‏הצגת רשומות עם תוויות תגדירי קריירה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תגדירי קריירה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 6 במאי 2013

צעד תימני

לאחרונה הייתי עסוּקה. עסוּקה ושמחה.
מוקד העניין שלי ממלא אותי, אבל התלבטתי אם לכתוב עליו משהו או להמתין מספר שבועות, אולי חודשים.
לבסוף, החלטתי לספר קצת, בעיקר כדי לזכור, יום אחד רחוק, מה חשבתי לעצמי.
כי אם יש משהו שאני בדרך כלל לא עושה - זה להמר.
אם להודות על האמת, בשבועות האחרונים אני מתקשה להקפיד על פעילות גופנית, ולא טוב לי עם זה. זה בא כחלק  מתחושת שפיפוּת כללית יותר, שנגעה רובה ככולה לסוגיית מציאת העבודה.
היתה עוד סיטואציה של כמעט עבודה אבל לא. שזה ניחא, אבל יותר ויותר מצאתי את עצמי שולחת קורות חיים בתחושה מאוד מעורבת.  
לא מעט מהעבודות שאני פונה אליהן הן לא עבודות שאני באמת רוצה לעשות. אלו עבודות שאני כשירה ומתאימה לעשותן, אבל לא ממש רואה את עצמי מחזיקה בהן שנים.
אז מצד אחד, אני לא רוצה ולא יכולה לוותר על תעסוקה. ומצד שני, אני יודעת שיש לי גלריה של שעונים מתקתקים:

החיים המקצועיים כאן אינם אדיבים לנשים מבוגרות. כלומר, בוודאי, יש נשים מבוגרות בשוק התעסוקה. 
אבל אם אני מסתכלת על שש השנים שעבדתי כאן בעיסוקים "קרייריסטיים", לאורך כל הדרך בלט לי לעין כמה מעטות היו הנשים מעל 40 שעבדו בתפקידים מקצועיים. 
גברים בחליפות - בלי סוף. נשים צעירות - בהמוניהן. אבל החל מגיל מסויים, הן פשוט מתפוגגות.
ברור לי שזה גם עניין תלוי מגזר, ובמגזרים תעשייתיים מסויימים (למשל סביב תקשורת, שיווק, או יחסי ציבור) המצב שונה. אבל אלו לא התחומים בהם אני עוסקת. 
באלו שכן, לא היה ספק לאן הרוח נושבת. כדי להיות בין אלו ששורדות, צריך, בין היתר, להתבסס בתפקיד לא-זוטר לאורך זמן. אלו תפקידים תובעניים, והשעות ארוכות.
על פניו, (עם נסיון מקצועי, רגע אחרי תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטה מדורגת היטב) אני בדיוק ברגע הנכון לעשות זאת. אלא שיש עוד שעון מתקתק.

טרם בואו של בּוּבּה לא יכולתי לדמיין, בשום צורה שהיא, עד כמה הוא יהפוך את חיי לטובים יותר. מתוּקים יותר. שמחים יותר. 
כפי שכבר סיפרתי, ממש לא ידעתי איך ארגיש לגבי כל עניין הילדים, ואף פעם לא הייתי אמהית במיוחד. 
ואז הוא בא, והתחלתי להפנים באופן אישי את המשמעות עבורי של לבנות משפחה. בקצרה ובתמצות, אני רוצה עוד ילדים.
ומכיוון שאני תיכף בת 34, וגם ההריון הראשון לא מיהר להגיע, אין לי הרבה זמן להתבחבש. אבל אם אני נכנסת להריון לפני שמצאתי עבודה, אין לי סיכוי למצוא תפקיד רציני במהלך ההריון. 
ואם, בשלב הזה של חיי,  אני יוצאת משוק העבודה לשנה, לחזור אליו יהיה בעייתי עוד יותר מעכשיו. והנה, עובדה שעכשיו בעייתי.
אבל מצד שני, רק המחשבה שאני אפספס עוד ילדים בגלל המרדף אחרי התפקידים הבאים מעבירה בי צמרמורת. כיום ברור לי שאם יש משהו שימלא אותי חרטות למשך שנים - זה פספוס שכזה.
אז לכאורה המסקנה היא, שאני קודם צריכה עבודה, ואז להתבסס בה, ואז להכנס להריון, ואני צריכה שכל אלו יקרו אתמול.
אז בחלוף השבועות החלה להבנות מועקה שנבעה מהלחץ הזה, בתוספת תחושת דכדוך על כל שלטי ה"אין מוצא" שאני רואה סביבי. 

ובכל זאת, אני משתדלת לא לזנוח את שאיפות האיזוּן, ולפני מספר שבועות יצאתי לריצה. 
במהלך הריצה הרהרתי בכל האמור לעיל, אבל גם הרהרתי בעקרון המוסרי של ניצול ההזדמנויות שעומדות בפניך.
חשבתי לעצמי: איך ייתכן שבורכתי בכל כך הרבה טוב, ואני חשה כזו מצוקה? משהו כאן לא הגיוני בכלל!
יש לי בריאות. יש לי בן זוג אהוּב וילד מוּפלא, לא חסר לי דבר. זכיתי להשכלה, זכיתי לעבוד בעבודות מעניינות, לטייל ברחבי העולם. 
הגשמתי כל כך הרבה חלומות, לגדול שבהם ערגתי במשך שנים. הנה, אני חיה כאן בעירי האהוּבה, והנופים אשר על פניהם אני חולפת הם לא רק יפים ומקסימים, הם ביתיים ומוכרים.
כל כך הרבה אנשים בעולם חיים תחת דיכוי, בעוני, חווים מחלות קשות, פחד וצער, וברולטה המשוּגעת הזאת, הסיבה היחידה שאני לא חווה את כל אלו כיום היא נטו מזל.
אז לכל הפחות, ולו מטעמים מוסריים, אני צריכה להיות כנה ולשאול את עצמי: האם אני באמת מנצלת את כל ההזדמנויות שעומדות בפני?

כשהעליתי את השאלה הזו בראשי, התשובה המיידית היתה: "כן". 
הנה, אני פונה למשרות. אפילו כאלו שלא מוצאות בעיניי. הנה, אני עוסקת בכתיבה מקצועית כדי לשדרג את סיכויי (למרות שגם היא די נתקעה במסגרת השפיפוּת והלחץ).
העניין היחיד, חשבתי לעצמי, הוא שזו הנישה שלי, ואני לא באמת יודעת לעשות דברים אחרים.
אבל אז עצרתי וחשבתי שגם זה בעצם לא לגמרי מדוייק. למשל, למדתי די הרבה מתימטיקה. לימדתי די הרבה מתימטיקה. אני אוהבת ללמד מתימטיקה. אז הנה עוד דבר.
ואז, פתאום, נזכרתי במשהו אחר.
משהו שדחקתי הצידה לפני חודשים רבים, ומאז כמעט הספקתי לשכוח לחלוטין.

כשהתחלתי עם הלימודים במנהל עסקים, היה לי מושג מאוד ברור למה אני עושה את זה. רציתי להשיג תפקידים ספציפיים, בדיוק כאלו שיאפשרו לי להמשיך להתפרנס במקצוע לאורך שנים.
אבל כבר בשלב די מוקדם של הלימודים שאלתי את צימו אם הוא חושב שעצם העיסוק הזה בעסקים, במה עובד, באיך לגרום לדברים לעבוד, יכול לעזור למצוא רעיונות לעסק עצמאי.
על פי אותו פּרינציפּ לפיו, אם אתה פותח את אופק החשיבה לצורות חשיבה מסויימות, יעלו לך רעיונות שלא היו עולים אלמלא כן.
"בטוח", צימו ענה. ענה וצדק: לפני למעלה משנה, אחרי כל מיני נבטים שלא הבשילו, עלה לי רעיון כזה. 
גילגלתי אותו בראש. ואז שיתפתי בו את צימו וגילגלנו אותו יחדיו. ואז ערכתי בירורים ראשוניים, והוא עדיין נראה הגיוני. עם המון סוגיות שצריך לפתור, ברור, אבל ברמת העיקרון, היה נראה שיש שם פוטנציאל.
ואולי באמת היה, אבל חוץ מפוטנציאל היה לי גם תינוק קטן, עבודה במשרה מלאה, ודיסרטציה לפתח ולכתוב בשביל לסיים את הלימודים.
אז דחקתי את הרעיון הצידה.

כשסיימתי עם הלימודים, לכאורה היה הרגע המתאים להזכר בו שוב, אבל זה לא קרה, כי כיוונתי לחזור לשוק העבודה, אותו בזמנו עזבתי על מנת להשלים את התזה התובענית.
ועכשיו אני כאן. יש לי זמן. יש לי מרץ. יש לי רעיון, והוא אפילו לא דורש המון השקעה כספית.
אז בשבועות האחרונים הרעיון הזה הבשיל לכדי מוצר בשלבי פיתוח. מיתוג. בניית אתר. פתיחת חשבונות עם ספקים. 
עם המון סוגיות שצריך לפתור, ברור, אבל ברמת העיקרון, עדיין נראה לי שיש שם פוטנציאל.
יש לו את היתרונות של התאמה למכירה ברשת, אבל אפשר גם למכור אותו ישירות לחנויות מסויימות שיחזיקו בו. אין בדיוק כמותו בשוק. עד כמה שאני יכולה לאמוד, יש ביקוש.
ואם לשפוט על פי העבר, אני כותבת היטב, נהנית משיווק, וטובה בפיתוח עסקי. כך שהידיעה שהמון מהזמן שלי יוקדש למאמצים שיווקיים לא מרתיעה אותי, להיפך.
העסק עצמו, העיסוק בו, הקידום שלו, המכירה של המוצר, נראים לי מאתגרים ומלאי פוטנציאל. 
אז כשאני מתכוונת פוטנציאל, אני מתכוונת לרווחיות כספית, בוודאי, אבל לא רק:

אני מרגישה שבצומת שאני נמצאת בה כרגע, נוצרה פתאום אפשרות נוספת.
במקום להסתובב במעגלים, לחוצה מהרצון להשיג גם קריירה וגם משפחה תחת האילוצים הקשוחים של התרבות העסקית בה אני פועלת, לנסות משהו שונה.
אני חושבת על הרווח של עבודה מהבית. על כך שאתה אמנם עובד קשה, אבל בונה משהו שהוא שלך. 
על כך שמהרגע שהפלטפורמה קיימת, יש אפיקים שונים להגדיל דרכם את העסק, ולכן ככל שעובר הזמן לחזק את כושר ההשתכרות, במקום לדאוג מהגיל.
על כך שאני לא אצטרך לדאוג מאם אני מבאסת את הבוס או את הארגון עם ההריון הבא. 

כמובן, כל דבר בא עם מחיר. למשל, העסק ידרוש המון עבודה והשקעה מצידי, ואמנם מציע אפשרות גידול יציבה ומבטיחה, אבל בטווח הקצר בוודאות לא ינפק רווח בסדר הגודל של השכר שלי כשכירה. 
והמחיר הכבד ביותר שאני רואה כרגע, הוא עזיבת התחום המקצועי שלי.
שאם מאיזושהי סיבה אחרי שנתיים או שלוש אני מחליטה שזה לא מתאים או לא מתקדם, ללכת אחורה זו לא ממש אופציה.
אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך לחשוב על הרעיון ההוא שהיה יכול להיות נחמד, שאולי היה עובד, אבל אף פעם לא לדעת?
אז החלטנו, צימו ואני, ללכת על זה. ומה כולל ה-"זה"? על כך אספר יותר בבוא העת.

יום שישי, 1 בפברואר 2013

לאן פונים עכשיו?

לפני כשלושה שבועות הרגשתי שאני מסוגלת להתחיל לחפש עבודה, מכיוןן שעד אותו שלב לא באמת הייתי פתוחה לרעיון. 
אמנם ידעתי שבבוא העת אני אחזור למעגל, אבל הייתי תשושה לגמרי מהחודשים שקדמו להתפטרות ולסיום הלימודים.
ואז עלתה השאלה הטבעית:
מה לחפש?

העולם המקצועי שבו אני חיה איננו עולם של קביעוּת. 
החלפת תפקידים אחת למספר שנים (לפעמים באותו מקום, לרוב במקומות עבודה שונים) היא לא רק נורמה חברתית, אלא מסלול מקובל לפיתוח קריירה.
ובעולם כזה, אחד הדברים העיקריים שמבדילים בעיני בין קריירה לעבודה הוא צבירת נסיון שנותן כל פעם יותר חופש לבחור את הצעד הבא. 
מוקדם למדי במהלך הקריירה האישית שלי שמתי לב שצבירת נסיון מהסוג המדובר מורכבת משני סוגים שונים של התמקצעות: פיתוח מיומנויות, ופיתוח ידע.
את פיתוח המיומנויות היה קל לי יותר לראות: כשעברתי ללונדון, שמחתי מאוד לגלות שהסינון למקצועות שמשכו אותי נעשה בעיקר על פי מה אתה מסוגל לעשות,
ופחות על פי האם יש לך תואר ספציפי או נסיון קודם ספציפי.
נסיון קודם היה כמובן רלוונטי, אבל הרלוונטיות היתה רק על מנת להדגים יכולות, כמו כישורי תקשורת או יכולת לנתח מידע.

חשיבות פיתוח הידע הפכה להיות מובהקת ככל שעבדתי יותר. 
מצד אחד, בהחלט ניתן להקדיש קריירה שלמה לעיסוקים שמתבססים על מיומנויות. 
רוב העיתונאים, למשל, יכולים לכתוב על טווח רחב של נושאים, מבלי להתמחות בתחום ספציפי. פוליטיקאים יכולים לעבוד במשרד ממשלתי אחד, ואז לעבור לאחר.
אבל עם רוב המקצועות מגיע השלב שבו עולה השאלה, מה היתרון שנותן הנסיון שלך על פני מישהו כשרוני עם פחות נסיון?
סביבי ראיתי איך אנשים שמתקדמים הם כאלו שלא רק פיתחו את המיומנויות להם נדרשו במקצועותיהם, אלא התמידו בתחום מסויים והעמיקו את הידע שלהם בו.

עבור אנשים רבים, פיתוח הידע והמיומנויות הולכים יד ביד: לומדים באוניברסיטה משהו מקצועי, הולכים לעבוד במקצוע, ומפתחים התמחות.
שלא יהיה לכם ספק, זו גם היתה התוכנית שלי.
למדתי תואר דו-חוגי, והדואליות הזו המשיכה גם בתואר השני. הלימודים היו מעניינים, ותיאורטית הייתי יכולה להעמיק בכל אחד מהתחומים ולמצוא את עצמי מתמקצעת בהם.
שני אפיקי קריירה מאוד שונים. כפי שגיליתי כשעשיתי את צעדיי המקצועיים הראשונים - שניהם לא מתאימים לי במידה שווה.
ההתנסויות הללו הובילו אותי לשנות כיוון כשעברנו ללונדון, ומאוד התאים לי לחפש עבודות לפי כישורים ולפי סוגי עשייה שנראו לי מעניינים.

אבל די מהר הבנתי שאני לא אוכל להסתפק בכיוון שמבוסס על כישורים ומיומנויות, כי בער בי הרצון לדעת משהו לעומק.
רציתי תחום שיציע רעיונות שימשיכו לעניין אותי כשאני קמה בבוקר גם בעוד שנה וגם בעוד חמש שנים וגם בעוד עשר. אפילו הרגיש לי שמצאתי כזה.
כבר חמש שנים שאני עוסקת במגזר תעשייתי ספציפי. התפקידים שמילאתי במהלך הזמן הזה היו שונים ומגוונים, והיתרון המשותף לכולם הוא שהם העמיקו את
עולם הידע שלי במגזר. אני נהנית מעולם התוכן, לרמה כזו שבשנים האחרונות את עיקר הפנאי שלי הקדשתי ללמידה נוספת.
נכון, בסוף זה הפך מוגזם לגמרי כשעולם העבודה התנפח לתפוס כל מקום פנוי על חשבון דברים אחרים חשובים, והחלטתי שכדאי קצת יותר איזון בחיים. 
אבל לצרכי הדיון על מיומנויות וידע, הנה - עכשיו היו שניהם. לא ככה?

יש תופעה כזו שקוראים לה תסמונת המתחזה. אני מכירה שפע אקדמאיים שיודו בפה מלא שהם לוקים בה, אבל בקרב אנשי מקצוע במגזר הפרטי קשה יותר למצוא מי שירים את ידו.
נדמה לי שזה קשור לחשש תחרותי: אם אתה עצמך לא מסוגל להאמין בשווי הידע שלך, למה שמישהו ירצה להעסיק אותך על פני אחרים? הם אולי יודעים פחות, אבל בטוחים יותר.
החשש האישי שלי שנופל תחת התסמונת הוא מן הרגשה שלא עשיתי מספיק, שאין לי איזה חותם מאשר, שאומר: "זה בסדר, היא שייכת". ובמידה רבה, זה מה שהוביל ללימודי ה-MBA:
רציתי לרכוש מיומנויות קונקרטיות כדי להתקדם לתפקידים אחרים במגזר התעשייתי שלי, תפקידים אשר הייתי בטוחה שיגרמו לי להרגיש אחרת.

קיבלתי את המיומנויות הללו, אין ספק. אבל מהתואר גם יצאתי עם ההבנה שהתפקידים הללו שחשבתי שכל כך רציתי, בעצם לא יתאימו לי בכלל. לרדוף אחריהם יהיה
לחזור אחורה כמה שנים טובות ולעשות את אותן טעויות של תחילת הקריירה. ממש לא כל הנוצץ זהב, ובהתבוננות קרובה זה אפילו לא נוצץ.
במקביל, הלימודים מעניקים לי פתח פוטנציאלי להחלפת כיוון.
הנסיון המצטבר שלי בשילוב עם התואר יכולים להדגים מסוגלוּת לשורה חדשה של תפקידים, גם מחוץ למגזר התעשייתי שלי.
וכך נראה שעשיתי סיבוב שלם, ועלתה השאלה במה לבחור: משהו מבוסס מיומנויות או משהו מבוסס ידע?

כמובן שזה לא חייב להיות אחד במקום השני. 
אבל חשבתי שאולי יהיה לי קל יותר למצוא עבודה טובה אם אני לא בהכרח אגביל את עצמי לעולם הידע שצברתי עד כה.
אולי יהיו יותר אופציות, אולי זה יקח פחות זמן. אולי זה יפתח בפני הזדמנויות חדשות ולא צפויות. 
אחרי הכל, לפני שעברנו ללונדון לא יכולתי לדמיין שככה יתפתחו החיים המקצועיים שלי. אם הייתי מגבילה את עצמי לתחומים שהכרתי עד אז, כנראה היה הרבה פחות דיסקו.

בפועל, הרגשתי שלפתוח לגמרי את האופציות שיתק אותי. אם ברמה מסויימת זה יאמר להתחיל מחדש, אז מה המשמעות של כל מה שעשיתי עד עכשיו? 
לא הרגשתי אופטימית יותר, הרגשתי מיואשת מראש. לא הרגשה טובה לחפש מתוכה עבודה. מתוך ההתלבטויות האלו גם לא מצאתי את הכוחות
להשקיע בפרוייקט הכתיבה המקצועית-פופולרית שהתחלתי. מה הטעם? במילא הכל כנראה יזנח  לטובת עולם תוכן אחר עם העבודה הבאה.
רציתי מאוד להרגיש מחוייבת לעולם הידע שרכשתי בעמל רב, אבל פחדתי. פחדתי שאני אף פעם לא אמצא עבודה. 
לא כי התחום זניח. אלא כי תמיד יבוא מישהו אחר, עם חותם אישור.

ההארה הגיע מכיוון לא צפוי. פנתה אלי מגייסת דרך לינקדאין לתפקיד אותו היא מנסה לאייש בחברת ייעוץ.
מתוך ההתחבטויות שלי, לא דמיינתי שייצא מזה הרבה, אבל שמחתי לשוחח איתה. היתה שיחה ארוכה וטובה, גם סביב הדברים שעשיתי וגם על הדברים שיעניינו את הלקוחות שלה.
וזו היתה פעם ראשונה מזה שבועות רבים ששוחחתי עם מישהו ספציפית על עולם התוכן המקצועי שלי. נזכרתי עד כמה העולם הזה מעניין אותי. זה היה כל כך מרענן,
כאילו מישהו פתח את הוילונות ונכנס פתאום המון אור הביתה.
בעקבות השיחה הזו, משהו בי הפך שלם יותר. גם אם זה יקח יותר זמן, אמרתי לעצמי, אני רוצה להשאר בתוך העולם הזה.
הוא גדול ורחב, איפהשהו בו בטח אמצא את מקומי הבא.
אולי זה קשור, אולי זה סתם צירוף מקרים, אבל השבוע קיבלתי שתי בקשות לקביעת ראיונות.


יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

קדחת כתיבה

בּוּבּה לקה בוירוס ביריוני, שהפיל אותו לקרשים לשבועיים ואותי למשך שבוע, ורק עכשיו אנחנו מתחילים לצאת מזה.
כפועל יוצא, את השבוע הראשון של חופשתי ביליתי חולה כמו שלא הייתי כבר הרבה מאוד זמן.
כשהתחלתי להתאושש, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה למקד את תשומת הלב דווקא בתחום האחד שהכי מזכיר עבודה, והתיישבתי לכתוב את החלקים הראשונים בפרוייקט הכתיבה המקצועית-פופולרית.
האמת היא, שעוד בעודי משתעלת ומתעטשת חליפות, הבעתי את חששותי בפני צימו:
"ראבק, רק סיימתי שבועות על גבי שבועות של כתיבת הדיסרטציה, וזו לא היתה חוויה פשוטה. זה לא סתם להכניס את ראש [לא כל כך] בריא למיטה חולה?"


"עם זאת," סייגתי, בעודי מוחטת את אפי ובולעת עוד שני אקמול, "אני יכולה לראות גם יתרונות".
ראשית, זה יתן לי תחושה שאני לא מנתקת את עצמי לגמרי מתחום עיסוקי. מנסיון עבר אני יודעת שהחרדה שחופש מהעבודה יגרום לי לשכוח את כל מה שלמדתי היא אולי לא-רציונלית, אבל שרירה וקיימת.
שנית, כתיבה פופולרית היא באמת משהו שאני רוצה להתנסות בו, וכשעבדתי שעות ארוכות, לא היה לי הכוח אפילו להתחיל להגות בפרוייקט מהסוג הזה. אז הנה, יש לי הזדמנות.
"ואתה יודע מה," סיכמתי, "זה גם יהיה טוב לבטחון העצמי. כי בפעם הבאה שאתמלא בפקפוק עצמי, אני אוכל להסתכל על מה שיצרתי ולדעת שקולות פנימיים מחלישים הם לא ייצוג נאמן למציאות."

היום שיקעתי את עצמי בכתיבה. 
לפרקים, כשהגעתי למקום בו נדרשים להשלים פרטים טכניים או ספציפיים, השארתי את המשפט פתוח, וסימנתי לעצמי לחזור אליו ביום אחר. במקום, התמקדתי בבניית השלד, בכתיבת הסיפור.
בתחילת היום חשבתי שזה עלול לחזור ולהרגיש מעיק כמו כתיבה אקדמית, כשכל מה שרואים הוא את החורים שעוד נותרו.
במקום, ובאופן שכלל לא צפיתי, שאבתי מהכתיבה הזו סיפוק רב.

יש מן אמרה כזו, "מי שיודע, עושה. מי שלא יודע, מלמד."
נסיוני עד כה הראה שמי שלא יודע אולי מלמד, אבל לא בהצלחה גדולה. 
כי חלק מהותי ועקרוני מהיכולת ללמד הוא להבין לעומק את הרעיונות אותם מנסים להעביר. בלי זה, מספיקות רק מהמורות קטנות כדי לחשוף אותך בבורותך.
ואני חושבת שחלק ניכר מההרגשה הטובה שצפה בעת הכתיבה היתה שאני אשכרה יודעת משהו.

זו אולי נשמעת אמירה טפשית. ראשית, משום שהרי כולנו יודעים דברים.
שנית, כי אדם היה רוצה לקוות שאחרי 19 שנות לימוד הוא לכל הפחות ירגיש שהוא יודע משהו.  
אבל לפחות עבורי, ידיעה לא נמדדת בכמה קורסים למדת באוניברסיטה, אלא יותר בעד כמה אתה יכול לצייר:
רובנו יכולים לצייר סמל של איש עם כמה קווים.
אבל אדם שבאמת יודע לצייר יכול לתת פירוש נאמן למציאות (אבל גם לבחור אחרת). הוא חופשי לבחור את הזווית והפרספקטיבה שבהן הוא בוחן את האובייקט שלו. הוא יכול להחליט להתמקד דווקא בעין או בכתף.
במלים אחרות, עומק הידיעה מעניקה חופש לעסוק בנושאים בכל מיני אופנים: לשלב אותם ביחד, לקשור אותם כך ולא אחרת, להתמקד לרגע ולהרחיב דווקא פה.

מאוד רציתי להיות מסוגלת, בפני עצמי, להרגיש שצברתי גוף של ידע והבנה בתחום כזה או אחר.
עם מיומנויות, לטעמי העניין פשוט יותר, וכולל שיוף ועוד שיוף ועוד שיוף עד שמשתפרים. בסדר, אז מי שכתיבה אינה צד חזק אצלו לא יהפוך ללאה גולדברג, ומי שמתבאס מתכנות לא יהפוך למקודד על.
ובכל זאת, בהנתן שהסבלנות לשייף קיימת - מיומנות יכולה להירכש. עם ידע, גיליתי שזה עובד אחרת.
יש עניין של לבנות רבדים. יש עניין של דקויות. אפשר לדעת הרבה דברים בתחום צר, אבל לא לדעת כלום ברגע שלוקחים צעד אחד הצידה. לחילופין, אפשר לדעת הרבה דברים באופן "שטוח", אבל כל גירוד של פני השטח מגלה בורות של בערות.
 
וכך, במשך תקופה ארוכה, הרגשתי בתוכי שגם אם אני יודעת, אני אפילו לא קרובה ללדעת. וכן, זה קצת ביאס אותי.
לפעמים קוראים לזה תסמונת המתחזה, אבל זה בדיוק העניין בתסמונת: איך באמת יודעים אם אתה "מתחזה" או לא?
וכשהתיישבתי לכתוב, פתאום קרה מן פלא: גיליתי שכנראה שאני לא מתחזה, כי אני יודעת לצייר.
גיליתי ששאני יכולה לשרטט תמונה גדולה, ואז להתמקד בחלקים שונים שלה. 
גיליתי שאני יכולה לבחור אם לצייר את העץ בצד ימין או בצד שמאל, ואיך זה ישפיע על הצללים באיזור. 
גיליתי שגם אם אני לא זוכרת אם משתמשים במברשת מספר 7 או 8, קל לי להשלים את הפרטים הקטנים.
ובעודי הופכת ברעיונות, פתאום הרגשתי תחושה פנימית נהדרת של עושר. כמו בסרטים מצויירים  שיש ערימות על ערימות של מטבעות זהב? אז ככה.

זה היה נורא כיף.
אך למרבה התוגה, בלילה היה לבּוּבּה חום של 38.2.