בסלון שלנו יש אח.
הוא מחובר לארובה, אבל כיום דקורטיבי בלבד, לפחות כבר מאז שנות השבעים, אז אסרו על שריפת עץ או פחם באחים כדי להיפטר מהערפיח הלונדוני המפורסם.
לצד האח, כנגד הקיר הלבן, יש קופסת צעצועים. אבל פעם היתה שם רק רצפה פנויה, ושם, בדיוק שם, הנחנו סלקל ובו תינוק קטן קטן, טרי, טרי, ביום בו חזרנו מבית החולים.
זה היה לפני כמעט ארבע שנים, כשנכנסנו לביתנו לראשונה כהורים. בּוּבּה היה עטוף בסוודר לבן צחור עם אזניים מתוקות, ישן שנת ישרים.
עמדנו שם, צימו ואני, מסתכלים בתינוק בסלקל ותוהים מה לעשות עם עצמנו עכשיו.
כשתּוּתּון נולד, כבר לא היינו כל כך אבודים. גם אותו הבאנו הביתה בסלקל, עטוף באותו סוודר זערורי. גם הוא ישן. וגם הפעם, הנחנו את הסלקל באותה פינה של הבית.
בשבועות האחרונים, אני מוצאת את עצמי מביטה בפינה הזו, נזכרת ברגעים הללו, ובמורד הגרון מתחלקת מועקה.
ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי לנשוך שפתיים ומשננת לעצמי: 1890.
הוא מחובר לארובה, אבל כיום דקורטיבי בלבד, לפחות כבר מאז שנות השבעים, אז אסרו על שריפת עץ או פחם באחים כדי להיפטר מהערפיח הלונדוני המפורסם.
לצד האח, כנגד הקיר הלבן, יש קופסת צעצועים. אבל פעם היתה שם רק רצפה פנויה, ושם, בדיוק שם, הנחנו סלקל ובו תינוק קטן קטן, טרי, טרי, ביום בו חזרנו מבית החולים.
זה היה לפני כמעט ארבע שנים, כשנכנסנו לביתנו לראשונה כהורים. בּוּבּה היה עטוף בסוודר לבן צחור עם אזניים מתוקות, ישן שנת ישרים.
עמדנו שם, צימו ואני, מסתכלים בתינוק בסלקל ותוהים מה לעשות עם עצמנו עכשיו.
כשתּוּתּון נולד, כבר לא היינו כל כך אבודים. גם אותו הבאנו הביתה בסלקל, עטוף באותו סוודר זערורי. גם הוא ישן. וגם הפעם, הנחנו את הסלקל באותה פינה של הבית.
בשבועות האחרונים, אני מוצאת את עצמי מביטה בפינה הזו, נזכרת ברגעים הללו, ובמורד הגרון מתחלקת מועקה.
ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי לנשוך שפתיים ומשננת לעצמי: 1890.
הבניין שלנו נבנה ב- 1890, סביב התקופה בה נבנתה כל השכונה. תמיד קצת בידח אותי לומר שהדירה בבעלותנו: בעצם, אנחנו רק עוברים בדרך. אנחנו נתמוסס, היא עוד תהיה כאן.
אבל עכשיו אנחנו עוברים, ולא מרצון:
לפני זמן לא רב, סיפרתי בבלוג על מסלול המכשולים בדרך להכניס את בּוּבּה לבית ספר נורמלי. בסוף, בּוּבּה התקבל לבית ספר פרטי מצויין. ומצד אחד, זו היתה הקלה גדולה -
לילד יש מקום בבית ספר. הוא לא יגדל עם הזאבים.
מצד שני, זו חתיכת השתעבדות כלכלית. ניחא לילד אחד, אבל לשני ילדים? ואם נרצה (קרי: אני כבר רוצה) ילד שלישי?
גם בכלל לא מצא חן בעיני, הקונספט זה שבו הפכנו כל כך תלויים בבית הספר היחיד הזה, מצויין ככל שיהיה.
אז ערב אחד פשוט החלטנו שאנחנו עוברים דירה, לשכונה סמוכה, כדי להיות באיזור בו יש מספר אופציות טובות במימון המדינה.
ומצד אחד, אפשר לומר שבעצם, אם לא היינו קונים את הדירה, הכל היה פשוט יותר: זו שכורה, וזו שכורה, מה ההבדל? אפשר לראות כאן משל לכך שהקשרות זה רעיון רע.
אבל עכשיו אנחנו עוברים, ולא מרצון:
לפני זמן לא רב, סיפרתי בבלוג על מסלול המכשולים בדרך להכניס את בּוּבּה לבית ספר נורמלי. בסוף, בּוּבּה התקבל לבית ספר פרטי מצויין. ומצד אחד, זו היתה הקלה גדולה -
לילד יש מקום בבית ספר. הוא לא יגדל עם הזאבים.
מצד שני, זו חתיכת השתעבדות כלכלית. ניחא לילד אחד, אבל לשני ילדים? ואם נרצה (קרי: אני כבר רוצה) ילד שלישי?
גם בכלל לא מצא חן בעיני, הקונספט זה שבו הפכנו כל כך תלויים בבית הספר היחיד הזה, מצויין ככל שיהיה.
אז ערב אחד פשוט החלטנו שאנחנו עוברים דירה, לשכונה סמוכה, כדי להיות באיזור בו יש מספר אופציות טובות במימון המדינה.
ומצד אחד, אפשר לומר שבעצם, אם לא היינו קונים את הדירה, הכל היה פשוט יותר: זו שכורה, וזו שכורה, מה ההבדל? אפשר לראות כאן משל לכך שהקשרות זה רעיון רע.
ובכל זאת, למרות שהצעד ישפר את איכות חיינו בטווח הארוך, אני מסתובבת ובתוכי כעס מבעבע.
כי על אף שזו בחירה שלנו, שהרי יכולנו להשאר כאן (ולשאת במחיר), ההרגשה שלי היא שזורקים אותך מהבית, ועוד הבית שאתה קנית!
ושלא תחשבו, שקנינו את הדירה הזו כמו שקונים מצרכים בסופר, משווים כמה אופציות ובוחרים אחת. לא, כאן היתה מעורבת רומנטיקה לפי כללי הספר:
אל חיפושי הדירה נכנסנו ברגליים מדשדשות. קבענו תקציב, והסתבר שהוא לא הספיק לכלום. העלנו עוד קצת, והסתבר שהוא לא מספיק לכלום. העלנו עוד, והתחלנו לראות דירות.
והן היו לא משהו. ליתר דיוק, מה שהיה חסר בהן, וזה כל כך אופייני לדירות כאן, הוא איזון: סוכני תיווך, אנא,
אל תקראו לארון מטאטאים חדר שינה. אל תתקעו מקרר ומיקרוגל בסלון ותקראו לזה מטבח. זה לא נחשב פינת אוכל אם יש מקום רק לשולחן ולא לכסאות.
כל הזמן שמעתי על איך אמורים להכנס לדירה ולהרגיש שזה בית, אבל לא האמנתי שעם הדירות העקומות כאן זה יקרה. המקסימום לקוות לו, סברתי, הוא פשרה שנוכל לחיות איתה.
שבת אחת, הלכנו לראות דירה. יחד איתנו, הסתבר כי סוכן התיווך קבע להפגש עם זוג נוסף. ארבעתנו סיירנו בדירה הקטנטונת, בעוד הסוכן המשועמם בודק את הטלפון שלו.
בתום הסיור, הוא אמר במשיכת כתפיים שהוא ממשיך עם הזוג הנוסף לראות עוד כמה דירות. הבאה בתור, הוא אמר, היא בהמשך הרחוב אבל היא מעבר לתקציב שלנו.
כבר היינו שם, לא היה לנו מה לעשות, אז שאלנו אם אפשר לראות אותה גם.
ומהרגע שנכנסתי לדירה הזו הרגשתי - זה בית.
הכל מצא חן בעיני: חדר הכניסה הקטן, המטבח שאפשר לשבת ולאכול בו, הסלון המרווח, חדרי השינה, הגינה. גם צימו חייך.
אהבנו את איך שהדירה נראתה, בדיוק כפי שהיא, כולל הריהוט, כולל העיצוב, כולל החתול השחור הענק שנמנם על הספה בחדר השינה.
"חשוך פה", קבעה הבחורה מהזוג השני, שהסתובבה בדירה עם משקפי שמש, כנראה בגלל כל האור שנשפך פנימה מהחלונות הויקטוריאניים הגדולים.
אני, לעומת זאת, יצאתי מהדירה מסוחררת.
"את זו", אמרתי לצימו. "את זו אני רוצה. תקנה לי". (זו היתה אז בדיחה פרטית ביננו, כך הפצרתי בו כל פעם שהיינו חולפים על פני בית אחוזה מהודר או בעל חיים חמוּד).
זה היה ביולי, ואותה שבת, אחר הצהריים היה שמשי במיוחד. אחוזי התרגשות אמרנו - נלך להתוודע יותר טוב לרחובות הסמוכים, וגם נציץ שוב בדירה מבחוץ.
התקרבנו אל הדירה, ובחזיתה, על כסא מתקפל ובמשקפי שמש, השתזף להנאתו בחור צעיר. צימו ואני רצנו לשיחים הסמוכים להסתודד:
"האם פונים אליו? "האם מציגים את עצמנו?" "מה הפרוטוקול?" לאחר כמה דקות ואפס מסקנות, קפצתי למים, ובחזית הבית ברכתי אותו לשלום בלבביות.
הוזמנּו להכנס לדירה, וקיבלנו סיור מקיף ביותר, כולל הזכות לבדוק כל מיני פינות יותר מקרוב. הלאה אל תוך הגינה, כבר התחלנו לדבר במספרים.
בערב, שוחחנו עם ההורים. ביום ראשון, עשינו חישובים. ביום שני בבוקר, ראינו את הדירה פעם נוספת. ביום שני בערב, לחצנו ידיים עם בעל הדירה.
ובספטמבר כבר היינו שם, ולא התחרטנו על כך מאז, אפילו לא לדקה.
ושלא תחשבו, שקנינו את הדירה הזו כמו שקונים מצרכים בסופר, משווים כמה אופציות ובוחרים אחת. לא, כאן היתה מעורבת רומנטיקה לפי כללי הספר:
אל חיפושי הדירה נכנסנו ברגליים מדשדשות. קבענו תקציב, והסתבר שהוא לא הספיק לכלום. העלנו עוד קצת, והסתבר שהוא לא מספיק לכלום. העלנו עוד, והתחלנו לראות דירות.
והן היו לא משהו. ליתר דיוק, מה שהיה חסר בהן, וזה כל כך אופייני לדירות כאן, הוא איזון: סוכני תיווך, אנא,
אל תקראו לארון מטאטאים חדר שינה. אל תתקעו מקרר ומיקרוגל בסלון ותקראו לזה מטבח. זה לא נחשב פינת אוכל אם יש מקום רק לשולחן ולא לכסאות.
כל הזמן שמעתי על איך אמורים להכנס לדירה ולהרגיש שזה בית, אבל לא האמנתי שעם הדירות העקומות כאן זה יקרה. המקסימום לקוות לו, סברתי, הוא פשרה שנוכל לחיות איתה.
שבת אחת, הלכנו לראות דירה. יחד איתנו, הסתבר כי סוכן התיווך קבע להפגש עם זוג נוסף. ארבעתנו סיירנו בדירה הקטנטונת, בעוד הסוכן המשועמם בודק את הטלפון שלו.
בתום הסיור, הוא אמר במשיכת כתפיים שהוא ממשיך עם הזוג הנוסף לראות עוד כמה דירות. הבאה בתור, הוא אמר, היא בהמשך הרחוב אבל היא מעבר לתקציב שלנו.
כבר היינו שם, לא היה לנו מה לעשות, אז שאלנו אם אפשר לראות אותה גם.
ומהרגע שנכנסתי לדירה הזו הרגשתי - זה בית.
הכל מצא חן בעיני: חדר הכניסה הקטן, המטבח שאפשר לשבת ולאכול בו, הסלון המרווח, חדרי השינה, הגינה. גם צימו חייך.
אהבנו את איך שהדירה נראתה, בדיוק כפי שהיא, כולל הריהוט, כולל העיצוב, כולל החתול השחור הענק שנמנם על הספה בחדר השינה.
"חשוך פה", קבעה הבחורה מהזוג השני, שהסתובבה בדירה עם משקפי שמש, כנראה בגלל כל האור שנשפך פנימה מהחלונות הויקטוריאניים הגדולים.
אני, לעומת זאת, יצאתי מהדירה מסוחררת.
"את זו", אמרתי לצימו. "את זו אני רוצה. תקנה לי". (זו היתה אז בדיחה פרטית ביננו, כך הפצרתי בו כל פעם שהיינו חולפים על פני בית אחוזה מהודר או בעל חיים חמוּד).
זה היה ביולי, ואותה שבת, אחר הצהריים היה שמשי במיוחד. אחוזי התרגשות אמרנו - נלך להתוודע יותר טוב לרחובות הסמוכים, וגם נציץ שוב בדירה מבחוץ.
התקרבנו אל הדירה, ובחזיתה, על כסא מתקפל ובמשקפי שמש, השתזף להנאתו בחור צעיר. צימו ואני רצנו לשיחים הסמוכים להסתודד:
"האם פונים אליו? "האם מציגים את עצמנו?" "מה הפרוטוקול?" לאחר כמה דקות ואפס מסקנות, קפצתי למים, ובחזית הבית ברכתי אותו לשלום בלבביות.
הוזמנּו להכנס לדירה, וקיבלנו סיור מקיף ביותר, כולל הזכות לבדוק כל מיני פינות יותר מקרוב. הלאה אל תוך הגינה, כבר התחלנו לדבר במספרים.
בערב, שוחחנו עם ההורים. ביום ראשון, עשינו חישובים. ביום שני בבוקר, ראינו את הדירה פעם נוספת. ביום שני בערב, לחצנו ידיים עם בעל הדירה.
ובספטמבר כבר היינו שם, ולא התחרטנו על כך מאז, אפילו לא לדקה.
זה לא סתם שאמרתי שהבית היה מצויין לטעמנו כשראינו אותו. את השידה בצד - רכשנו מהם, שתשאר שם. את הוילונות הם הסכימו להשאיר בחינם.
חלק מהריהוט, פשוט הלכנו לחנות וקנינו בדיוק את אותם פריטים. לא הופתענו שהדירה, אחרי שהתמקמנו, נראתה דומה באופן חשוד לשלהם. רק חתול שחור גדול לא מצאתי.
ובאמת היה לנו נוח כאן. זו דירה צנועה בגודלה, אך באורח פלא, היא תמיד התאימה לצרכינו המשתנים:
התווספות תינוק, שהפך לפעוט, ואז אכלוס צרכי העסק, ואז עוד תינוק מצטרף, והנה גם הוא כבר לא קטנטן. ככל שהעמיקה היכרותנו, נראה היה שהדירה רק משתפרת.
נוח וכיף לנו כאן, מה פתאום לעבור?!
כאן זה איפה שהילדים שלי בילו את שנותיהם הראשונות, היכן שבילינו את שנותינו הראשונות כהורים. הבית ספוג בתינוקיוּת שלהם.
אני מסתכלת מסביב וחושבת בצער - "מה, מעכשיו כל התקופה הזו תהיה בלשון עבר?!" אז. פעם. בדירה הישנה. אתה זוכר את זה?
אני כועסת שחינוך חינמי סביר באיזור הכללי שלנו הוא נחלתם של עשירים. שכן, השכונה שאנחנו עוברים לגור בה היא שכונה עשירה.
זה לא לומר שכל מי שגר בה הוא עשיר, אבל כן לומר שהרבה מאלו שמתגוררים בה כמגורי קבע (בניגוד לשכירות זמנית) הם אנשים בשפיץ של הקצה של הסקאלה הכלכלית.
בלונדון, סולם העושר הוא לוגריתמי. בשכונה הזו, בקלות אתה, ומישהו עשיר פי 4, פי 10, פי 30, פי 100, יכולים כולכם לדור ברחובות סמוכים. גודל המרחב לרשותכם ישתנה, לא השכונה.
אז באמת, היא נורא מצוייצת והכל, עם הצמחייה והרחובות המתפתלים והבניינים היפים.
אבל זו בדיוק שכונה מהסוג שאנשים מסתכלים ימינה ושמאלה לראות מה וכמה יש לאחרים. ואישית, אני בכלל לא לא רוצה להכנס למקום של ההשוואה הזו, כי היא נראית לי לא מוסרית בטירוף:
על אף שיש לראשו קורת גג, מזון בשפע, וכל צרכיו החומריים מסופקים, אדם יכול ללכת ברחוב ולחיות בהרגשה שהוא אביון מרוד.
ודווקא שם למצוא את הבתי ספר הטובים במימון המדינה?! אחלה.
נוח לי בשכונה שלי. היא אולי לא מאוד רחוקה משכונתנו החדשה, אבל היא אחרת. היא צנועה יותר, הטרוגנית יותר, אסתטית אך לא מנקרת עיניים.
 |
| חתול שחור להמחשה בלבד |
כאן זה איפה שהילדים שלי בילו את שנותיהם הראשונות, היכן שבילינו את שנותינו הראשונות כהורים. הבית ספוג בתינוקיוּת שלהם.
אני מסתכלת מסביב וחושבת בצער - "מה, מעכשיו כל התקופה הזו תהיה בלשון עבר?!" אז. פעם. בדירה הישנה. אתה זוכר את זה?
כן,
נכון, מתישהו היינו עוברים הלאה. אבל בדמיוני זה היה קורה אחרי שהתחיל
להיות לחוץ, ולא מתאים. לפחות הפרידה הזו היתה מתבשלת עד לרגע שבו מספיק.
זו ההחלטה שלנו לעבור, ובכל זאת אני מרגישה שלוקחים לי משהו, ושוב הכעס מבעבע.אני כועסת שחינוך חינמי סביר באיזור הכללי שלנו הוא נחלתם של עשירים. שכן, השכונה שאנחנו עוברים לגור בה היא שכונה עשירה.
זה לא לומר שכל מי שגר בה הוא עשיר, אבל כן לומר שהרבה מאלו שמתגוררים בה כמגורי קבע (בניגוד לשכירות זמנית) הם אנשים בשפיץ של הקצה של הסקאלה הכלכלית.
בלונדון, סולם העושר הוא לוגריתמי. בשכונה הזו, בקלות אתה, ומישהו עשיר פי 4, פי 10, פי 30, פי 100, יכולים כולכם לדור ברחובות סמוכים. גודל המרחב לרשותכם ישתנה, לא השכונה.
אז באמת, היא נורא מצוייצת והכל, עם הצמחייה והרחובות המתפתלים והבניינים היפים.
אבל זו בדיוק שכונה מהסוג שאנשים מסתכלים ימינה ושמאלה לראות מה וכמה יש לאחרים. ואישית, אני בכלל לא לא רוצה להכנס למקום של ההשוואה הזו, כי היא נראית לי לא מוסרית בטירוף:
על אף שיש לראשו קורת גג, מזון בשפע, וכל צרכיו החומריים מסופקים, אדם יכול ללכת ברחוב ולחיות בהרגשה שהוא אביון מרוד.
ודווקא שם למצוא את הבתי ספר הטובים במימון המדינה?! אחלה.
נוח לי בשכונה שלי. היא אולי לא מאוד רחוקה משכונתנו החדשה, אבל היא אחרת. היא צנועה יותר, הטרוגנית יותר, אסתטית אך לא מנקרת עיניים.
אנחנו גרים בשכונה כבר תשע שנים, אבל רק בדירה הזו הרגשנו שאנחנו הופכים לחלק מהקהילה. עד שהכרנו את השכנים. יש לנו שכנים!
עד שהגענו למצב שאנחנו מכירים אנשים מהשכונה. שמנופפים לשלום, ששואלים אחד את האחר לשלומו.
עד שהגענו למצב שהוזמנו להתארח אצל אחרים. שאזרנו אומץ לארח בביתנו.
אז אפשר להגיד: הכל זמני. ממילא אנשים עוברים כל הזמן, גם שכנים. ובכלל, עם כל האנשים שגרו באיזור מאז 1890, מה שמרגיש היום כמו שכונה, יכול להרגיש אחרת מחר.
אפשר גם להגיד: הכל זמני. תשכרו דירה, תסדירו ענייני בית ספר, מתישהו, תעברו חזרה. עוד שנה, שנתיים, שלוש. הבית כאן מאז 1890? יהיה כאן גם עוד שלוש שנים.
ופה יושב חלק לא מבוטל משורש הצער שלי. בכלל לא ברור שנחזור לכאן.
הדירה איננה גדולה. עוד כמה שנים, ועם שני ילדים גדולים יותר, כבר יהיה דחוק הרבה יותר. עם ילד שלישי, כבר ירגיש כאן מאוד צפוף.
אנחנו פשוט לא יודעים.
אז אני אומרת לעצמי - זו תהיה הרפתקאה! ואנשים חדשים! והזדמנויות חדשות! ולרגע אני ממש מרגישה שהכל נכון.
ואז אני מסתכלת בפינה ליד האח.
עד שהגענו למצב שהוזמנו להתארח אצל אחרים. שאזרנו אומץ לארח בביתנו.
אז אפשר להגיד: הכל זמני. ממילא אנשים עוברים כל הזמן, גם שכנים. ובכלל, עם כל האנשים שגרו באיזור מאז 1890, מה שמרגיש היום כמו שכונה, יכול להרגיש אחרת מחר.
אפשר גם להגיד: הכל זמני. תשכרו דירה, תסדירו ענייני בית ספר, מתישהו, תעברו חזרה. עוד שנה, שנתיים, שלוש. הבית כאן מאז 1890? יהיה כאן גם עוד שלוש שנים.
ופה יושב חלק לא מבוטל משורש הצער שלי. בכלל לא ברור שנחזור לכאן.
הדירה איננה גדולה. עוד כמה שנים, ועם שני ילדים גדולים יותר, כבר יהיה דחוק הרבה יותר. עם ילד שלישי, כבר ירגיש כאן מאוד צפוף.
אנחנו פשוט לא יודעים.
אז אני אומרת לעצמי - זו תהיה הרפתקאה! ואנשים חדשים! והזדמנויות חדשות! ולרגע אני ממש מרגישה שהכל נכון.
ואז אני מסתכלת בפינה ליד האח.
