. יש לי בריאות? אהבה? משפחה? רווחה חומרית? קורת גג? צרכיי מסופקים? אז בסדר, יש סוגיות פנימיות עם עבודה.
סרט מצרי לא יצא מזה.
אבל זה אוכל אותי מבפנים. חלומות הבלהות בלילות. חרדה בימים.
מה יהיה?! אני אומרת לבחור. מה יהיה?!
יהיה בסדר, הוא אומר. כבר בסדר. הכל בסדר. אני מבינה שהוא צודק אבל מרגישה כאילו סוף העולם קרב.
ואם פעם עוד חשבתי שזה יעבור, או בר תיקון כתוצאה מצבירת נסיון, עכשיו מתחיל לאחוז בי הפחד.
מה אם זה כאן לכל החיים?

זה מבהיל אותי. אני כל כך לא רוצה בכך!
אני כבר עכשיו מתחילה להבין לעומק עד כמה קריירה, חשובה ככל שתהיה, היא צד אחד, ולא בהכרח הגדול, בלחיות חיים מלאים. אני קוראת על אמא של נחמה, וחושבת - כזו אמא אני רוצה להיות לילדי.
כשאיריס נפטרה, על אף שלא הכרתי אותה אישית, הכאב היה ממשי.
וככל שנחשפתי יותר למעורבות שלה בקהילה שלה, למעגל החברים, לאופן שבו היא מיצתה את הזמן שהיה לה, חשבתי לעצמי, כל הדברים האלו, הם כל כך מהותיים.
כן, כסף הוא חשוב. ועבודה שנותנת לנשמה זה חשוב. וקריירה, לאלו שמונעים לכך (ואני בינהם) זה חשוב.
אבל יש עולמות שלמים של נתינה שהם חשובים לא פחות. יש כאלו (בראש שלי: "אוי ואבוי אם מעסיק ישמע") שהם חשובים יותר.
כשאני מסתובבת סביב עצמי ככה בתחושת אבדון עם המשבצת הלא פתורה, אולי את הבחור ובּוּבּה זה לא דוחק החוצה. אבל את כל היתר? למרבה העוגמה כן.
  
 לא, לא הכל בסדר.
אני כל כך רוצה לתקן, ולא יודעת עדיין איך.
אני מודה שאני מתביישת בבעיה הזו שלי. אני מרגישה שלאנשים בוגרים לא אמורות להיות בעיות כאלו. שמאוד חשוב לשמור על הפאסון שעשית הכל בדיוק כמו שצריך. כבר כל כך הרבה זמן אני עושה הכל בדיוק כמו שצריך - וזה לא עובר. אז עכשיו אני אומרת לעצמי, לפחות להתחיל מלהוציא את הבעיה אל אור היום.
כשרואים אותה שחור על גבי לבן, אולי היא מבהילה קצת פחות.