תשעה רגעים, ארצישראל, יולי 2015

1. הנמשים של סבתא:
בביקור משפחתי, דודתי סיפרה על אמהּ, שהנמשים הטריפו אותה.
סבתי היתה ג'ינג'ית זוהרת, אשה יפה ומטופחת. ועל פניה היו מעט נמשים, שכל חייה ניסתה להיפטר מהם.

כל מיני משחות ותמרוקים מכרו לה, והיא המשיכה לרכוש, מתוך התקווה הבלתי נדלית להעלים את הנמשים הארורים.

"טוב," הצטדקה דודתי, "זה היה לפני הרבה זמן, שנות ה-30 וה-40", כאילו להגן על כבודה של סבתי, שהאמינה בכאלו שטויות.

ואני רק חשבתי, אצל סבתא, אלו היו הנמשים. מה זה אצלי?
  

2. החלום ושברו.
הציפייה לערב. במרפסת. עיר אהובה. נוף לים. בריזה. אבטיח, גבינה צפתית. מחשבות ומחברת.
ורגע לאחר המימוש, ג'וק מכונף מתרוצץ להנאתו על מרפסתי.

שינוי תכניות: דלתות מוגפות ומזגן.

3. אחר צהריים, בּוּבּה הרים דבר מה מהרצפה.
אבא שלי, סבא שלו, חש לתקן: "מה פתאום אתה מרים את זה? זה מלוכלך! מה, אתה לא יודע שלא מרימים דברים מלוכלכים מהרצפה?!"
פעוטי ענה לו: "סבא, אני ילד. אני עוד לא יודע הכל."

אבא שלי סיפר לי אחר כך: "כשהוא אמר לי את זה, הרגשתי שאני רוצה לבכות".

4. על שביל הבטון החם, תּוּּתּון ואני לא סבלנו מן החול.

יש לי רגישות תחושתית, וחול עושה לי צמרמורת. אני מתמודדת יפה עם חוף ים, אבל זה כי אני כבר גדולה.
גם בּוּבּה נולד עם רגישות תחושתית, חמורה אף משלי. אבל בגן שלו, בסבלנות אין קץ, הובילו אותו להתגבר עליה, וכיום הוא משחק בחול ובבוץ בחדווה.
תּוּּתּון עוד לא הולך לגן, אבל נחשו מה? הוא נחרד מהחול.
פעוטי החקרן, הסקרן, חסר המורא, פרץ בבכי תמרורים עם המעבר לחוף, עבר להילוך גבוה במגע עם חול רטוב, וזעק זעקות שבר בתוך המים.
במקום, לקחנו אותו בתורנות, לשביל הבטון המוביל לחוף. ולמשך זמן מה, כל מה שעניין אותו היה לרוץ ולעשות חיינדלעך לעוברים ושבים.
אבל אז, הגיעו רגעי קסם, מהסוג שהזמן בהם עוצר מלכת:
פעוטי נתיישב על שביל הבטון, והתיישבתי לצידו. באורה המופז של שמש בין ערביים, ליטפנו שנינו את החול הדק הפזור על המשטח הלוהט.
הוא ניסה לאסוף קמצוצים ולזרות אותם לרוח. והיה לנו כיף. ביחד, לעשות משהו שאף אחד מאיתנו לא היה עושה בנפרד.

5. ועוד בעניין הים - הניגוד בין גברים ונשים שיגע אותי.
בים ראיתי נשים טרודות, דאוּגות ממראה גופן. ראיתי נשים מכוסות, יושבות במים בבגדיהן. והגברים, אללי. בואו נגיד, לא לקוחים מז'ורנל, אפילו לא בקירוב. 

וזה לא שהיה לי משהו נגד הכרסים המשתפלות או החזה הרוטט. מה שעיצבן אותי היתה הנינוחות המוחלטת, האדישה, הברורה מאליה:
שגבר ידאג ממראה גופו? שירגיש צורך להתכסות פן ישפט לחומרה? למה מה קרה?
לפעמים, כדי להתקדם לשיוויון דרושות הפגנות, פרעות, חקיקה. אבל לפעמים, נדרשת ההחלטה, שלי, שלך, של כל אחת בנפרד: לא לשמוט כתפיים. 

להלך בגו זקוף, ממש כאילו אשה היא גם בן אדם.

6. שמן קוקוס הוא מעולה להרגעת עקיצות יתושים.
  

7. ואז הבנתי, עד כמה אני שונאת את תל אביב.

ביליתי יום בתל אביב, ובו פגשתי שלוש חברות נהדרות, שתיים טריות ואחת ותיקה ותיקה.
אבל כל אימת שיצאתי החוצה, הרגשתי לפיתה בבטן, תחושת מיאוס ועוינות כלפי המרחב העירוני:
כל בניין מתפורר, כל חצר עזוּבה, כל גורד שחקים כעור, כל כביש וכל רמזור, שנאתי את כולם. בפעם המיליון חשבתי: איך מישהו יכול לאהוב את העיר האיומה הזו?
בסוף היום, כשכבר התחיל להיות רק-קצת-פחות-מגעיל, עמדתי ברמזור בדרכי לתחנת האוטובוסים. מולי היתה אשה צעירה במכנסיים קצרים, ומאחוריה שלט מהבהב עם פרסומת דוחה.
ואז זה הכה בי, עד כמה, עם כל צעד בעיר, אני נושמת רק כי אני יודעת שאני לא נשארת בה.
חמש שנים גרתי בעיר, ורובן - השנים הרעות בחיי. כל כך רע היה, ששכחתי. פשוטו כמשמעו: כפי שסיפרתי פה פעם, איבדתי כמעט כליל את זכרונותיי בגילאים 22-24.
אבל הנה, הגוף בדרכו זוכר.

8. משקולות ועדשים.
נוטפת זיעה, המשכתי להתעמל כמעט מדי יום. במקום להתחרע בלי אבחנה על אוכל של בית, טעמתי קצת, ואכלתי הרבה כוסמת ועדשים.
רק בימים האחרונים התרתי קצת רסן, בלי סיבה. וזה בכלל לא הרגיש כזה להיט. נהניתי הרבה יותר כל הימים קודם לכן, כשלא חיפשתי את פרוסת העוגה הבאה.

9. אני כבר מתרגש לדודה שרה.

בּוּבּה עוד לא אומר שהוא מתגעגע למישהו או משהו. במקום, הוא יאמר כי הוא מתרגש. 

געגועים בוודאי מעוררים רגש, זה ברור. אבל יש אמת גדולה בהבחנה שפעמים רבות, געגועים וציפייה הן עוד סוג של ריגוש.
ומשנה לשנה אני שואלת את עצמי: כמה זמן עוד אזכה בריגוש של געגועים וציפייה שעתידים להתממש?

מחזיר אהבות קודמות

בעיר נעוריי האהוּבה אנשים נפגשים ברחוב. על ככרות תנועה, בצמתים, בדרך מכאן לשם. או לפחות, כך אני תמיד הייתי פוגשת אנשים.

וכל עוד גרתי בה, נדמה היה שזה עובד מצויין: אם הייתי קובעת עם חברים, ממילא בצומת היינו פוגשים במכרים נוספים.
אם הייתי הולכת לסידורים, בדרך הייתי נתקלת במכרים מהעבר. בקולנוע, בחנויות הספרים, בבתי הקפה.
הפיזיקה הזו החלה להיפרם כשעברתי מהעיר, ובביקוריי, פחות ופחות פגשתי פנים מוכרות. העיר החלה להרגיש לי ריקה, על אף היותה מלאה באנשים.
ועם זאת, במשך שנים המשכתי להאמין שבגדול, אין צורך בהתערבות יזומה: אפגוש את מי שאפגוש, ויהיה בסדר.

יותר מכך, האגו עבד שעות נוספות. שהרי, מי לא מסתכל על עצמו הצעיר כגרסא קצת עקומה ולא אפוּיה של עצמו הבוגר?
ברוח זו, נתחלחלתי מהאפשרות שאראה אנשים מסויימים טרם העת הנכונה, בה סוף סוף יצאתי מהתנור:
שנפגש במקרה לפני שאהיה יפה מספיק או חתיכה מספיק. לפני שאהיה מצליחה מספיק. לפני שאהיה בוגרת מספיק. בקיצור, לפני שאהיה מספיק שווה.
אבל זה היה בסדר, כי היה לי את כל הזמן בעולם. את מי שלא פגשתי הפעם, אפגוש בעתיד. לא עם סימן שאלה, בוודאות: כי ככה עובדת עירי.
ובכן, שגיתי. ומחיר השגיאה הזו הוא שיש אנשים שלא אראה יותר לעולם.
וזה אמנם לקח חודשים ארוכים, אבל הפעם, החלטתי שאני בוחרת אחרת. והדבר הראשון שנדרש ממני על מנת לבחור אחרת, הוא להניח את האגו בצד.

כמובן, "להניח את האגו בצד" הוא מן משפט נונסנס שכזה, כי אגו הוא לא איזו כוס פלסטיק שאפשר להזיז הצידה, משהו שפשוט עושים מתוך החלטה וזהו.
המחשבות שתיארתי למעלה חילחלו במשך שנים, ומלכתחילה נבנו על בסיס מערכות יחסים שלכל אחת היו המורכבוּיות וההיסטוריה שלה.
ולכן היה חשוב לי לכתוב את הרשומה הקודמת, על כך שאימצתי לליבי בחום את יצר הפקפקנוּת. כי הבנתי שאיך שאני תופסת את האנשים הללו מכאיבה לי פעמיים:
כבר עכשיו, כי אני חושבת שאני לא מספיק "טובה" בשביל להעז לפנות לאנשים, וגם בעתיד, כשאני אצטער על הזדמנויות שפוספסו.
וכך, הגעתי למסקנה שלעולם לא יגיע הרגע שבו אני אהיה "מוכנה" או "מספיק שווה" (על פי אותם קריטריונים עלוּמים שהמציא האגו שלי),
ובעיקר, שאני מרגישה מספיק בטוחה על מנת לקחת את הסיכון שבהתפדחות ולהציע להפגש.  

זה בטוח לא תהליך שקרה מהיום למחר. מצד שני, תוך כמה חודשים חוש הפיקפוּק הביא אותי, בין היתר, למצב שאני מסוגלת לומר:
"אתם יודעים מה? אולי. אולי להציע להפגש עם אנשים ייתקל בשתיקה רועמת או סירוב. ואולי המפגש יתברר כמבאס או מפדח. אין לי דרך לדעת.
אולי גם לא. אולי הם דווקא ישמחו להפגש, מסיבותיהם שלהם. אולי אני אזהה בהם מחדש את מה שגרם לי לחבב אותם מלכתחילה. לא יודעת.
בכל אופן, מה שאני כן יודעת הוא שאם מחר יוודע לי שמי מהאנשים הללו נפטר במפתיע, אני אסתובב עם צער של אובדן וכאב של החמצה.
סתם, בגלל שהייתי יהירה, או מלאה בחששות, או סבורה שילעגו לי.
אז מה אכפת לי לנסות?"
ומה שקרה הוא, שלמרות החששות, כל האנשים אליהם פניתי הגיבו בחיבה ובשמחה. זה לא אומר שהחששות פגו מהפגישות עצמן, או שהייתי מלאה בוודאות שעשיתי את הדבר הנכון.
אבל זמן התקרב וזמן חלף, והגיע מועדן של תאריך ושעה שנקבעו, אז הולכים ורואים מה קורה. ומה קרה?
ובכן, נתחיל מלומר שזה היה אחד השיעורים המעניינים בחיי.
ומצד אחד אני אומרת, למה לקח לך כל כך הרבה שנים לעשות את זה? מצד שני, אני יודעת שלטוב ולרע, זה הזמן שלקח להיות מסוגלת להיות שם ולהבין.

עכשיו תראו, קבעתי עם שלושה אנשים, שני גברים ואשה.
כלפי כולם היתה בי בעבר חיבה גדולה, כמובן בגוונים שונים, כי מן הסתם אופי מערכת היחסים בכל אחד מהמקרים היה אחר.
אז גם מטעמי פרטיות ובעיקר כי תשתעממו עד עפר, אני לא אתמקד באיך היה דווקא עם ההוא או ההיא.
במקום, אני אדבר על פגישה אחת, שלא באמת קרתה, בהיותה הכלאה של כל השלוש. מטעמי דמוקרטיה, אדבר על פגישה עם בחור.

בתור התחלה, בכלל לא ידעתי אם יש משמעות לפגוש אותו אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. כי אני מסתכלת על עצמי וחושבת:
בסדר, חיצונית אני נראית בערך אותו הדבר (אם כי, לטוב ולרע, ברור שרואים שחלף זמן). אבל מבפנים אני מרגישה שהשתניתי לגמרי! אולי גם הוא השתנה נורא?
מתי עובר כל כך הרבה זמן שבכלל מדובר במישהו שונה לגמרי, שאולי רק נראה קצת דומה?
עכשיו מילא, לו באמת הייתי משווה את האדם מולי לאדם שלכאורה הכרתי פעם, זה כבר היה די הרבה שינוי.
אבל אז עוד נוסף רובד שלם, של איך זכרתי את האדם, ומה זיקקתי מכל החוויות ההן, ואיך דימיתי אותו להיות. 

כשעוברות כל כך הרבה שנים בלי "כיול למציאות" זה פשוט לא להאמין אילו דימויים המוח בונה!

למשל, הוא היה נמוך יותר ממה שזכרתי, באופן שהיה משמעותי מספיק על מנת באמת ובתמים להפתיע אותי.
באופן כללי, זכרתי  אותו כגדול יותר פיזית, וזאת למרות שברגע שנפגשנו זיהיתי שהוא עצמו לא השתנה הרבה.

מה שיותר חשוב הוא, שעם השנים בניתי על בסיס אותה היכרות נושנה גם מודל של האופי: 

הוא תמיד היה כל כך משוחרר ומלא בטחון עצמי, ובבירור מרוצה מהאופן בו הותוותה דרכו בחיים. התכונות האלו רק התעצמו בזכרוני ככל שחלף הזמן.

כל כך התעצמו, שהיעדים שהצבתי לעצמי על מנת להרגיש "טובה מספיק" תפחו בהתמדה, שאחרת הייתי בטוחה שאצטייר בעיניו כעכברוש מסכן ונלעג. 

תמיד ידעתי שאלו תעתועים נבזיים של מחשבותיי שלי, אבל לא היתה לי שום מציאות חלופית להתעמת איתה. ופתאום ראיתי פגיעוּת. 

ראיתי ספקות והשלמה עם דברים שהיו ולא היו.  מי שישב מולי לא היה איזו דמות  מצליחנית-תמידית, אלא אדם אמיתי, בשר ודם.
והדרך היחידה שבכלל התאפשר לי לראות את כל הדברים האלו, היא כי מראש כשהחלטתי להפגש, כבר ויתרתי על הנסיון לעשות רושם.

לא רציתי להיות יפה יותר או מוצלחת יותר, גם אם זה אומר שאצא נלעגת. ובדיוק כפי שאני הייתי רחוקה מלהיות אידאלית, כך גם הוא.
כמה טוב להיות לא אידאליים בוזמנית!

יותר מכך, דברים שהייתי בטוחה שהם נכונים, על סמך שברי זכרונות מפה ומשם, הסתברו פשוט כמוטעים.
זה לא מה שהוא חושב, זה לא מה שהוא רוצה, זה לא מה שהוא אוהב. כל הזמן הזה אולי חששתי לפגוש מכר ותיק, אבל זה בכלל לא היה הוא.

ועדיין, אנשים משתנים פחות ממה שחשבתי. 

זה מתעתע, כי דברים רבים אינם כשהיו, אבל אותו חן וקסם אישי שגרמו לי לחבב מישהו בזכות פשוט היותו הוא - אלו עוד היו שם.
באופן טבעי עולה השאלה, האם גם זו ראייה מעוותת, ואולי אני רק רואה את מה שאני רוצה לראות.
אבל זה העניין המשוּנה עם פגישות כאלו, וזו לא הפעם הראשונה שראיתי את זה קורה:
פעם, מזמן מזמן, הכרתם. ולהיכרות הזו היו כללי משחק וגבולות גיזרה של מה מותר ומה אסור, מה אומרים ומה לא אומרים.
אלא שאז עבר המון זמן. כך שמי בגלל זוכר מה היו הכללים אז? במקום, נוצרת אשלייה של עומק להיכרות, והאשלייה הזו יוצרת תחושה של קירבה.
בדרך כלל, אני לא בעד אשליות. אבל הפעם, רק הפעם, נגד ההגיון הבריא, העדפתי את זה ככה.
כי רק ככה יכולתי לשאול שאלות שלא הייתי מעזה אחרת.
כי רק ככה יכולתי לומר דברים שלא הייתי מעזה אחרת.
ושמחתי לגלות שגם הוא שמח להשתתף באשלייה הזו (תזכרו, מדובר בשלושה אנשים שונים).
ויכולתי לשמוע ממנו דברים שמעולם לא סיפר לי, שלא היה מספר לי בעבר. יכולתי להתבונן ישירות בעיניו ולראות את האדם נכוחה.
ומתוך השיחה הזו, לומר לעצמי בלב שלם - לא סתם חיבבתי אותך, ולא סתם עודני מחבבת אותך. בעיניי, אתה מוּפלא.

ומה הלאה? 
האם נשמור על קשר? האם נמשיך להפגש?
זו שאלה מעניינת, כי היא בעצם מתייחסת לשני אנשים שונים, הדמות בראשי, והאדם איתו נפגשתי. כל כך שונים הם היו, שאני לא יכולה יותר לראות בהם את אותו אדם.
בסתר ליבי, כמה התביישתי ברצוני לשאת חן בעיני אותם אנשים, כי בכנות, לא יכולתי לראות למה מישהו כמותם בכלל יחבב אותי מלכתחילה. 
ועכשיו כשנפגשנו, אין יותר טעם לטחון. אז בתור התחלה, אני מקווה מאוד להשתחרר מהדמות בראשי.
היא אולי היתה גבוהה, ויפת תואר, ותמיד אמרה את הדבר הנכון, אבל היא גם תמיד התבוננה בי מלמעלה וגרמה לי להרגיש עצוּבה ולא יוצלחית.

ועם האדם האמיתי, נראה. או שכן או שלא. בעיקר יש שחרור גדול בכך שאין יותר מה להוכיח ומה לדמיין ומה לחשוש ממנו.
מה שבטוח, כולם עדיין יקרים לי, ואני חושבת שעכשיו הם יודעים את זה. אני, מצידי, שלמה עם האופן שבו הם התבוננו בי.

ובדרך מוזרה, עיר נעוריי אותתה לי שעשיתי את הדבר הנכון.
בפגישה האחרונה מבין השלוש, יצאנו לחלץ רגלינו בסיבוב קצר במרכז העיר. ופתאום, בצומת, פגשתי מכר ותיק. הוא במקרה עמד שם, כנראה בדרך מכאן לשם.
"את יודעת איך אני יודע שאת כבר לא גרה כאן יותר? כי אחרת בטוח היינו נפגשים ככה הרבה קודם".
החלפנו חיבוקים ופרטים וקבענו לשוחח בטלפון ולהפגש בשנית בפעם הבאה שאני שם. לרגע אחד, עירי חזרה לתקתק כמנגנון נושן ואהוּב.

המפסטד פינת בצלאל

לפני מספר שבועות היה סופשבוע שמשי ונעים, ובו נערך יריד נחמד במרכז שכונת המפסטד.

אז הלכנו. הצירוף של התקהלות, איזור יפה ואור שמש בדרך כלל מבטיח לפחות כמה תמונות טובות, אז לקחתי איתי מצלמה.

באמת יצאו כמה תמונות יפות, וחשבתי לשתף בהן כאן בבלוג, אבל אז נמלכתי בדעתי:

בדיוק כפי שלא כל התל אביבים גרים בנווה צדק, ולא לכל הפאריזאים דירה שצופה אל מגדל האייפל, המפסטד רחוקה מלהיות שכונה ממוצעת, ויום שמש כזה גם הוא מחזה די נדיר.

אבל מנסיון עבר, לפעמים שיתוף מהסוג הזה מעורר בקרב חלק מהקוראים גם דוק של קנאה על מה שנתפס כייצוג של חייהם הפוטוגניים של אחרים.
ואז במן הפוך על הפוך, באתי לשמח ויצאתי מבאסת.  

במקום, החלטתי שבביקור הבא בישראל, אצא חמושה במצלמה לרחובות, ואעלה תמונות יפות לא פחות, של יום שמשי  באיזור יפה.
לא היה לי ספק שייצאו תמונות לא פחות יפות, וככה, חישבתי לעצמי, עדיין תהיה ההנאה מהצילום והשמחה בשיתוף, רק בלי שארית של רגשות שליליים.
אז בביקור הארון, בילינו זמן מה בטיול בירושלים ויום שישי שמשי אחד יצאתי לצלם במרכז העיר, סביב יריד בצלאל.
מעבר להתקהלות הנעימה של בוקר יום שישי, נוצר גם מוקד עניין נוסף בדמות תערוכת הסיום של המחלקה לארכיטקטורה של האקדמיה לאמנות בצלאל.
מה שהפתיע אותי כשהתבוננתי אחר כך בתמונות, הוא שהן לא היו כל כך שונות.

 

יש עוד הרבה מקום לשיפור בכל מה שנוגע ללתפוס אנשים ברגע.

אני מסתכלת על התמונות האלו ותוהה אם הן קשורות לכל השנים שחשבתי דרך ניירות משובצים.

 
ואנשים יפים שלובשים כחול כהה ולבן. הבחורה המצולמת, אגב, היתה מרהיבה שאין מילים לתאר, והתמונה היא צל חיוור של מה שהיתה באותו היום.

שלושת קוראיי אולי זוכרים שזו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה. הוא כל כך מוזר, תהליך הסינון הזה, וייחודי לכל אדם.
אני מצלמת את מה שאני רואה, ואני רואה, כך נדמה, את מה שאני מחפשת לראות. אבל למה אני מחפשת דווקא את זה, אני לא יודעת.
אז כשאני מסתכלת על התמונות האלו אני בעיקר חושבת עד כמה אין לי מושג איך העולם נראה באמת.

 

בכל אופן, היה תענוג לראות את היצירות שנמכרו ביריד. באופן אישי, נזלתי לרצפה מחדווה כשנתקלתי בכרטיסי הברכה של ערן אגת הנמכרים תחת חברה בשם lapapel. 

מדובר בכרטיסים שכאשר פותחים אותם, נפתח גזיר נייר תלת מימדי עדין ומרהיב:

אני רק רוצה לציין שהיה כיף חיים בירושלים, ואני ממליצה עליה בחום כיעד לחופשה קצרה.
אם לשפוט על פי השילוט, הולך להיות קיץ עתיר פעילויות בעיר, עם כל מיני פסטיבלים שנשמעים מאוד נחמדים.
בפרט, לרגל פתיחתו של מתחם התחנה בירושלים (ששואף, אני מתארת לעצמי, להפוך למוקד עניין באופן דומה למתחם התחנה בתל אביב), הולכת להפתח שם תערוכה של רכבות חשמליות.
למעשה, היא כבר היתה אמורה להפתח וחיכינו בשקיקה לקחת את בּוּבּה לשם, אבל מועד הפתיחה נדחה. גם שם יש יריד יוצרים בחלק מהימים, וגם כל מיני הופעות.

גן החיות התנ"כי היה לא פחות ממופלא (ואם בענייני השוואות, הרבה יותר מוצלח בעיני מגן החיות הלונדוני).
קשה היה לשפוט מי נהנה ממנו יותר, אנחנו או בּוּבּה. כנראה שאנחנו, כי אלמלא  בּוּבּה שהיה כבר שפוך, היינו יכולים להסתובב שם עוד שעות.

שלג השוואתי

הבוקר ביום לאחר חזרתנו מהחופשה בישראל נראה במבט ראשון אופייני לעונה: בחוץ חושך מצרים, אי אפשר לראות כלום.

משעלה השחר, ככה ברבע לשמונה בבוקר, נתגלה שהכל מכוסה בשלג דק.

לא שמחתי.

זה היה דבר אחד להינות מיום שלג היסטורי ולהיות נעולים מרצון בבית, אוכלים עוגות בהנאה עם בני המשפחה שלא הלכו לעבודה.

זה דבר אחר לגמרי להתמודד עם קרח שלא מפשיר, מדרכות חלקלקות ורכבות תקועות.

מה שכן, היה מאוד יפה בחוץ, אז יצאנו לגינה לכמה דקות לצלם.

במהרה נתחוור שמדובר היה בשלג אוורירי, רך ודקיק, שהחל להנמס באורהּ המפציע של השמש.

זאת בניגוד לשלג הארצישראלי העבות, שהצטבר על הקרקע באותו יום בשכבה הגונה.

כשהתבוננתי בתמונות, שמתי לב שבהתאמה, האיכויות שלהן היו שונות: בגינה מאחורי הבית של צימו בישראל התמקדתי באיך השלג השתלב בסביבה. 

בגדול ניתן לסכם שהוא הפך כל דבר ליפה יותר, גם אם הקקטוסים נראו קצת תמהים על הדקורציה החדשה.

אצלנו בגינה, היה הרבה יותר מעניין להתמקד קרוב יותר, בפתיתי השלג, בכיסוי הפלומתי שלהם את הסביבה.

כל כך קיוויתי לתפוס פורטרטים יפים כאלו, אבל הצירוף של בוקר חשוך ומצלמה בינונית הקשה מאוד על הפוקוס, ולא עזרה היד לא יציבה שלי. 

רוב התמונות יצאו מטושטשות, אבל את המעט שיצאו ראויות אני מצרפת כאן, יחד עם תמונות מישראל.

נכון זה משונה שדווקא השלג הכבד יותר הוא מישראל?

"סליחה, דומני שחלה כאן טעות"

בִּרכּת הארץ הטובה

ישנן הסכמות הנוגעות לחיי משפחתנו הקטנה שאנחנו מקבלים על עצמנו מבלי לדוּש או לבחון מחדש. 

אחת מהן היא, שכל חופשותינו הן ליעד אחד: ישראל.

כמובן, אף אחד לא מכריח אותנו לנהוג כך. ועדיין, אנחנו מרגישים שאמנם ההחלטה לעבור היתה שלנו, אבל המשפחה והקרובים משלמים איזשהו מחיר כתוצאה.
היות שכך, מרגיש לנו הוגן שאת הזמן שכן ניתן לבלות בישראל באמת נבלה שם.

זה נכון שלא תמיד קל עם ההסכמה הזו.

כמעט כל ימי החופש שלנו מוקדשים לעניין, ולכן לנסוע למקום אחר די יורד מהפרק. דווקא זה לא נתפס בעיני כמחיר גדול, כי בתקופה הנוכחית פחות בוער בי לנסוע לחו"ל אחר.

אבל כן ישנה אי-הנוחות המובנית שמתלווה לנסיעה כזו: אנחנו שוהים בבית ההורים, שבאמת מארחים בנדיבות גדולה.
בכל זאת, אין לגמרי פרטיות, וכמו בכל סיטואציה שהיא בעלת מרכיב חברתי משמעותי, ההחלטה מה כן או לא לעשות מערבת משמעותית גם את שיקוליהם של אחרים.

אפילו בהנתן כל האילוצים הללו, אתם יודעים מה? 

אני שמחה על ההסכמה הזו מאוד.

זה עתה חזרנו מחופשה בישראל, שהיתה פשוט נהדרת, והותירה אותי מלאה בהכרת תודה. 

לא רק כלפי מעשיהם הספציפיים של קרובים נדיבים, אלא באופן רחב יותר, הכרת תודה על כל הטוּב שאני מרגישה שאני מקבלת מהחופשות בארצישראל.

לצערי, הקולות בראשי רוחשים בארס את מה שאני סבורה שאנשים בוודאי חושבים: 

"בטח שנהנית. בסך הכל קפצת לקפה ועוגה, מבלי לסבול את תלאות היומיום של החיים במדינה, ועכשיו את חוזרת לשגרת היומיום נטולת הדאגות שלך בחו"ל."
זה בסדר לחשוב ככה, אבל הייתי מציעה לחזור לנקודה הזו אולי בסוף הרשומה.
בנתיים, אני רוצה למנות כמה מהדברים שאיתם אני חוזרת, מלאה באותה הכרת תודה.

אני חוזרת עם כשני קילו עודפים.
אמת, כלפיהם אני דווקא לא מלאת הערכה, אבל יודעת שהם יתמוססו במהרה כפי שבדרך כלל קורה כשאנחנו חוזרים.
אין מה לעשות, בישראל יש אוכל טעים, שלא לומר יותר מדי אוכל טעים:
הקפה הוא מעולה (ועכשיו עם מכונות קפה ביתיות גם נגיש בבית), תמיד יש עוגיות או עוגות טעימות ליד, ובעיקר - הרבה בישולים ביתיים טעימים עם אנשים שכיף לאכול איתם.

אני חוזרת עם מזוודות כבדות, תוצר של שופינג איכותי.
במקצתו, זה שופינג סטנדרטי מחנויות. למשל, לא ידעתי שישראל הפכה למעצמת לקים:
בכל סופרפארם פושטי ישנם מדפים על מדפים של בקבוקונים בכל הצבעים, מסודרים כאילו מדובר בקטלוג זואולוגי.
לרגע נחרדתי כשראיתי את המחירים התיאורטיים על הבקבוקים, אבל מהר מאוד מסתבר שאלו מספרים אקראיים לגמרי, ובפועל, המחירים זולים להפליא.
מרבית השופינג, זאת ראוי לציין, נעשה במחסן:
ברוב טובם שומרים ההורים מזה מספר שנים כמה וכמה ארגזים כבדים של חפצים שארזנו טרום העזיבה.
דברים כמו כלי מטבח נתרמו כבר מזמן, אבל נותרו עוד קרטונים כרסתנים של ספרים וחפצי בית. ועכשיו כשיש בית שאיננו בגודל ארגז חתולים, יש מה לחשוב על להתחיל לקחת את הדברים חזרה אלינו.
שמחתי לגלות אוצרות אבודים. למרבה המזל, לקים לא תופסים הרבה מקום, אז יכולתי לדחוס הביתה כמה אוצרות יקרים במיוחד.

אני מלאת הכרת תודה על הגירוי המחשבתי שמספקות לי הנסיעות האלו.
בטוח שחלק מהעניין הוא פשוט הנסיעה למקום אחר, אבל המקום האחר הספציפי הזה יש תמיד שיחות מעניינות, ספרים חדשים, אובייקטים טריים לצלם, מחשבות צלולות לחשוב.
כל ביקור מחדש, אני מרגישה שאני מקבלת הזדמנות לקחת צעד אחורה ולבחון את חיי. אני תמיד חוזרת מלאת שיעורים ומחשבות, עם כל הרצון הטוב ליישם.
חלק מצליח לי, חלק פחות, אבל הבאזז הזה בראש הוא מתנה כל פעם מחדש.

שופינג, אוכל, מחשבות חדשות, הן משהו שיכולה להציע חופשה טובה גם במקומות אחרים.
אבל בישראל יש לנו משפחה וחברים:
יש את המשפחה הגרעינית, של אמהות ואבות ואחים. עם ארוחות משפחתיות, וצחוק מסביב לשולחן. אפשר לשבת ביחד בסלון, לשתות תה ולשוחח. אפשר ללכת יחדיו לטיול.
יש מי שישמור על בּוּבּה לפרקי זמן קצרים של התאווררות זוגית.
יש גם  את המשפחה המורחבת: דודים, דודות, בני דודים. אלו שהיו הילדים איתם שיחקנו, מצאו בני זוג מקסימים, והופכים כמונו להורים בעצמם. נולד מימד נוסף ומחמם לב למערכת היחסים.
אז יש ביקורים הדדיים, וילדים שמשחקים (עדיין לא ביחד ממש, אבל גם זה יבוא), ועוד ארוחות משפחתיות, וצחוק מסביב לשולחן.
בישראל יש גם חברים, ואני בוזמנית מלאת הכרת תודה על כך שיש רבים יותר ממה שמתאפשר לנו לפגוש בכל ביקור, וקצת באסה מאותה סיבה בדיוק.

בּוּבּה חזר עם אוצר מלים נרחב משמעותית, תוצר של זמן האיכות עם הסבים והסבתות.
אין לי ספק שמורעפת עלינו המון אהבה, כפי שהיא מתבטאת במעשיהם של אחרים. אבל כמבוגרים, נדמה לי שחושבים על אהבה כזו במונחים מופשטים, או רק בדיעבד ובגעגועים כשהיא איננה.
עם ילדים, לעומת זאת, האהבה שמורעפת הופכת להיות משהו גשמי, כמעט מוצק: זה האגס שנחתך וקולף בזהירות, העלעול בספרים עם סבא, החיבוקים של סבתא.
במשך שבועיים הורעפה עליו תשומת לב והתמוגגות כמעט בלתי פוסקת.
זה לא אומר שפינקו אותו עד זרא (אם כי הוא אכן אכל יותר סוכר מבדרך כלל), אלא שעולמו התרחב, והוא זכה להכיר יותר לעומק עוד כמה אנשים שאוהבים אותו מאוד.

בשבוע השני של ביקורנו, נחת גשם עז ואז שלג על עירו ההררית של צימו.
"בטח נורא התבאסתם שנפלתם על מזג אוויר כזה", אמרה אימו של צימו באמפתיה מספר פעמים. אני לא חושבת שהיא לגמרי האמינה לי כשאמרתי שהיה מושלם:
בבוקר, יצאתי עם אביו של צימו לצלם את השלג. אחר הצהריים, מצאתי ספרים שבכלל שכחתי שהיו לי.
אחרי שבוע של התרוצצות שמשית וכיפית היינו ספוּנים בבית כולנו, בסוודר עבה, עם תה ועוּגות, חברה נעימה וארוחת צהריים טרייה ומהבילה.

שבוע ראשון

שבוע שני

חיי אינם חסרי דאגות בלונדון, אבל כמו בחופשה טובה באמת, הם כמעט חסרי דאגות בישראל.  בכך אני חושבת שאינני שונה מנופשים ביעדים אחרים, רק הפרטים שונים.
בכל אופן, בערב האחרון לפני הטיסה, הצטערנו כולנו שכבר נגמר.
כמו הורי שבוע קודם, הוריו של צימו נראו עגוּמים למחשבה שעכשיו לא יראו את בּוּבּה למשך מספר חודשים.
גם אני הייתי עצובה מכך, היה לו ולנו כל כך שמח איתם.
"זה נורא קשה", חלקתי עם אימו של צימו, "כי יש כאן כל כך הרבה שאנחנו אוהבים ומפסידים כשאנחנו לא נמצאים."
ניסיתי להסביר שגם בלונדון יש הרבה שעושה לנו טוב באופן אחר, שלא מצאנו בישראל, אבל באותו ערב אני לא חושבת שעשיתי עבודה טובה. 

גלויות מעיר הולדתי

עיר הולדתי, עיר נעורי, עיר בגרותי המוקדמת. תמיד אהבתי אותה.

אין זאת לומר שתמיד הייתי מאושרת בה, אבל היא עצמה מעולם לא היתה מקור לחוסר שביעות רצון עבורי. 

נהפוך הוא: אני אוהבת את האינטימיות שבה, את נופיה היפים, את אור השמש הרך, את כיכרותיה, מרכזי הקניות הצנועים, האווירה הנינוחה.
באותו אופן שהעיר ניו יורק מגלמת דמות חמישית נוכחת תמידית באותה סדרת טלוויזיה, כך גם עירי תמיד היתה נוכחת בחיי לא כתפאורת רקע, אלא כהוויה נושמת.

את עיר הולדתי עזבתי מכורח נסיבות, ובאותה עת לונדון עוד היתה שאיפה כמוסה ורחוקה מתמיד.
ואז במקום אחר שכרתי חדר בדירה, ואז חדרים אחרים, בדירות אחרות.

אינני מצרה על הנסיבות, ובטח שלא על המגורים כיום בעיר בה סוף סוף מצאתי את מקומי.
אבל את עירי לעולם אינני מבקרת לגמרי בהווה. 

כשאני חוזרת אליה לביקור, אני מרגישה שבעל כורחי החוויה שלי מעורבבת עמוקות עם העבר.

בכל ביקור הייתי מוצפת בגעגועים עזים למקומות ולאנשים, לא כפי שהם כיום, אלא לכפי שהיו פעם: לחברים שהיו קרובים, לגברים שהיו מושכים, לחיוכים רחבים.

את האנשים אליהם אני מתגעגעת, אינני רוצה כמעט לפגוש.

אין עוד רלוונטיות בקשרים הללו מן העבר. רוב חברי ממילא התפזרו לכל עבר, אבל מרחק החל להפער ביננו גם כשאי אפשר היה למודדו בקילומטרים.

ובכל זאת, הזכרונות צצים ועולים בכל מקום, בכל פינה. רבים מהם מתוקים. חלקם היו מרים יותר בזמן אמת, אבל רוככו והומתקו עם חלוף הזמן. ואת אלו העצובים - מי בכלל רוצה להיזכר בהם?

מכאן, שעל אף שתחושת הגעגוע היא אמיתית לגמרי, מושא הגעגועים הוא פתייני ולא מציאותי.

אני יודעת זאת בראשי, אבל הלב עדיין נצבט. 
כשאני מתארת את הדינמיקה הזו היא נשמעת כמו סבל, והיא אכן כזו במובן מסויים. ועדיין, אני אוהבת את העיר אהבה גדולה.

בספרו "בעיקר על אהבה" כתב מאיר שלו על ספרים וסיפורים שהשפיעו עליו. מתוך הספר הזה למדתי על סיפור בשם "נמרו של טרייסי".
את הסיפור לא קראתי, ולכן אני יודעת רק מה נכתב אודותיו. 
מה שנחרת בי היה שהנמר הולך לאיבוד, והדרך למצוא אותו היתה לשחזר במדויק את המציאות ברגע האובדן. 
שהרי אם הכל יעמוד באותו מקום, באותה שעה, בדיוק כפי שהיה באותו רגע ממש שנעלם הנמר, לא תהיה לנמר ברירה אלא להופיע גם הוא.

כשעזבתי את עירי, הרגשת הערך העצמי שלי (שלא היתה משהו באותה נקודה בזמן) היתה תלויה בכל מיני דברים. היתה לי מן מחשבה שכזו שאם רק יקרה כך וכך, או אז ארגיש סוף סוף טוב.
בבואי חזרה לעירי אני מרגישה שאני חוזרת לעסוק באותן סוגיות, כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן
כמובן, זוהי פיקציה גמורה: לא רק שאני מרגישה מצויין רוב הזמן גם מבלי שקרו הדברים, כיום אני יודעת שלו היו קורים לא הייתי אדם מאושר יותר.
כמעט בכל תחום, מה שחשבתי שאני צריכה ורוצה בגיל 20 הסתבר כשונה ממה שבפועל עושה לי טוב. לונדון היא אחד הסייגים הבודדים.  
ועם זאת בכל ביקור, מכה בי הזמן שחולף ובוזמנית אני קצת חוזרת להרגיש קצת כמו שהרגשתי אז.  

לפגוש אנשים חדשים

הביקור בעיר מעמת אותי עם מי שהייתי ומי שחשבתי שאהיה. לרע ואז לטוב, חיי הפכו להיות מאוד שונים ממה שדמיינתי אותם טרם עזיבתי. 
כיום אני אוהבת את חיי מאוד, אבל הביקורים בעיר איכשהו לא הפכו קלים יותר. 
עם השנים, החלה להתפוגג ההנאה שלי מרחובות עירי כי, עם כל ביקור נוסף, היא הרגישה לי עוד יותר עצובה, עוד יותר עיר רפאים.

היא כמובן מלאה באנשים, ורובם ודאי שמחים למדי. אבל לי היא הרגישה ריקה, מאוכלסת בעיקר בעבר.

בביקור האחרון החלטתי שקצתי בתחושות הללו.
אני שמחה על כך שזכיתי לכל כך הרבה זכרונות נעימים, אבל הגיעה העת לחיות בה בהווה, גם אם לתקופה קצרה בכל פעם.

וכך, בעוד בפעמים קודמות הביקורים נשאו אופי של בטלה שעיקרה רביצה בבית בחיק המשפחה, הפעם אזרתי עוז לצאת אל עירי של הכאן ועכשיו, ולנסות ליצור חברויות חדשות:
ישנן דמויות אותן אני מכירה וירטואלית כבר שנים, ועם זאת, מעולם לא דגדג לי לעשות את הקפיצה ולפגוש אנשים פנים מול פנים.
חלקית זה מתוך קנאות להפרדה בין חיים וירטואליים למציאות, וחלק זה סתם ביישנות.
בכל אופן, ערכתי נסיון בו זרקתי את שניהם לפח, עם תוצאות נפלאות. לחיי חברויות חדשות, ורחובות פחות ריקים.

עירו של בּוּבּה
וכמובן ישנו אדם חדש נוסף בעיר, בּוּבּה. הוא כבר היה בה בעבר מספר פעמים, אבל הפעם לראשונה הוא יודע לרוץ.
לכן אם בעבר מרחבי הבית וטיולים קצרים בשכונה סיפקו אותו, כעת הוא גם דורש וגם מסוגל לחוות הרבה יותר.
"היום דווקא יפה", שמענו ביום הראשון של ביקורנו, "אבל מחר צפוי להיות אפור וגשוּם". אז מיהרנו לנסוע לים.
למחרת אמנם היה קריר יותר, אבל השמש זרחה בעוז. "תנצלו את היום, כי מחר יבוא הגשם" שמענו, ונזדרזנו לקחת אותו אל הפארק.
למחרת לא רק שהיה שמש, הפך להיות גם חמים, ויום לאחר מכן אפילו עוד יותר.
בקיצור, נתמזל מזלנו ליפול על שבוע חמים ושמשי  וכך זכה בּוּבּה לחוות שלל נופים חדשים, במקום שבוודאי מרגיש עבורו עיר קיט אידאלית:
בחוץ שמש ומרחבים ירוקים, בפנים סבא וסבתא ודגים באקווריום וצעצועים לא מוכרים.

עוגת ביסקוויטים
לחזור לעירי אומר לחזור לבית הורי, ובו חדר נעורי, אשר הפך להיות חדר משפחתי הקטנה.
דווקא בבית הורי אינני מהלכת שבויה בזכרונות, הוא מצוי בכאן ועכשיו. אבל בישוליה של אימי טעימים כפי שתמיד היו.
המבשלת שהפכתי להיות מזכירה את אימי: מבשלת מעט דברים, אבל עושה אותם טעים. כוחם אינו במורכבותם, הוא בכך שהם יוצאים בדיוק ככה טעים פעם אחר פעם.
לכל בית יש את השניצלים שלו ואת הלביבות שלו, אבל, כצפוי, אלו של אימי הכי טעימים.
כשאנחנו באים, היא מקפידה להכין דברים שאנחנו אוהבים. העוגה שאני הכי אוהבת שהיא מכינה, היא עוגת ביסקוויטים:

1. טובלים פתי-בר שוקו בחלב ובו קצת ליקר דובדבנים. את הביסקוויטים הטבולים מסדרים בתבנית.
2. מורחים על השכבה שליש מתערובת הקרם, שמכינים על ידי הקצפה של: 1 גביע גבינה לבנה, 1 מיכל שמנת מתוקה, 1 קופסת אינסטנט וניל ו-1 כוס חלב.
3. מסדרים עוד שכבה של ביסקוויטים, ועוד שכבה של קרם, ועוד שכבה של ביסקוויטים, ועוד שכבה של קרם.
4. שופכים על העוגה את ציפוי השוקולד, שנוצר על ידי המסת 100 גרם שוקולד מריר בחצי מיכל שמנת מתוקה.
5. מכניסים למקרר לכמה שעות, ואז זוללים כאילו אין קלוריות בעולם.

ספר מעורר
בבית הורי יש חדר ספריה. בכל ביקור מופיעים שם מספר ספרים חדשים, אותם אני סוקרת, אבל לרוב איני קוראת מפאת חוסר סבלנות.
ועם זאת, הפעם, דווקא קראתי אחד, ודווקא הוא הרעיד את עולמי.
אני חושבת על כמה בקלות יכולתי לא לקרוא אותו, או שהייתי נתקלת בו בזמן אחר במקום אחר, ולא הייתי מבינה אותו כפי שהייתי מסוגלת בזכות הלך הרוח המשונה ששורה עלי כשאני מבקרת בעירי.
פעם נוספת, היכתה בי בעוז ההכרה עד כמה, גם כשנדמה לי שאני לומדת דברים חדשים, אני מסתובבת סביב אותם זרעי רעיונות.
כל פעם מחדש הם צצים ועולים באופן לא צפוי, בזווית אחרת, ממקום אחר. הידע משתנה אבל הרעיונות אשר מכים שורש, הם מרגישים מוכרים וביתיים, כי קצת הייתי שם כבר.
במתכוון אני לא מציינת את שם הספר או תוכנו.  בבוא העת, אני מאמינה שאני אמצא דרך להעביר את הערך שקיבלתי ממנו גם דרך הבלוג.

בוקר גשום
ערב עזיבתנו הגיע הגשם המובטח. הוא ניתך על רחובות עירי בשצפון אותו אינני חווה כלל בלונדון, על אף כל הדיבורים על גשם.
בעיקשות הוא התמיד כל הערב וכל הלילה וכל הבוקר, כספתח לשבוע חזוי של סערה.
בשנים האחרונות חשבתי שתמיד ארגיש קצת מדוכדכת כשאבוא לבקר את הורי בגלל העימות הצפוי עם מחשבות מן העבר. האמנתי שדפוסים מסויימים מתקבעים, ולא יהיה ניתן עוד לשנות אותם.
אני חושבת שעכשיו בפעם הראשונה הרגשתי שזה לא חייב להיות ככה. 
ובתזמון משונה, קיבלתי באותו בוקר כאפה מצלצלת על ערכו של זמן, והחשיבות של לחיות בהווה.

"יש לי חדשות רעות" כך פתח את המייל קולגה מלימודי ה-MBA שזה עתה סיימתי.
"ברוּנו נפטר ברביעי לינואר. אני אשלח לכם פרטים נוספים ברגע שיוודעו לי."
ברונו היה בחור פורטוגזי נעים הליכות שלמד איתנו, בן כ-40.
נכון לכתיבת שורות אלו, אני עדיין לא יודעת מה קרה ואיך. "פגשתי אותו רק לפני 3 שבועות" מחה אחד הקולגות, "כזה בחור נחמד".
הרי יש לי מייל שלו, ומספר טלפון בנייד, וקישורים ברשתות חברתיות. האיש קיים. מה זאת אומרת לא קיים יותר?

אין לי זמן לרוחות רפאים מן העבר.