תשעה רגעים, ארצישראל, יולי 2015

1. הנמשים של סבתא:
בביקור משפחתי, דודתי סיפרה על אמהּ, שהנמשים הטריפו אותה.
סבתי היתה ג'ינג'ית זוהרת, אשה יפה ומטופחת. ועל פניה היו מעט נמשים, שכל חייה ניסתה להיפטר מהם.

כל מיני משחות ותמרוקים מכרו לה, והיא המשיכה לרכוש, מתוך התקווה הבלתי נדלית להעלים את הנמשים הארורים.

"טוב," הצטדקה דודתי, "זה היה לפני הרבה זמן, שנות ה-30 וה-40", כאילו להגן על כבודה של סבתי, שהאמינה בכאלו שטויות.

ואני רק חשבתי, אצל סבתא, אלו היו הנמשים. מה זה אצלי?
  

2. החלום ושברו.
הציפייה לערב. במרפסת. עיר אהובה. נוף לים. בריזה. אבטיח, גבינה צפתית. מחשבות ומחברת.
ורגע לאחר המימוש, ג'וק מכונף מתרוצץ להנאתו על מרפסתי.

שינוי תכניות: דלתות מוגפות ומזגן.

3. אחר צהריים, בּוּבּה הרים דבר מה מהרצפה.
אבא שלי, סבא שלו, חש לתקן: "מה פתאום אתה מרים את זה? זה מלוכלך! מה, אתה לא יודע שלא מרימים דברים מלוכלכים מהרצפה?!"
פעוטי ענה לו: "סבא, אני ילד. אני עוד לא יודע הכל."

אבא שלי סיפר לי אחר כך: "כשהוא אמר לי את זה, הרגשתי שאני רוצה לבכות".

4. על שביל הבטון החם, תּוּּתּון ואני לא סבלנו מן החול.

יש לי רגישות תחושתית, וחול עושה לי צמרמורת. אני מתמודדת יפה עם חוף ים, אבל זה כי אני כבר גדולה.
גם בּוּבּה נולד עם רגישות תחושתית, חמורה אף משלי. אבל בגן שלו, בסבלנות אין קץ, הובילו אותו להתגבר עליה, וכיום הוא משחק בחול ובבוץ בחדווה.
תּוּּתּון עוד לא הולך לגן, אבל נחשו מה? הוא נחרד מהחול.
פעוטי החקרן, הסקרן, חסר המורא, פרץ בבכי תמרורים עם המעבר לחוף, עבר להילוך גבוה במגע עם חול רטוב, וזעק זעקות שבר בתוך המים.
במקום, לקחנו אותו בתורנות, לשביל הבטון המוביל לחוף. ולמשך זמן מה, כל מה שעניין אותו היה לרוץ ולעשות חיינדלעך לעוברים ושבים.
אבל אז, הגיעו רגעי קסם, מהסוג שהזמן בהם עוצר מלכת:
פעוטי נתיישב על שביל הבטון, והתיישבתי לצידו. באורה המופז של שמש בין ערביים, ליטפנו שנינו את החול הדק הפזור על המשטח הלוהט.
הוא ניסה לאסוף קמצוצים ולזרות אותם לרוח. והיה לנו כיף. ביחד, לעשות משהו שאף אחד מאיתנו לא היה עושה בנפרד.

5. ועוד בעניין הים - הניגוד בין גברים ונשים שיגע אותי.
בים ראיתי נשים טרודות, דאוּגות ממראה גופן. ראיתי נשים מכוסות, יושבות במים בבגדיהן. והגברים, אללי. בואו נגיד, לא לקוחים מז'ורנל, אפילו לא בקירוב. 

וזה לא שהיה לי משהו נגד הכרסים המשתפלות או החזה הרוטט. מה שעיצבן אותי היתה הנינוחות המוחלטת, האדישה, הברורה מאליה:
שגבר ידאג ממראה גופו? שירגיש צורך להתכסות פן ישפט לחומרה? למה מה קרה?
לפעמים, כדי להתקדם לשיוויון דרושות הפגנות, פרעות, חקיקה. אבל לפעמים, נדרשת ההחלטה, שלי, שלך, של כל אחת בנפרד: לא לשמוט כתפיים. 

להלך בגו זקוף, ממש כאילו אשה היא גם בן אדם.

6. שמן קוקוס הוא מעולה להרגעת עקיצות יתושים.
  

7. ואז הבנתי, עד כמה אני שונאת את תל אביב.

ביליתי יום בתל אביב, ובו פגשתי שלוש חברות נהדרות, שתיים טריות ואחת ותיקה ותיקה.
אבל כל אימת שיצאתי החוצה, הרגשתי לפיתה בבטן, תחושת מיאוס ועוינות כלפי המרחב העירוני:
כל בניין מתפורר, כל חצר עזוּבה, כל גורד שחקים כעור, כל כביש וכל רמזור, שנאתי את כולם. בפעם המיליון חשבתי: איך מישהו יכול לאהוב את העיר האיומה הזו?
בסוף היום, כשכבר התחיל להיות רק-קצת-פחות-מגעיל, עמדתי ברמזור בדרכי לתחנת האוטובוסים. מולי היתה אשה צעירה במכנסיים קצרים, ומאחוריה שלט מהבהב עם פרסומת דוחה.
ואז זה הכה בי, עד כמה, עם כל צעד בעיר, אני נושמת רק כי אני יודעת שאני לא נשארת בה.
חמש שנים גרתי בעיר, ורובן - השנים הרעות בחיי. כל כך רע היה, ששכחתי. פשוטו כמשמעו: כפי שסיפרתי פה פעם, איבדתי כמעט כליל את זכרונותיי בגילאים 22-24.
אבל הנה, הגוף בדרכו זוכר.

8. משקולות ועדשים.
נוטפת זיעה, המשכתי להתעמל כמעט מדי יום. במקום להתחרע בלי אבחנה על אוכל של בית, טעמתי קצת, ואכלתי הרבה כוסמת ועדשים.
רק בימים האחרונים התרתי קצת רסן, בלי סיבה. וזה בכלל לא הרגיש כזה להיט. נהניתי הרבה יותר כל הימים קודם לכן, כשלא חיפשתי את פרוסת העוגה הבאה.

9. אני כבר מתרגש לדודה שרה.

בּוּבּה עוד לא אומר שהוא מתגעגע למישהו או משהו. במקום, הוא יאמר כי הוא מתרגש. 

געגועים בוודאי מעוררים רגש, זה ברור. אבל יש אמת גדולה בהבחנה שפעמים רבות, געגועים וציפייה הן עוד סוג של ריגוש.
ומשנה לשנה אני שואלת את עצמי: כמה זמן עוד אזכה בריגוש של געגועים וציפייה שעתידים להתממש?

מחזיר אהבות קודמות

בעיר נעוריי האהוּבה אנשים נפגשים ברחוב. על ככרות תנועה, בצמתים, בדרך מכאן לשם. או לפחות, כך אני תמיד הייתי פוגשת אנשים.

וכל עוד גרתי בה, נדמה היה שזה עובד מצויין: אם הייתי קובעת עם חברים, ממילא בצומת היינו פוגשים במכרים נוספים.
אם הייתי הולכת לסידורים, בדרך הייתי נתקלת במכרים מהעבר. בקולנוע, בחנויות הספרים, בבתי הקפה.
הפיזיקה הזו החלה להיפרם כשעברתי מהעיר, ובביקוריי, פחות ופחות פגשתי פנים מוכרות. העיר החלה להרגיש לי ריקה, על אף היותה מלאה באנשים.
ועם זאת, במשך שנים המשכתי להאמין שבגדול, אין צורך בהתערבות יזומה: אפגוש את מי שאפגוש, ויהיה בסדר.

יותר מכך, האגו עבד שעות נוספות. שהרי, מי לא מסתכל על עצמו הצעיר כגרסא קצת עקומה ולא אפוּיה של עצמו הבוגר?
ברוח זו, נתחלחלתי מהאפשרות שאראה אנשים מסויימים טרם העת הנכונה, בה סוף סוף יצאתי מהתנור:
שנפגש במקרה לפני שאהיה יפה מספיק או חתיכה מספיק. לפני שאהיה מצליחה מספיק. לפני שאהיה בוגרת מספיק. בקיצור, לפני שאהיה מספיק שווה.
אבל זה היה בסדר, כי היה לי את כל הזמן בעולם. את מי שלא פגשתי הפעם, אפגוש בעתיד. לא עם סימן שאלה, בוודאות: כי ככה עובדת עירי.
ובכן, שגיתי. ומחיר השגיאה הזו הוא שיש אנשים שלא אראה יותר לעולם.
וזה אמנם לקח חודשים ארוכים, אבל הפעם, החלטתי שאני בוחרת אחרת. והדבר הראשון שנדרש ממני על מנת לבחור אחרת, הוא להניח את האגו בצד.

כמובן, "להניח את האגו בצד" הוא מן משפט נונסנס שכזה, כי אגו הוא לא איזו כוס פלסטיק שאפשר להזיז הצידה, משהו שפשוט עושים מתוך החלטה וזהו.
המחשבות שתיארתי למעלה חילחלו במשך שנים, ומלכתחילה נבנו על בסיס מערכות יחסים שלכל אחת היו המורכבוּיות וההיסטוריה שלה.
ולכן היה חשוב לי לכתוב את הרשומה הקודמת, על כך שאימצתי לליבי בחום את יצר הפקפקנוּת. כי הבנתי שאיך שאני תופסת את האנשים הללו מכאיבה לי פעמיים:
כבר עכשיו, כי אני חושבת שאני לא מספיק "טובה" בשביל להעז לפנות לאנשים, וגם בעתיד, כשאני אצטער על הזדמנויות שפוספסו.
וכך, הגעתי למסקנה שלעולם לא יגיע הרגע שבו אני אהיה "מוכנה" או "מספיק שווה" (על פי אותם קריטריונים עלוּמים שהמציא האגו שלי),
ובעיקר, שאני מרגישה מספיק בטוחה על מנת לקחת את הסיכון שבהתפדחות ולהציע להפגש.  

זה בטוח לא תהליך שקרה מהיום למחר. מצד שני, תוך כמה חודשים חוש הפיקפוּק הביא אותי, בין היתר, למצב שאני מסוגלת לומר:
"אתם יודעים מה? אולי. אולי להציע להפגש עם אנשים ייתקל בשתיקה רועמת או סירוב. ואולי המפגש יתברר כמבאס או מפדח. אין לי דרך לדעת.
אולי גם לא. אולי הם דווקא ישמחו להפגש, מסיבותיהם שלהם. אולי אני אזהה בהם מחדש את מה שגרם לי לחבב אותם מלכתחילה. לא יודעת.
בכל אופן, מה שאני כן יודעת הוא שאם מחר יוודע לי שמי מהאנשים הללו נפטר במפתיע, אני אסתובב עם צער של אובדן וכאב של החמצה.
סתם, בגלל שהייתי יהירה, או מלאה בחששות, או סבורה שילעגו לי.
אז מה אכפת לי לנסות?"
ומה שקרה הוא, שלמרות החששות, כל האנשים אליהם פניתי הגיבו בחיבה ובשמחה. זה לא אומר שהחששות פגו מהפגישות עצמן, או שהייתי מלאה בוודאות שעשיתי את הדבר הנכון.
אבל זמן התקרב וזמן חלף, והגיע מועדן של תאריך ושעה שנקבעו, אז הולכים ורואים מה קורה. ומה קרה?
ובכן, נתחיל מלומר שזה היה אחד השיעורים המעניינים בחיי.
ומצד אחד אני אומרת, למה לקח לך כל כך הרבה שנים לעשות את זה? מצד שני, אני יודעת שלטוב ולרע, זה הזמן שלקח להיות מסוגלת להיות שם ולהבין.

עכשיו תראו, קבעתי עם שלושה אנשים, שני גברים ואשה.
כלפי כולם היתה בי בעבר חיבה גדולה, כמובן בגוונים שונים, כי מן הסתם אופי מערכת היחסים בכל אחד מהמקרים היה אחר.
אז גם מטעמי פרטיות ובעיקר כי תשתעממו עד עפר, אני לא אתמקד באיך היה דווקא עם ההוא או ההיא.
במקום, אני אדבר על פגישה אחת, שלא באמת קרתה, בהיותה הכלאה של כל השלוש. מטעמי דמוקרטיה, אדבר על פגישה עם בחור.

בתור התחלה, בכלל לא ידעתי אם יש משמעות לפגוש אותו אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. כי אני מסתכלת על עצמי וחושבת:
בסדר, חיצונית אני נראית בערך אותו הדבר (אם כי, לטוב ולרע, ברור שרואים שחלף זמן). אבל מבפנים אני מרגישה שהשתניתי לגמרי! אולי גם הוא השתנה נורא?
מתי עובר כל כך הרבה זמן שבכלל מדובר במישהו שונה לגמרי, שאולי רק נראה קצת דומה?
עכשיו מילא, לו באמת הייתי משווה את האדם מולי לאדם שלכאורה הכרתי פעם, זה כבר היה די הרבה שינוי.
אבל אז עוד נוסף רובד שלם, של איך זכרתי את האדם, ומה זיקקתי מכל החוויות ההן, ואיך דימיתי אותו להיות. 

כשעוברות כל כך הרבה שנים בלי "כיול למציאות" זה פשוט לא להאמין אילו דימויים המוח בונה!

למשל, הוא היה נמוך יותר ממה שזכרתי, באופן שהיה משמעותי מספיק על מנת באמת ובתמים להפתיע אותי.
באופן כללי, זכרתי  אותו כגדול יותר פיזית, וזאת למרות שברגע שנפגשנו זיהיתי שהוא עצמו לא השתנה הרבה.

מה שיותר חשוב הוא, שעם השנים בניתי על בסיס אותה היכרות נושנה גם מודל של האופי: 

הוא תמיד היה כל כך משוחרר ומלא בטחון עצמי, ובבירור מרוצה מהאופן בו הותוותה דרכו בחיים. התכונות האלו רק התעצמו בזכרוני ככל שחלף הזמן.

כל כך התעצמו, שהיעדים שהצבתי לעצמי על מנת להרגיש "טובה מספיק" תפחו בהתמדה, שאחרת הייתי בטוחה שאצטייר בעיניו כעכברוש מסכן ונלעג. 

תמיד ידעתי שאלו תעתועים נבזיים של מחשבותיי שלי, אבל לא היתה לי שום מציאות חלופית להתעמת איתה. ופתאום ראיתי פגיעוּת. 

ראיתי ספקות והשלמה עם דברים שהיו ולא היו.  מי שישב מולי לא היה איזו דמות  מצליחנית-תמידית, אלא אדם אמיתי, בשר ודם.
והדרך היחידה שבכלל התאפשר לי לראות את כל הדברים האלו, היא כי מראש כשהחלטתי להפגש, כבר ויתרתי על הנסיון לעשות רושם.

לא רציתי להיות יפה יותר או מוצלחת יותר, גם אם זה אומר שאצא נלעגת. ובדיוק כפי שאני הייתי רחוקה מלהיות אידאלית, כך גם הוא.
כמה טוב להיות לא אידאליים בוזמנית!

יותר מכך, דברים שהייתי בטוחה שהם נכונים, על סמך שברי זכרונות מפה ומשם, הסתברו פשוט כמוטעים.
זה לא מה שהוא חושב, זה לא מה שהוא רוצה, זה לא מה שהוא אוהב. כל הזמן הזה אולי חששתי לפגוש מכר ותיק, אבל זה בכלל לא היה הוא.

ועדיין, אנשים משתנים פחות ממה שחשבתי. 

זה מתעתע, כי דברים רבים אינם כשהיו, אבל אותו חן וקסם אישי שגרמו לי לחבב מישהו בזכות פשוט היותו הוא - אלו עוד היו שם.
באופן טבעי עולה השאלה, האם גם זו ראייה מעוותת, ואולי אני רק רואה את מה שאני רוצה לראות.
אבל זה העניין המשוּנה עם פגישות כאלו, וזו לא הפעם הראשונה שראיתי את זה קורה:
פעם, מזמן מזמן, הכרתם. ולהיכרות הזו היו כללי משחק וגבולות גיזרה של מה מותר ומה אסור, מה אומרים ומה לא אומרים.
אלא שאז עבר המון זמן. כך שמי בגלל זוכר מה היו הכללים אז? במקום, נוצרת אשלייה של עומק להיכרות, והאשלייה הזו יוצרת תחושה של קירבה.
בדרך כלל, אני לא בעד אשליות. אבל הפעם, רק הפעם, נגד ההגיון הבריא, העדפתי את זה ככה.
כי רק ככה יכולתי לשאול שאלות שלא הייתי מעזה אחרת.
כי רק ככה יכולתי לומר דברים שלא הייתי מעזה אחרת.
ושמחתי לגלות שגם הוא שמח להשתתף באשלייה הזו (תזכרו, מדובר בשלושה אנשים שונים).
ויכולתי לשמוע ממנו דברים שמעולם לא סיפר לי, שלא היה מספר לי בעבר. יכולתי להתבונן ישירות בעיניו ולראות את האדם נכוחה.
ומתוך השיחה הזו, לומר לעצמי בלב שלם - לא סתם חיבבתי אותך, ולא סתם עודני מחבבת אותך. בעיניי, אתה מוּפלא.

ומה הלאה? 
האם נשמור על קשר? האם נמשיך להפגש?
זו שאלה מעניינת, כי היא בעצם מתייחסת לשני אנשים שונים, הדמות בראשי, והאדם איתו נפגשתי. כל כך שונים הם היו, שאני לא יכולה יותר לראות בהם את אותו אדם.
בסתר ליבי, כמה התביישתי ברצוני לשאת חן בעיני אותם אנשים, כי בכנות, לא יכולתי לראות למה מישהו כמותם בכלל יחבב אותי מלכתחילה. 
ועכשיו כשנפגשנו, אין יותר טעם לטחון. אז בתור התחלה, אני מקווה מאוד להשתחרר מהדמות בראשי.
היא אולי היתה גבוהה, ויפת תואר, ותמיד אמרה את הדבר הנכון, אבל היא גם תמיד התבוננה בי מלמעלה וגרמה לי להרגיש עצוּבה ולא יוצלחית.

ועם האדם האמיתי, נראה. או שכן או שלא. בעיקר יש שחרור גדול בכך שאין יותר מה להוכיח ומה לדמיין ומה לחשוש ממנו.
מה שבטוח, כולם עדיין יקרים לי, ואני חושבת שעכשיו הם יודעים את זה. אני, מצידי, שלמה עם האופן שבו הם התבוננו בי.

ובדרך מוזרה, עיר נעוריי אותתה לי שעשיתי את הדבר הנכון.
בפגישה האחרונה מבין השלוש, יצאנו לחלץ רגלינו בסיבוב קצר במרכז העיר. ופתאום, בצומת, פגשתי מכר ותיק. הוא במקרה עמד שם, כנראה בדרך מכאן לשם.
"את יודעת איך אני יודע שאת כבר לא גרה כאן יותר? כי אחרת בטוח היינו נפגשים ככה הרבה קודם".
החלפנו חיבוקים ופרטים וקבענו לשוחח בטלפון ולהפגש בשנית בפעם הבאה שאני שם. לרגע אחד, עירי חזרה לתקתק כמנגנון נושן ואהוּב.

תמר

על הרבה מהדברים שקורים ביומיום אני חושבת: למה בעצם שאכתוב עליהם? לא קרה בהם משהו מסעיר. לא הרגשתי מאוד שונה לאחריהם.
ואני לא מדברת רק על הקנייה השבועית בסופר, אלא באופן יותר רחב: מקומות, אנשים, תקריות כאלו או אחרות.
בוודאי, היה נחמד לעשות כך או ללכת לשם, אני חושבת. אבל ממש לכתוב רשומה? ובכלל, אפילו אם הרגשתי משהו, לא כל דבר מתומלל בהצלחה.
ואני משערת שבין השורות יש הנחה חבויה, על כך שהדברים שראוי לציין הם כאלו שחוללו איזשהו שינוי, מפני שבכל יתר הזמן "אני נשאר אני" - אז מה כבר חדש?

הנה דוגמא: לפני שבוע ביקרה אותי חברה ותיקה ויקרה. היא באה להרצות בכנס, והתארחה בביתי לזמן קצרצר.
התמזל מזלנו, והביקור היה ארוך מספיק על מנת לאפשר לצאת יחד לארוחת ערב, ויצאנו שתינו למסעדה נחמדת.
שוחחנו ארוכות על כל מיני דברים.
וכמו כל המפגשים שלנו, זה הרגיש קצר, ושהיה יכול להיות נחמד לבלות יותר זמן יחד . יום וחצי, והיא כבר היתה על המטוס חזרה.

אז מה כבר יש לספר?

את תמר אני מכירה כבר המון שנים, הכרנו רגע לפני סוף התיכון. ישבנו יחד, בחדר המתנה, והתחלנו לקשקש.
כשסיימנו עם ענייננו, יצאנו והמשכנו לקשקש. וכך כל הדרך עד תחנת האוטובוס, שם החלפנו מספרי טלפון.

תחומי העניין העיקריים שלנו בזמנו היו שונים לגמרי, כך שיכולנו לחלוק אותם זו עם זו, אבל לא על בסיסם נוצר הקשר.
אני לא סבורה שאנחנו דומות, אני בספק אם היא סוברת כך. הרבה מהחיבור המיידי נבע מכך שהיינו במקום דומה בחיים, וחלקנו זוויות ראייה דומות. 
היה לנו מושג ברור מה אנחנו רוצות. מקצועית, היה ברור בוודאות נחרצת שהמטרה היא אקדמיה, כל אחת בתחומה היא.
חברתית, שתינו מצאנו את עצמנו באוניברסיטה בגיל צעיר מהממוצע. בהתאם, היתה שפה משותפת בעיסוק בסוגיות הבחורים סביבנו.
ובעיקר, היה פשוט מעניין. דיברנו ש-ע-ו-ת בטלפון, כי התגוררנו ולמדנו בערים נפרדות. אני זוכרת שהיינו צוחקות המון.

למשך תקופה ארוכה היא היתה החברה הכי קרובה שלי, ואז, כפי שלפעמים קורה, נפרדו דרכינו, מסיבות שונות.
כמה שנים לאחר מכן חודש הקשר. כשאני חושבת על כך כיום, הקלות שבה יכולנו לדבר מחדש, ולהבין אחת את השניה גם כשלכאורה שתינו זזנו עם הזמן, היא יותר מאשר בונוס נחמד. 

ברבות השנים, אני מצאתי את צימו, היא מצאה את בן זוגה. "האם הוא חושב על המשך קריירה אקדמית?" שאלתי אותה עכשיו בביקורהּ האחרון.
הוא לא בטוח, היא אמרה. "וזה נורא קשה, לעזוב את האקדמיה ולהתחיל מחדש". הנהנתי, כי אני יודעת, וכי גם היא יודעת:
אני סיימתי עם התואר השני, היא סיימה עם הדוקטורט.
אני כבר בשלב הזה החלטתי שהספיקה לי האקדמיה, היא המשיכה עוד קצת, והגיעה להחלטה דומה.
אנחנו עברנו להתגורר בלונדון, הם עברו מתוקף עבודתם האקדמית לעיר קוסמופוליטית אחרת.
שתינו נאבקנו עם הצורך להמציא את עצמך מחדש, לגלות מה אתה רוצה לעשות, להתמודד עם חוסר בטחון, ולמצוא עבודות טובות בשוק שאיננו ישראלי.

 

לפני כשנה הם חזרו לישראל, וכך פגשתי בה שם בביקורינו האחרונים. כתמיד, המפגשים הרגישו קצרים, אבל לפחות התאפשרו, לאחר שנים של מרחק גיאוגרפי שלרוב לא גוּשר.
במיוחד בגלל אופי השנה האחרונה, השמחה והציפיה לפגוש בה היו מהולות בחששות. אני מרגישה שבסיטואציות האלו, יש איזו ציפיה לפגוש את האדם אותו אתה מכיר.
כשמישהו שואל אותך: "אז מה חדש?" אפשר כמובן לספר לו על הא ועל דא שקרו מאז הפעם האחרונ.
אבל אם הא ודא כולם נובעים ממשהו עמוק יותר, ואם אתה סופר את השואל כמישהו קרוב, אתה רוצה להיות מסוגל לחלוק איתו את שורש העניין.
אז אמנם לתחושתי זה לא בדיוק שהשתניתי, אבל הרגשתי שהקרקע רועדת מתחת לרגליי. שמכל מיני בחינות אני כבר לא יכולה ולא רוצה לבחור כפי שבחרתי עד עכשיו, אבל אני לא לגמרי בטוחה מה כן.

מילא אם מדובר באדם שלכם קשר שהוא קרוב ורציף, שעמו אתה חולק את התהליך בצעדים קטנים. אבל בבת אחת להנחית סיפור שלם זה קצת יותר מסובך.
כאן בבלוג, למשל, אולי לא הכל חשתי בנוח לחשוף, אבל חלקתי שבבים מהתהליך בזמן אמת:
על החרדה, על ההרגשה המשתקת ששום דבר הוא לא בעל ערך, על הרעיון של הליכה במעגלים אשר לפרקים מרגישה חסרת תוחלת אבל אולי היא לא כזו.
הרבה מהדברים הללו לא חלקתי בכלל עם חברים, כי זה הרגיש מאוד פרטי, ותמיד יש החשש שאולי לא יבינו, שאולי לא יקבלו.
גם עם תמר אני תמיד חוששת, במיוחד כאשר מדובר בהיכרות כל כך ארוכה, ועם זאת כזו עם מפגשים מוּעטים. ומצד שני, אני לא יכולתי לדמיין לא לספר לה על דברים משמעותיים.
ובכל פעם מחדש כשאנחנו נפגשות, אני מופתעת לטובה.
החיים מובילים אותנו במסלולים שונים, ועם זאת, תמיד נותר בסיס של הבנה, שנובעת מכך שאיכשהו אנחנו עדיין חוות דברים דומים.

השנה האחרונה הציפה בי את עניין המוות והסופיוּת. זה לא שבעבר לא הכרתי אנשים שנפטרו, אבל השנה היתה שונה:
ראשית, היה את עניין הגילאים. בכל חיי, האדם הכי מבוגר שהכרתי אשר נפטר היה בן 64 וחצי. הוא נפטר השנה, וגם זה לא היה הגיוני, כי הוא תמיד היה כל כך דינאמי וחיוני וצעיר.
מכרות וירטואליות נפטרו, והן כולן נעו בין גיל 30 ל-40. סיפרתי גם על ידיד שנפטר מהתקף לב, והוא היה בן 38 במותו.
שנית, היה את אופי המוות. ברוב המוחלט של המקרים מדובר היה בסרטן. אבל בחלק מהמקרים, בכלל לא ידעתי על המחלה.
כך שלפחות בשלושה מקרים נפרדים, לא היה תהליך: הדרך שבה גיליתי שאדם איננו עוד היתה ברגע אחד של הפתעה, שלווה ברגעים רבים של הלם וצער.
כל העניין גרם לי לחוש ריקנות גדולה ביחס לביטוי "תוחלת חיים גדלה".
אולי יש אנשים שמגיעים לשנות ה-80 וה-90, אבל כל מה שאני ראיתי סביבי זה אנשים שמתים צעירים.
אני בת 34. אני לא יודעת עד מתי אני אחיה. אבל השנה, הרגשתי באופן מוחשי את הרעיון שהסוף יכול להתקרב במהירות, להתגנב עליך בהפתעה ופוּף, זהו. נגמר ודי.
ומנגד, היה את בּוּבּה, משתנה במהירות הבזק, וקם בכל בוקר קצת שונה מאשר היה ביום שלפניו. הזמן נוזל, דולף, חומק.
מדוע קל כל כך לשקוע בטרדות היומיום, ולא לשים לב שמשהו כל כך יקר קורה בינתיים? איך זה הגיוני?

מבלי להשמע נפוּחה, השנה הזו גרמה לי לעשות הערכה מחדש, ובפרט לבחון מחדש למי ולמה אני מעניקה חשיבות. יש לכך השלכות ישירות על הבחירות שאני עושה כיום:
למשל, איך אני משתדלת לנתב את המחשבות שלי: מה אני מודדת כהצלחה ומה ככשלון. איך אני חושבת על אחרים, ומה אני חושבת עליהם. אילו מחשבות אני משתדלת לטפח.
כמו כן, איך אני משתדלת לדבר. המעשים שאני בוחרת ליזום. ובעיקר, המודעות שלי להשתדל לחיות את החיים בכאן ועכשיו, ולמצות מהם את המירב.
אפילו לצימו, שהיה איתי השנה באבלי ונמצא איתי מדי יום, אני משתדלת להסביר את כל הבחירות הללו מהזווית הרציונלית על מנת שלא להבהיל.

תמר לא נבהלה. בעודי הולכת במסלול שלי, המסלול שלה הביא אותה בשנתיים האחרונות לעבוד ישירות מול חולים במחלות ניווניות קשות. 

לראות מול העיניים אנשים שתוך שנים ספורות מהגילוי בוודאות יכמשו וימותו היה ועודנו חוויה מטלטלת עבורה, לא פחות מהחוויות שלי. 

יכולנו לשבת ולדבר על האופן שבו אנשים בוחרים לראות סיטואציות מסויימות, ועל מה אפשר ללמוד מכך.

על הדברים שהיא משתדלת לעשות אחרת בחייה, על המחשבות שהיא מנסה לווסת מחדש.

אז היא אולי מגיעה לבחירות שלה ממקום רוחני קצת שונה, אבל גם בה התעצמה בכל העת הזו אותה הבנה בדיוק שעליה דיברתי. היא הבינה, לא רק מהמקום הרציונלי, אלא מהמקום הרגשי.

וזה היה מאוד משמעותי עבורי.

תמר הינה צמחונית מילדוּת. בפעם האחרונה שנפגשנו, היא סיפרה לי שהיא מנסה לעבור לטבעונות, ומגלה שהיא מוצאת את זה קשה יותר משחשבה.
היות שכך, רציתי לבחור מקום שבו היא לא תצטרך לדוג מן התפריט מנה צדדית מתוך חוסר ברירה, והתעניינתי בהעדפות שלה.
"אה, ודרך אגב באותו עניין", כתבתי לה כששוחחנו בעניין, "שכחתי לומר לך, לפני חודש וחצי גם אני עברתי לצמחונות."

אני עצמי קצת מופתעת כשאני חושבת על התווית "צמחוני" בהקשר הפרטי שלי. זה לא בדיוק משהו שהתלבטתי בו רבות בחיי, או שאי פעם בעבר דגדג לי לנסות.
בחודשים האחרונים, בעודי מבלה את עיקר זמני בבית, הרבה פעמים העדפתי פשוט לוותר על בשר, ולאכול קל יותר. זו היתה יותר בחירה של סגנון חיים, ועדיין אכלתי בשר מעת לעת.
אבל מתוך התהליך שעודני עוברת, הגעתי למסקנה שבעצם, אין לי צורך או רצון באכילת בשר. זה לא עד כדי כך טעים לי, ואני פחות ופחות נהנית מהחוויה, אז בשביל מה?
במחשבתי, צמחונות תמיד התקשרה לאיזו אג'נדה, חשבתי על הבחירה הזו במונחים דוגמטיים, של הקרבת קורבן בשם עיקרון מוסרי.
ואמנם יש עקרון מוסרי מאחורי הבחירה שלי בצמחונות, אבל המעבר עצמו לא כלל קשיים או תסכולים או ויתורים מיוחדים.
"זה לא כל כך שאני צמחונית", ציינתי לצימו, "כמו שאני לא אוכלת בשר".

מה שכן, כשליוויתי אותה לתחנת הרכבת בבוקר הכנס, רציתי לקנות סנדוויץ' בחנות, ופתאום הפתיע אותי שרבות מהבחירות הטבעיות שלי כבר לא רלוונטיות לאור השינוי.
"את מבינה, זה בדיוק ככה אצלי עם הטבעונות" היא אמרה. "כשאת מוצאת את עצמך במפתיע בסיטואציה יומיומית פתאום צריכה לחשוב מחדש על ההרגלים שלך."
"שפתאום את חושבת, רגע, אז אני כבר לא יכולה לאכול את זה. שפתאום, בתור אדם מבוגר, צריך לחשוב מה בעצם כן אפשר לאכול".
ויכולתי להבין. לא באופן תיאורטי, אלא מתוך חוויה אישית.

לאחר ארוחת הערב, שוחחנו ארוכות אל תוך הלילה על הספה בבית.

שוחחנו על נושאים שונים, החל מבחירות מקצועיות וכלה בקושי של איתור זוג מכנסיים שיושב יפה. אבל בעצם הרבה מהשיחה היתה ואריאציות שונות על אותו נושא:

על להיות בנקודה הזו בחיים שבה, אחרי שהיית משוכנע, ואחרי שהתבלבלת, ואחרי שמצאת את עצמך שוב פעם, ואחרי שהתחלת להרגיש בנוח והתחילו לצוף שאלות מסוג שונה,

אחרי שעברת את כל אלו, ולמדת מכל אלו, מה בוחרים הלאה?
 

המסעדה שנבחרה בסוף, אגב, קרויה tibits.
זו מסעדה צמחונית וטבעונית חמודה ביותר, שהפרינציפ שלה הוא בחירה של מזון מתוך מזנון במרכז המסעדה, כשהתמחור הולך לפי משקל.
האוכל היה טעים ומגוון, וכלל בנוסף לסלטים גם מיני נשנושים כמו כדורי פלאפל וצ'יפס מתובלים, מיני מאפים קטנים עם מילויים, ומבחר של מספר תבשילים.
בגזרת הקינוחים, היו שם מגוון אופציות טעימות, ולאור שיטת התמחור, יכולנו לדגום בשמחה את כולם.
המסעדה ממוקמת בעוד אחד מהכּוּכים הפלאיים האלו בלונדון: מצד אחד, מגיעים אליה מתוך רחוב צדדי של ריג'נט סטריט, כך שהמיקום הוא מרכזי לעילא. 

מצד שני, זה רחוב קטן שמוביל למתחם מסעדות קטן וחבוי שלא הייתי מצליחה להתגלגל אליו במקרה. ביום שמשי, נראה לי כיף גדול לשבת או בשולחנות בחוץ או לצד החלונות ולספוג את האווירה.

יש גם קומה נוספת למטה, כולל איזור לילדים עם קצת צעצועים ופינת ציור. מאוד חמוד.

בּרוּנו וקלאודיה

את בּרוּנו הכרתי כשלוש שנים. לפני כחודש, קיבלתי הודעה סתומה במייל: בּרוּנו נפטר.
במקור מפורטוגל, הוא היה קולגה ללימודי ה-MBA.
בשנה הראשונה, כשמחלקים את הקבוצה הגדולה לקבוצות מצומצמות יותר לטובת לימוד משותף, שובצנו יחד באותה קבוצה, ועל כן באותה שנה בילינו זמן רב ביחד.
לפעמים היה נח עליו מצב רוח וכחני, מהסוג שהיה יכול לייגע כי היה מאריך את זמן העבודה הנדרש. אבל מעבר לכך היה בחור נעים הליכות, פייסן, כריזמטי ומלא שמחת חיים.
וצעיר, צעיר מדי מכדי למוּת. לא ידעתי בדיוק בן כמה הוא, ולאחרונה נסתבר לי שהיה בן כ -38 במותו. 

ככל שהתקדמו הלימודים, וכל אחד פנה לכיוונים אחרים, ראיתי אותו פחות.
אני יודעת שבשנה השניה, היתה תקופה שבה לא היה בקו הבריאות, בעיקר כתוצאה מלחץ גדול בעבודה ואורח חיים לא בריא.
הוא ערך שינויים באורח חייו וכמה חודשים אחר כך כשנפגשנו בשנית, נראה צעיר, בריא וחיוּני.
כך שמותו הגיע בהפתעה גמורה: מה קרה?! איך זה קרה?!
מספר שבועות אחרי אותו מייל סתום הגיע עדכון נוסף: אמנם הקבורה היתה בפורטוגל, אבל בלונדון ייערך אירוע אזכרה.
לא הייתי מעודי באירוע אזכרה מקומי, ולא ידעתי למה לצפות: באיזה מן מקום זה ייערך? מה כללי הטקס המקובלים?
רק נמסר כי בת זוגתו מזה שנים ארוכות, קלאודיה, רוצה שהאירוע יהיה חגיגה של חייו, לא קינה על מותו.

את קלאודיה לא פגשתי מעולם קודם לאזכרה.
הלימודים ומפגשי העבודה המשותפים היו נערכים בערבים ובסופי השבוע, וזה משוּנה כשפתאום מבלים המון זמן (שפעם החשבת כזמנך הפנוי) עם אנשים חדשים.
מתוודעים לעולמם באינטנסיביות דרך הסיפורים, אבל לא ממש מתערבבים בחיי היומיום. כי אם כבר מתפנה זמן פנוי, מעדיפים להפנות אותו חזרה אל העולם האישי.
אז ידעתי עליה כל מיני דברים: שהם היו בני זוג כבר בפורטוגל, שבמשך תקופה ארוכה הוא שהה בלונדון והיא עוד היתה שם. היא עברה לעיר בתקופה הלימודים, והוא שמח על כך שמחה גדולה.

קלאודיה נסתברה כבחורה קטנטונת, הלוּמה מצער.
מה אומרים לאדם שאיבד את כל עולמו? זה כל כך מערער כשרואים את הסיוט הגדול ביותר מתממש לנגד עיניך בחייו של אדם אחר.
קולגה מהלימודים שעזר בארגון האירוע הציג אותי בפניה. היא זכרה שילדתי במהלך הלימודים ושאלה לשלומו של בּוּבּה. ליבי נתכווץ כשהנהנתי, כן, נכון, באמת ילדתי, הוא ילד נהדר, בן שנה וחצי.
אני לא יודעת אם הם רצו ילדים. אולי הם תכננו להגיע לזה בקרוב, עכשיו משהתבססו חייהם המשותפים באנגליה. איך קמים בבוקר לחלום כזה שנגוז?

קלאודיה סיפרה לי שזה היה התקף לב.
באותו ערב, הוא חש כאבים בחזה. כבר היו לו כאבים כאלו בעבר, והם הזמינו אמבולנס. אנשי האמבולנס (חובשים?) לא זיהו את מקור הבעיה, ועמדו לקחת אותו לבית החולים.
אז בּרוּנו הלך לחדר השינה להחליף בגדים, וקלאודיה הלכה לארגן לו את התיק. היא יצאה אל החובשים עם התיק, וכשחזרה לחדר לאסוף את בּרוּנו הוא אמר לה: "אני מרגיש מאוד סחרחר".
אז היא שוב יצאה מהחדר כדי לומר לחובשים שהוא מרגיש מאוד סחרחר, ואז חזרה אל החדר.
בּרוּנו כבר היה מוטל על הרצפה.
החובשים ניסו מה שניסו אבל הוא כבר נפטר. כך, פתאום, כמה שניות, היא רק יצאה וחזרה, והוא כבר לא היה שם.

קלאודיה הלכה לברך לשלום אדם נוסף שהגיע, ואני נותרתי הופכת בסיפור הזה. ישבתי בצד צופה באנשים המתקבצים, המחשבה מתמרדת כנגד הסופיות של עזיבה שכזו:
"מה זאת אומרת הוא מת? אבל הרגע, לפני שניה, רק יצאתי, מה זאת אומרת? איך זה ייתכן?! לא, הוא חייב לחזור, אבל הרגע הוא היה כאן, איך זה יכול להיות סופי?!...".
מסביב היו פזורות תמונות מוגדלות של פניו של בּרוּנו, ועל אחד הקירות מסך ובו ריצדה מצגת תמונות. באור המצגת  דברים נראו עוד פחות הגיוניים:
התמונות נבחרו ונערכו על ידי קלאודיה, וכולן היו של בּרוּנו מהשנים האחרונות. כמעט כולן צולמו בחופשות או אירועים חברתיים, רבות מהן היו תמונות זוגיות.
בּרוּנו נראה בהן עליז, מאושר, וכל כך צעיר. זה הרגיש כאילו הוא נעדר מחגיגת יום הולדתו.

המקום בו נערך האירוע הורכב מחללים מעוצבים למשעי. החלל הגדול משמש בימים כתיקונם כמועדון ריקודים קטן, וממוקם מעל פאב.
ככל שנתאספו יותר אנשים, כך נראתה הדינמיקה האופיינית כל כך למפגשי שתיה: קבוצות קבוצות עומדים ומשוחחים, עם כוס יין ביד. לאחר שהגיע גל גדול של קולגות מהעבודה, החלו בטקס.
ראשונה עלתה קלאודיה, והודתה לכולם על שבאו. היא סיפרה שבּרוּנו תמיד היה צוחק על הסתייגותה מהתנסויות חדשות: "אני מלח", היה אומר לה, "ואת חוואית".
בזכותו, כך סיפרה, זכתה לעשות דברים שלא חלמה שתעשה. בקול שבוּר מצער סיימה: "הייתי מכנה אותו בכינוי חיבה נסיך, כי הוא באמת היה הנסיך שלי".
איך בכלל מתחילים לדבר על מישהו כזה עבורך בלשון עבר?

אחר כך עלו חברים, קולגות, וסיפרו עליו עוד. על אהבתו הרבה לאוכל טוב, לשתיה, לצניחה חופשית, להרפתקה, ולפורטוגל ארצו. בשולחן קטן ישבתי עם עוד כמה מחברי ללימודים.
ראיתי את קלאודיה בוכה בצד, את החברים והקולגות מוחים דמעה. המבט נמשך חזרה אל תמונותיו של בּרוּנו, מיישיר מבטו למצלמה בקריצה שרמנטית ובדל חיוך.
לצידי ישבה אשה יפה בשנות הארבעים, בתלתליה ובעיניים כחולות עגולות וגדולות דמתה דימיון מרשים לטליה שפירא ז"ל.
אף היא היתה קולגה של בּרוּנו מהעבודה, אבל היא עצמה עובדת רק זמן קצר שם.
"זה כל כך מוזר, את יודעת?", היא אמרה ברגע של גילוי לב. "אמא שלי היתה חולה בסרטן, ואני זוכרת שדיברתי איתו עליה, על חיים ומוות. ואז היא נפטרה לפני חודש, וקצת אחר כך שמעתי שהוא נפטר."
ראיתי בה את הכאב שעודנו טרי מאובדן אימה, ורציתי לחבק אותה. אבל לא עושים כזה דבר לאנשים זרים.

בתום הנאומים, פוזרו על גבי השולחנות מגשים, לחגוג את אהבתו של בּרוּנו לאוכל טוב: נקניקים, גבינות, זיתים, פרוסות בגט.
אנשים חזרו לשוחח, קבוצות קבוצות. נפרדתי מקבוצתי הקטנה, נפרדתי בחיבוק מקלאודיה, וירדתי למטה אל הפאב.
כיאה לשעה ארבע אחר הצהריים הוא היה שומם, מלבד איש מבוגר שישב על ספסל בצד ומילא תשבץ.
רציתי לעזוב ועם זאת עדיין לא, כי במחשבתי עוד היו בּרוּנו על מבטו הקורץ וקלאודיה על דמעותיה. לא פייר, לא פייר, לא פייר, לא פייר.
אז צילמתי כמה תמונות מסביב, כולן נראו לי עצוּבות. ואז נסעתי הביתה.

זה לא מדוייק. לא מיהרתי לחזור. ירדתי כמה תחנות קודם והלכתי לאט ברחוב, קוברת את הבל הפה בצעיף הצמר.
לא חשבתי על שום דבר מלבד סיפורה של קלאודיה. רגע אחד היא יצאה, וברגע הבא הוא כבר היה מוטל על הרצפה.
ראיתי ברחוב אישה מבוגרת שנאבקת להרים קופסת קרטון. הקופסה היתה לא גדולה, אבל היה לאישה גם תיק, ולא היתה לה דרך נוחה להחזיק את שניהם.
התלבטתי רגע אחד, וחשבתי גם על טליה שפירא שלא חיבקתי. "את צריכה עזרה גבירתי?"
היא רצתה לקחת אוטובוס הביתה, והיתה צריכה להגיע עד לתחנה עם החבילה. "בואי נלך יחד, אקח את זה עבורך"
הקופסא היתה קלה להפתיע. כלי אידוי שהיא קנתה לבנה, שיוכל לאדות בו עוף וירקות. "הוא פשוט עשוי מזכוכית, ואני פוחדת שיישבר".

עלה בדעתי שאחרי שהיא תרד מהאוטובוס גם אז היא תתקשה לסחוב את הקופסא הביתה. לידנו היתה חנות יד שניה, והצעתי שנבקש מהם שקית גדולה. ממילא תמיד תורמים בשקיות גדולות.
כשהמתנו למוכרת שתתפנה, היא אמרה לי שוב ושוב: "אני ממש מעריכה את זה, אני לא רוצה לעכב אותך".
גם לו יכולתי להסביר לא הייתי יכולה לומר, עד כמה לעזור לה משכך את הכאב שלי. אז רק חייכתי אליה ואמרתי שהיא לא מעכבת אותי בכלל.
יצאנו את החנות כשהקופסא ארוזה בבטחה בשקית איקאה חסונה עם ידיות איתנות. עכשיו כבר יכלה לסחוב את החבילה בקלות.
היא הביטה בי בעיניים מלאות שמחה כשהודתה לי. "אנשים כבר לא עושים את מה שעשית, ככה סתם לעזור למישהו ברחוב".
"קוראים לי לין", היא אמרה. "את רוצה שאקנה לך כוס תה?" הודיתי לה על הצעתה הנדיבה, ונפרדתי ממנה לשלום.
רציתי הביתה, רציתי לראות את בּוּבּה, רציתי שצימו יחזור כבר גם הוא.

בִּרכּת הארץ הטובה

ישנן הסכמות הנוגעות לחיי משפחתנו הקטנה שאנחנו מקבלים על עצמנו מבלי לדוּש או לבחון מחדש. 

אחת מהן היא, שכל חופשותינו הן ליעד אחד: ישראל.

כמובן, אף אחד לא מכריח אותנו לנהוג כך. ועדיין, אנחנו מרגישים שאמנם ההחלטה לעבור היתה שלנו, אבל המשפחה והקרובים משלמים איזשהו מחיר כתוצאה.
היות שכך, מרגיש לנו הוגן שאת הזמן שכן ניתן לבלות בישראל באמת נבלה שם.

זה נכון שלא תמיד קל עם ההסכמה הזו.

כמעט כל ימי החופש שלנו מוקדשים לעניין, ולכן לנסוע למקום אחר די יורד מהפרק. דווקא זה לא נתפס בעיני כמחיר גדול, כי בתקופה הנוכחית פחות בוער בי לנסוע לחו"ל אחר.

אבל כן ישנה אי-הנוחות המובנית שמתלווה לנסיעה כזו: אנחנו שוהים בבית ההורים, שבאמת מארחים בנדיבות גדולה.
בכל זאת, אין לגמרי פרטיות, וכמו בכל סיטואציה שהיא בעלת מרכיב חברתי משמעותי, ההחלטה מה כן או לא לעשות מערבת משמעותית גם את שיקוליהם של אחרים.

אפילו בהנתן כל האילוצים הללו, אתם יודעים מה? 

אני שמחה על ההסכמה הזו מאוד.

זה עתה חזרנו מחופשה בישראל, שהיתה פשוט נהדרת, והותירה אותי מלאה בהכרת תודה. 

לא רק כלפי מעשיהם הספציפיים של קרובים נדיבים, אלא באופן רחב יותר, הכרת תודה על כל הטוּב שאני מרגישה שאני מקבלת מהחופשות בארצישראל.

לצערי, הקולות בראשי רוחשים בארס את מה שאני סבורה שאנשים בוודאי חושבים: 

"בטח שנהנית. בסך הכל קפצת לקפה ועוגה, מבלי לסבול את תלאות היומיום של החיים במדינה, ועכשיו את חוזרת לשגרת היומיום נטולת הדאגות שלך בחו"ל."
זה בסדר לחשוב ככה, אבל הייתי מציעה לחזור לנקודה הזו אולי בסוף הרשומה.
בנתיים, אני רוצה למנות כמה מהדברים שאיתם אני חוזרת, מלאה באותה הכרת תודה.

אני חוזרת עם כשני קילו עודפים.
אמת, כלפיהם אני דווקא לא מלאת הערכה, אבל יודעת שהם יתמוססו במהרה כפי שבדרך כלל קורה כשאנחנו חוזרים.
אין מה לעשות, בישראל יש אוכל טעים, שלא לומר יותר מדי אוכל טעים:
הקפה הוא מעולה (ועכשיו עם מכונות קפה ביתיות גם נגיש בבית), תמיד יש עוגיות או עוגות טעימות ליד, ובעיקר - הרבה בישולים ביתיים טעימים עם אנשים שכיף לאכול איתם.

אני חוזרת עם מזוודות כבדות, תוצר של שופינג איכותי.
במקצתו, זה שופינג סטנדרטי מחנויות. למשל, לא ידעתי שישראל הפכה למעצמת לקים:
בכל סופרפארם פושטי ישנם מדפים על מדפים של בקבוקונים בכל הצבעים, מסודרים כאילו מדובר בקטלוג זואולוגי.
לרגע נחרדתי כשראיתי את המחירים התיאורטיים על הבקבוקים, אבל מהר מאוד מסתבר שאלו מספרים אקראיים לגמרי, ובפועל, המחירים זולים להפליא.
מרבית השופינג, זאת ראוי לציין, נעשה במחסן:
ברוב טובם שומרים ההורים מזה מספר שנים כמה וכמה ארגזים כבדים של חפצים שארזנו טרום העזיבה.
דברים כמו כלי מטבח נתרמו כבר מזמן, אבל נותרו עוד קרטונים כרסתנים של ספרים וחפצי בית. ועכשיו כשיש בית שאיננו בגודל ארגז חתולים, יש מה לחשוב על להתחיל לקחת את הדברים חזרה אלינו.
שמחתי לגלות אוצרות אבודים. למרבה המזל, לקים לא תופסים הרבה מקום, אז יכולתי לדחוס הביתה כמה אוצרות יקרים במיוחד.

אני מלאת הכרת תודה על הגירוי המחשבתי שמספקות לי הנסיעות האלו.
בטוח שחלק מהעניין הוא פשוט הנסיעה למקום אחר, אבל המקום האחר הספציפי הזה יש תמיד שיחות מעניינות, ספרים חדשים, אובייקטים טריים לצלם, מחשבות צלולות לחשוב.
כל ביקור מחדש, אני מרגישה שאני מקבלת הזדמנות לקחת צעד אחורה ולבחון את חיי. אני תמיד חוזרת מלאת שיעורים ומחשבות, עם כל הרצון הטוב ליישם.
חלק מצליח לי, חלק פחות, אבל הבאזז הזה בראש הוא מתנה כל פעם מחדש.

שופינג, אוכל, מחשבות חדשות, הן משהו שיכולה להציע חופשה טובה גם במקומות אחרים.
אבל בישראל יש לנו משפחה וחברים:
יש את המשפחה הגרעינית, של אמהות ואבות ואחים. עם ארוחות משפחתיות, וצחוק מסביב לשולחן. אפשר לשבת ביחד בסלון, לשתות תה ולשוחח. אפשר ללכת יחדיו לטיול.
יש מי שישמור על בּוּבּה לפרקי זמן קצרים של התאווררות זוגית.
יש גם  את המשפחה המורחבת: דודים, דודות, בני דודים. אלו שהיו הילדים איתם שיחקנו, מצאו בני זוג מקסימים, והופכים כמונו להורים בעצמם. נולד מימד נוסף ומחמם לב למערכת היחסים.
אז יש ביקורים הדדיים, וילדים שמשחקים (עדיין לא ביחד ממש, אבל גם זה יבוא), ועוד ארוחות משפחתיות, וצחוק מסביב לשולחן.
בישראל יש גם חברים, ואני בוזמנית מלאת הכרת תודה על כך שיש רבים יותר ממה שמתאפשר לנו לפגוש בכל ביקור, וקצת באסה מאותה סיבה בדיוק.

בּוּבּה חזר עם אוצר מלים נרחב משמעותית, תוצר של זמן האיכות עם הסבים והסבתות.
אין לי ספק שמורעפת עלינו המון אהבה, כפי שהיא מתבטאת במעשיהם של אחרים. אבל כמבוגרים, נדמה לי שחושבים על אהבה כזו במונחים מופשטים, או רק בדיעבד ובגעגועים כשהיא איננה.
עם ילדים, לעומת זאת, האהבה שמורעפת הופכת להיות משהו גשמי, כמעט מוצק: זה האגס שנחתך וקולף בזהירות, העלעול בספרים עם סבא, החיבוקים של סבתא.
במשך שבועיים הורעפה עליו תשומת לב והתמוגגות כמעט בלתי פוסקת.
זה לא אומר שפינקו אותו עד זרא (אם כי הוא אכן אכל יותר סוכר מבדרך כלל), אלא שעולמו התרחב, והוא זכה להכיר יותר לעומק עוד כמה אנשים שאוהבים אותו מאוד.

בשבוע השני של ביקורנו, נחת גשם עז ואז שלג על עירו ההררית של צימו.
"בטח נורא התבאסתם שנפלתם על מזג אוויר כזה", אמרה אימו של צימו באמפתיה מספר פעמים. אני לא חושבת שהיא לגמרי האמינה לי כשאמרתי שהיה מושלם:
בבוקר, יצאתי עם אביו של צימו לצלם את השלג. אחר הצהריים, מצאתי ספרים שבכלל שכחתי שהיו לי.
אחרי שבוע של התרוצצות שמשית וכיפית היינו ספוּנים בבית כולנו, בסוודר עבה, עם תה ועוּגות, חברה נעימה וארוחת צהריים טרייה ומהבילה.

שבוע ראשון

שבוע שני

חיי אינם חסרי דאגות בלונדון, אבל כמו בחופשה טובה באמת, הם כמעט חסרי דאגות בישראל.  בכך אני חושבת שאינני שונה מנופשים ביעדים אחרים, רק הפרטים שונים.
בכל אופן, בערב האחרון לפני הטיסה, הצטערנו כולנו שכבר נגמר.
כמו הורי שבוע קודם, הוריו של צימו נראו עגוּמים למחשבה שעכשיו לא יראו את בּוּבּה למשך מספר חודשים.
גם אני הייתי עצובה מכך, היה לו ולנו כל כך שמח איתם.
"זה נורא קשה", חלקתי עם אימו של צימו, "כי יש כאן כל כך הרבה שאנחנו אוהבים ומפסידים כשאנחנו לא נמצאים."
ניסיתי להסביר שגם בלונדון יש הרבה שעושה לנו טוב באופן אחר, שלא מצאנו בישראל, אבל באותו ערב אני לא חושבת שעשיתי עבודה טובה. 

כמה רעות מידותייך?

מדי פעם אני קוראת ספרים.

למעשה זהו שקר, כבר שנים לא קראתי כמעט ספרים. 

בשנים האחרונות, רוב קריאתי התמקדה בהררי ספרות מקצועית. החדווה בלקרוא, סתם ככה לשם פתיחת צוהר לעולם אחר, שחקה ונתמסמסה.

לכן עד שאני כבר קוראת ספר, ועל אחת כמה וכמה נהנית ממנו, אין בכוונתי לכתוב עליו ניתוח ביקורתי מייגע.

את "שבע מידות רעות" של מאיה ערד אני מתכוונת לקרוא מזה מספר שנים, ותמיד לא יצא.
או ששכחתי לקנות, או שלא הספקתי לשאול, או שלא היה בחנות ספרים, והזמן, והחשק...בקיצור, עברו חמש שנים מאז הוא יצא לאור.

בסוכות, סוף סוף, התכרבלתי איתו על הספה. עבר למעלה משבוע מאז, ועודני הופכת בו, באצבעותיי ובראשי, בהנאה גדולה.

כפי שמבארת הכריכה: "ארבעה מועמדים, שלושה אמריקאים וישראלי אחד, מתחרים על משרה באוניברסיטה אמריקאית מובילה. אחד יסודי אך איטי, שני מבריק אך שחצן, שלישית נעימה אך חסרת בטחון, והרביעית יודעת הכל.
מי יצליח לגבור על האחרים ולזכות במשרה?"

כפי שמתחוור מהר מאוד ברגע שמתחילים לקרוא את הספר, זו אינה השאלה כלל. 

ראשית, עוד לפני שאני אגיד משהו על ה"מה", ראוי לתת מקום של כבוד ל"איך". המבנה של הספר מדוקדק ומהודק. ובעיקר - הוא כתוב בעברית מרהיבה. העלילה עצמה ממוקמת מחוץ למרחב התרבותי של ישראל, והכתיבה היא בגוף ראשון את מחשבותיהם של שלל דמויות, רובן אינן ישראליות. בסיטואציה כזו לרוב נוטה לעלות דיסוננס מעייף בין הכתיבה בעברית לבין האותנטיות של הדמויות.  כאן, מצד אחד הכתיבה משקפת את המציאות הזו באופן אותנטי לרמה שקל לדמיין אותה כתרגום קולח של ספר שמראש נכתב באנגלית. ומצד שני, איזו עברית נעימה! 

נשים זקנות וכּמוּשות יושבות בבתי הקפה, הסבתא מטליאה שמכות טלאים.

בינות כל המלים כולן הפתיע אותי במיוחד שם תואר שחזר פעמיים-שלוש במהלך הספר: בני נוער זבלגנים.
מלה נהדרת, מיד מעלה אסוציאציות של לכלוך ובלאגן. לא שמעתי אותה מעודי, והייתי משוכנעת שהיא המצאה מוצלחת של הסופרת. למרבה הצער, בירור נוסף העלה שמדובר במלה קיימת, אך למרבה התמיהה משמעותה הוא "אדם שעיניו מרבות לדמוע". ללא ספק תיאור פחות מוצלח של תעוקתם של מתבגרים, אבל לא נורא, למדנו משהו חדש.

כסטודנטית, לא עצרתי אף פעם לחשוב איך בעצם נראית האקדמיה מהזווית של אלו הפועלים בה. והרי בשביל מה לעצור ולחשוב, זה ברור לעין כל:
פרופסורים חייבים במעט שעות הוראה. את יתר הזמן הם מבלים בלחקור.
מאחר ומחקר איננו פעילות אינטנסיבית, זה מותיר להם שפע של פנאי: לשוחח עם סטודנטים, לשחות בבריכה, לאזן בין מחוייבויות משפחתיות למקצועיות. כמו כן יש קביעות, ושנת שבתון אחת ל-7 שנים. עבודה מצויינת.
כל הצדדים המנהלתיים, הניהוליים, הקרייריסטיים, עדיין לא הרימו את ראשם.
"בשביל קריירה אקדמית צריך מרפקים", הטעים אחד הפרופסורים שלי, בעוד אחת מהשיחות ליד המעלית. הוא החווה עם ידיו, ואני הנהנתי בהבנה.
אבל לא יכולתי להבין אז.

בימים אלו, של חיבוטי נפש מקצועיים ואחרים, יש נחמה קטנה אך נוצצת בבטחון בידיעה הפנימית שלפחות דבר אחד בחרתי נכון עבורי, כשלא נשארתי באקדמיה.
לא הייתי צריכה את מאיה ערד בשביל לדעת שלא מתאים לי לשבת ספונה במשרד ולייצר מאמרים על בעיות איזוטריות שאין לדעת אם מישהו אי פעם יקרא.
וכך, עת סגרתי את התואר השני בהקלה גדולה, ידעתי שמכאן משהו חדש מתחיל. המאמר שכתבתי עם המנחה לא התקבל לכנס אליו שלחנו אותו: ביקורת אחד משלושת השופטים היתה קנטרנית מאוד. על אף שהביקורת היתה בעילום שם, זהות הכותב היתה ידועה למנחה: "זה לא את, יש לו משהו נגדי".
כל העניין נשמע לי כקוריוז לא מעניין, וויתרתי מראש על נסיונות לשיפוץ המאמר לטובת התחלת חיים חדשים מחוץ לאקדמיה.

ברבות השנים, עדויות ממקור ראשון מטעם חברי שדבקים במסלול לימדו אותי רבות על הפער בין מה שראיתי כסטודנטית והחיים האמיתיים.
המירוץ לדוקטורט, לפרסומים, לפוסט, למשרות. אי הודאות, החיים תוך כדי תנועה ממקום למקום.
כמובן, קריירה במגזר הפרטי נושאת עמה סל של צרות משל עצמה. לפעמים, (ועל אחת כמה וכמה מהרגע שהקריירה מתבססת במקום ספציפי), הצרות עשויות להיות די דומות לאלו של קריירה אקדמאית.
אבל לעת עתה, הצרות של הדמויות בספר נראו שונות מאוד מאלו שלי, ושמחתי מאוד על ההזדמנות לשכוח קצת את שלי, ולהתעמק בשלהן.

הדמויות הראשיות בספר כוללות את המועמדים למשרה ואת חברי הסגל בחוג הרלוונטי המעורבים בבחירת המועמד. באופן גורף למדי, אף אחת מהן אינה מאושרת.
על אף שהקורא זוכה כל פעם לראות את השתלשלות העניינים מנקודת מבטה של כל אחת מהדמויות, זו אינה זווית ראיה חומלת במיוחד. הדמויות מאופיינות על ידי שבע המידות הרעות: אצל אחד זו איטיות, אצל אחרת זו השנאה, וישנן גם הבטלה, הבורות, כפיות הטובה, הקנאה והחמדנות.
יש משהו מפתה עד מאוד בדמויות הללו. מחד, הן אינן שטוחות. יש לכל אחת עולם פנימי מלא משל עצמה. מאידך, כל אחת מהן מונעת בראש ובראשונה מתוך אחת מהמידות הרעות, לפעמים שתיים. הניגוד הזה מאפשר לך, הקורא, להרגיש טוב עם עצמך, בעודך שופט אותן מן הצד ומגחך בהקלה: "אני אינני כזה".

קראתי דיעות שנרתעו מהנבזיות הזו, וגרסו שהסופרת, בפשטות, שונאת את הדמויות שלה, אחת אחת.
נדמה כי היא, ודרכה גם הקוראים, מתפלשים בהנאה בסבלן של דמויות מסויימות, ובראשן זו של דאג פישר:
פרופסור עצל, קמצן, שרואה בנשים חפצים ומופתע תמידית מכך שהוא נדרש לנהוג אחרת. הוא נדון להתאכזב שוב ושוב ושוב מההתנגשות בין ערכיו למציאות, ומתבוסס בתחושות קיפוח. דומה שהדמות הזו ספציפית מאופיינת לא רק במידה הרעה האחת שהוצמדה לה (זו של הבורות), כי אם בכל המידות כולן.
לכשלעצמי, דווקא מצאתי בספר אהדה לדמויות, שהועמדה לרשותן כל עוד עמדו במבחן אחד: הכרה בחולשותיהן.
כל עוד ממשיכות הדמויות לעשות את מה שעשו מעולם - הן ממשיכות לסבול. אבל אלו מהן שמתעלות מעל הדפוסים שמנהלים אותן ורואות אותן נכוחה, זוכות לצעוד במסלול אחד, הוגן יותר. יש להן ישועה.

לא לחינם הדמויות שזוכות לחבל ההצלה הזה הן אלו שמאופיינות במידות הרעות שהכי קל להזדהות איתן: האיטיות והקנאה.
בסופו של יום, מי מאיתנו לא התבחבש בחייו עם משימות כאלו או אחרות?
מי לא הרגיש שהוא מבזבז את זמנו בעוד אחרים שועטים קדימה?
והקנאה?
בחיי, כשקראתי את החלק הזה, חשבתי שאין מנוס מהמסקנה שבצעירותי מאיה ערד התחבאה אצלי בחדר מאחורי ארון הבגדים.
האובססיה הזו, עם מי שהוא "טוב", ומי שהוא "טוב יותר". מה זה אומר להיות "טוב", וההכרה הכואבת שתמיד, אבל תמיד, ימצא מישהו שהוא יותר "טוב" ממך.

בזכות התובנה הזו מצאתי עניין בספר מעבר למסגרת העלילה. כי בימים אלו, השאלה עד כמה אדם יכול לברוח ממה שהוא לא נותנת לי מנוח.
אין שום דבר בהיאחזות בחולשות שלך שאופייני רק לאקדמיה. זה אנושי, וזה בכל מקום.
כבר איבדתי את מניין הפעמים שרציתי בכל מאודי להפוך לאחרת ממה שאני. שראיתי את הטוב באנשים אחרים ורציתי להיות יותר כמותם, ופחות כמותי.
אבל עד איפה אפשר למתוח את הגבול הזה? עד כמה אדם באמת יכול לשנות את עצמו?

לקח לי נצח לסיים לכתוב את הרשומה הזו, והיא מסתיימת שונה מאוד ממה שחשבתי בהתחלה שיצא:
כי ערב אחד גיליתי, באיחור לא אלגנטי של כמעט שלושה חודשים, שאיש אקדמיה ואדם אותו חיבבתי והוקרתי מאוד, נפטר.
לא היה בינו ובין הדמויות בספר דבר; הוא היה איש אהוד עד מאוד ומשופע במידות טובות: נדיבות, צנעת דרך, יושר, חריצות, הגינות וטוב לב.
לא ראיתיו או שוחחתי עמו למעלה מתריסר שנים, הוא לא היווה חלק מהיומיום שלי בשום צורה.
ועם זאת, היה ברור לי שהעולם, העולם שלי, כולל אותו. במחשבתי תמיד היה אדם שאשמח מאוד לפגוש שוב, כך במקרה, ברחובות עירי.
בסדר, אז זה אולי לא קרה כבר זמן מה, אבל זה יקרה, ונוכל להתעדכן מה נשמע ואיך הולך ולצחוק חזרה על ימים עברו.

ופתאום הידיעה הזו, שאין ולא תהיה פגישה מקרית כזו, כי  הוא נפטר. המלה Deceased מופיעה לצד שמו.
ועכשיו, לא משנה כמה ואיפה אחפש, לו הייתי רוצה לראותו פעם נוספת - אי אפשר. זהו, הוא איננו עוד.

מה זאת אומרת שאני לא יכולה לראות אותו יותר אף פעם? איך זה יכול להיות? איך זה בכלל הגיוני?

וגם, הוא בכלל לא היה כזה מבוגר. לא, משהו כאן לא בסדר, חלה כאן טעות, טעות גדולה!

חשתי צער גדול על לכתו.
מה ענייני בדמויותיה האומללות של מאיה ערד, על שלל מידותיהן הרעות, כשאיש כזה נפטר?
במשך כשבוע, הייתי עסוקה בדליית זכרונותי ממנו, כאלו שלא הפכתי בהם שנים.
בעודי מעלה אותם, כעלמה שונה מאוד משהייתי באותה העת, ראיתי עד כמה היה האיש מיוחד, באופן שפשוט לא יכולתי להעריך בצעירותי.

ובכך בסופו של דבר מתמצה העניין. הכרה במידותיך הרעות זה דבר אחד: שיעור בענווה, הזדמנות לשיפור, פתח לחיים טובים יותר.
אבל להכחיד אותן, להפוך אותן למידות טובות, להפוך באמת ובתמים למשהו אחר.
האם את זה ניתן אי פעם להשיג?