‏הצגת רשומות עם תוויות חדר מגורים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חדר מגורים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 24 באפריל 2015

שביל פירורים: אוֹצְרוּת תרבות

אם אתם מהאנשים האלו שמדי פעם מחפשים משהו ממש טוב לקרוא ומתקשים למצוא - הרשומה הזו עבורכם.
ואם אתם מהאנשים הללו שגוללים את פייסבוק ומרגישים מופגזים במידע ותמונות, אבל לא זוכרים שום דבר בעל ערך ממה שראיתם עד לפני חמש דקות - הרשומה הזו ממש עבורכם.


כשאתם שותים קפה עם הפייסבוק וצוויצר, מה שצף אליכם הוא החדש, המתוקשר, הגועש. כשאתם מחפשים משהו בגוגל, התשובות שיצוצו ראשונות הן אלו העדכניות והפופולריות.
כשאתם תרים אחר איזה ספר מעניין, מצעדי המכירות וחנויות הספרים יציבו למולכם את מה שחדש, נוצץ ונמכר היטב.
בקיצור, בלי לשים לב, התרגלנו להיררכיה מאוד מסויימת של אינפורמציה:
אחד, מידע חדש מקבל קדימות על פני מידע ישן. ושתייים, חשיבותו של מידע נקבעת על פי הפופולריות שלו.
כל כך התרגלנו, שקשה לדמיין דרך אחרת לעשות סדר בזרם התודעה הקולקטיבי של המחשבה האנושית. ואז, יום אחד, נתקלתי באתר של מישהי שדווקא הצליחה:

את Brain Pickings גיליתי שנה שעברה דרך אתר הציטוטים המאויירים Zen Pencils, (אשר הפציע ברשומת שביל הפירורים על ספרות מאויירת).
הגילוי הזה היה בדיוק, אבל בדיוק, כמו להכנס לחדר ולהתאהב עד כלות במישהו שעד לפני רגע לא הכרת.
האתר חושף את הקוראים בו לספרים, עבודות אמנות, שירה, ראיונות, סרטים והגוּת. הנ"ל ממויינים, תארו לכם, על פי רעיונות.
לא רק זה, רעיון בספר יתחבר לאיורים של מאייר, להדהוד יצירה מלפני מאתיים שנה, ויועמד בניגוד למחשבותיו של משורר.
לבסוף, כמו יין טוב, תופיע המלצה לצוות את היצירה לאחרות שרוח דומה שורה עליהן.
וכל אחד ואחד מהקישורים האלו יוביל לרצף חדש שכזה. במצטבר, חווית הקריאה היא כמו צלילה לעומקו של אוקיינוס ענק של נכסי תרבות.

מעודי לא נתקלתי במקום אחד ברשת, שריכז כל כך הרבה תוכן מעניין, באופן כל כך יצירתי ומוקפד.
בשבוע הראשון להיכרותי עם האתר (קרי: קראש היסטרי) מצאתי את עצמי חושבת: זהו, אפשר לסגור את האינטרנט. כאן יש מספיק בשבילי לחיים שלמים.
שלא במפתיע, רשימת הוויש ליסט באמאזון התמלאה בספרים שנסקרו באתר. מבין אלו שמצאו את דרכם אלי הגיע, למשל, אחד הספרים הטובים והמופלאים שקראתי השנה:

LOST CAT הוא הוא סיפורן האמיתי של הכותבת ובת זוגתה המאיירת. הוא כתוב משגע, מצחיק, מדמיע, ומרגש עד מאוד.
הוא סיפור על חתול שיום אחד נעלם, וסיפור על הבעלים שלו, שליבה נשבר מצער ודאגה לחתול.
הוא סיפור על חתול שיום אחד חזר, אבל קצת אחרת. ועל הבעלים שלו, שהחליטה לפתוח במסע בילוש לגלות לאן הוא התחיל להיעלם דרך קבע.
היא מנסה טלפתית חתולים. היא מפיצה פלאיירים בשכונה. היא מחברת לו ג'י.פי.אס. היא מחברת לו מצלמה.
כנגד כל הסיכויים, היא באמת מגלה בסוף לאן החתול שלה נעלם. ומתוך בחירתו לשוב, היא לומדת דבר או שניים על טיבה של אהבה.



הסתקרנתי מאוד לגבי יוצרי Brain Pickings. ז'תומרת, יוצרת. אחת. אשה צעירה בשם מריה פּופּובה.
מריה פּופּובה היא קודם כל ולפני הכל אשה חרוצה להפליא.
בתום לימודיה באוניברסיטה (בהם במקביל עבדה בארבע עבודות שונות) היא התחילה לעבוד בסוכנות פרסום.
בחריצותה, היא הבחינה שכל הרפרנסים של הקולגות היו מתוך עולם הפרסום, והחליטה להשיק לחבריה עלון שבועי באימייל עם תוכן תרבותי בהקשרים קצת יותר רחבים.
ליתר בטחון, גם נרשמה ללימודי ערב ללמוד עיצוב אתרים, והשיקה אתר. בעשור שחלף מאז האתר צמח וזכה לא רק לפופולריות גורפת, אלא גם להוקרת הממסד:
ב-2012 ספריית הקונגרס האמריקאי הוסיפה את האתר לחלק מהארכיב שלה, כך שכל מה שנכתב בו נשמר וננצר לדורות הבאים.
פּופּובה איננה בלוגרית או עיתונאית. היא אוצרת תרבּוּת. לדבריה: בעידן האינטרנט, גילוי אינפורמציה הוא עבודה מחשבתית בפני עצמה.
ועל כן, תהליך הגילוי, ההתבוננות והחיפוש, הוא בעל ערך מוסף גדול לדברים שאותם מגלים. שלא במפתיע אחד הספרים האהובים עליה, הוא הספר הנהדר הזה:

On Looking הוא ספר על אנשים שמסתכלים.
כזכור, כל אחד מאיתנו מתבונן בעולם דרך פילטרים, שמעוצבים על ידי הידע והעולם הרגשי שלנו. כפועל יוצא -
כל אחד מאיתנו שם לב לדברים שונים, וממש רואה את העולם אחרת.
תהתה הכותבת, פרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, איך זה יהיה לעשות סיבוב בשכונה דרך עיניהם של אנשים אחרים?

מה רואה גיאולוג? מה רואה מומחה לחרקים? מה רואה המאיירת, או הילד בן השנתיים? מה רואה הכלב, ואיך נראית העיר לאדם עיוור?
11 טיולים שונים פרושים בספר, בכתיבה שמשלמבת את הפיוטי והמדעי, ודרכם עולים תובנות מפתיעות ומפעימות על דרכי החשיבה, הזיכרון והלמידה שלנו כבני אדם.



שלושת קוראיי, אודה ולא אבוש, עמוק בפנים בצבצה בי קנאה במריה פּופּובה.
לחם חוקהּ הוא העשרה רוחנית, והיא טווה בין יצירות רשת של אסוציאציות רעיוניות. מה יכול להיות יותר מתגמל מזה?
הנה אני, יושבת וכותבת רשומות שביל פירורים, ובאה מישהי ועושה את זה כל יום למחייתה!
אבל לא, סדר יומה הוא לא כזה שהייתי מאחלת לעצמי: היא קמה לפנות בוקר - וקוראת. מתעמלת - וקוראת. אוכלת ארוחת בוקר - ניחשתם נכון.
ואז היא כותבת וקוראת ומצייצת ומתעדכנת וקוראת וכותבת, עד שמגיעה השעה שמונה בערב והיא סוף סוף מתרווחת על הספה וקוראת עיתון.
מה שכן, אין מה לומר, היא מקבלת לסקירה ספרים מרהיבים מאין כמותם בחינם!

את IGGY PECK ARCHITECT רכשתי בשלב מוקדם יחסית של היכרותי עם האתר.
אני מציינת זאת כי מהר מאוד הבנתי שאין מצב באמת לרכוש את כל הספרים המאויירים המופלאים שהיא מצליחה לדוּג. בכל אופן, ובתרגום גס:
איגי פק הינו ארכיטקט, והיה כבר מאז גיל שנתיים. אז מחיתולים הוא בנה - וזה לקח רק שעה - מגדל עד לשמיים.
הקריירה של איגי הלכה ופרחה, עד גיל 6, כשאז הוא קיבל למורה את מיס לילה גריר, וזו שנאה ארכיטקטורה שנאה עזה, מאז שהיא בעצמה היתה ילדה.
והיות והיא מורה, והוא ילד, ברור כי הקונפליקט לא לטובתו, והוא נובל משעמום בבית הספר.
מפה לשם קורים כל מיני דברים, וברגע האמת איגי משתמש בכישוריו כדי לפתור בעיה גדולה, ומיס לילה גריר מבינה שתשוקה לארכיטקטורה היא דווקא בסדר.
אני אוהבת להקריא אותו לבּוּבּה, גם בגלל החריזה והאיורים המשגעים, אבל גם כי הילד הפרטי שלי אובססיבי (לרכבות), ואני רוצה שהוא ידע שזה בסדר גמור.


כפי שלרוב קורה בחיים, לאחר שלב ההתאהבות הסוחפת, האתר החל להתיש אותי.
זו המלכודת הידועה של כתיבה, קול שנשמע כל כך טרי ורענן בפעמים הראשונות, יכול בקלות להפוך למונוטוני וחוזר על עצמו, במיוחד אם הוא שבוי בשיח פנימי עם עצמו.
אני לא לגמרי הוגנת כלפי פּופּובה, זה לא רק היא:
יש משהו באינטנסיביות של כל האנשים הנורא חכמים שאומרים דברים נורא חכמים וחיים את החיים נורא במיצוי ובידענות. כמו קנאת פייסבוק, רק פי מיליון יותר גרוע.
וואלה, החיים שלי לא מרגישים כאלו, ולא לרעה. לפעמים אני סתם חותכת ירקות או מפהקת.
 
בנוסף, גיליתי שקטן ככל שיהיה המרחב של אוצרוּת תרבותית, יש גם קולות אחרים, מעניינים לא פחות.
הנה לדוגמא, אתר Open Culture, בהנהגתו של דן קולמן, פרופסור בסטנפורד. הקטע שלו, הוא דברים בחינם:
אוצרות תרבותית שנגישה לציבור, כמו קורסים ללמידה מקוונת, סרטים, מוזיקה, יצירות מסוגים שונים. כמו למשל, הסרט המתוק הזה:
  
 
רק בעיה אחת היתה עם כל השצף התרבותי הזה:
ההפגזה הבלתי פוסקת אותה אנחנו חווים מדי יום היא מתישה.
תמונות, טקסט, מסרים קופצים מכל כיוון. תחשבו על חיי אדם 1000 שנה אחורה, אנחנו לא בנויים לעבד את כל זה, ובטח שאין מה לדבר על לזכור.
הרגשתי כי השיקוע בקולותיהם של אחרים, לא רק מעכשיו אלא בנוסף גם לאורכה ולרוחבה של ההסטוריה, חונק את המקום שלך לומר משהו משלך.
מה כבר אני יכולה לעשות או להוסיף שלא נטחן עד דק מכל הכיוונים על ידי אחרים?
למרבה המזל, לפני כמה חודשים שמעתי את משל תחנת האוטובוס של הלסינקי, אשר הופץ לראשונה על ידי הצלם הפיני ארנו מינקינן:

יצירתיות, הוא גורס, היא כמו לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית בהלסינקי. יש שם עשרים ומשהו רציפים, מכל אחד יוצאים כמה וכמה קווים שונים.
ולמשך בערך קילומטר, כל האוטובוסים, לא משנה מאיזו פלטפורמה הם יצאו, עושים את אותו מסלול, ועוצרים באותן תחנות.
עכשיו, כל תחנה - היא כמו שנה מהחיים.
אדם עולה על קו אוטובוס מסויים. אולי למשל, הוא מחליט לכתוב בלוג של הומורסקות משפחתיות. כעבור שלוש שנים מצטבר נפח של יצירה והוא בא לעורך ספרותי וזה אומר לו:
מעניין, אתה יודע שאפרים קישון עשה דברים כאלו?
האיש מתעצבן, שבמקום לנסוע במסלול משלו, הוא נסע במסלול של אפרים קישון, לוקח מונית, וחוזר חזרה לתחנת הרכבת של הלסינקי.

הוא עולה על אוטובוס אחר, מנסה משהו חדש. אבל שלוש תחנות אחר כך, הסיפור חוזר על עצמו - האוטובוס של מישהו אחר גם כבר עבר בתחנה הזו.
חיים שלמים של יצירתיות יכולים לעבור ככה: אתה מנסה ליצור משהו, משווים אותך למישהו אחר, אתה מתבאס, ומתחיל מאפס כדי ליצור הפעם משהו חדשני באמת.
אלא שהאוטובוסים לא ממשיכים לנסוע יחדיו. בהמשך הדרך נתיביהם מתפצלים, ולכל אחד מסלול פתלתל למקומות נידחים.
נידחים בפועל (בכל זאת, פינלנד) אבל גם נידחים מטאפורית:
אלו המקומות שבהם האדם היוצר לבסוף מוציא משהו חד פעמי שהוא שלו, ולא רק מזכיר משהו שעשו אחרים.
התשובה, לפיכך, היא פשוטה, ואני מביאה אותה כלשונה: "Stay on the bus. Stay on the fucking bus."




יום חמישי, 19 במרץ 2015

הפינה ליד האח

בסלון שלנו יש אח.
הוא מחובר לארובה, אבל כיום דקורטיבי בלבד, לפחות כבר מאז שנות השבעים, אז אסרו על שריפת עץ או פחם באחים כדי להיפטר מהערפיח הלונדוני המפורסם.
לצד האח, כנגד הקיר הלבן, יש קופסת צעצועים. אבל פעם היתה שם רק רצפה פנויה, ושם, בדיוק שם, הנחנו סלקל ובו תינוק קטן קטן, טרי, טרי, ביום בו חזרנו מבית החולים.
זה היה לפני כמעט ארבע שנים, כשנכנסנו לביתנו לראשונה כהורים. בּוּבּה היה עטוף בסוודר לבן צחור עם אזניים מתוקות, ישן שנת ישרים.
עמדנו שם, צימו ואני, מסתכלים בתינוק בסלקל ותוהים מה לעשות עם עצמנו עכשיו.
כשתּוּתּון נולד, כבר לא היינו כל כך אבודים. גם אותו הבאנו הביתה בסלקל, עטוף באותו סוודר זערורי. גם הוא ישן. וגם הפעם, הנחנו את הסלקל באותה פינה של הבית.
בשבועות האחרונים, אני מוצאת את עצמי מביטה בפינה הזו, נזכרת ברגעים הללו, ובמורד הגרון מתחלקת מועקה. 
ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי לנשוך שפתיים ומשננת לעצמי: 1890.


הבניין שלנו נבנה ב- 1890, סביב התקופה בה נבנתה כל השכונה. תמיד קצת בידח אותי לומר שהדירה בבעלותנו: בעצם, אנחנו רק עוברים בדרך. אנחנו נתמוסס, היא עוד תהיה כאן.
אבל עכשיו אנחנו עוברים, ולא מרצון:
לפני זמן לא רב, סיפרתי בבלוג על מסלול המכשולים בדרך להכניס את בּוּבּה לבית ספר נורמלי. בסוף, בּוּבּה התקבל לבית ספר פרטי מצויין. ומצד אחד, זו היתה הקלה גדולה -
לילד יש מקום בבית ספר. הוא לא יגדל עם הזאבים.
מצד שני, זו חתיכת השתעבדות כלכלית. ניחא לילד אחד, אבל לשני ילדים? ואם נרצה (קרי: אני כבר רוצה) ילד שלישי?
גם בכלל לא מצא חן בעיני, הקונספט זה שבו הפכנו כל כך תלויים בבית הספר היחיד הזה, מצויין ככל שיהיה.
אז ערב אחד פשוט החלטנו שאנחנו עוברים דירה, לשכונה סמוכה, כדי להיות באיזור בו יש מספר אופציות טובות במימון המדינה.
ומצד אחד, אפשר לומר שבעצם, אם לא היינו קונים את הדירה, הכל היה פשוט יותר: זו שכורה, וזו שכורה, מה ההבדל? אפשר לראות כאן משל לכך שהקשרות זה רעיון רע.
ובכל זאת, למרות שהצעד ישפר את איכות חיינו בטווח הארוך, אני מסתובבת  ובתוכי כעס מבעבע.
כי על אף שזו בחירה שלנו, שהרי יכולנו להשאר כאן (ולשאת במחיר), ההרגשה שלי היא שזורקים אותך מהבית, ועוד הבית שאתה קנית!

ושלא תחשבו, שקנינו את הדירה הזו כמו שקונים מצרכים בסופר, משווים כמה אופציות ובוחרים אחת. לא, כאן היתה מעורבת רומנטיקה לפי כללי הספר:
אל חיפושי הדירה נכנסנו ברגליים מדשדשות. קבענו תקציב, והסתבר שהוא לא הספיק לכלום. העלנו עוד קצת, והסתבר שהוא לא מספיק לכלום. העלנו עוד, והתחלנו לראות דירות.
והן היו לא משהו. ליתר דיוק, מה שהיה חסר בהן, וזה כל כך אופייני לדירות כאן, הוא איזון: סוכני תיווך, אנא,
אל תקראו לארון מטאטאים חדר שינה. אל תתקעו מקרר ומיקרוגל בסלון ותקראו לזה מטבח. זה לא נחשב פינת אוכל אם יש מקום רק לשולחן ולא לכסאות.
כל הזמן שמעתי על איך אמורים להכנס לדירה ולהרגיש שזה בית, אבל לא האמנתי שעם הדירות העקומות כאן זה יקרה. המקסימום לקוות לו, סברתי, הוא פשרה שנוכל לחיות איתה.

שבת אחת, הלכנו לראות דירה. יחד איתנו, הסתבר כי סוכן התיווך קבע להפגש עם זוג נוסף. ארבעתנו סיירנו בדירה הקטנטונת, בעוד הסוכן המשועמם בודק את הטלפון שלו.
בתום הסיור, הוא אמר במשיכת כתפיים שהוא ממשיך עם הזוג הנוסף לראות עוד כמה דירות. הבאה בתור, הוא אמר, היא בהמשך הרחוב אבל היא מעבר לתקציב שלנו.
כבר היינו שם, לא היה לנו מה לעשות, אז שאלנו אם אפשר לראות אותה גם.
ומהרגע שנכנסתי לדירה הזו הרגשתי - זה בית.

הכל מצא חן בעיני: חדר הכניסה הקטן, המטבח שאפשר לשבת ולאכול בו, הסלון המרווח, חדרי השינה, הגינה. גם צימו חייך.
אהבנו את איך שהדירה נראתה, בדיוק כפי שהיא, כולל הריהוט, כולל העיצוב, כולל החתול השחור הענק שנמנם על הספה בחדר השינה.
"חשוך פה", קבעה הבחורה מהזוג השני, שהסתובבה בדירה עם משקפי שמש, כנראה בגלל כל האור שנשפך פנימה מהחלונות הויקטוריאניים הגדולים.
אני, לעומת זאת, יצאתי מהדירה מסוחררת.
"את זו", אמרתי לצימו. "את זו אני רוצה. תקנה לי". (זו היתה אז בדיחה פרטית ביננו, כך הפצרתי בו כל פעם שהיינו חולפים על פני בית אחוזה מהודר או בעל חיים חמוּד).

זה היה ביולי, ואותה שבת, אחר הצהריים היה שמשי במיוחד. אחוזי התרגשות אמרנו - נלך להתוודע יותר טוב לרחובות הסמוכים, וגם נציץ שוב בדירה מבחוץ.
התקרבנו אל הדירה, ובחזיתה, על כסא מתקפל ובמשקפי שמש, השתזף להנאתו בחור צעיר. צימו ואני רצנו לשיחים הסמוכים להסתודד:
"האם פונים אליו? "האם מציגים את עצמנו?" "מה הפרוטוקול?" לאחר כמה דקות ואפס מסקנות, קפצתי למים, ובחזית הבית ברכתי אותו לשלום בלבביות.
הוזמנּו להכנס לדירה, וקיבלנו סיור מקיף ביותר, כולל הזכות לבדוק כל מיני פינות יותר מקרוב. הלאה אל תוך הגינה, כבר התחלנו לדבר במספרים.
בערב, שוחחנו עם ההורים. ביום ראשון, עשינו חישובים. ביום שני בבוקר, ראינו את הדירה פעם נוספת. ביום שני בערב, לחצנו ידיים עם בעל הדירה.
ובספטמבר כבר היינו שם, ולא התחרטנו על כך מאז, אפילו לא לדקה.


זה לא סתם שאמרתי שהבית היה מצויין לטעמנו כשראינו אותו. את השידה בצד - רכשנו מהם, שתשאר שם. את הוילונות הם הסכימו להשאיר בחינם.
חלק מהריהוט, פשוט הלכנו לחנות וקנינו בדיוק את אותם פריטים. לא הופתענו שהדירה, אחרי שהתמקמנו, נראתה דומה באופן חשוד לשלהם. רק חתול שחור גדול לא מצאתי.
ובאמת היה לנו נוח כאן. זו דירה צנועה בגודלה, אך באורח פלא, היא תמיד התאימה לצרכינו המשתנים: 
התווספות תינוק, שהפך לפעוט, ואז אכלוס צרכי העסק, ואז עוד תינוק מצטרף, והנה גם הוא כבר לא קטנטן. ככל שהעמיקה היכרותנו, נראה היה שהדירה רק משתפרת.
נוח וכיף לנו כאן, מה פתאום לעבור?!

חתול שחור להמחשה בלבד

כאן זה איפה שהילדים שלי בילו את שנותיהם הראשונות, היכן שבילינו את שנותינו הראשונות כהורים. הבית ספוג בתינוקיוּת שלהם.
אני מסתכלת מסביב וחושבת בצער - "מה, מעכשיו כל התקופה הזו תהיה בלשון עבר?!" אז. פעם. בדירה הישנה. אתה זוכר את זה?
כן, נכון, מתישהו היינו עוברים הלאה. אבל בדמיוני זה היה קורה אחרי שהתחיל להיות לחוץ, ולא מתאים. לפחות הפרידה הזו היתה מתבשלת עד לרגע שבו מספיק.
זו ההחלטה שלנו לעבור, ובכל זאת אני מרגישה שלוקחים לי משהו, ושוב הכעס מבעבע.

אני כועסת שחינוך חינמי סביר באיזור הכללי שלנו הוא נחלתם של עשירים. שכן, השכונה שאנחנו עוברים לגור בה היא שכונה עשירה.
זה לא לומר שכל מי שגר בה הוא עשיר, אבל כן לומר שהרבה מאלו שמתגוררים בה כמגורי קבע (בניגוד לשכירות זמנית) הם אנשים בשפיץ של הקצה של הסקאלה הכלכלית.
בלונדון, סולם העושר הוא לוגריתמי. בשכונה הזו, בקלות אתה, ומישהו עשיר פי 4, פי 10, פי 30, פי 100, יכולים כולכם לדור ברחובות סמוכים. גודל המרחב לרשותכם ישתנה, לא השכונה.
אז באמת, היא נורא מצוייצת והכל, עם הצמחייה והרחובות המתפתלים והבניינים היפים.
אבל זו בדיוק שכונה מהסוג שאנשים מסתכלים ימינה ושמאלה לראות מה וכמה יש לאחרים. ואישית, אני בכלל לא לא רוצה להכנס למקום של ההשוואה הזו, כי היא נראית לי לא מוסרית בטירוף:
על אף שיש לראשו קורת גג, מזון בשפע, וכל צרכיו החומריים מסופקים, אדם יכול ללכת ברחוב ולחיות בהרגשה שהוא אביון מרוד. 
ודווקא שם למצוא את הבתי ספר הטובים במימון המדינה?! אחלה.

נוח לי בשכונה שלי. היא אולי לא מאוד רחוקה משכונתנו החדשה, אבל היא אחרת. היא צנועה יותר, הטרוגנית יותר, אסתטית אך לא מנקרת עיניים.
אנחנו גרים בשכונה כבר תשע שנים, אבל רק בדירה הזו הרגשנו שאנחנו הופכים לחלק מהקהילה. עד שהכרנו את השכנים. יש לנו שכנים!
עד שהגענו למצב שאנחנו מכירים אנשים מהשכונה. שמנופפים לשלום, ששואלים אחד את האחר לשלומו.
עד שהגענו למצב שהוזמנו להתארח אצל אחרים. שאזרנו אומץ לארח בביתנו.

אז אפשר להגיד: הכל זמני. ממילא אנשים עוברים כל הזמן, גם שכנים. ובכלל, עם כל האנשים שגרו באיזור מאז 1890, מה שמרגיש היום כמו שכונה, יכול להרגיש אחרת מחר.
אפשר גם להגיד: הכל זמני. תשכרו דירה, תסדירו ענייני בית ספר, מתישהו, תעברו חזרה. עוד שנה, שנתיים, שלוש. הבית כאן מאז 1890? יהיה כאן גם עוד שלוש שנים.
ופה יושב חלק לא מבוטל משורש הצער שלי. בכלל לא ברור שנחזור לכאן.
הדירה איננה גדולה. עוד כמה שנים, ועם שני ילדים גדולים יותר, כבר יהיה דחוק הרבה יותר. עם ילד שלישי, כבר ירגיש כאן מאוד צפוף.
אנחנו פשוט לא יודעים.
אז אני אומרת לעצמי -  זו תהיה הרפתקאה! ואנשים חדשים! והזדמנויות חדשות! ולרגע אני ממש מרגישה שהכל נכון.
ואז אני מסתכלת בפינה ליד האח.

יום רביעי, 8 באוקטובר 2014

שביל פירורים: ספרות מאויירת

הצטברו אצלי מספר שלדים לרשומות שביל פירורים. רשומות מהסוג הזה נורא כיף לדמיין, כששביל אסוציאציות נרקם בין אוסף דברים לא-בהכרח-קשורים.
אלא שלדמיין ולכתוב הם כמובן שני דברים שונים בתכלית. עם זאת, אחרי שחודשים לא עיינתי בבלוגי הקט, פתאום עלעלתי אחורה ונורא נהניתי.
וחשבתי לעצמי - גם אז לא הלך בקלות, אבל בשורה התחתונה - היה שווה את זה.
אם כן, השביל הפעם מתחיל בסניף הספרים של סטימצקי בשדה התעופה בן גוריון, זמן קצר לפני טיסתנו חזרה מהביקור של שלהי הקיץ.


בסניף המדובר, רכשתי את ספרה של רוּתו מודן, "הנכס". אפשר לחסוך הרבה מילים ולסכם - זהו ספר מרהיב.
העלילה סובבת סביב מסען בן השבוע של אשה ונכדתה לוורשה, להשיב את רכוש המשפחה. במהלכו, מתגלה הסיפור השלם של הרכוש - ושל המשפחה.
מילא שהאיורים בו חדים, מלאי הבעה ואסתטיים בתכלית - כבר לא משהו שאפשר לומר על כל רומן מאוייר.
עוד יותר, שהעלילה בו כובשת בפני עצמה - עוד משהו שאי אפשר לומר תמיד על רומנים מאויירים, בהם לפעמים הצד הויזואלי נושא בעול ומחפה על עלילה רופפת.
אבל הוא מצליח לעשות את מה שמצליחות רק מתי מעט מהיצירות בז'אנר לעשות, והוא למעוך לך את הלב באמצעות השילוב הכל כך מדוייק בין טקסט לתמונה.


את ליבי הספר הזה מעך כבר ביוני, עת חגגתי את יום הולדתי עם צימו. נתקלתי בספר בחנות לספרות מאויירת בלונדון, כמובן בגרסתו האנגלית.
דפדפתי בו מספיק בשביל לגמוע את העלילה בקווים כלליים, אבל ככל שהתקדם הדפדוף מצאתי את עצמי נשאבת לתוכו, ואז אי שם לקראת הסוף, פאנל אחד, ללא מילים, גרם לי לדמוע.
סגרתי את הספר, והשארתי אותו שם. אמרתי לעצמי, שאם החותם שהוא הותיר בי יאריך ימים, אשוב לרכוש אותו. וכך עשיתי.
אבל מה עשיתי באותה חנות לספרות מאויירת מלכתחילה?

אני מחשיבה ספרות מאויירת כמותרות. לא כי היא פחותה בערכה מכל ספרות אחרת, אלא כי היא יכולה לחרפן את שיקול דעתי באופן שספרים אחרים לא.
לכן אני משתדלת להיות הרבה יותר שקולה ברכישותיי כשזה נוגע לספרים מאויירים, וכך החלטתי שאם כבר יום הולדתי, אז מותר ספר אחד, שרציתי זמן מה.
אני מודה, Our Cancer Year של הארווי פיקאר הוא לא המתנה המתבקשת לימי הולדת.
שכן, כפי שמרמז שם הספר, הוא על ההתמודדות עם מחלת הסרטן של הסופר - הגילוי, הטיפול, הכימותרפיה, הפחדים, החולשה, הפחד.
שמעתי על הספר הזה, וקיוויתי (גם אם ידעתי שזו כנראה תקוות שווא) שמתוך הקריאה בו אצא מחוזקת יותר להתמודד עם סרטן בחיי.
כי עד כה, הסטטיסטיקה שהפציעה בחיי היא על הפנים - אחד אחרי השני נפטרו אנשים יקרים, צעירים, ובלי לבזבז זמן בכלל:
כל פעם אותו סיפור של גילוי מוקדם-סיכויים מצויינים-יהיה בסדר-שנה ומשהו עוברות-שום דבר לא בסדר-אין נחמה.

אז הארווי פיקאר החלים מאותו סרטן המסופר בספר. 
אמנם, לאחר מכן הוא תקף שנית, אבל גם את הסבב השני גופו שרד, והוא נפטר לאחר הפעם השלישית, בגיל 70. אבל אל הספר הגעתי לא בגלל מותו - אלא בגלל חייו.
לפני שהיו בלוגרים, היה הארווי פיקאר. 
לא היה בחייו שום דבר נוצץ במיוחד. הוא היה איש אפרורי, בעיר אפרורית, עם עבודה אפרורית.
הוא אהב קומיקס, אבל היה נטול כל כישרון לציור. ובכל זאת, דרך ספרות מאויירת הוא מצא את המפלט האמנותי שלו. בעולם של חוברות על גיבורי על - הוא היה הכי אנטי גיבור.
הוא תיעד פכים מחייו: רגעים אירוניים, קטנים, מדוכדכים, קנטרניים. את הטקסטים איירו מגוון מאיירים, וכך נבנתה לאורך שנים סדרת הקומיקס American Splendor.

באפריל נולד תּוּתּון, וכך החלה חופשת הלידה. כפי שיודעת כל אם מניקה, תינוקות פיציים על שלל קפיצות הגדילה שלהם, מתנחלים על הציצי למשך שעות.
זה חמים ונעים ושובר את הגב באופן יוצא מן הכלל, ובנתיים אמא רוצה איזושהי תעסוקה. 
הרגשתי שעל שלל תוכניות ריאליטי על עקרות בית אמריקאיות נואשות, תכניות קניה-מכירה, תכניות ראיונות מרושעות וכולי, יש בטלוויזיה משהו לא רק מנוון, אלא מרעיל ממש.
אז צפיתי במקום בסרטי די.וי.די שלא ראיתי מזמן, ואחד מהם היה הסרט המספר את סיפורו של היוצר.


עוד קודם לחופשת הלידה, השנה האחרונה העמיקה מאוד את השבר שנבקע בי לפני כשנתיים. כמו טון לבנים נחתה עלי ההרגשה שאני מבזבזת את החיים שלי.
כל השנים, הייתי בטוחה שהכי טוב זה להצליח.
מי שהצליח להתקדם בסולם הדרגות ולצבור הישגים, והשפעה - הריהו מאושר.
כמובן, חשוב שזה לא יהיה זמני, ולכן חשוב לא סתם להתקדם, אלא גם להיות מסוגל להחליף מעסיק אם עולה הצורך, כך שיש בטחון תעסוקתי.
כיום, הזמן הפך יקר לי הרבה יותר משהערכתיו בעבר, ואני שואלת את עצמי באופן נוקב יותר מה באמת חשוב בחיים, כי כל כך קל לשכוח עד כמה הם קצרים.


כמובן, זה שאני שואלת מה חשוב ואיך כדאי לחיות, לא אומר שיש לי תשובות. אני לא יודעת אם ידע מהסוג הזה בכלל יכול להינתן או שחייבים להגיע למסקנה לבד.
אבל אי שם במהלך השנתיים הללו, נתקלתי באתר zen pencils, שבדרכו הצנועה ורבת החן, מנסה להציג את המסקנות אליהם הגיעו כל מיני אנשים בעלי שיעור קומה.
אני כל כך אוהבת את האתר, שהוא מופיע דרך קבע בקישורים מצד ימין כאן בבלוג. אני ממליצה בחום לעלעל בארכיון אליו מוביל הקישור, יש שם פנינים נהדרות.

ככלל, אפשר לתמצת שתובנות של אנשים על עניינים שכאלו נופלים לשתי קטיגוריות: המקל, והגזר. תובנות מזן הגזר, הן חיוביות מעיקרן. 
תובנות המקל הן מהסוג הנוגש בך לשים לב עד כמה דפוסים לא בריאים גורמים לך לפספס את החיים.
אסופה של האיורים יוצאת החורף בספר מודפס, ומסתמן שנטיית היוצר היתה לבחור במובהק הרבה מהגזרים. זה היה מעניין עבורי לשים לב לזה.
כי כך שמתי לב עד כמה היצירות האהובות עלי, אשר רובן לא נכנסו לספר, הן מהסוג המתריע, כגון הציטוט שמתחיל כך (לחצו על התמונה להגיע לציטוט המלא):
The Fig Tree
מכאן שביל הפירורים יכול היה להתפצל להמוני שבילים שונים: מתחת לכל אחת מהיצירות באתר פסקה קצרה על האדם המצוטט, לרוב עם קישורים לחומרים נוספים שלהם או אודותיהם.
אל הסרטון למעלה, למשל, (שנוצר על ידי יוצרי הסדרה "סאות' פארק") הגעתי בעקבות היצירה סביב ציטוט של אלן ווטס, אותו לא הכרתי קודם לכן.
אבל את שבילי הפירורים הללו אשמור ליום אחר, כי הם מעניינים בפני עצמם.
במקום, אחזור למקום שהוא הלב והשורש להנאתי מספרות מאויירת. אהבתי הראשונה, התמידית, נתונה ל-Peanuts.
טהרנים עשויים להצביע על כך שלכאורה לא מדובר בספרות מאויירת, אלא בקומיקס, מן אח קטן ומנוזל של הסוּגה כבדת הראש.
לאנשים כאלו, אמליץ בחום לשבת ולקרוא את היצירה הזו כמאסה. אני נפעמת נוכח יכולת ההתבוננות של צ'רלס שולץ בבני האדם, וזיקוק הרגעים האינטימיים של הנפש אל תוך הדמויות הללו.
אני גם משתאה נוכח יכולת ההמצאה שהובילה לאיקוניות התרבותיות שהן דוכן הפסיכיאטריה של לוסי, והעץ זולל העפיפונים של צ'רלי בראון.
לליינוס שמיכת הבטחון ואמונתו הבלתי מעורערת בדלעת הגדולה, שקמה לתחייה בליל כל הקדושים מחלקת הדלעות הכנה ביותר.
לסאלי יש את קשייה להסתגל לדברים חדשים, ודוחות בית הספר המרהיבים :

This is my report on Rain. Rain is water which does not come out of faucets. 
Without rain, we would not get wet walking to school and catch a cold and have to stay home, which is not a bad idea. 
Rain was the inspiration for that immortal poem, "Rain, rain, go away, come again some other day." 
After a storm, the rain goes down the drain which is where I sometimes feel my education is also going.
 
לפני כעשור החל פרוייקט ההוצאה לאור של כל פסי הקומיקס באנתולוגיה גדולה: מדי חצי שנה יוצא ספר, ומאגד בתוכו שנתיים מן היצירה.
האוסף האישי שלי כולל את הכרכים החל מהשלב שבו הדמויות הגיעו בערך לצורה המוכרת לנו כיום (אמצע שנות החמישים), ועד בערך אמצע שנות השבעים.
הפסקתי לרכוש את הכרכים הבאים כי זו הייתה נראית לי הוצאה מאוד פזרנית.
עם הזמן, למדתי שבכל מקרה, השנים הללו היו במידה רבה תור הזהב של היצירה, אם כי היא המשיכה להיות מעולה ולהתפתח גם עשורים אחר כך.

ועד היום, לפעמים כשאני מוצאת את עצמי במן מצב רוח כזה של לוּפּ מחשבתי, אני פותחת באקראי אחד מהספרים הללו.
הריתמיות החוזרת של מעגל החיים סביב עונות השנה, הנסיונות החוזרים ונשנים של הדמויות לפתור את אותן בעיות שרודפות אותן,
והאנושיות והחמלה שבה הסופר מסתכל עליהם, גורמים לי להיות קצת יותר אופטימית כשאני סוגרת את הספר ומחזירה למקום.


יום שני, 9 בדצמבר 2013

תנור סלילים

בבלוגים ישנים, אף אחד לא מסתכל על התאריכים. 
בעוד שנתיים, שלוש, חמש, מי שיתגלגל לכאן בכלל לא ישים לב שלא כתבתי מספר חודשים. ובסופו של דבר, טוב שכך.
הזמן החולף מזכיר ללא הרף, שחשוב להתמקד בחיוּבי.
אספר על מה שקרה בחודשים שחלפו, אבל לא היום. היום אחמם את ליבכם.

ככלל, צימו ואני איננו צופי טלוויזיה אדוקים.
אין ספק, אנחנו עדיין מבזבזים המון זמן מול מסכים, אבל הטקס הזה, של להתיישב ולצפות בתכניות טלוויזיה מתחילתן ועד סופן, שמור רק למתי מעט, שבאות וחולפות.
בשבועות האחרונים לא יעלה על הדעת שאעשה משהו בימי רביעי שאיננו לצפות בסדרת טלוויזיה מקומית חדשה יחסית, בסך הכל בעונתה השניה.
לא, זו אינה דרמה תקופתית אנינה, גם לא קומדיית מצבים אירונית. אני צופה באנשים צופים בטלוויזיה.

לכולנו יש את השיחות האלו, מול ועם מסך הטלוויזיה.
אני תמיד מדמיינת שיוצרי תכניות טלוויזיה חושבים על הקהל בבית כסוג של עציצים מסתוריים עם העדפות חמקמקות שצריך לפענח.
אבל עבור רובנו, צפייה משותפת היא יותר כמו המצע שעליו מאווררים את מה שעובר לנו בראש. ממקום מושבנו על הספה אנחנו צוחקים ביחד על מה שאנחנו רואים, מתעצבנים ביחד, מתווכחים, דומעים.
לפעמים אנחנו מפהקים בתמיהה ושואלים זה את זה:" מי חשב שזה יהיה רעיון טוב? זו התכנית הכי אדיוטית שצפיתי בה".

GoggleBox מצלמת אנשים עושים בדיוק את זה. שבוע אחרי שבוע יושבים אנשים סימפטיים, סדוּרים במגוון תצורות של משפחתיות מודרנית, ומלהגים זה לזה על תכניות נבחרות.
האמנות האמיתית היא כמובן בעריכה, שממצה ממכלול התגובות איזו קשת של הלך רוח כלפי מה שהקרינה הטלוויזיה.
והכל נעשה בחמימות משפחתית אוהבת, אף פעם לא מתוך רשעות, אף פעם לא מכוון כנגד הדוברים.
הנה הן, בעיניי, שלושת הדקות הכיפיות ביותר שראיתי בטלוויזיה בשנה האחרונה:


לקראת סוף הסרטון גער אחד הצופים המצולמים בטלוויזיה: "לא מוצלח כמו בשנה שעברה", שכן הפרסומת בה צפו האנשים היא לא סנונית בודדה.
בשנים האחרונות בית הכלבו ג'ון לואיס מנפק מדי שנה לכבוד חג המולד פרסומות מופתיות, כך שכל שנה צריך להתעלות על כל מה שעשית קודם לכן.
צימו ואני משוכנעים שיש בארגון לפחות מישהו אחד שתפקידו במשרה מלאה כל השנה הוא לתאם ספציפית את הפרסום לחג המולד.
אז מה היה שנה שעברה?


עבורי, הפעם הראשונה שפרסומת מקומית הריצה אותי לטלוויזיה כל פעם שהיא שודרה היתה הפרסומת של ג'ון לואיס לחג המולד ב-2008.
חמש שנים אחר כך, ואחת לכמה חודשים אני עדיין רצה לחפש את הפרסומת הזו מחדש.



את הכי מוצלחת בעיני שמרתי לסוף.
היא שודרה ב-2011, ואז בכלל לא ראיתי אותה. בּוּבּה היה עוד קטנטן ומדי ערב, מיד אחרי שהוא היה הולך לישון צימו ואני היינו נרדמים מעייפות בעצמנו.
הדקדקנות בכל צל של פסיק של חצי העוויה בפרסומת הזו הופכת אותה למשהו שהוא כל כך מופתי בעיניי שבאמת אין לי איך לתאר אותה. פשוט תצפו בעצמכם:


שיהיה לכם יום נהדר וחורף שמח.

יום רביעי, 10 באפריל 2013

שביל פירורים: ווס אנדרסון

כשאני קמה בבוקר, מגששת לקפה ועודני קצת מטושטשת, לפעמים אני מתנגשת בקירות.
למראית עין, השלוּמיאליות המתנודדת נעלמת ברגע שהתעוררתי סופית. בפועל, ככה אני רוכשת הרבה מידיעותיי על העולם: בהתנגשות מקרית.
אני אקרא מאמר איפהשהו, והוא יזכיר אתר. באתר אני אראה תמונה יפה, ובהקשרה יזכירו סרט, שבפסקול שלו יהיה שיר שאהבתי, והדמות בסרט תקרא ספר שנראה לי מעניין.
אני תמיד מרגישה שזו לא הדרך לעשות דברים. איפה הסדר? היכן המתודה?
וכך לפעמים, בעודי נהנית מיצירה כזו או אחרת, אני עוצרת לרגע ושואלת: "רגע, איך בכלל הגעתי לכאן?" ורוב הזמן אני כבר לא זוכרת יותר מצעד או שניים אחורה.
זה במיוחד נכון כשמתגלגלים ברשת: התחלת ממקום אחד, ודבר הוביל לדבר, ופתאום יש לך חלון שמנגן שיר איטלקי ישן, אתר של טחנות רוח, ועמוד ויקיפדיה עלוּם.
מכאן הגיע הרעיון לרשומות שביל פירורים, על מסעות גילוי שערכתי לאורכו ולרוחבו של חדר המגורים.

התמונה הזו  צולמה ביום קיץ חם לפני כשלוש שנים. כי כשראיתי את הדלת הזו, האסוציאציה הפרטית שלי היתה:
זה כל כך ווס אנדרסון.


ווס אנדרסון הוא במאי קולנוע מצליח.
ואם העולם התרבותי הפנימי שלי ממויין בערך כמו ערימות הצעצועים של בּוּבּה, למתבונן מן החוץ עולמו התרבותי של ווס אנדרסון ממויין בקפדנות של אוסף הכרטיסיות בקטלוג ספריה ישן.
ממש אין לי כוונה לסקור את ההשפעות על ווס אנדרסון, זה יהיה חסר טעם: קודם כל, הרדיפה אחרי השפעות הפכה לספורט אולימפי בקרב חובבים כבדים.
אבל יותר מכך, הנסיון לרפרנס עד עפר את הבמאי וסרטיו לא מקרב אותך להבנת שורש היצירתיות שלו, שמאפשרת לו ליצור עולמות כל כך מושכים מבחינת הויזואליות וההגיון הפנימי.
 
במקום, אני רוצה לספר קצת על כמה מהדברים שהתנגשו בי חזיתית בעקבות ווס אנדרסון.
צעיפי זברות, למשל, היו להיט עצבני קיץ שעבר, ונדמה שהם לא הולכים לשום מקום גם השנה.
התאפקתי מאוד לא לקנות דווקא את זה האדום, אם כי כל פעם שאני רואה אותו, אני תוהה אם לשקול מחדש.
מקורם של הצעיפים האלו הוא קצת קודם, כשחברת טפטים הוציאה מחדש טפט ישן, שנראה בדיוק כמו בצעיף בתמונה, חוץ מכך שהיו גם חיצים לכיוון הזברות.
מקור הטפט היה במסעדה איטלקית מיתולוגית בניו יורק בשם Gino's, שסגרה את שעריה ב-2010 עקב המיתון.
אבל כל זה ספתח לא כל כך מעניין לדבר האמיתי:

הטפטים במסעדה היוו השראה עבור אחיו של ווס אנדרסון, אריק צ'ייס אנדרסון, אשר תרם משמעותית לגיבוש השפה העיצובית בכמה מהסרטים המצליחים ביותר של הבמאי.
בפרט, עבור הסרט The Royal Tenenbaums, שוחררו סדרת תרשימים הבונים את עיצוב בית המשפחה הלא-מתפקדת לפרטי פרטים.

כשגיליתי את סדרת האיורים הללו הוקסמתי מהם, ורציתי לגלות עוד על אותו אח קצת-פחות-מפורסם.
ככל הנראה פדנט לפחות כמו הבמאי עצמו, נראה כי הוא נוהג לענוב עניבות פפיון, וליצור איורים עדינים, עשירים בפרטים, המספרים בתמונה אחת סיפור שלם.
בפרט, נחרת בי האיור למטה משמאל, שעוצב לעטיפת הוצאה מיוחדת של הסרט The Darjeeling Limited, שבו שלושה אחים של משפחה לא מתפקדת יוצאים למסע רכבת משותף בהודו.
לכן צהלתי לגלות שאריק כתב ספר בעצמו, בו העלילה היא בעיקר תירוץ בשביל איורים מלאי חן.
אין באיורים בספר את העושר של האיורים לסרטים, אבל אותו קסם משוּנה שמאפיין את הסרטים ללא ספק שורה על היצירה, ושמחתי בה מאוד.


אז אמנם ראיתי בזמנו את The Royal Tenenbaums בקולנוע ונהניתי ממנו, אבל זה היה דווקא סרטו הבא של ווס אנדרסון, The Life Aquatic with Steve Zissou, שהותיר אותי מנוערת לגמרי.
ישבתי צופה בו פעורת פה על המסך הגדול, נפעמת מהיופי. כל כך נפעמת, שכמה שבועות אחר כך צימו ואני חזרנו לעוד סיבוב.
אני מודה בהכנעה שגם אני באותו שלב התחלתי לחפש תובנות לעולמות הפנימי של הבמאי: "מי אתה, ווס אנדרסון, ומה אתה ראית בעולם שאיפשר לך לברוא כזו מציאות?"
כפי שאמרתי, לא יעזרו כל הראיונות בעולם, זו קופסתו השחורה, והיא רק שלו.

אבל בכל זאת, מאז כל פעם שיוצא לי לראות סרט שלו, בין אם לראשונה או פעם נוספת, יום או יומיים אחר כך עודני יוצאת למסעות חיפוש בעקבות השראותיו.
לא מתוך מטרה לפענח אותו, אלא רק לזכות בהצצה קצרה לדברים המקוטלגים באותה ארונית עץ מנטלית שלו.
אחד מהם, למשל, בטח הייתי מכירה אם הייתי קוראת בזמנו נכסי צאן ברזל באנגלית לנוער.
אבל לא הכרתי, והתוודעתי אליו רק כשלמדתי שממנו נלקחת ההשראה לסיפור הקטן בו הטננבאומים הצעירים מרגו וריצ'י בורחים יחדיו מהבית אל הספריה הציבורית בניו יורק.
בספר מדובר בילדה על סף גיל ההתבגרות ואחיה הצעיר שבורחים מהבית ומשתכנים במוזיאון המטרופוליטן הניו-יורקי.
היעד נבחר על ידי הילדה העירנית כי הוא מספק תנאי מחיה נוחים, והאח הקטן מצורף בזכות כספו, אותו הוא נוהג לחסוך באופן מחושב במקום לבזבז על גלידה.
זה ספר מקסים, נבון ומלא הומור על אחאוּת ואמנות, על ילדוּת והתבגרות, ועל מה הופך משהו לאוצר.


ואז יש את התגליות הויזואליות.
באותם חיפושים שלאחר הצפיה הראשונה בעלילותיו של סטיב זיסוּ, נתקלתי בתמונה שווס אנדרסון ציין כאהוּבה עליו במיוחד.
התמונה צויירה סביב 1550. ואיכשהו הנער בתמונה, עם המבט האדיש בהתרסה, וצבעי השחור-לבן על כנגד הירוק המרהיב, נראים כולם כאילו היו משתלבים יופי בכל אחד מהסרטים שלו.
וכך חוזרים אל שורש הפליאה: האם התמונה מראש הדהדת קונספט אסתטי שכבר קיים ביוצר, או שיש בו היכולת לקחת מתוך התמונה את המהות עצמה, ולהציג אותה בסרטיו דרך תמונות אחרות?

נדמה לי שהתשובה ברורה יותר במקרה של התמונה השניה.
בהזדמנויות שונות ווס אנדרסון ציין כי אחד הצלמים שהשפיעו עליו רבות הוא Jacques-Henri Lartigue.
האיש בתמונה הוא אחיו של הצלם. בתנוחתו, במבע שעל פניו, באדישות שבה הוא ישוּב בסירתו הקטנה, הוא נראה בדיוק כמו סטיב זיסוּ כפי שמגלם אותו ביל מאריי.
מסתמן שלא במקרה.
לאיש קראו מוריס לאר'טיג, או כפי שכולם כינו אותו, זיסוּ. הוא היה הרפתקן שניסה לעוף, והסירה עשויית הצמיג בתמונה היא פרי המצאתו.


וכך אני ממשיכה להתגלגל.
אוסף הקרייטריון הוא אוסף של הוצאות מחודשות של סרטים, באיכות גבוהה במיוחד.
רוב סרטיו של ווס אנדרסון זכו להכלל באוסף עד כה, ובכתיבת הרשומה הזו, שם חיפשתי מחדש את האיור של העטיפה שצורף למעלה. בנוסף לה, מצאתי שם גם המלצות מתוך האוסף לפי קטגוריות.
וכך נוספו עוד שני סרטים לעץ האסוציאטיבי שלי. יותר פרקטית, הם גם נוספו לרשימת המשאלות של באמאזון (אם כי לא בהוצאה הזו, כל סרט שלהם עולה הון תועפות).


שלושת קוראיי, האם משהו מכל אלו עורר בכם אסוציאציות לדברים שראיתם ואהבתם? אשמח אם תשתפו!

יום שבת, 9 במרץ 2013

כפולות של שבע

לפני כחודש שמעתי על כך שיצא סרט דוקומנטרי חדש. לכשלעצמו, לא דבר חריג.
המעניין בסרט הספציפי הזה הוא שהוא חלק מסדרה של סרטים, וכבר למעלה מחמישים שנה יוצא אחד חדש כל תקופה קבועה.
אחת לשבע שנים.
כשנוצר הסרט הראשון (אשר צולם ב-1964), אף אחד לא שיער שהוא יהפוך לכזה מפעל חיים, במובן הכי מילולי של הביטוי:

סרט התעודה אוסף קבוצה של ילדים אנגלים בני 7 ומראיין שוחח עמם: מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים, מה הם חלומותיהם, שאיפותיהם לעתיד, מה דעתם על הנושאים הבוערים של התקופה.
ואז אחרי שבע שנים, חזרו לראות את הילדים הללו שוב פעם, הפעם כנערים ונערות. 
ובמאי הסרט (שעם השנים גם הפך לבמאי הוליוודי מפורסם) המשיך להתדפק על דלתם אחת לשבע שנים, כדי לראות מה קורה ומה נשמע.
מאחורי כל התרגיל היתה אמירה לא-מוסווה-בכלל: מי שתגדל להיות בעתיד, נקבע במידה רבה על ידי הרקע ממנו אתה בא. כפי שאומר ביטוי ישן:
תראה לי מי הילד עד גיל 7 - ואני אראה לך מי יהיה האיש שיגדל.

זה מוזר, איך לפעמים המציאות  מלמדת אותך דברים שלא שיערת שתגלה.
כן, הסדרה גילתה שחברת המעמדות עדיין חיה ובועטת. אבל על הדרך, היא התגלגלה להציג כמה אמיתות הרבה יותר חשובות.
כפי שיודעים היטב שלושת קוראיי, התקופה הנוכחית מרובה בחיבוטי נפש (אם כי, תכלס, לא שאני יכולה להצביע על איזושהי תקופה בעבר שלא היתה מלווה בחיבוטי נפש). 
מה שכן השתנה ביחס לעבר הוא איזושהי מודעות שהחלה לחלחל בשנים האחרונות, שלא הכל זה נטו אני, וחלק זה פונקציה של פשוט להיות בת אנוש:
הרי, קל לנו לראות התפתחות פיזיולוגית כשהיא קורית מול עיננו. תינוקות גדלים והופכים לילדים, ואלו בתורם מתבגרים והופכים למבוגרים, אשר בבוא העת מזקינים.
אבל המחשבה הקשה יותר לעיכול היא, שיחד עם ההתפתחות הפיזיולוגית יש דפוסים של מחשבות, או הלך רוח שגם הם נלווים לגיל.
נגיד, תחילת שנות העשרים. אני חושבת שלקח לי כמה שנים טובות לעבד את התדהמה בהכרה שזו לא רק אני שהייתי מלאה במתח ובלבול ותחושת אבדן בתקופה שנטען עליה כי היא אמורה להיות "היפה בחיי".
וגם עכשיו, בשנות השלושים: כל כך הרבה דברים שחשבתי שיהיו פּתוּרים ובּרוּרים בשלב הזה עדיין לוטים בערפל, ובמיוחד הדברים אמורים בתחושת שייכות מקצועית וחברתית.
וזה רק כשאני מרימה את מבטי מעבר לפּוּפּיק שלי שאני שמה לב שאני לא שם לבד.

אז אם לחזור לסדרת הסרטים התיעודית, ראיתי בעבר בטלוויזיה סרט או שניים מהסדרה. 
אבל הפעם כששמעתי על הסרט החדש חשבתי שאני ארוויח מהתבוננות בסרטים הללו החל מההתחלה, כי עכשיו הייתי מסוגלת לראות משהו שפשוט הייתי צעירה מכדי לראות בעבר.
בנוסף לכל הדברים האחרים (כמו ההשפעה של מעמד ושינויים חברתיים), כעת היתה בי את היכולת להבחין גם במה שהוא חלק מההתבגרות עצמה.
רכשתי את מארז ה-DVD של כל הסרטים עד גיל 49 כולל (גיל 56 נמכר בנפרד, אצפה בו בבוא העת כשהמחיר ירד).
ואני מודה, שעד כמה שעניינו אותי הסרטים המוקדמים, היו שניים שסקרנו אותי במיוחד: גיל 35 (בהיותי בת 33 וחצי...) ומה צופן העתיד קצת הלאה, בגיל 42. 

כמובן, כמובן, כמובן, צריך לסייג. לא נולדתי ב-1957, לא גדלתי באנגליה.
הנשים מן המעמד הנמוך שמצולמות בסדרה חוות על בשרן את מהפיכות השחרור: בזמן אמת הן מציינות בפליאה עד כמה הן יכולות לבחור להיות גרושות חד הוריות, בעוד אמהותיהן לא יכלו להעז.
כמו כן, אופציות החינוך הפרטי העילי מעולם לא היו רלוונטיות לי כילדה (אם כי כאם לבן צעיר כאן במדינה עם חינוך ציבורי לא משהו, הן הופכות רלוונטיות יותר ויותר).
ובעיקר - זו אשליה לחשוב שתקציר של רבע שעה ערוּכה למשעי פעם בשבע שנים תתן למישהו תיאור מלא וממצה של חייו של אדם.
אבל אחרי שסייגתי, אני אחזור להרהורים שעלו בי בעקבות הסדרה, אשר תוייגה כניסוי סוציולוגי מהחשובים ביותר שנערכו אי פעם.

נדמה לי שהדבר המיידי ביותר הוא החיפוש אחר תשובות בכל הנוגע לאושר. אתה מתבונן בהם ורוצה נואשות לפענח, בעוד חייהם מתגלגלים לפניך:
מה הופך אנשים למאושרים בחייהם? האם זה משהו שנקבע מראש? האם אושר הוא גם עניין של גיל?
אין תשובה אחת, אבל יש תובנות.
למשל, נראה שיצירת תא משפחתי חם תורם לאושר יותר מכל דבר אחר: זוגיות טובה נוטה למלא בורות, וילדים מביאים איתם החלמה ותחושת שלמות שמתעלה מעבר לקשיי היומיום.
אנשים אכן שואבים סיפוק מעבודה או קריירה, והיכולת להיות אדם יצרני היא מרכזית לדימוי העצמי. אבל איכשהו, ככל שחולף הזמן המקום שממלאת המשפחה (או החוסר המורגש בהיעדרה) רק הולך וגדל.

עבורי לפחות, זו לא אמת קלה לעיכול, בתור מישהי שהקדישה את שנות העשרים לבניית עולמה כאינדיבידואל.
אמת, זכיתי בזוגיות נהדרת (עניין שאישית אני מחשיבה הרבה יותר כמזל מאשר כמשהו שעשיתי במו ידיי). אבל באופן שלא חורג מהנורמות התרבותיות סביבי, היה חשוב לי להגשים את עצמי.
מעבר לכך, חווית המשפחה האישית שלי השפיעה מאוד על הערכתי את רמת הסיפוק שמשפחה יכולה להעניק.  
כך שבמשך זמן רב חוויתי אמירות על הגשמה עצמית דרך ילוּדה כמסרסות, ולקח הרבה מאוד זמן עד שיכולתי לדמיין ילדים כחלק מעולמי.
אז האם שגיתי בהמתנה עם משפחה עד שנות השלושים המוקדמות? ומצד שני, האם הייתי בכלל מסוגלת לבחור אחרת?
מאחר וכל תובנה שלי כיום היא גם תוצר של כל הדברים שעשיתי בעבר ולכן אין הגיון בהסתכלות אחורה.
העניין האמיתי כאן הוא סביב הבחירות שעוד יש בידי לעשות, והאופן שבו אני מתנהלת בחיי היום יום.

מסר נוסף שרק מתחזק עם השנים הוא: לא תוכל באמת לברוח ממי שהנך.
אולי הגלעין לא נחשף במלואו בגיל 7 אלא רק קצת יותר מאוחר, אבל הוא ללא ספק שם. לא כאבן פינה שקטה אלא כפצצה מתקתקת, מהסוג שימשיך להשפיע עליך תמיד.
חלק מהדברים ניתן ללטש בקצוות: אנשים מתגברים על ביישנותם וקצת יוצאים מקליפתם, או מפתחים רוך ומודעות עצמית שאולי לא היו שם בעבר.
ההתחבטות בשאלה מה ניתן לשנות ומה צריך פשוט לקבל היא כמובן לא חדשה, אבל התשובה שמציע תיעוד הזמן היא:
כמיטב יכולתך, אתה משנה בך את מה שעוזר לך לחיות טוב יותר עם האנשים סביבך.
נכון, לפעמים זה גם אומר לשנות את האנשים סביבך (כמו כשמדובר בזוגיות שמתפרקת או במקום מגורים לא מתאים).
אבל זה אף פעם לא הדבר היחיד שמשתנה, ותמיד מעורבת גם מידה של הסתגלות עצמית.

אחד הדברים המרשימים ביותר שעולים באופן חוזר ונשנה הוא הסיפוק הבלתי רגיל שאנשים שואבים מנתינה.
תחשבו על זה: 14 ילדים אקראיים, מרקע כלכלי וחברתי לגמרי שונה, מה הסיכוי שארבעים שנה קדימה, כל כך הרבה מהם יהיו מעורבים בנתינה?
אחת הפכה בשלב מאוחר בחייה לעובדת סוציאלית התומכת באנשים שחוו אבדן. אחר וזוגתו הפכו למשפחת אומנה. שלישי הפך למורה לילדים מרקע נחשל, רביעית ספרנית ילדים באיזור מצוקה, חמישי הקים קרן צדקה לסיוע שיקום בולגריה, ההוא הפך לנציג שירות קהילתי...
אני מאוד מזדהה עם הדחף הזה. בחודשים האחרונים ניסיתי להתנדב באפיקים שונים, ואני עדיין מרגישה שלא מצאתי את זה, משהו שאני באמת תורמת בו למישהו.
אני שואבת עידוד מהמחשבה שאנשים אולי לא מוצאים את ייעוד הנתינה שלהם מהר, אבל כל עוד הם מחפשים, רובם מוצאים אותו.

אז מה המסקנה? האם בכלל יש מסקנה?
מצד אחד, לא מדובר בסיפור. הרי אלו חיים של אנשים, והם כולם (למרבה השמחה) בחיים, פחות או יותר בריאים. ומצד שני, כן, יש מסקנות:
אם היית עני כילד, לא בהכרח תהיה עני כמבוגר, אבל ככל הנראה, לא תזכה לרכוש הון תרבותי או חברתי.
בתחילת שנות העשרים שלך, כנראה תהיה מבולבל.
אתה תעמיד פנים כלפי חוץ שאתה יודע מי אתה ומה אתה, משוכנע שכולם כבר פתרו את הבעיות שמציקות לך. בסוף שנות העשרים לפחות חלק מהדברים כבר לא יהיו העמדת פנים.
בשנות השלושים שלך, תהיה בטוח שמה שאתה עכשיו הוא מה שתמיד תהיה. שאתה "מוכן", שיצאת מהתנור כמבוגר. ובאותו הזמן, אתה תתמרד כנגד המחשבה הזו:
לא את כל הדברים תאהב, ותתחיל לתהות מה בחיים שלך עוד תוכל לשנות, והאם מעכשיו הם פשוט ימשיכו להיות כפי שהם. אם לשפוט על פי עדויות, נראה שדי הרבה הוא עדיין בר שינוי.

בתחילת שנות הארבעים תתחיל להרהר יותר במה השגת ומה לא, וכל מיני דברים שאולי היו ברורים (כמו זוגיות ועבודה) יראו פחות ברורים.
אולי באמת צריך לשנות אותם, ואולי לא, אבל בכל מקרה התהיות יעלו.
בנוסף, תשמחו אולי לשמוע שבניגוד למה שמספרות הפרסומות בטלוויזיה, כנראה שהתקופה בה אנשים הכי יפים היא סביב תחילת שנות הארבעים.
מוזר, אני יודעת (כי התרגלתי לחשוב שיותר צעיר = יותר טוב), אבל המצלמה במקרה הזה לא משקרת.
בסוף שנות הארבעים תשקע ההכרה שכנראה הגעת פחות או יותר לאן שהיית אמור להגיע, בין אם מדובר במשפחה שיש לך, באופי העבודה שלך, במי שאתה.
זה אולי נשמע קשה להכיר בכך, ואנשים אכן מוצאים את ההתמודדות הזו קשה. אבל זה לא הכל בשורות רעות:
אנשים מוצאים את המקום שלהם, והחיפוש המתמשך בכל השנים שקדמו לא מותיר אותם עם כלום, להיפך.
גם האנשים שהתקשו עם תעסוקה, גם האנשים שהתקשו עם משפחה, גם האנשים שהתקשו עם מקומם בחברה. 
אני מוצאת את התובנה הזו מאוד מנחמת.

יום שני, 5 בנובמבר 2012

בערך דקה

לפעמים, כדי לתת משנה תוקף לשטויות שאני פולטת, אני מתרה באצבעי כלפי מבטו הספקני של בן זוגי:
"מדע, צימו", אני מזכירה לו, "הוא נר לרגליי".
אבל זה באמת ככה.
יותר משזו בחירה רציונלית, אני מוקסמת מהרעיון שאפשר להסביר תופעות, גדולות כזניחות, ולדעת שההסבר הוא לפחות קצת נכון, כי ניתן להדגים קשר אמפירי של מִתאם.
אשלייה של בטחון בעולם הפכפך, זה מה שזה.

כחלק מתפיסת עולם זו, החל מבערך אמצע שנות ה-20 שלי התחלתי לחבב זן מסויים של ספרי עזרה עצמית.
מן הסתם, כל מה שהוא מיסטי והוליסטי ומרחף לא מצא חן בעיניי בכלל, אבל אהבתי את אלו הפרקטיים. האמנתי אז כי לתקן דפוסים בלתי רצויים של מחשבה או התנהגות לא שונה במאום מלתקן מכשיר מקולקל.
פשוט צריך לדעת איך.
ועל כן, אם מישהו מציג שיטה שלכל הפחות זכתה להצלחה רבה (ועל כן ניתן לה תיקוף סטטיסטי) ולפעמים אף מגדיל ומציג מחקרים מדעיים שתומכים בעצה כזו או אחרת - אדרבא, אני מוכנה להקשיב.

מאז חלפו מספר שנים.
מספרי העזרה העצמית רכשתי מגוון כלים מועילים. בחלוף הזמן גם הפכתי נינוחה יותר בעורי משהייתי. 
בעוד המדע עודנו נר לרגליי, אני מטילה יותר ספק ביכולתו של אדם לשרש מתוכו דפוסים מסויימים, ונלהבת פחות מספרי עזרה עצמית.
לכל הפחות, אני יודעת ששינוי אמיתי דורש תשומת לב ומודעות, ואיננו קורה מהיום למחר. 
היות שכך, כשראיתי בשעתו את הפרסומים ברכבת התחתית המכריזים על ספר עזרה עצמית חדש בשם: "59 שניות", בזתי לו מן היסוד.
שרלטן הוא מבין שמות התואר המעודנים יותר שאצמיד למישהו שמוכר לקהל טכניקות לשנות את חייהם תוך דקה.

אני לא יודעת אם תוכלו להזדהות עם המקום הזה, שבו אתם מרגישים מבפנים שאתם רוצים, אבל לא בדיוק יודעים מה אתם רוצים? 
הכוונה לא לחפץ, אלא לרעיון, למהות. שכאילו תדלק נורה איפהשהו ותרגישו שהנה, עכשיו כבר אין בפנים קונפליקט.
זה בסדר אם אתם לא מזדהים. אני עצמי מוצאת את עצמי במקום הזה בדרך כלל בשדות תעופה.
אני תולה מבט בערימות המגזינים מתוך תקווה למצוא את הדבר הזה שאני מחפשת. לפעמים אני קונה מגזין כזה או אחר, אבל תמיד יודעת בפנים שהתשובה לא שם.

בכל אופן, לפני כשבועיים מצאתי את עצמי שקועה בהרהורים, בחנות יד שניה. מתוך הרגל, תליתי מבט במדפי הספרים.
זאת למרות שאם יש משהו שאני מאוד משתדלת להגמל ממנו בימים אלו, זה לחפש תשובות בדברי דפוס.
והספר הזה, "59 שניות", הציץ אלי מתוך המדף, כאילו במתכוון לועג לי על חיפושי.
לקחתי אותו בידי מתוך כוונה ללעוג לו בחזרה.
להפתעתי גיליתי ששגיתי.
הסיפור שהוביל לשם האומלל של הספר הוא כדלקמן: יום אחד, ישב מחבר הספר לארוחת צהריים עם ידידתו סופי.
באותה ארוחת צהריים סיפרה לו ידידתו כי רכשה ספר עזרה עצמית, ושאלה לדעתו.
הסופר, פרופסור בפסיכולוגיה בעצמו, אמר לה שהוא חשדן ביותר כלפי ספרי עזרה עצמית, כי אלו לא פעם מטיפים עצות על בסיס רעיונות שהופרכו באופן חוזר ונשנה בניסויים התנהגותיים.
היא שאלה אותו, לפיכך, האם יש לו תובנות מניסויים בפסיכולוגיה שנותנים כלים פרקטיים לאנשים בחיי היומיום לשפר את חייהם.

עכשיו סופי, כך מתאר אותה המחבר, היא עובדת בכירה בחברת ייעוץ.
וכך, בעוד הוא החל לענות על שאלתה, היא קטעה אותו באיזשהו שלב, ואמרה לו שהיא מצטערת, אבל היא ואנשים שכמותה פשוט עסוקים מדי בשביל לשמוע את כל הבבל"ת.
כן, סופי היא ככל הנראה יועצת מהסוג הזה.
אז כשהוא שאל אותה כמה זמן יש לו, היא ענתה (באיזו מידה של זחיחות עצמית, אני יכולה רק לשער): "בערך דקה".

מחבר הספר נענה לאתגר. הוא הלך וסרק המוני  מאמרי מחקר (הביבליוגרפיה בסוף מכילה כמה מאות, ואלו רק המאמרים שזכו להיות מצוטטים), על מנת לזקק מהם ייעוץ עבור האדם מן הרחוב.
למותר לציין, האיבה שחשתי כלפי הספר קודם לכן נמוגה, משהסתבר שהמדע הוא גם נר לרגליו.
והספר אכן מלא וגדוש אנקדוטות מדעיות (עם הפניה נאותה), כמו גם תמצות שלהן למעשים.
במיוחד אציין לטובה את כשרונו החריג של הסופר לסכם ולזקק. נדיר מאוד להתקל בכתיבה עם כל כך מעט מלים מיותרות.

הספר עוסק במגוון נושאים: החל באושר, יכולת שכנוע ומוטיבציה, וכלה במערכות יחסים, יצירתיות ומשיכה מינית.
מטבע הדברים, יש בכל נושא מספיק בשר, אבל אין מה לצפות מספר בן 300 עמוד לחשוף את כל סודות הדינמיקה האנושית.
מה שהוא ללא ספק אינו טוען הוא שביצוע ההמלצות בפועל יקח 59 שניות, אלא רק שאת העצות ניתן למסור מהר ובתמצות.

מצאתי את הספר מעורר מחשבה. הוא לא פתר לי שום קונפליקט, ולפחות חלק מהדברים כבר ידעתי קודם.
אבל הוא גדוש בכלים פרקטיים, וגורם לך להרהר באופן רחב יותר בדברים הקטנים שאפשר לעשות על מנת לשפר את החיים.
בסיומו, הוא מזקק את דבריו לעשר עצות, כולן על בסיס מחקר מדעי שצוטט קודם לכן. הוא מדד זמנים כך שלו היה מייעץ את העצות האלו למישהו בשיחה, זה היה לוקח לו בערך דקה. סופי יכולה להיות מרוצה.
הנה שלוש עצות שבחרתי להביא מתוך העשירייה:

1. לפתח גישה של הכרת תודה:
הוכח כי כשאנשים עושים רשימה של 3 דברים בחייהם עליהם הם מכירים תודה, או לחילופין, 3 אירועים בשבוע האחרון שנתממשו באופן חיובי במיוחד, יש לכך השלכות על רמות האושר גם חודש אחר כך. לאורך זמן, גישה כזו משפיעה לא רק רמת האושר, אלא גם על אופטימיות לגבי העתיד וגם על הבריאות הפיזית.

2. דמיינו את עצמכם עושים, לא משיגים:
בניגוד לעצות שמחלקים ספרי עזרה עצמית מסויימים, לדמיין את "העתיד המושלם" לא הוכח כצעד שעוזר לקדם מעשים לקראת אותם יעדים. (מצד שני, דווקא כן הוכח שזה משפר את מצב הרוח).
לעומת זאת, לאנשים שמדמיינים את עצמם נוקטים בצעדים הקונקרטיים הדרושים כדי להגשים את מטרה, יש סיכוי גבוה הרבה יותר להגשים אותה.
טכניקה ספציפית שהוכחה כיעילה במיוחד היא לאמץ זווית ראייה בגוף שלישי: ישנם מחקרים שמראים כי אלו שמדמיינים את עצמם "מבחוץ" מצליחים בהשגת מטרות בכ- 20% מאלו שמאמצים זווית ראיה בגוף ראשון.
[אבל אל תתפסו למספרים. באופן כללי, עוד עצה טובה לחיים, הפעם ממני: היו חשדניים תמיד כלפי מספרים קונקרטיים במחקרים מעין אלו]

3. חישבו על המורשת שתותירו אחריכם:
דמיין במשך דקה חבר קרוב נושא דברים לזכרך בהלוויתך, ומתמקד במורשת האישית והמקצועית שהותרת אחריך.
מחקרים הראו שהתרגיל הזה עוזר לאנשים לזהות את המצפן הפנימי שלהם ואת מטרותיהם ארוכות הטווח, והוא גורם להערכה מחדש של איפה נמצאים ביחד להשגת אותן מטרות.

אני עצמי, בשונה מסופי, דווקא מאוד שמחה לשמוע על מחקר מדעי בענפי פסיכולוגיה והתנהגות אנושית.
אם אתם קצת כמוני, מלבד הספר, אני יכולה להמליץ (עבור אותם רגעים ריקים וחסרי מעש, אחרי שכבר ריפרשתם עשר פעמים את האתר החביב עליכם) על אתר המדע היומי.
נכון, חלק מהמחקרים שמדווחים שם גילו פעם נוספת שאנשים שיושבים הרבה על ספה גם אוכלים הרבה עוגיות.
אבל יש שם גם ניצוצות קטנים, שמאירים לרגע פינות חבויות של הקופסא השחורה שהיא אנחנו.

יום שבת, 20 באוקטובר 2012

כמה רעות מידותייך?

מדי פעם אני קוראת ספרים.
למעשה זהו שקר, כבר שנים לא קראתי כמעט ספרים. 
בשנים האחרונות, רוב קריאתי התמקדה בהררי ספרות מקצועית. החדווה בלקרוא, סתם ככה לשם פתיחת צוהר לעולם אחר, שחקה ונתמסמסה.
לכן עד שאני כבר קוראת ספר, ועל אחת כמה וכמה נהנית ממנו, אין בכוונתי לכתוב עליו ניתוח ביקורתי מייגע.

את "שבע מידות רעות" של מאיה ערד אני מתכוונת לקרוא מזה מספר שנים, ותמיד לא יצא.
או ששכחתי לקנות, או שלא הספקתי לשאול, או שלא היה בחנות ספרים, והזמן, והחשק...בקיצור, עברו חמש שנים מאז הוא יצא לאור.
בסוכות, סוף סוף, התכרבלתי איתו על הספה. עבר למעלה משבוע מאז, ועודני הופכת בו, באצבעותיי ובראשי, בהנאה גדולה.

כפי שמבארת הכריכה: "ארבעה מועמדים, שלושה אמריקאים וישראלי אחד, מתחרים על משרה באוניברסיטה אמריקאית מובילה. אחד יסודי אך איטי, שני מבריק אך שחצן, שלישית נעימה אך חסרת בטחון, והרביעית יודעת הכל.
מי יצליח לגבור על האחרים ולזכות במשרה?"

כפי שמתחוור מהר מאוד ברגע שמתחילים לקרוא את הספר, זו אינה השאלה כלל. 

ראשית, עוד לפני שאני אגיד משהו על ה"מה", ראוי לתת מקום של כבוד ל"איך". המבנה של הספר מדוקדק ומהודק. ובעיקר - הוא כתוב בעברית מרהיבה. העלילה עצמה ממוקמת מחוץ למרחב התרבותי של ישראל, והכתיבה היא בגוף ראשון את מחשבותיהם של שלל דמויות, רובן אינן ישראליות. בסיטואציה כזו לרוב נוטה לעלות דיסוננס מעייף בין הכתיבה בעברית לבין האותנטיות של הדמויות.  כאן, מצד אחד הכתיבה משקפת את המציאות הזו באופן אותנטי לרמה שקל לדמיין אותה כתרגום קולח של ספר שמראש נכתב באנגלית. ומצד שני, איזו עברית נעימה! 
נשים זקנות וכּמוּשות יושבות בבתי הקפה, הסבתא מטליאה שמכות טלאים.
בינות כל המלים כולן הפתיע אותי במיוחד שם תואר שחזר פעמיים-שלוש במהלך הספר: בני נוער זבלגנים.
מלה נהדרת, מיד מעלה אסוציאציות של לכלוך ובלאגן. לא שמעתי אותה מעודי, והייתי משוכנעת שהיא המצאה מוצלחת של הסופרת. למרבה הצער, בירור נוסף העלה שמדובר במלה קיימת, אך למרבה התמיהה משמעותה הוא "אדם שעיניו מרבות לדמוע". ללא ספק תיאור פחות מוצלח של תעוקתם של מתבגרים, אבל לא נורא, למדנו משהו חדש.

כסטודנטית, לא עצרתי אף פעם לחשוב איך בעצם נראית האקדמיה מהזווית של אלו הפועלים בה. והרי בשביל מה לעצור ולחשוב, זה ברור לעין כל:
פרופסורים חייבים במעט שעות הוראה. את יתר הזמן הם מבלים בלחקור.
מאחר ומחקר איננו פעילות אינטנסיבית, זה מותיר להם שפע של פנאי: לשוחח עם סטודנטים, לשחות בבריכה, לאזן בין מחוייבויות משפחתיות למקצועיות. כמו כן יש קביעות, ושנת שבתון אחת ל-7 שנים. עבודה מצויינת.
כל הצדדים המנהלתיים, הניהוליים, הקרייריסטיים, עדיין לא הרימו את ראשם.
"בשביל קריירה אקדמית צריך מרפקים", הטעים אחד הפרופסורים שלי, בעוד אחת מהשיחות ליד המעלית. הוא החווה עם ידיו, ואני הנהנתי בהבנה.
אבל לא יכולתי להבין אז.

בימים אלו, של חיבוטי נפש מקצועיים ואחרים, יש נחמה קטנה אך נוצצת בבטחון בידיעה הפנימית שלפחות דבר אחד בחרתי נכון עבורי, כשלא נשארתי באקדמיה.
לא הייתי צריכה את מאיה ערד בשביל לדעת שלא מתאים לי לשבת ספונה במשרד ולייצר מאמרים על בעיות איזוטריות שאין לדעת אם מישהו אי פעם יקרא.
וכך, עת סגרתי את התואר השני בהקלה גדולה, ידעתי שמכאן משהו חדש מתחיל. המאמר שכתבתי עם המנחה לא התקבל לכנס אליו שלחנו אותו: ביקורת אחד משלושת השופטים היתה קנטרנית מאוד. על אף שהביקורת היתה בעילום שם, זהות הכותב היתה ידועה למנחה: "זה לא את, יש לו משהו נגדי".
כל העניין נשמע לי כקוריוז לא מעניין, וויתרתי מראש על נסיונות לשיפוץ המאמר לטובת התחלת חיים חדשים מחוץ לאקדמיה.

ברבות השנים, עדויות ממקור ראשון מטעם חברי שדבקים במסלול לימדו אותי רבות על הפער בין מה שראיתי כסטודנטית והחיים האמיתיים.
המירוץ לדוקטורט, לפרסומים, לפוסט, למשרות. אי הודאות, החיים תוך כדי תנועה ממקום למקום.
כמובן, קריירה במגזר הפרטי נושאת עמה סל של צרות משל עצמה. לפעמים, (ועל אחת כמה וכמה מהרגע שהקריירה מתבססת במקום ספציפי), הצרות עשויות להיות די דומות לאלו של קריירה אקדמאית.
אבל לעת עתה, הצרות של הדמויות בספר נראו שונות מאוד מאלו שלי, ושמחתי מאוד על ההזדמנות לשכוח קצת את שלי, ולהתעמק בשלהן.

הדמויות הראשיות בספר כוללות את המועמדים למשרה ואת חברי הסגל בחוג הרלוונטי המעורבים בבחירת המועמד. באופן גורף למדי, אף אחת מהן אינה מאושרת.
על אף שהקורא זוכה כל פעם לראות את השתלשלות העניינים מנקודת מבטה של כל אחת מהדמויות, זו אינה זווית ראיה חומלת במיוחד. הדמויות מאופיינות על ידי שבע המידות הרעות: אצל אחד זו איטיות, אצל אחרת זו השנאה, וישנן גם הבטלה, הבורות, כפיות הטובה, הקנאה והחמדנות.
יש משהו מפתה עד מאוד בדמויות הללו. מחד, הן אינן שטוחות. יש לכל אחת עולם פנימי מלא משל עצמה. מאידך, כל אחת מהן מונעת בראש ובראשונה מתוך אחת מהמידות הרעות, לפעמים שתיים. הניגוד הזה מאפשר לך, הקורא, להרגיש טוב עם עצמך, בעודך שופט אותן מן הצד ומגחך בהקלה: "אני אינני כזה".

קראתי דיעות שנרתעו מהנבזיות הזו, וגרסו שהסופרת, בפשטות, שונאת את הדמויות שלה, אחת אחת.
נדמה כי היא, ודרכה גם הקוראים, מתפלשים בהנאה בסבלן של דמויות מסויימות, ובראשן זו של דאג פישר:
פרופסור עצל, קמצן, שרואה בנשים חפצים ומופתע תמידית מכך שהוא נדרש לנהוג אחרת. הוא נדון להתאכזב שוב ושוב ושוב מההתנגשות בין ערכיו למציאות, ומתבוסס בתחושות קיפוח. דומה שהדמות הזו ספציפית מאופיינת לא רק במידה הרעה האחת שהוצמדה לה (זו של הבורות), כי אם בכל המידות כולן.
לכשלעצמי, דווקא מצאתי בספר אהדה לדמויות, שהועמדה לרשותן כל עוד עמדו במבחן אחד: הכרה בחולשותיהן.
כל עוד ממשיכות הדמויות לעשות את מה שעשו מעולם - הן ממשיכות לסבול. אבל אלו מהן שמתעלות מעל הדפוסים שמנהלים אותן ורואות אותן נכוחה, זוכות לצעוד במסלול אחד, הוגן יותר. יש להן ישועה.

לא לחינם הדמויות שזוכות לחבל ההצלה הזה הן אלו שמאופיינות במידות הרעות שהכי קל להזדהות איתן: האיטיות והקנאה.
בסופו של יום, מי מאיתנו לא התבחבש בחייו עם משימות כאלו או אחרות?
מי לא הרגיש שהוא מבזבז את זמנו בעוד אחרים שועטים קדימה?
והקנאה?
בחיי, כשקראתי את החלק הזה, חשבתי שאין מנוס מהמסקנה שבצעירותי מאיה ערד התחבאה אצלי בחדר מאחורי ארון הבגדים.
האובססיה הזו, עם מי שהוא "טוב", ומי שהוא "טוב יותר". מה זה אומר להיות "טוב", וההכרה הכואבת שתמיד, אבל תמיד, ימצא מישהו שהוא יותר "טוב" ממך.

בזכות התובנה הזו מצאתי עניין בספר מעבר למסגרת העלילה. כי בימים אלו, השאלה עד כמה אדם יכול לברוח ממה שהוא לא נותנת לי מנוח.
אין שום דבר בהיאחזות בחולשות שלך שאופייני רק לאקדמיה. זה אנושי, וזה בכל מקום.
כבר איבדתי את מניין הפעמים שרציתי בכל מאודי להפוך לאחרת ממה שאני. שראיתי את הטוב באנשים אחרים ורציתי להיות יותר כמותם, ופחות כמותי.
אבל עד איפה אפשר למתוח את הגבול הזה? עד כמה אדם באמת יכול לשנות את עצמו?

לקח לי נצח לסיים לכתוב את הרשומה הזו, והיא מסתיימת שונה מאוד ממה שחשבתי בהתחלה שיצא:
כי ערב אחד גיליתי, באיחור לא אלגנטי של כמעט שלושה חודשים, שאיש אקדמיה ואדם אותו חיבבתי והוקרתי מאוד, נפטר.
לא היה בינו ובין הדמויות בספר דבר; הוא היה איש אהוד עד מאוד ומשופע במידות טובות: נדיבות, צנעת דרך, יושר, חריצות, הגינות וטוב לב.
לא ראיתיו או שוחחתי עמו למעלה מתריסר שנים, הוא לא היווה חלק מהיומיום שלי בשום צורה.
ועם זאת, היה ברור לי שהעולם, העולם שלי, כולל אותו. במחשבתי תמיד היה אדם שאשמח מאוד לפגוש שוב, כך במקרה, ברחובות עירי.
בסדר, אז זה אולי לא קרה כבר זמן מה, אבל זה יקרה, ונוכל להתעדכן מה נשמע ואיך הולך ולצחוק חזרה על ימים עברו.
ופתאום הידיעה הזו, שאין ולא תהיה פגישה מקרית כזו, כי  הוא נפטר. המלה Deceased מופיעה לצד שמו.
ועכשיו, לא משנה כמה ואיפה אחפש, לו הייתי רוצה לראותו פעם נוספת - אי אפשר. זהו, הוא איננו עוד.
מה זאת אומרת שאני לא יכולה לראות אותו יותר אף פעם? איך זה יכול להיות? איך זה בכלל הגיוני?
וגם, הוא בכלל לא היה כזה מבוגר. לא, משהו כאן לא בסדר, חלה כאן טעות, טעות גדולה!

חשתי צער גדול על לכתו.
מה ענייני בדמויותיה האומללות של מאיה ערד, על שלל מידותיהן הרעות, כשאיש כזה נפטר?
במשך כשבוע, הייתי עסוקה בדליית זכרונותי ממנו, כאלו שלא הפכתי בהם שנים.
בעודי מעלה אותם, כעלמה שונה מאוד משהייתי באותה העת, ראיתי עד כמה היה האיש מיוחד, באופן שפשוט לא יכולתי להעריך בצעירותי.

ובכך בסופו של דבר מתמצה העניין. הכרה במידותיך הרעות זה דבר אחד: שיעור בענווה, הזדמנות לשיפור, פתח לחיים טובים יותר.
אבל להכחיד אותן, להפוך אותן למידות טובות, להפוך באמת ובתמים למשהו אחר.
האם את זה ניתן אי פעם להשיג?