מראש אני אומרת, ככל הנראה זו תהיה רשומה משוּנה.
אני אסביר קצת על מה עומד מאחוריה, אבל אני לוקחת בחשבון שזה בכל זאת משהו שלא כל אחד יתחבר אליו, וזה בסדר.
צימו, למשל, אולי מסכים איתי בנקודות מסויימות של הסוגיה הזו, אבל חולק על חלק מהמסקנות.
אבל עבורי, זה משהו שמעסיק אותי באופן הולך וגובר בזמן האחרון, ואני מרגישה שככל שאני אבין יותר את המחשבה הזו, יהיה לי קל יותר לסנן החוצה דברים לא חשובים.
כשהייתי ילדה קטנה, אם נפלתי או כאב לי, היו אומרים לי "אחרי החתונה זה יעבור". והרעיון ברור:
רצו לנחם אותי בכך שמה שמרגיש כל כך כואב עכשיו לא ימשיך לכאוב לאורך זמן. כי דברים משתנים, ומה שנראה והרגיש כל כך מוחשי פעם, נדמה היום כמו חלום רחוק.
וגם כמבוגרים, במובן רציונלי אנחנו יודעים שהכל משתנה (למעט סייג עצוב אחד): כך שאם מישהו יצביע על משהו, כל דבר, וישאל אותנו בתום: "זה תמיד היה ככה?" נדע להגיד לו שלא.
כבר בגן למדנו שבאביב יש פריחה ובסתיו יש שלכת. קולה תוססת תהפוך מתישהו ללא מוּגזת. אנחנו יודעים שאהבותינו משתנות, שהמקום הפיזי של דברים משתנה, שזכרונות דוהים.
אנחנו רואים את עצמנו במראה, ושמים לב לקמטים שמתווספים, לשיער המאפיר, לסימני הזמן.
אני אסביר קצת על מה עומד מאחוריה, אבל אני לוקחת בחשבון שזה בכל זאת משהו שלא כל אחד יתחבר אליו, וזה בסדר.
צימו, למשל, אולי מסכים איתי בנקודות מסויימות של הסוגיה הזו, אבל חולק על חלק מהמסקנות.
אבל עבורי, זה משהו שמעסיק אותי באופן הולך וגובר בזמן האחרון, ואני מרגישה שככל שאני אבין יותר את המחשבה הזו, יהיה לי קל יותר לסנן החוצה דברים לא חשובים.
כשהייתי ילדה קטנה, אם נפלתי או כאב לי, היו אומרים לי "אחרי החתונה זה יעבור". והרעיון ברור:
רצו לנחם אותי בכך שמה שמרגיש כל כך כואב עכשיו לא ימשיך לכאוב לאורך זמן. כי דברים משתנים, ומה שנראה והרגיש כל כך מוחשי פעם, נדמה היום כמו חלום רחוק.
וגם כמבוגרים, במובן רציונלי אנחנו יודעים שהכל משתנה (למעט סייג עצוב אחד): כך שאם מישהו יצביע על משהו, כל דבר, וישאל אותנו בתום: "זה תמיד היה ככה?" נדע להגיד לו שלא.
כבר בגן למדנו שבאביב יש פריחה ובסתיו יש שלכת. קולה תוססת תהפוך מתישהו ללא מוּגזת. אנחנו יודעים שאהבותינו משתנות, שהמקום הפיזי של דברים משתנה, שזכרונות דוהים.
אנחנו רואים את עצמנו במראה, ושמים לב לקמטים שמתווספים, לשיער המאפיר, לסימני הזמן.
אז כאן אין שום דבר חדש.
אבל אם לשפוט על פי התנהגותינו, יש מעט מאוד סימנים לידיעה שהכל משתנה. וכל הדוגמאות שאני מביאה להלן, הן דברים שאני עצמי עשיתי ועושה:
חשוב לי לשמר במידה כזו או אחרת את המראה שלי. יש לי בארון מכנסיים שאני כבר לא אלבש, אבל מעת לעת אני בכל זאת בודקת אם הם עדיין עולים עלי, והתשובה משנה לי.
אני יודעת שקרובי משפחה מבוגרים לא תמיד יהיו בחיים, ובכל זאת אני דוחה את שיחות ההתעניינות בהם כל פעם מחדש למועד עתידי ערטילאי.
אני יודעת היטב שהצלחה היא דבר דינאמי שכרוך בעליות ומורדות, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מקנאת מעת לעת באנשים בהצלחותיהם.
תגידו: "אבל מה רע? בסדר, אז אולי כדאי שתתקשרי יותר לקרובים, אבל מה רע בלרצות להיראות טוב? מה רע בלהסתכל על מה שיש לאחרים ולרצות גם?"
אז אני אענה על השאלה הזו אחר כך, אבל קודם כל, תנו לי לשאול אתכם משהו אחר. מה אתם רואים בתמונה?
ובכן, כפי שכולנו יודעים, זה תפוח.
אבל איך אנחנו יודעים שזה תפוח? מהי התכונה של הדבר הזה שקובעת שהוא תפוח? מהי התפּוּחיוּת שלו?
טוב, תאמרו, אז הוא עגול, ויש לו מן קליפה כזו. אבל זה לא נכון: כל הנ"ל הם גם תפוח. למעשה, אותו תפוח:
וזה גם לא הצבע או הגודל שלו, כי גם על דברים בצבעים ובגדלים אחרים אומרים שהם תפוח:
 |
| למעלה משמאל, תפוח מהונדס כך שגם הבפנוכו אדום |
וזה גם לא הטעם או הריח או הצורה או המגע, וזה גם לא ההרכב הכימי או אפילו ה-DNA:
 |
| מסביב לשעון: זרע תפוח, תפוחים בוסריים, תפוח מפוחם לאחר ששהה במיקרוגל שתי דקות, ותפוח מגורר שהתחמצן קצת, |
אנחנו מסתכלים על כל הדברים הנ"ל, ועל כולם אומרים שהם תפוח, במצבים שונים, בנקודות שונות בזמן.
התפּוּחיוּת המסתורית של התפוח אינה נמדדת בחושינו, ובכל זאת, משהו בנו אומר ללא ספק וללא עוררין - זה, אין מה לעשות, הוא תפוח.
בעיקשוּת, יש לו קיום מוּשגי עצמאי בתוכנו, גם אם אין לנו דרך להגדיר את המושג הזה בדיוק.
אבל אני אומרת, נניח, רק נניח, רק לשניה אחת, שאף אחד לא היה מלמד אותנו אף פעם מה זה תפוח, ולא היינו רואים אף פעם תפוח או משהו שקשור לתפוחים.
ואז מישהו היה מציג בפנינו את התמונה הבאה, ושואל אותנו מה אנחנו רואים:
האם באמת זה עד כדי כך מובן מאליו שהיינו מזהים את כל הדברים הללו כמופעים שונים של עצם אחד?
ואם לא בהכרח היינו חושבים שזה עצם אחד, אז מה זה אומר?
השאלה הזו רחוקה מלהיות חדשה. אפלטון, למשל, הפך בה:
הדרך שלו לראות את הדברים היתה לדבר על עולם האידאות, שבו קיימים דברים בהווייתם האמיתית, כך שמה שאנחנו תמיד רואים בעולם האמיתי הוא צדדים שונים של ההוויה האמיתית, האידאלית.
במשל המערה המפורסם שלו, הוא מדגים כיצד הפער בין תפיסה שגויה לאמת יכול להוביל אנשים לא רק לחיים מלאי סבל, אלא גם לבחירה המטורפת להשאר כלואים בסבל.
בעולם האידאות של אפלטון, כל התמונות שהבאתי יהיו סוג של צללים של הדבר האמיתי שהוא תפוח, של התפּוּחיוּת עצמה.
בשלב הזה, אם לא קודם לכן, אני צופה שתגידו משהו כמו: "זה?! זה מה שמטריד אותך? תפוח? אלו הצרות שלך בחיים?!"
והתשובה היא: כן, בין היתר. ותיכף תבינו למה:
ברור שמבחינה פרקטית, צריך לעשות איזשהו סדר בעולם המבולגן, אז כמו מדענים טובים, אנחנו בונים מודל. העולם האמיתי מורכב מדי, אז יש לנו תיאור קצת יותר כללי שלו.
ובתיאור מצמידים לדברים שונים תווית אחת, שמאחדת את אופציות הקיום של עצם כזה או אחר. כמו בדוגמא, "תפוח" בשביל לתאר את כל השלבים של העצם המשתנה תמידית הזה.
וכשאנחנו בונים את המודל, משייכים לנקודה מסויימת בזמן את "המצב האמיתי" שלו. כמו בתמונות למעלה:
התמונה הראשונה היא "תפוח" וכל היתר הן תפוח בנקודות זמן לפני או אחרי שהוא "רשמית תפוח".
אלא שעם הזמן, אני שוכחת שמדובר במודל שנותן תגית קבועה למשהו שמשתנה תמידית, ואני מתרגלת לחשוב עליו כאילו הקיום שלו צריך להיראות כמו משהו קבוע.
וכך, בחושבי עליו בהכללה בתור משהו קבוע אני חושבת עליו כעל משהו שהוא לא.
כי בסך הכל, תפוח נראה "רגיל" רק זמן קצר יחסית במעגל החיים שלו, בין ההבשלה לרקבון או העיבוד או האכילה.
אז אני אחזור לשאלה "מה רע?" מלמעלה.
מה רע שאני מקנאת באנשים מצליחים? ובכן, בואו נניח שבאמת הקנאה הזו מובילה אותי להתקדמות שמביאה שמחה אל חיי.
אבל האם כנגד השמחה הזו אני גם אוספת יחד את כל הבכי שנשפך לאורך השנים, את כל התסכול, את ההלקאה העצמית? לא בטוח.
וכל הזמן הזה, בעודי מקנאת, אני לא חושבת על ההצלחות של האנשים הללו, וההצלחות שלי, בצורה האמיתית:
על איבוד טעמה של הצלחה מהרגע שהושגה. זו באסה שגם לא סופרים.
על החשש שתיעלם יום אחד, על הצורך לעמוד בציפיות שנבנות, על מה קורה כשפתאום לא מצליחים וצריכים לשמור על פאסון מול כל העולם.
על היחסיוּת של הצלחה. עבור אנשים מסויימים, נדמה שבעינינו שום דבר לעולם לא מרגיש כאילו הוא הצלחה מרשימה מספיק.
אני שוכחת לראות את טבעה של הצלחה כמשהו יחסי עם עליות ומורדות שיכול להסב לא מעט צער, אלא נוצרת אותה רק ברגע הזוהר שלה, קצר הימים.
וכך אני מבקשת אותה לעצמי. אני סובלת בדרך כשאין לי אותה, ולא פעם סובלת גם כשקיבלתי אותה. וכמה אני מופתעת מהסבל הזה!
או אז אני משוכנעת שהבנתי לא נכון, אני מזיזה את היעד, וחושבת שאולי ההצלחה ההיא, המטרה הבאה, היא מה שאני צריכה להשיג. וחוזר חלילה.
הלאה. מה רע שאני שואפת לשמר את מראה נעוריי?
ובכן, אני מבינה שהתבגרות היא בלתי נמנעת. אני יודעת שגם אם מידת המכנסיים לא משתנה, גילם של אנשים ניכר בהם בסופו של דבר. ועדיין, אני מתעקשת.
מה הרווח המתמשך של כל המאמץ הזה? ובכן, אני נחשבת נאה, או לפחות קבילה, בסטנדרטים המקובלים.
מה המחיר המתמשך של כל המאמץ הזה? ובכן, אני עושה מה שנשים מערביות עושות לעצמן כל הזמן.
אני בוחנת את עצמי במראה, אני מחפשת בי פגמים. אני מלקה את עצמי שלא התעמלתי מספיק. אני מודדת את עצמי כנגד סרגלים בלתי אפשריים, ומייחלת למשהו שלא יקרה.
וזו אשליה לחשוב שזה לא משפיע על היומיום. כמו עם המרדף אחר צורות שונות של הצלחה, איך אני נמדדת בעיני עצמי ביום כזה או אחר משפיע באלף ואחת דרכים קטנות על אותו היום.
אני בטוחה שאם תחשבו על כך לגביכם, תגלו שזה נכון גם עבורכם. אילו דברים אתם עושים אחרת כשאתם מרגישים קצת שפוּפים בגלל מראה חיצוני?
כמובן, לו עד כדי כך היתי רוצה ריבועים בבטן, הייתי הולכת ועובדת עבורם, אבל לא בכך העניין. כי אני נראית די אותו הדבר כבר שנים, ועדיין אי שם מאחורה חושבת שאני צריכה להיראות אחרת.
איך אחרת אני לא בדיוק יודעת להגיד, אבל הרעיון שאני לא אנסה להיראות צעירה ומושכת הוא כל כך משוּנה בעיניי, על גבול הבלתי נתפס.
ואותו רעיון תקף גם ליחסי עם אנשים סביבי.
כשאני חושבת על עצמי, אני מגדירה את עצמי בין היתר על פי הקשרים שקושרים אותי לאחרים. אני אם לבּוּבּה. אני אשה לצימו. יש לי הורים. יש לי אח.
אבל הנה: פעם, היתה לי דודה. ואז, בילדותי, היא נפטרה, וכבר לא היתה לי הדודה הזו. ואז, לפני כמה שנים, נפטר דודי, וכבר לא היה לי גם הדוד.
ביום יום אני לא הולכת וחושבת עד כמה איך שאני מגדירה את מי שאני, תלוי בהמצאותם של אנשים אחרים.
ומפאת הכאב אני לא רוצה אפילו להעלות על דעתי מה ייוותר בי, אם בכלל, אם היקרים לי לא יהיו עימי. אז אני מניחה שהם קבועים.
כך שעל אף שאני יודעת שכולנו בני תמותה, אני איכשהו מניחה שמעצם זה שהם כל כך מהותיים בחיי, הם פשוט שם, תמיד.
האם לא היה טוב יותר לו הייתי מסוגלת איכשהו, באופן שאינני יכולה כעת להעלות על דעתי, באמת לקבל את עובדת היותם, היותי, בני תמותה?
האם לכל הפחות זה לא היה גורם לי כל כך להעריך את הזמן שיש לי עם יקיריי?
על דברים רבים אחרים אני אומרת "מחר", "בהזדמנות", "מתישהו בעתיד", מחר כך. כי בנתיים אין כל כך זמן:
אני עסוקה בלבנות את חיי על פי המושגים שאני כל כך משוכנעת בהם של הצלחה. ואני עושה זאת על אף שאני יודעת שהפרמטרים הללו השתנו כבר מספר פעמים בחיי הקצרים.
ועדיין, כל פעם, בנחישות גמורה, אני בטוחה שאני יודעת מה נכון לרצות, ומחפשת מה צריך לעשות או לא לעשות כדי להיות אדם מצליח, אהוּב, חכם, יפה, שמח, בריא וכן הלאה.
למשל, במשך שנים היה לי שכנוע עמוק, בלתי ניתן לערעור, שחשוב שיהיה לי תחום מומחיות מקצועי, שאחרת אהיה שווה כקליפת השום.
שבלעדיו, לא אמצא סיפוק מקצועי. שבלעדיו, נדונתי להיות מובטלת בשנים מאוחרות. שבלעדיו, אני לא מגשימה את הפוטנציאל הכל כך מבטיח שלי. שבלעדיו, אהיה כשלון.
אז הלכתי לבנות אותו. וזה כמובן כלל לעבוד דרך קבע אל תוך הלילה, להרגיש דרך קבע לא מספיק טובה, לדאוג בלי סוף דאגות שממרחק הזמן נראות מגוחכות, אבל אז הרגישו הכי חשובות בעולם.
איך אפשר, מתוך ההמוּלה של החיים, לזכור את המשמעות המלאה של דברים, ולא רק את התיוג של רגע קצר בקיומם?
מאיפה הגיע השכנוע העמוק הזה שאני כל כך יודעת מה נכון, מהם אמות המידה הראויות לחיות על פיהם את חיי?
ההתנהלות הבוטחת הזו, כעיוור שצועד בצעד קל לתוך כביש סואן.
אני, שלא יכולה אפילו להגיד מהו תפוח.
זה קשה, כל כך קשה.
הדרך שלו לראות את הדברים היתה לדבר על עולם האידאות, שבו קיימים דברים בהווייתם האמיתית, כך שמה שאנחנו תמיד רואים בעולם האמיתי הוא צדדים שונים של ההוויה האמיתית, האידאלית.
במשל המערה המפורסם שלו, הוא מדגים כיצד הפער בין תפיסה שגויה לאמת יכול להוביל אנשים לא רק לחיים מלאי סבל, אלא גם לבחירה המטורפת להשאר כלואים בסבל.
בעולם האידאות של אפלטון, כל התמונות שהבאתי יהיו סוג של צללים של הדבר האמיתי שהוא תפוח, של התפּוּחיוּת עצמה.
בשלב הזה, אם לא קודם לכן, אני צופה שתגידו משהו כמו: "זה?! זה מה שמטריד אותך? תפוח? אלו הצרות שלך בחיים?!"
והתשובה היא: כן, בין היתר. ותיכף תבינו למה:
ברור שמבחינה פרקטית, צריך לעשות איזשהו סדר בעולם המבולגן, אז כמו מדענים טובים, אנחנו בונים מודל. העולם האמיתי מורכב מדי, אז יש לנו תיאור קצת יותר כללי שלו.
ובתיאור מצמידים לדברים שונים תווית אחת, שמאחדת את אופציות הקיום של עצם כזה או אחר. כמו בדוגמא, "תפוח" בשביל לתאר את כל השלבים של העצם המשתנה תמידית הזה.
וכשאנחנו בונים את המודל, משייכים לנקודה מסויימת בזמן את "המצב האמיתי" שלו. כמו בתמונות למעלה:
התמונה הראשונה היא "תפוח" וכל היתר הן תפוח בנקודות זמן לפני או אחרי שהוא "רשמית תפוח".
אלא שעם הזמן, אני שוכחת שמדובר במודל שנותן תגית קבועה למשהו שמשתנה תמידית, ואני מתרגלת לחשוב עליו כאילו הקיום שלו צריך להיראות כמו משהו קבוע.
וכך, בחושבי עליו בהכללה בתור משהו קבוע אני חושבת עליו כעל משהו שהוא לא.
כי בסך הכל, תפוח נראה "רגיל" רק זמן קצר יחסית במעגל החיים שלו, בין ההבשלה לרקבון או העיבוד או האכילה.
אז אני אחזור לשאלה "מה רע?" מלמעלה.
מה רע שאני מקנאת באנשים מצליחים? ובכן, בואו נניח שבאמת הקנאה הזו מובילה אותי להתקדמות שמביאה שמחה אל חיי.
אבל האם כנגד השמחה הזו אני גם אוספת יחד את כל הבכי שנשפך לאורך השנים, את כל התסכול, את ההלקאה העצמית? לא בטוח.
וכל הזמן הזה, בעודי מקנאת, אני לא חושבת על ההצלחות של האנשים הללו, וההצלחות שלי, בצורה האמיתית:
על איבוד טעמה של הצלחה מהרגע שהושגה. זו באסה שגם לא סופרים.
על החשש שתיעלם יום אחד, על הצורך לעמוד בציפיות שנבנות, על מה קורה כשפתאום לא מצליחים וצריכים לשמור על פאסון מול כל העולם.
על היחסיוּת של הצלחה. עבור אנשים מסויימים, נדמה שבעינינו שום דבר לעולם לא מרגיש כאילו הוא הצלחה מרשימה מספיק.
אני שוכחת לראות את טבעה של הצלחה כמשהו יחסי עם עליות ומורדות שיכול להסב לא מעט צער, אלא נוצרת אותה רק ברגע הזוהר שלה, קצר הימים.
וכך אני מבקשת אותה לעצמי. אני סובלת בדרך כשאין לי אותה, ולא פעם סובלת גם כשקיבלתי אותה. וכמה אני מופתעת מהסבל הזה!
או אז אני משוכנעת שהבנתי לא נכון, אני מזיזה את היעד, וחושבת שאולי ההצלחה ההיא, המטרה הבאה, היא מה שאני צריכה להשיג. וחוזר חלילה.
הלאה. מה רע שאני שואפת לשמר את מראה נעוריי?
ובכן, אני מבינה שהתבגרות היא בלתי נמנעת. אני יודעת שגם אם מידת המכנסיים לא משתנה, גילם של אנשים ניכר בהם בסופו של דבר. ועדיין, אני מתעקשת.
מה הרווח המתמשך של כל המאמץ הזה? ובכן, אני נחשבת נאה, או לפחות קבילה, בסטנדרטים המקובלים.
מה המחיר המתמשך של כל המאמץ הזה? ובכן, אני עושה מה שנשים מערביות עושות לעצמן כל הזמן.
אני בוחנת את עצמי במראה, אני מחפשת בי פגמים. אני מלקה את עצמי שלא התעמלתי מספיק. אני מודדת את עצמי כנגד סרגלים בלתי אפשריים, ומייחלת למשהו שלא יקרה.
וזו אשליה לחשוב שזה לא משפיע על היומיום. כמו עם המרדף אחר צורות שונות של הצלחה, איך אני נמדדת בעיני עצמי ביום כזה או אחר משפיע באלף ואחת דרכים קטנות על אותו היום.
אני בטוחה שאם תחשבו על כך לגביכם, תגלו שזה נכון גם עבורכם. אילו דברים אתם עושים אחרת כשאתם מרגישים קצת שפוּפים בגלל מראה חיצוני?
כמובן, לו עד כדי כך היתי רוצה ריבועים בבטן, הייתי הולכת ועובדת עבורם, אבל לא בכך העניין. כי אני נראית די אותו הדבר כבר שנים, ועדיין אי שם מאחורה חושבת שאני צריכה להיראות אחרת.
איך אחרת אני לא בדיוק יודעת להגיד, אבל הרעיון שאני לא אנסה להיראות צעירה ומושכת הוא כל כך משוּנה בעיניי, על גבול הבלתי נתפס.
ואותו רעיון תקף גם ליחסי עם אנשים סביבי.
כשאני חושבת על עצמי, אני מגדירה את עצמי בין היתר על פי הקשרים שקושרים אותי לאחרים. אני אם לבּוּבּה. אני אשה לצימו. יש לי הורים. יש לי אח.
אבל הנה: פעם, היתה לי דודה. ואז, בילדותי, היא נפטרה, וכבר לא היתה לי הדודה הזו. ואז, לפני כמה שנים, נפטר דודי, וכבר לא היה לי גם הדוד.
ביום יום אני לא הולכת וחושבת עד כמה איך שאני מגדירה את מי שאני, תלוי בהמצאותם של אנשים אחרים.
ומפאת הכאב אני לא רוצה אפילו להעלות על דעתי מה ייוותר בי, אם בכלל, אם היקרים לי לא יהיו עימי. אז אני מניחה שהם קבועים.
כך שעל אף שאני יודעת שכולנו בני תמותה, אני איכשהו מניחה שמעצם זה שהם כל כך מהותיים בחיי, הם פשוט שם, תמיד.
האם לא היה טוב יותר לו הייתי מסוגלת איכשהו, באופן שאינני יכולה כעת להעלות על דעתי, באמת לקבל את עובדת היותם, היותי, בני תמותה?
האם לכל הפחות זה לא היה גורם לי כל כך להעריך את הזמן שיש לי עם יקיריי?
על דברים רבים אחרים אני אומרת "מחר", "בהזדמנות", "מתישהו בעתיד", מחר כך. כי בנתיים אין כל כך זמן:
אני עסוקה בלבנות את חיי על פי המושגים שאני כל כך משוכנעת בהם של הצלחה. ואני עושה זאת על אף שאני יודעת שהפרמטרים הללו השתנו כבר מספר פעמים בחיי הקצרים.
ועדיין, כל פעם, בנחישות גמורה, אני בטוחה שאני יודעת מה נכון לרצות, ומחפשת מה צריך לעשות או לא לעשות כדי להיות אדם מצליח, אהוּב, חכם, יפה, שמח, בריא וכן הלאה.
למשל, במשך שנים היה לי שכנוע עמוק, בלתי ניתן לערעור, שחשוב שיהיה לי תחום מומחיות מקצועי, שאחרת אהיה שווה כקליפת השום.
שבלעדיו, לא אמצא סיפוק מקצועי. שבלעדיו, נדונתי להיות מובטלת בשנים מאוחרות. שבלעדיו, אני לא מגשימה את הפוטנציאל הכל כך מבטיח שלי. שבלעדיו, אהיה כשלון.
אז הלכתי לבנות אותו. וזה כמובן כלל לעבוד דרך קבע אל תוך הלילה, להרגיש דרך קבע לא מספיק טובה, לדאוג בלי סוף דאגות שממרחק הזמן נראות מגוחכות, אבל אז הרגישו הכי חשובות בעולם.
איך אפשר, מתוך ההמוּלה של החיים, לזכור את המשמעות המלאה של דברים, ולא רק את התיוג של רגע קצר בקיומם?
מאיפה הגיע השכנוע העמוק הזה שאני כל כך יודעת מה נכון, מהם אמות המידה הראויות לחיות על פיהם את חיי?
ההתנהלות הבוטחת הזו, כעיוור שצועד בצעד קל לתוך כביש סואן.
אני, שלא יכולה אפילו להגיד מהו תפוח.
זה קשה, כל כך קשה.
