לעשות שולם עם הזכרונות

יש אנשים שבאים ממשפחות נורא בריאות.
הם אומרים דברים כמו: "תראי, זה לא שלא היו חיכוכים בגיל ההתבגרות. אבל היום אמא שלי היא האדם הכי קרוב לי."
הם מדברים הרבה עם ההורים בטלפון, נפגשים, מתייעצים. חוגגים יחדיו, צוחקים יחדיו, אוהבים יחדיו. הם מקיימים מערכות יחסים מהסוג שאני מקווה ומייחלת לו בעתיד עם ילדיי.

ואז יש את כל היתר.
בסקאלה הזו אמנם נופלים גם המקרים של הזנחה הורית פושעת והתעללות, אבל לא רק הם. הרוב המכריע, הדומם, מגיע מבתים עם אהבה, אך שבכל זאת, דברים חרקו וכאבו.

ואז אומרים על בית - הוא נורמטיבי, ואני לא מבינה מה זה אומר. כל משפחה עקוּמה בדרכה שלה, חוץ מאלו שהן באמת נורא בריאות.
אז נדמה לי, שהרשומה הזו היא בעיקר עבור אלו שבאו מבית נורמטיבי.

אני גדלתי בבית נורמטיבי, ועל כן אני לא מרבה לדבר על זה.

כי מה תגיד? הרי קודם כל, ובסופו של דבר, מתינוקת זעירה הפכתי תחת השגחתם, עזרתם והדרכתם של הורי לאדם בוגר, ויצאתי בסדר פלוס על פי כל קריטריון מקובל.
להוציא רפש יהיה להתעלם מכל הנתינה הזו, וזה לא משהו שאני מאמינה בו.
חוץ מזה, ממילא את מה שמעציב ומכווץ את הבטן אי אפשר באמת לתקן. נכון, אפשר להבין, אפשר להתמודד, אפשר לחפות מלמעלה.
וגם, באיזשהו שלב, לרוב עם ההורות, סוף סוף מבינים באמת: ההורים שלך הם בסך הכל זוג אנשים, עם כל המשא האישי שלהם מהבית, עם המגרעות שלהם, וגם - כל הטוּב שבהם.

בנוסף מגיעה ההבנה שכמו שלהם יש אופי ולא רק משא, כך גם לך: מה ששרוּט אצלי לא בהכרח היה נשרט אצל מישהו אחר, פשוט כי ככה זה.

כיום, הוריי ואני יחסית בקשר טוב, וחשוב לי להשקיע בו יותר מבעבר, על מנת לתת להם, לבּוּבּה ולתּוּתּון את הזכות המשותפת לקשר סבּאוּת.
הם סבא וסבתא אוהבים מאוד, אבל זה לפעם אחרת. שכן חוץ מהיותם הורים וסבים, הם גם אנשים. ויש להם, כמו לכל אחד אחר, יום הולדת.
ההורים שלי זכו להגיע לגיל שבו הם לא צריכים שום דבר.
יש להם כסף לקנות כל מה שבא להם, אבל בעיקר - לא בא להם. יש להם חפצים די צורכם.
גם בגזרת החוויות, היצע המתנות לא כל כך רלוונטי. לפני כחמש שנים הם רצו שניסע כולנו יחד כמשפחה, וזאת עשינו, וזה היה יופי.
באופן יותר כללי, גם חוויות הם רוכשים לעצמם. אם הם רוצים לנסוע או לעשות, הם מתכננים, נוסעים ועושים.
מה שהותיר אותי בשנם האחרונות עם השאלה: מה לתת להם ליום ההולדת???

השנה לא רציתי לא לתת כלום. רציתי לתת משהו. לא סתם משהו, משהו בעל ערך עבורם. או לפחות כזה עם פוטנציאל להיות לא סתמי.
חשבתי על הילדים שלי. חשבתי על טבעם של זכרונות. חשבתי על הבלוג הזה. חשבתי על ההרגשה שלי כשאני מרגישה שעשיתי משהו טוב עבור מישהו.
כשכועסים, קל לדלות זכרונות של כעס. כשאוהבים, קל לדלות זכרונות של אהבה. שמתם לב לזה?
אז החלטתי באופן אקטיבי לחפש ולדלות זכרונות של אהבה. להזכר במעשים, קטנים כגדולים, שהוריי עשו עבורי שהותירו בי את חותם אהבתם.
והחלטתי להעלות בכתב את הזכרונות הללו, ולתת אותם כמתנה.

אני אומרת מעשים קטנים כגדולים, אבל זה בעצם לא נכון.
הוריי האכילו אותי מדי יום, ועל אף זאת, קילוגרמים של אורז לא נחרתים בזיכרון כמו עוגת יום הולדת אהובה במיוחד.
הוריי רכשו עבורי בגדים, אבל אלף טריקואים לא נחרתים כמו סוודר שאמי סרגה לי בילדותי, תואם זעיר לסוודר משלה שחשבתי שהוא הכי יפה בעולם.

אם אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, אזי האהבה מצויה במעשים הקטנים.
הייתם חושבים, לפיכך, שלשבת ולערוך רשימה שכזו עבור אמא או עבור אבא יהיה דבר פשוט. מנסיון מצטבר של שתי הרשימות אני יכולה להעיד: זה לא.
מורכב להישיר מבט מחפש אל הזכרונות שלנו.
לפעמים, הכי בקלות יעלו אלו הכואבים. יחד איתם, יצופו דומים להם, שבכלל חשבתם ששכחתם, כי כמו שאמרנו - זכרונות של כעס צפים ביחד.
או אז מגיח זכרון מתוק או שניים ואתם מהר רושמים אותם, וסבורים שמכאן והלאה אתם על הכביש המהיר לנוסטלגיה חיובית.
אבל אסוציאציות פועלות בדרכן, ושוב עולים טעמים מרים. מתחוור שהעלאת זכרונות שכזו דומה לכרייה; מקמטים את המצח:
כל הימים הללו שחלפו כל כך מזמן, כל השעות שבהם - מה היה שם?
תנו לזה זמן, וכמו שבבי זהב בבבוץ השכחה, כך הם יצוצו. הם רחוקים אך מוכרים, צובטים בלב: באמת הייתי הילדה ההיא שנבהלה בוקר אחד כי שכחה להכין לגן ביצה קשה מקושטת?

אחרי שנכתבה הרשימה, הגיעה העת להעלות את הזכרונות על הדף. ואני רוצה לומר לכם: כתיבה שכזו היא מעשה של אומץ.
אתה פותח דלת בפני אדם אל הבפנוכו שלך ומודה בהכנעה: ככה הרגשתי. ככה המעשים שלך השפיעו עלי.
זה אולי פשוט יותר עם סוודר סרוג או עם עוגת יום הולדת. אבל למשל, כשנחתה עלי הודעת הפיטורין הראשונה (והיחידה) בחיי, הרגשתי כמו הכשלון הכי מהדהד בעולם.
נכון, שנאתי את העבודה שלי וכל בוקר להגיע לשם היה מאבק, אבל הייתי בטוחה שהיא פרוזדור בדרך אל ההצלחה, ואז השמיים נפלו עלי.
ולהפתעתי הגמורה, אבא שלי, שלרוב איננו חסכן בביקורת, אמר לי כשסיפרתי לו: "זה הדבר הכי טוב שקרה לך. את תראי. זה לא סתם דבר טוב, זה דבר נהדר."
לקח לי שנים, ולא בהגזמה, להרים את השמיים חזרה למקומם. אבל תמיד אזכור לטובה שברגעי השפל ההם, אבא שלי אמר לי את הלא ייאמן, וצדק בכל מילה.
אלא שלכתוב דבר כזה אומר להודות בכנות גמורה בחולשותיך. וזאת עושים בזהירות יתרה דווקא עם הקרובים לנו, כי בסופו של יום, משנה לנו מה הם יחשבו ומה יגידו.

בחשיפה שכזו, כל כך קשה להתגבר על קול הביקורת.
אני חוזרת לתהיה, על כך שאנשים שונים סופגים דברים אחרת. הוריי הם, בין היתר, ביקורתיים. מן הסתם, זה השפיע על האופן שבו הפכתי לביקורתית כלפי עצמי.
אבל הביקורת העצמית שלי היא נבזית ממש, והורי אינם כאלו. הסכינים שאני תוקעת בעצמי חדות הרבה יותר מכל מה שיכול לו אדם חיצוני.
אני כותבת: "אמא היקרה" וחושבת שזה נשמע מאולץ, מתי קראתי כך לאימי. אני מתפתה לסנן החוצה זכרונות, כי הם לא נראים לי טובים מספיק. יש ציונים לזכרונות?
הם יצחקו לי. הם יגלגלו עיניהם. הם יזכרו דברים אחרת ויגידו: "אבל זה בכלל לא היה ככה, הזכרונות שלה מומצאים".

ובכלל, כל כך הרבה שנים הם נתנו, יום אחרי יום, וכל מה שנשאר הוא צרור זכרונות במכתב? זו לא כפיות טובה?
רק משנהייתי אמא הבנתי: הנתינה היא עבורי. איך שאני רואה את זה, כל ילד מגיע לעולם עם הבטחה לשק של זכויות עבור הוריו:
הזכות לחבק ולנשק תינוק שמדיף ניחוח עוגיות חמאה. הזכות להחזיק את ידו הקטנה ולצעוד עמו. הזכות לתווך את העולם ולהתפעל ממנו יחדיו. הזכות ללמוד ממנו שיעורים אינספור.
כל חגיגת יום הולדת, כל תחפושת פורים, כל הקראת ספר, ציור משותף, שיחה, השכבה לילית - הזכות לכל החוויות האלו ניתנת להורים, וזו בחירתם מה הם עושים איתה.
לא תמיד זוכרים את האמת הזו, ולא תמיד פועלים לפיה. לפעמים יש ימים מחורבנים ממש, שרק רוצים שיגמרו. לפעמים רוצים להיות הורים טובים, אבל רוצים גם משהו אחר.
לפעמים חושבים: אם לא עכשיו, אז אחר כך. או אומרים: בפעם הבאה. לפעמים קובעים: זה לא משנה, זה יישכח, זה לא חשוב.
אז אני בהחלט חושבת שבמשפחות נורמטיביות, נעשות גם בחירות לא מוצלחות. יש להן מחירים, בוודאי, אבל הנקודה היא שהורינו חיו כמיטב יכולתם את חייהם, את שקי הזכויות שקיבלו.
וברוּח הדברים הללו, החלטתי שאני לא אדאג מאם הורי באמת יאהבו את מתנתי:
אני בוחרת לממש את הזכות להעניק להם את זכרונותיי המתוקים מזמנים בהם בילינו יחדיו, כי בעיני זה מעשה אוהב.

לא ניגשתי לכל הנסיון הזה מתוך מטרה לקבל משהו בעצמי. לא באתי עם ציפיות לצאת עם תחושת פיוס או תובנות מיוחדות. ובכל זאת, גם מזה לומדים:
למשל, שהורים משפיעים בכל גיל, וכאמא בעצמי, זה משמח אותי:
עבור כל אחד מילדי, כל עוד שנינו בחיים, אני יכולה לבחור להתנהג באופן מיטיב. גם אם בעבר שגיתי ובחרתי אחרת, ניתנת לי הזכות לתיקון.
מצד שני, מגלים עד כמה להשפעה הורית יש תור זהב: לדינמיקה עד גיל 7 או 8 תהיה השפעה מהדהדת עמוק אל תוך העתיד.
אחר כך, מגיעה פאזה נוספת, בה העולם החברתי מתחיל לתפוס נפח, עד תחילת גיל ההתבגרות. ואז, משך שנות הנערוּת, גם אם ההורים עדיין שם פיזית, הם איכשהו לא ממש שם.
קבוצות הייחוס השונות מקבלות משקל אדיר. מהתקופה הזו אני זוכרת אינסוף אפיזודות עם הקשר חברתי, וכל כך מעטות עם הקשר משפחתי. 
ואז מגיע השלב שאתה נכנס לגיל הבגרות, ושוב פעם אתה מגלה שאתה נזקק להוריך, כדי ללמוד איך להיות אדם מבוגר.
אבל ההזדקקות הזו נושאת איתה את כל המטען הצבוּר. ועל כן אני יודעת - אין לקחת את הזכות לתיקון כמובנת מאליה.

כמו כל אמא לפני, ברור שאני אומרת על כל מיני דברים: לא אהיה כמו הוריי. אהיה יותר טוב, הפוּך, לגמרי אחרת. 
אבל אם יש משהו שהמכתבים הללו הראו לי, הוא שבמשפחות נורמטיביות, ההורים עשו גם המון דברים בסדר גמור.
ברוח הדברים הללו, הנה שלושה זכרונות שהוענקו לי, וארצה להעניק לילדיי:
למשל, אני אופה עוגות עם בּוּבּה, כפי שאמא שלי אפתה עוגות עמי כשהייתי קטנה. ובמיוחד אני משתדלת לאפות איתו עוגות שוקולד, כדי שיוכל ללקק את מה שנותר בקערה.
אני זוכרת באופן כל כך מוחשי את השמחה על קבלת הזכות לקערה אחרי שהתבנית נכנסה לתנור. את מרקם כף העץ, את חריצת הפסים בשאריות הבלילה. את הדביקוּת. את טעם השוקולד.
גם בּוּבּה מקבל את הקערה, עם כף העץ. הוא נמרח בשפם וזקן, ידיו בוציות משוקולד וכל כולו מאושר.

אבא שלי תמיד דאג שיהיה לי חם. לכאורה, כמה קטן, כמה טריוויאלי. ובכל זאת: בכל גיל, כל חורף, אבי מציע סוודרים. אולי תקחי גם צעיף? יהיה לך מספיק חם ככה?

אתי התמזל מזלו, כי אני ישנה עם פוך גם בקיץ. אז כל ילדותי, אבי היה מוודא בלילות שאני מכוסה היטב בשמיכה. כשהיה קר במיוחד, היה פורש לי שמיכת צמר מתחת למצעים.
וכמתמחה בלבוש רב שכבתי, הוא זה שלימד אותי בזעירותי לאחוז בקצוות השרוול כשלובשים שכבה נוספת, כדי לא להשאיר אותו עמוק מאחור, תקוע אצל המרפק.

וכיום, כך אני עם בּוּבּה: לימדתי אותו לאחוז בשרוולו. אני מהדקת אותו בשמיכותיו בלילות. את חולצותיו אני דוחקת אל תוך המכנסיים, כדי שלא תבוא הרוח ותעשה לו פוּוּוּוּ בבטן.

ולבסוף, יש את הזכרונות שההורים נתנו לנו בטעות. הם לא התכוונו לתת אותם, לפעמים הם בכלל לא ידעו שהם נותנים אותם.
למשל, אף אחד מההורים שלנו לא התכוון לחקוק בזכרוננו שירי הילדות מהטלוויזיה החינוכית. פשוט נתנו לנו לראות טלוויזיה בצהריים, וזה מה שקרה.
כשהייתי ילדה, נסענו לגור בארה"ב לתקופה. השהות הזו הפכה אותי לדוברת אנגלית, אבל לא בן לילה. בכל אופן, ישבתי וראיתי שם די הרבה טלוויזיה, וזה עזר.
ההורים שלי לא סיננו ובחרו עבורי באלו תכניות לצפות, פשוט צפיתי בשידורי הילדים בערוצים השונים. ובערוץ הטלוויזיה הציבורי, היתה משודרת "השכונה של מר רוג'רס".
במיוחד אהבתי את קטע הפתיחה של התכנית, בו מדי יום היה נכנס מר רוג'רס לביתו, פושט את ג'קט החוץ שלו, ולובש סוודר ביתי.
בוודאי כבר שמתם לב, סוודרים היו מאוד פופלריים אצלי. תמיד דמיינתי שכשאהיה גדולה, אהיה בדיוק ככה, עם סוודר ביתי שרק מחכה לקבל את פני בשובי הביתה.

התכנית של מר רוג'רס לא היתה על סוודרים.
היו בה משחקי דמיון וביקורים במקומות, מדע ואמנות. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, מר רוג'רס פנה אל הצופה כחבר, משוחח עמו ישירות.
כל כך רציתי להעביר הלאה את פועלו לילדיי, כי מה שתמיד היה חשוב לו להדגיש, הוא הערך הייחודי של כל אדם ואדם. שיש והיה ויהיה רק אחד כמוך, וזה לא פחות מפלא.
אני בספק אם זו הפעם האחרונה שאזכיר את פרד רוג'רס. אבל לעת עתה אומר - איזה מזל שהיתה לו בתכנית רכבת חשמלית קטנה.

כמובן, אני לא יודעת אם הם יזכרו דווקא אותו כשיגדלו. יש עוד זמן רב עד לבגרותם, ובתקווה, אצטרך לבחור עוד רבבות פעמים איך אני משפיעה על זכרונותיהם.
אין לי דרך לדעת מה ייוותר בהם. כמו עם כל אחד אחר, בטוח שיהיו להם זכרונות מכעיסים ועצובים.
אני מקווה רק לבחור מספיק נכון, כך שביום מן הימים כשיהלכו עצמאים בעולם, הם יעשו זאת מתוך ידיעה פנימית עמוקה שהיו תמיד אהוּבים.

פּוּק פּוּק פּוּק, מי פה גר?

יש משל מוכר שהולך בערך ככה:

איש עני הולך לשוק ובכיסו שני מטבעות. בשוק הוא קונה כיכר לחם ופרח. שואלים אותו בתמיהה: איש עני, למה קנית פרח ולא, נגיד, עוד כיכר לחם?

והוא עונה: קניתי את הלחם בשביל שאוכל לחיות, ואת הפרח בשביל שיהיה מה לחיות עבורו.

לכאורה, זה סיפור נחמד. שהרי הנה איש, שזוכר לא לשקוע לטרדות היומיום, ולראות באופן רחב יותר את יופי העולם. 

שלושת קוראיי, יודעים אתם כי אני אוהבת להתבונן בפרחים. ובכל זאת, למרות מוסר ההשכל היפה, אני רואה בסיפור הזה אחיזת עיניים.

הרשומה הזו, אני חשה צורך להתריע, אינה מהקלילות. אני חושבת שלמרות זאת, יהיו מכם שאולי ימצאו בה תועלת. 

גם אם לא, לי מאוד חשוב לכתוב אותה, כי יש לה קשר הדוק לדברים שקרו ועתידים לקרות בעתיד הנראה לעין, עליהם כנראה ארצה לספר.

אז אחרי האזהרה המפוצצת הזו, נחזור למשל. מה רע באיש העני שקונה פרח כדי להינות ממנו?

ובכן, לכשלעצמו, כמובן, אין בו שום דבר רע.
במשל יש לכל רכיב תפקיד מאוד ברור: הכסף הוא בשביל לקנות. הלחם הוא בשביל לאכול. הפרח הוא בשביל יופיו. כל דבר משובץ במקום "שלו".
וכמו כשברומיאו וג'ולייט שייקספיר כותב: A rose by any other name would smell as sweet , מקובל להתייחס להנאת האדם מפרחים בהקשר של ראייה מפוכחת של המציאות.

רק תקלה אחת יש בכל הסיפור והיא, שאנחנו אף פעם לא רואים פרחים כפי שהם אמורים להיראות, או מריחים אותם כפי שהם אמורים להריח.

אנחנו הולכים מרוצים מהחיים מכך שאנחנו מסניפים שושנה או מתפעלים מצבע הכלנית, ושוכחים לגמרי שהאדם מעולם לא היה הקליינט של פרחים.

יופיים וריחם המשכר הם בכלל לא עבורנו, הם עבור חרקים, ואלו חווים אותם אחרת לגמרי. 

כך שהרעיון שלנו, שחוויית הפרחים שלנו היא היא החיים האמיתיים, הגיונית בערך כמו להגיש לאורחים לקינוח תמונות של עוגת שוקולד.

זה לא סתם שחרקים רואים פרח מקרוב יותר, ובהגדלה. העיניים של חרקים עובדות אחרת. 

במקום זוג העדשות שלנו, יש להם אלפים. אין להם יכולת להבחין טוב בפרטים מדוייקים, אבל יש להם יכולת להבחין בתזוזה במהירות, וראיית הצבע שלהם מצויינת.

התמונה משמאל לא ממחישה איך הם רואים, כי אין לנו מושג איך המוח שלהם מנתח את כל מה שנקלט. לכל היותר, זו הפשטה גסה של מה אנחנו היינו רואים, לו היו לנו יותר עדשות פחות רגישות.

לכאורה ביומיום, מה אכפת לנו מכל זה? מה זה משנה אם חרקים רואים פרח אחרת. בעיננו הוא יפה, וזהו. למה להסתבך?

בואו באמת נעזוב פרחים, ונחשוב על סיטואציה יומיומית, כמו קניית עגבניות. מה קורה שם? ובכן, הנה מה שאנחנו בדרך כלל חושבים שקורה שם: 

יש מציאוּת: עגבניות לבחור, קופאי, כסף בתוך הארנק.
אנחנו קולטים את המציאות בחושינו ובהסתמך על ידע קודם, ופועלים בהתאם אליה: בוחרים עגבניות, מוציאים כסף, משלמים.

למרבה הצער, זה לא מה שקורה. בפועל, מה שקורה נראה יותר ככה:

אנחנו מראש נכנסים לסיטואציה עם מטען כבד, שכולל ידע שיש לנו, מצב רגשי, זכרונות מהעבר.

בתוך הסיטואציה, אנחנו חווים באופן מאוד סלקטיבי קלטים שונים של אינפורמציה, ומסננים באופן לא מודע רק את מה שכנראה רלוונטי.

כדי לעשות סדר בתוך כל הקלטים, אנחנו בונים איזה סיפור על מה שקורה שם (למשל, שהאיש שעומד ליד המכונה מצפה לקבל מאיתנו כסף כדי שנוכל לצאת עם העגבניות).

בניית הסיפור כוללת בתוכה גיבוש דיעה רגשית, באופן שתלוי במצב הרגשי שאיתו נכנסנו לסיטואציה, (העגבניות גרועות או טובות, המוכר נחמד או אנטיפת, החנות נעימה או שלא).

ואת המישמש הסופי שכולל את הסיפור והתיוג הרגשי (הם לא מופרדים), אנחנו תופסים בתור "האמת". מקסימום, "האמת שלנו".

אני לא מציגה כאן איזה מודל תיאורטי מופשט. התהליך הזה כולו מגובה מדעית, כולל היכולת להבחין בזמן בין תפיסת הקלטים לבין תחילת חווית העיבוד.

וזה קורה כל כך מהר (סדרי גודל של אלפיות השניה), שאנחנו בדרך כלל אפילו לא מודעים לכל התהליך. 

הבעיה מצויה בכך שרוב הזמן המציאות האמיתית לא תואמת את התוצר הסופי שקיבלנו, כמו שדוגמנית בחיים האמיתיים לא נראית כמו לאחר איפור, הלבשה וסבב פוטושופ מקיף.

והפער הזה, בין המציאות בפועל והנסיון שלנו לכפות עליה איזשהו דימוי שבנינו, מסב על בסיס יומיומי המון המון סבל. רוצים להרגיש בעצמכם? יאללה:

תחשבו על מישהו מתקופת בית הספר שאתם לא סובלים, כי הם עשו לכם משהו מאוד לא נחמד, משהו שהותיר אצלכם כעס וטעם רע.

רוב הסיכויים שברגע שחשבתם עליו או עליה, צף ועלה בכם זיכרון מהם, יחד עם מחשבה בנוסח "איזה אדם מגעיל".

ויחד עם אלו, כשחשבתם עליהם עלה לרגע אחד גם הכעס על אותו מעשה, או תחושת איבה על כך שהם נהגו בכם כפי שנהגו.

לפעמים גם עולה תחושה של שמחה לאיד ("ותראו מה יצא ממנו" ) או של רתיעה ("טוב שאני לא צריך לפגוש אותו יותר אף פעם").
ותרגישו איך להרף עין הגוף נמתח, אתכם מרגישים את הכעס בגוף.

עכשיו, האדם הזה, גם הוא היה ילד פעם, אם הוא בן גילכם אז אפילו בערך באותו זמן. תדמיינו אותו רגע כילד. ממש את אותם הפנים, ובמיוחד העיניים, רק בגוף קטן.
עכשיו תדמיינו את הילד הזה חוטף מכות. תדמיינו אותו בוכה נורא, מרים את הידיים הקטנות שלו על הראש כדי להתגונן.
תדמיינו את הילד הזה מאבד או שובר פתאום חפץ יקר. תרגישו את צניחת הלב שלו, את החשש "מה אמא תגיד?!", את הצער על האובדן.
תדמיינו אותו כאיש מבוגר, על ערש דווי. החיים שלו עתידים להגמר בקרוב, הוא פוחד. הוא חושב על המשפחה שלו, הוא חושב על הסופיות שבפרידה הזו, וכואב לו הלב.
הוא חושב על איך הוא היה פעם ילד, ואז נער. על שגיאות שעשה בחייו. על אמא שלו שנפטרה וזכרונות יקרים שיש לו ממנה.

ותענו לעצמכם מהר: איזו הרגשה יש בגוף שלכם עכשיו? נכון הוא מרגיש נינוח יותר? נכון הרגש שאופף אתכם הוא שונה, מרוכך?
האם יהיה נכון להגיד שברגע זה ממש, אתם לא מסתכלים על הבן אדם הזה בשנאה כל כך יוקדת כמו מקודם? שאתם רואים אותו לרגע אחרת, באופן מאוזן יותר?
בהחלט ייתכן שהמעשה שנעשה היה מעשה רע ומכוער. אבל ברגע שהוטל ספק בכך שהאדם עצמו הוא רע ושנוא, יכולתם לרגע לראות אותו באנושיותו.
כל התרגיל הזה רק לקח כמה שניות, וכל מה שהשתנה כאן הוא התחושה הפנימית בתוככם. ברגע אחד, עברתם מכעס לקצת יותר רגיעה.
לרגע אחד, היתה מציאות אחרת, בה חשבתם על הבן אדם הזה, ולא בערה בכם חימה או רגש שלילי אחר. איכשהו התמסמס הכעס שאפף אתכם קודם.
ומה שזה אומר הוא שהכעס הזה הוא לא הכרחי או בלתי נמנע. הוא לא יכול להיות "המציאות האמיתית", כי אז איך תתכן מציאות בלעדיו, אפילו לרגע?

הרעיון הזה - שבראש נבנה סיפור שלא תואם את המציאות וגורם לנו להגיב ולחשוב באופן שבסופו של דבר מסב הרבה סבל - הוא לא רעיון חדש לי.
לפני כמה וכמה שנים נחתה עלי ההבנה שאני תוקעת לעצמי מקלות בגלגלים, בדיוק בגלל כל המטען והפרשנות שאני מביאה לסיטואציות כמו ראיונות עבודה או מפגשים חברתיים.
אפעס, לא ידעתי מה לעשות עם התובנה הזו, כי פשוט להגיד לעצמך: "תחשבי אחרת!" לא עובד. מה עושים? איך עושים?
וזה היה אז כשהתעמקתי לראשונה בשיטת העבודה של ביירון קייטי, שראיתי שיש דרך פרקטית ופשוטה לסנן החוצה הרבה מהפרשנות שמועמסת על תפיסת המציאות.
הרווחים שלי מתפעול השיטה הזו היו באותה העת גם קונקרטיים וגם מיידיים, ואימצתי אותה לליבי בחום.
למי שלא מכיר, או שרוצה לרענן את זכרונו, אני ממליצה מאוד על הסרטון הזה, שמדגים באופן מרגש את יישום השיטה.

הבעיה שלי עם שיטת העבודה היתה בכך שעבורי, היא לא מספקת פתרון שהוא מספיק "בזמן אמת".
כי היא דורשת התעמקות בסיטואציה, היא דורשת עיבוד מסויים, והיא דורשת להיות ברורים בניסוח המחשבות: "אני כועסת עליו כי X", "היא צריכה לעשות Y", "אני רוצה Z".
חיי היומיום מרגישים לי מהירים יותר. קשה לי בזמן אמת לעשות פאוזות ולהיות עד כדי כך קשובה על מנת לערוך תיקון מתמיד של הסיפור הפנימי למציאות.
במובן הזה חיפשתי כלי שאני יכולה מצד אחד להפעיל אותו מיד, אבל מצד שני שיהיה סוג של קל להפעיל אותו כל הזמן "על אש קטנה".
ובחודשים האחרונים הבנתי שכל מה שצריך (ובעצם מופיע ביסודה של שיטת העבודה), זה בסך הכל פּיקפּוּק.
פּיקפּוּק מלא, בכל דבר.

אני אסביר למה אני מתכוונת עם המילה פּיקפּוּק, כי בשיח יומיומי הפעולה איכשהו מתקשרת אסוציאטיביות לווכחנות, וזו ממש לא הנקודה.
ביומיום אנחנו מתהלכים עם תחושה שאנחנו מבינים עניין. משתמשים בביטויים כמו: "קליטת סיטואציות", "אינסטינקט", "תחושת בטן", "הבנה של איך דברים עובדים".
הפקפקנות שאני משתדלת ליישם הולכת בגישה הפוכה. אני אומרת לעצמי: נדמה לי שזה מה שאני חווה. אבל מה אני מפספסת? איך אפשר לחוות את הסיטואציה אחרת?
בפועל, זה אומר להסתכל מחדש על דברים וסיטואציות בדרכים שלא היה עולה על הדעת להסתכל דרכן, כי הן לכאורה לא רלוונטיות.
כמו עם הפרח, אנחנו לרוב מסתכלים על פרח בדרך מאוד מסויימת. לא עולה בדעתנו לנסות לחשוב על איך הוא או מה הוא מהזווית של חרק. ולא רק של חרק:
מהזווית של אטום בפרח, מהזווית של הפרח עצמו. מזווית הציפור, מהזווית של אדם עיוור.
וכמו מקודם, לא רק על הפרח, גם על סיטואציות.

בואו נניח שאני נכנסת לסוּפּר לעשות קניה קטנה. אני לחוצה בזמן, אבל חייבת לקנות חלב, ויש תור ארוך בקופות.
דרך אחת להסתכל על כל הסיטואציה היא להסתכל על האמירה "אני חייב לקנות חלב" או על האמירה "זה גרוע שאני אאחר" ולחקור אותן.
אלא שלפעמים, כשהראש עובד על טורבו, מאוד קשה לפרק מחשבות באופן צלול ואפקטיבי, כי הכעס והלחץ מתגנבים פנימה תוך כדי.
אז דרך אחרת להשיג את אותה מטרה בדיוק (שהיא הפירוק של ה"אמיתות" האלו שרק מכניסות אותי ללחץ עכשיו), היא למשל:

לשים לב ללחץ. למקד את תשומת הלב בתחושה הפיזית של הלחץ. אני מרגישה לחוצה, אבל מה בדיוק אני מרגישה? איפה אני מרגישה את זה?
ואז להפנות את תשומת הלב, למשל, למסטיקים שעומדים בצד בקופות. כמה זמן ועבודה לקח להגיע ממצב שאין מסטיקים למצב שהם ארוזים ככה ויושבים איפה שהם?
אני מדמיינת את כל האנשים בשרשרת הייצור והשינוע שלהם, פועלים במרץ על מנת שהחפיסות יהיו שם, סתם ככה, מונחות מול עיני.
אני מדמיינת את נהג משאית ההובלה חוזר הביתה רעב לאכול ארוחת ערב עם משפחתו. את אחראי הייצור במפעל מתכופף וקושר שרוכים בנעליו בבוקר.
לעצום עיניים ולהקשיב בקשב מלא, איזה רעש יש עכשיו באוויר? זמזום של מזגן? שיפוצים בבניין ליד? לחשוב על הרעש הזה בשביל מישהו שעומד מחוץ לסופר. חזק או חלש יותר?
ואז להפנות את המחשבה, נגיד, לאותו מטוס בשמיים. איך הסוּפּר הזה, על האנשים שעומדים בתור, נראה מהזווית הזו?
ולראות שמהזווית של המטוס, אני וכל האנשים האחרים הם סתם דמויות קטנטנות, אקראיות, בקושי קיימות. כל הבניין הענק ייראה כקופסא קטנטונת.
ופתאום לחשוב שכל אחד מהאנשים בתור, הוא גם עם הסיפור שלו, עם מה שמזמזם לו בראש, ומהמטוס שום דבר מזה בכלל לא נתפס.
כל הקלטים האלו אמיתיים לפחות כמו מה שקלטתי מלכתחילה.

כן, גם אני רואה שהברז היה אז קצת מלוכלך. אני לא יודעת מה החיפושית ראתה.

לכאורה, אף אחת מהזוויות האלו לא רלוונטיות לסיטואציה. מה עניין שמיטה לאיחור שלי ולחלב?
אבל תראו מה קורה בפועל, על פי אותו מודל שתיארנו מקודם: אמנם נכנסתי לסופר עם כל המטען, אבל עכשיו אני כבר לא מסתמכת על הקלטים והסינון הרגשי הסלטיבי.
להיפך, אני מפגיזה את המחשבה בכל מיני קלטים נוספים, מרובי פרספקטיבה. וכתוצאה מאימוץ של זוויות ראייה שונות לאלו "הטבעיות", נבנה סיפור אחר.
שהרי, אם מקודם הייתי חושבת "זה איום ונורא, נורא חשוב שהתור יתקדם, ובמקום הוא איטי נורא, ולא נראה שלקופאי אכפת, ואני מתה לעזוב את החלב אבל חייבת שיהיה בבית..."
עכשיו, אחרי המטוס, וארוחת הערב של נהג המשאית, וכל האנשים של המסטיקים, ההתמרכזות הזו בסיפור שלי כאילו העולם ייפול תיכף ומיד - פשוט לא נוצרת באופן אוטומטי.
קשה לה הרבה יותר להיווצר - היא לא תואמת את כל המידע שתפסתי, על בסיסו אני בונה את הסיפור. במובן מסויים, כל תהליך בניית הסיפור הופך להיות אירוני יותר.
אז במקום, נוצרת תפיסה אחרת של הסיטואציה, פחות מנופחת. רגועה יותר. והגוף, שמגיב רגשית לתפיסה, הוא פיזית רגוע יותר.

לכן כאשר אני שמה לב שאני מתעצבנת, או נטרדת או נלחצת,אני משתדלת לקבל את זה כאיתות לפתוח את שדה הקליטה להיות רחב ככל הניתן.
במובן הזה, זה כלי מיידי, לא מסובך, שלא דורש התעמקות "לעומק", אלא דווקא "לרוחב".
הרגש הוא איתות לחפש זוויות חלופיות, משונות לכאורה ככל שיהיו.

ומתוך ויתור אמיתי על ההנחה שכבר קלטתי את כל מה שדרוש בכדי להבין, מגיעה תפיסת מציאות שהיא הרבה יותר מאוזנת, בהיותה כל כך רבת פנים. התוצאה?
גיליתי שהרבה פחות דברים מרגיזים או מאכזבים קורים. שאני מתחילה לשים לב יותר למה שקורה סביבי, כולל דברים שלא הייתי שמה לב אליהם בעבר.
וזה בתורו מוליד עוד פקפוק: מה עוד אני לא רואה, מה עוד חשבתי שידעתי ובעצם אני טועה?

אוכל דיסקרטי

לפני כך וכך זמן פרסמתי רשומה בשם הרזיית עוּגיות, ובה ניסיתי להעביר רעיון אשר שיחרר אותי מהרבה סבל ותחושות אשם סביב אוכל, ובו זמנית עזר לי להוריד שאריות של משקל עודף.

אם איכשהו הגעתם לפה במקרה, ולא נתקלתם בעבר ברשומה ההיא, אני מציעה לקרוא אותה קודם, כי זו תיראה הרבה יותר הגיונית לאחר מכן.  

בכל אופן, בסיומה של אותה רשומה כתבתי שאשוב מעת ולעת ואציע מחשבות נוספות שעלו בי עקב ההתנסות שלי עם הרעיון של אכילה מוּדעת.

כי גם הרעיונות הכי טובים יכולים להבלע בהמולת היום-יום. קצת כמו חיסון, אנחנו מאמצים רעיונות לאחר שהם זוכים לחיזוק מכך שהם צצים מחדש פה, וצצים מחדש שם.

כמובן, אין לי אינטרסים בנוגע למה שמכניסים לפה שלושת קוראיי. אינני כאן למכור.

אבל קיבלתי תגובות על הרשומה ההיא (גם ישירות בבלוג וגם באפיקים אחרים) ששימחו אותי עד מאוד. נראה שבדרך קטנה, דבריי חסכו קצת סבל גם לאחרים.

היות שכך, חשבתי להציע מספר מחשבות שעשויות להיות בעלות ערך גם לאחרים, ואפילו אם אין למישהו צורך או רצון לשנות דפוסי אכילה.

ביסים

תנו לי לשאול אתכם משהו.

אם הייתי שואלת אתכם כמה שעות בערך אתם ישנים בלילה, הייתם מסוגלים לתת מספר, נכון? אולי הייתם אומרים שבע ובעצם זה יוצא שש וחצי, אבל ככה בערך, הייתם יודעים להעריך.

ואם הייתי שואלת אתכם כמה פעמים נסעתם באוטובוס השבוע, או בכמה סרטים צפיתם החודש, או כמה ספרים קראתם לאחרונה, גם אז, הייתם מסוגלים לתת הערכה סבירה, נכון? 

הידע הזה קיים בכם. אתם לא חושבים עליו, אבל אם הייתם נדרשים לשאלה, הייתם יכולים לתת תשובה. לא כי ניחשתם, אלא כי אתם יודעים מה בערך המספר.

אז עכשיו אשאל אתכם את הדבר הבא:

כמה ביסים אתם צריכים לאכול עד שאתם הופכים שבעים בארוחת הצהריים? וכמה יוצא המספר בארוחות אחרות?

יפתיע אותי מאוד אם תהיה לכם תשובה. באופן אישי, גם אני לא בדיוק יודעת לענות.

כמובן, חלק מהקושי לענות הוא כי מן הסתם כל יום הוא קצת אחרת, וגם האוכל משתנה, אז ביס של סלט וביס של סטייק הם לא אותו הדבר.

אבל תחשבו רגע עד כמה זה מפתיע: אתם אוכלים כל יום, כמה פעמים ביום. ועדיין, נסיונות לענות על השאלה הזו יסתכמו לרוב בניחוש. אולי הוא קרוב, אולי לא. מי יודע?

עבור רוב האנשים, הידע הזה לא קיים בהם, למרות האכילה היומיומית. לא כי הם עשו משהו לא בסדר. לא כי הם היו אמורים לספור ועכשיו התגלו במערומיהם.

מי בכלל חושב על דברים כאלו?

המטרה של השאלה הזו היא בדיוק לעורר את המחשבה לכך. כי בפעם הבאה שתשבו לאכול, מתוך סקרנות, תנסו אולי לגלות כמה ביסים לוקח לכם להפוך לשבעים.

ואם תספרו, אתם יודעים מה תגלו?

למשל, תגלו שכדי לספור ביסים, צריך לשים לב מתי ביס אחד נגמר, וביס אחר מתחיל. 

זה נשמע טריוויאלי כשאומרים את זה, אבל רוב הזמן, כשאוכלים בהיסח הדעת, מכניסים לפה עוד מזון, עוד לפני שנבלע זה הלעוס. לספור ביסים עוזר לשים לב להרגל הזה.

עוד משהו שתגלו, הוא שהמספר הזה כנראה קטן משמעותית ממה שניחשתם שיהיה. אני מאוד הופתעתי כשניסיתי מדי פעם לספור.

והתוצאה של כך היתה, שלמדתי להעריך את הביסים שלי. אם ייקח לי יחסית מעט ביסים כדי לשבוע, לא חבל לי לבזבז אותם על אוכל לא טעים? כי אז אני מפסידה פעמיים:

מצד אחד, אני לא נהנית כפי שיכולתי מהאכילה כשאני רעבה. ומצד שני, אני מתבאסת כי יש לפניי אוכל טעים, אבל הוא כבר לא כזה טעים, כי אני מתחילה להרגיש מפוצצת. 

בדיוק ההבדל בין עוגה אחרי ארוחה כבדה ועוגה שמוגשת  עם קפה כמנה בפני עצמה.

לבסוף, אתם גם תגלו שמספר הביסים הוא לא שרירותי. עבור ארוחות שונות ביום הוא יהיה שונה, אבל רוב הימים, הוא יהיה בערך אותו הדבר בזמני רעב שונים.

אבל בסופו של דבר, המספר עצמו, התשובה, הוא בכלל לא רלוונטי. מה שיותר רלוונטי הוא לשים לב עד כמה בקלות המחשבה נודדת, ועד כמה קל לאבד את הספירה. 

לא כי הספירה בפני עצמה היא חשובה, אלא כי זה לקח על עד כמה דעתנו מוסחת בקלות בזמן האוכל. הספירה היא פשוט דרך למקד אותה מחדש בפרקי זמן יחסית קבועים.

אצבעות

עיצרו וחישבו לרגע על קערת ספגטי מהבּילה. בבירור, לפנינו בעיה לוגיסטית: הספגטי ארוכים ומעורבבים זה בזה, אז לדחוף אותם לפה בדרך תרבותית זה לא עניין טריוויאלי.

יש את אלו באסכולת המזלג המסתובב על הכף, או אלו באסכולת המזלג המסתובב והספגטי שנשאבים לפה.

(נעמה: צימו, איך קוראים לפעולה הזו שיש ספגטי שיוצאים מהפה ועושים פחחחשש והם נשאבים פנימה? צימו: גועל נפש.)

עכשיו חישבו לרגע על אכילה של סושי, או של מתאבנים קטנים באירועים. 

נכון זו אכילה שונה לגמרי? עם קערת הספגטי, לרוב מדובר בפה עמוס וגדוּש, באכילה קצת אגרסיבית. 

עם מאכלי האצבע, לרוב הביסים מעודנים יותר, ובדרך כלל לא דוחפים שתיים שלוש חתיכות בבת אחת.

זו לא שאלה של מה טעים יותר. כמובן בתלות בביצוע, פסטה זה טעים, וגם סושי זה טעים. אבל חווית האכילה היא שונה.

ובסופו של דבר, מידת ההנאה שלנו ממזון היא ממש לא רק פונקציה של הטעם: 

היא פונקציה של הסביבה בה אוכלים והאנשים בחברתנו, של הריחות והמראות, של מצבנו הרגשי. היא פונקציה של עד כמה נוח לנו.

ולאכול עם אצבעות זו אכילה מאוד נינוחה. 

אכילה באצבעות היא שונה מאוד מאכילה עם הידיים: לאכול פיתה עם פלאפל טרי שדולפת מטחינה שונה מאוד מלאכול פרלינים איכותיים. 

שניהם אולי טעימים, אבל עם השני נוח יותר לנגוס. לשחרר את הידיים. להינות מהטעם. ואז לחזור לעוד.

אז אין בכוונתי להציע שתתרמו את כל הסכינים והמזלגות בבית. אבל אפשר לשלב את התובנה לעיל גם בארוחות יומיומיות יותר.

למשל, בספר שעליו המלצתי ברשומה הקודמת, מוצע הרעיון של ארוחת טעימות:

ממש לסדר צלחת עם חתיכות קטנות של כל מיני מאכלים שאתם מאוד אוהבים. ועם כל ביס, להתענג על המאפיינים הספציפיים שהופכים כך המזון לכל כך טעים בעינכם.

בעותק שלי, בשולי העמוד שבו מופיעה ההמלצה, שירבטתי רשימה (ארוכה למדי, אני מודה) של כל מיני מזונות אהובים עלי, ומעת לעת אני מרכיבה צלחת דוגמיות.

בין היתר מופיעים שם לחם טרי, מג'דרה, מרציפן, רוקט, אבוקדו, פאי דובדבנים, שוקולד תפוז, ברוקולי מבושל. זה אוכל של בית, אבל אין שום סיבה לא לאכול אותו כמו אוכל של חתונות.

כמה זה אחד

מכיוון שבכל רגע ורגע אנחנו מופגזים בכמויות עצומות של אינפורמציה, באופן בלתי נמנע אנחנו מסווגים דברים מסויימים בלי לחשוב פעמיים:

אנחנו לא חושבים על מכונית בתור משהו שהוא אוסף של חמישה גלגלים (ארבעה על הכביש ועוד אחד ספייר), קצת פח, מנוע, מושבים, מיכל של דלק...

אנחנו חושבים עליה כעל מכונית. 

כשחולפים על פני תמרור עצור, לא חושבים על כך שהוא בעצם חתיכה של פח שמתישהו רוּקע, ואז נחתך לצורת מתומן שאחר כך נצבעה עם צבע, 

ואז החתיכה הזו הוברגה בעזרת ברגים שגם הם הגיעו מאיפהשהו, לעמוד מתכת שגם אותו היה צריך לייצר, 

ולהעמיד בתוך בור שהיה צריך לחפור, ואז למלא בבטון שהיה צריך לערבב עם מים.

לא, זה בסך הכל תמרור עצור.

באופן דומה, אנחנו מקבלים כמובן מאליו מה זו יחידה של אוכל. 

פרוסת לחם, היא יחידה אחת. אבל למה, בעצם? אין שום דבר בפרוסה שיש לו קיום אובייקטיבי: מצרכים עורבבו, ואז הלחם נאפה, ואז נקבע עובי הפרוסה, והלחם נחתך ונארז.

הפרוסה היא לא יותר "אמיתית" מאשר חצי פרוסה. אין שום דבר שאומר שעוגיה היא יחידה אחת, שרבע עגבנייה הגיונית פחות מעגבנייה שלמה.

במבה אולי נמכרת בשקית, אבל שקית במבה היא לא יחידה, וגם לא חצי שקית במבה. 

האמת הפשוטה היא, שיחידה של מזון היא כל מה שנוח לאכול בביס אחד. מעבר לכך, זה פשוט עוד ביס, שאו שרוצים לאכול או שלא.

ברשומה ההיא הזכרתי את ההתרגלות לרעיון של להשאיר אוכל על הצלחת. ההתנייה "לסיים את מה שעל הצלחת" גורמת לניתוק גדול בין כמה אוכל שאוכלים, לבין כמה שהגוף מבקש. 

וממילא כשעורמים על הצלחת אין שום סיכוי לקלוע לכמות המדוייקת, כך שכמעט 100% מהזמן שמים יותר. הרבה יותר.

כאן אני מציעה לקחת את זה עוד שלב קדימה. 

כשאתם לוקחים לעצמכם יחידה של משהו, תנסו לפקפק מעת לעת ברעיון שזו יחידה. 

זה בכלל לא משנה אם בסוף תאכלו 15 מאותו הדבר, תנסו לחשוב לרגע על כל יחידה כאילו היא בעצמה מורכבת מחלקים, שהם בערך ביס אחד או שניים שלכם.

תחשבו על כך שהאוכל שאתם מחזיקים לא היה מה שהוא מאז ומתמיד, והוא יפסיק להיות מה שהוא ברגע שתביאו בו ביס.

אז אין שום הגיון בלהסתכל דווקא על איך שהוא בשניה זו ממש ולהגיד: "ככה זה". זה ככה רק אם אתם בוחרים לחשוב עליו ככה.

צנצנת דברים טובים

נכון אומרים, "כל דבר קורה בעתו?"

ובכן, בכל יום, יש די הרבה דברים שלא קורים. ואני מוצאת שהרבה מהדאגות שלי בחיים סובבות סביב דברים שחשוב לי שיקרו מתישהו, ואני לא יודעת מתי.

מציאת עבודה היא דוגמא אחת לכך, כמובן, אבל היא בוודאי לא היחידה. ישנם עניינים סביב בּוּבּה, עניינים שנוגעים למשפחתנו הגרעינית, למשפחתנו המורחבת.

קל לי לחיות בעתיד.  קל לי לשקוע במחשבות ותכנונים על מה לעשות ואיך לעשות זאת. 

קל לי להינות מהתכנון והציפיה להתגשמות ורודה, וקל לי, קל מדי, לדאוג מכל הדברים שעלולים להשתבש ולבאס.

פחות קל לי לחיות בהווה. אני נהנית מימים יפים, מאוכל טעים, ממגע מחמם, מרעיון מאתגר מחשבה. אבל לפני שאני שמה לב, המחשבה יכולה לנדוד מעצמה, אל המה יהיה או האיך היה.

כי איכשהו, למרות העונג שמסבים כל יום האירועים הקטנים שכן קורים, אני לוקחת אותם כמובן מאליו, וחוזרת לדאוג לגבי אותם דברים שלא קורים. והכי משוּגע?
שגם כשסוף סוף קורה מה שציפיתי וקיוויתי לו, אני מרשה לעצמי זמן זעוּם עד עלבון להינות מהשמחה - וחוזרת לדאוג מהדבר הבא.

דפוסים כאלו הם לא משהו שמשנים מהיום למחר, ואני ריאלית מספיק כדי לדעת שהם כנראה תמיד יהיו איתי.
מה שכן, בקלות מפתיעה אפשר להתרגל להעצים את ההנאה היומיומית.
כל מה שצריך זו צנצנת.

ברגע האמת טרדות ה"מה יהיה" מרגישות דומיננטיות, אבל אני חושדת שבמובנים רבים דווקא ההנאה היומיומית היא אמיתית יותר מהדאגה לעתיד:
אני חושבת אחורה, על דברים שהדאיגו אותי בעבר עד כדי הטרפת הדעת. דברים שהדירו שינה מעיניי, שרדפו אותי בחלום.
זמן עבר, וקרה מה שקרה. לפעמים דברים הסתדרו לטובה, לפעמים בכלל לא. אבל לדאגות ההן לא נותר זכר, הן פשוט התחלפו באחרות.
לעומת זאת, אני עדיין יכולה להזכר בהנאה בזכרונות טובים, גדולים ופעוטים. זאת אומרת, יכולה, בתנאי שאני בכלל מצליחה להזכר שהם אי פעם קרו.

אני כבר לא זוכרת איפה שמעתי לראשונה את העצה לרשום מדי יום או מדי שבוע כמה דברים טובים שקרו. פשוט כי זו עצה שחוזרת כל כך הרבה פעמים כטיפ לשיפור החיים.
אפילו כאן בבלוג היא צצה פעם, כחלק ממסקנותיו של ספר שסקר מחקרים פסיכולוגיים כדי לגלות אילו דברים קטנים אפשר לעשות כדי להרגיש יותר מאושרים בחיים.
יום אחד, מתקלתי בפינטרסט ברעיון שקסם לי (אני לא זוכרת מתי בדיוק, זה היה קצת אחרי ראש השנה האזרחי, כך שהסתובבו ברשת הרבה רעיונות "שפר חייך בשנה הקרובה"...)
נורא פשוט: לקחת צנצנת, וחבילת פתקים. כל יום, לרשום על פתק דבר טוב שקרה, לקפל, ולזרוק היישר לתוך לצנצנת.
שנה אחר כך, אפשר לעבור על הפתקים בצנצנת, ולהיזכר בכל אותם רגעים נחמדים.

החנוּנית שבי זועקת לצאת החוּצה לרגע ולהנהן על שיש המון תימוכין מדעיים בטריק הקטן הזה.
יודעים שהכרת תודה על דברים טובים שקורים גורמת לשיפור בתחושת השמחה והמרוּצוּת הכללית. ויודעים שעבור הרבה אנשים, לכתוב משהו על נייר עוזר לזכור אותו.
ועוד יודעים, שלחזור על משהו שכתבת פעם ולקרוא אותו משפר עוד יותר את הסיכויים שבעתיד תזכור משהו ממנו.
אז הנה הצנצנת שלי, יחד עם חבילת הפתקים, שתיהן יושבות על השיש במטבח.יש ימים שבהם אני לא כותבת כלום, יש ימים שבהם אני משלשלת שניים ואפילו שלושה פתקים.
בפועל, ככל שאני מתמידה עם התרגיל הפעוט הזה, אני מגלה שאני צריכה לסנן מה אני רושמת, כי כל יום אני שמה לב  להרבה יותר משניים או שלושה דברים.

למשל, השבוע היה יום שבו נראה שנפתרה דאגה גדולה, מהאלו שלא קורות כל יום.
אין מה לומר, שמחתי מאוד, והשמחה ליוותה אותי במשך כל אותו היום. אבל בערב, כשישבתי וחשבתי על כל הדברים הטובים שקרו, בסוף יצאה לי רשימה בת 21 סעיפים, ואלו היו רק הדברים העיקריים.
אני מביאה להלן 10 נקודות מתוך הרשימה ההיא, שאינן כוללות את פתרון הדאגה הגדולה:

1. קיבלתי אות חיים מחברה באוסטרליה שדאגתי לשלומה. שלחתי לה מייל מוקדם יותר השבוע, וקיבלתי חזרה תגובה אוטומטית מאוד מטרידה, ותשובתה כמה ימים אחר כך קצת הרגיעה.
2. שמחתי על עגבניות טריות ויפות שנקנות אצל הירקן, שאיכשהו גם עולות חצי ממחירן בסופר, וגם הן הרבה יותר טעימות.
3. שמעתי במקרה את somewhere over the rainbow מתנגן איפהשהו, וכמו תמיד, נהניתי ממנו כאילו זו הפעם הראשונה.
4. לבשתי שמלה אהובה שגורמת לי להרגיש יפה.
5. הכנתי קוּבֶּה בפעם הראשונה. אני מאוד אוהבת קוּבֶּה מטוגנים, אבל זה תמיד נראה לי כזה סיפור בכלל לנסות, ואז במקרה נתקלתי בסדנא המצולמת הנהדרת שהעלתה איילת. 
הנה התוצרים, ובפעם הבאה אני מקווה להצליח ליצור אותם כשהציפוי קצת פחות עבה.

מימין למעלה - לפני טיגון, למטה - אחריו

6. לשמוע את צחוקו המתגלגל של בּוּבּה ולראות את המבט המאושר בעיניו בעקבות משחק שהמצאתי איתו במהלך ארוחת הערב.  
7. פגשתי חברה חדשה יחסית ואני נהנית מההרגשה של חברות שנבנית.
8. חזרתי הביתה, למקום שמרגיש חם ומחבק.
9. לקרוא בספר, ושפתאום קופץ עלייך המשפט המופלא הבא:
"כשהיה מביט בתיבת פתקאותיו ובצרור רשימותיו ובקבוצת מחברותיו ובאגודת ניירותיו ובתלי פנקסאותיו ובתכריך כתביו פעמים היה מכה על שולחן וצועק הלואי שתצא אש ותכלה אתכם מן העולם".
10. להתעורר מוקדם בבוקר ולהינות מזמן משחק משפחתי עם צימו ובּוּבּה.

יכול להיות שהחיים שלי מצטיירים מתוך הרשימה הזו כקטנים ולא חשוּבים: באמת, להתלהב מעגבניות, מבישולים, מצחוק של ילד.
אז מה? איפה העשייה בעלת הכובד האינטלקטואלי? איפה התרוּמה המשמעותית שאת מותירה? מי בכלל יזכור כאלו דברים שטותיים בעוד שנה?
ובכן, קודם כל, אני אזכור את זה בעוד שנה, או לפחות את החלק שיוותר כתוב על נייר. ושנית, הדברים האלו לא באים במקום שום דבר, הם לא על חשבון מישהו או משהו.
הם חלק מהחיים, חלק שיותר מדי קל למחוק הצידה כחסר חשיבות.

שלושת קוראיי, אם הרשומה הזו עוררה בכם חשק לייסד צנצנת משלכם, אשמח אם מתישהו תשלחו לי תמונה שלה (המייל שלי מופיע בדף אודות, ויש גם את הכינוי בתפוז למי שמכיר).
חשבתי שיכול להיות נחמד להוסיף לרשומה גם תמונות של צנצנות פתקים של אחרים!
ואם דווקא היום הוא מן יום כזה, שמצב הרוח קצת שפוּף וקשה לחשוב על משהו, אני מצרפת עבורכם שיר קטן, שהוא לבדו יכול להיחשב כדבר טוב שקרה לכם.
אם כי אני מזהירה מראש, זה לא עניין פשוט, במיוחד עבור הקוראות: יש לכן כאן שלושה גברים צרפתיים נאים בלבוש זהה.
כמה זמן יקח לכן להחליט מי הכי שווה?

לֶלוֹ

קוריוז מעניין: לדוברי אלבנית יש 27 מלים שכל אחת מתארת סוג שונה של שפם.

קוריוזים מהסוג הזה יש בשפע, והמשותף לכולם הוא איך לפעמים בשפות מסויימות נטבעה מילה מדוייקת לרעיון או אובייקט שלא חשבת לקרוא לו בשם.

לפעמים זה עניין תלוי הקשר תרבותי, כמו נגיד עם המילה "עגוּנה". היא חלק מההקשר היהודי, ולכן אין לה מקבילה מיידית בשפות אחרות.

אבל לפעמים מתמזל מזלי, ואני נתקלת לא בקוריוז, אלא בקיומה של מילה בשפה אחרת, שמצליחה לקלוע לרעיון שלא היו לי מלים לתאר אותו. 

פעם אחת, למשל, זה קרה לי כשלמדתי שהסינים משתמשים במילה "צב" גם כדי לתאר מישהו שהלך ולמד או עבד בחו"ל, ואז חזר לבסס את חייו בסין.
מקור ההתייחסות בצבּות-ים שתמיד חוזרות לחוף על מנת להטיל ביצים, אבל המלה נחרתה בי כחלק מהחיים בעיר רב-לאומית כמו לונדון:

באותה מהירות שבה מכירים אנשים חדשים, נאלצים גם להיפרד מחברים שהחליטו שהספיק להם, והם חוזרים אל ארץ מולדתם לבנות את חייהם.  

לפני מספר חודשים, נתקלתי במילה שלא הכרתי. 

ההתוודעות למילה הזו הביאה אותי לחשוב מחדש על דברים שממילא כבר הפריעו לי, ובעקבותיה, התחלתי לחשוב אחרת על איך אני מעבירה את זמני הפנוי.

המילה הזו היא לֶלוֹ.

לֶלוֹ היא מילה בטיבטית, ומשמעותה היא "אדם חסר תנועה בכל הנוגע לטיפוח מידות טובות ולטיהור התודעה".

כמו עם המילה עגוּנה, גם כאן יש הקשר תרבותי. כי כמו שביהדות חשובה ההקפדה על מצוות, בבודהיזם (ובפרט גם בבודהיזם הטיבטי) יש חשיבות עליונה לטיהור התודעה.

אבל כשאני קראתי אותה לראשונה, היא לא הופיעה בהקשר דתי, אלא דווקא כתיאור של סוג מסויים של עצלנות.

רובנו לא חושבים על עצמנו כעצלנים, גם אם לפרקים אנחנו מכנים כך את עצמנו או אחרים בנסיון לדחוק לכיוון ביצוע פעילות מבאסת.

אחרי הכל, יש עבודה וקריירה, יש ילדים, יש בית שצריך להיות בערך נקי, ואוכל שצריך לבשל. אחרי שצונחים על הספה אחרי יום עמוס שכולל את הנ"ל, עצלנות היא לא בדיוק המילה שקופצת לראש.
ובכל זאת, כבר לא מעט זמן אני מסתובבת עם הרגשה שאני קצת ריקה מבפנים, וחלקתי קצת מההרגשה הזו גם כאן בבלוג:
אי שם באוגוסט סיפרתי על ההשראה שאני תמיד שואבת מהוריו של צימו, שאמנם משקיעים הרבה במקצועם, אבל חייהם מלאים גם ברוּח, ועל הניגוד עם איך שאני עצמי מרגישה.
ואז בדצמבר גם סיפרתי על הקושי האישי שלי בהשקעת זמן בפעילויות שונות, בגלל השאלה הדוקרנית שתמיד עולה: "אז מה?"
לדוגמא, התקשיתי מאוד "סתם" לקרוא ספר, כי צריכה להיות לכך מטרה. באופן כללי יותר, מאוד התקשיתי להשקיע בפעילויות ללא רווח קונקרטי ומיידי.

אז אף על פי שלא הייתי עצלנית במובן המקובל של המילה, הרגשתי שאיבדתי את היכולת לעסוק בפעילויות "לנפש" ולהינות מהן.

אבל רגע, האם יש בכלל זמן שפנוי לפעילויות אלו?
במשך תקופה ארוכה היה לי ברור שפשוט אין לי זמן: גם עבדתי, גם למדתי, גם בּוּבּה היה קטן יותר כך ששעות הערב לאחר הירדמותו לא באמת היו מובטחות.
בגניבה, כך הרגשתי, היו לי דקות פנאי: קצת זמן אינטרנט פה, קצת זיפזוּפּ טלוויזיוני שם. כל מה שעירב מחשבה או ריכוז נוספים הרגיש לי כבד עלי.
אין בכוונתי לומר שבדיעבד טעיתי. עובדתית, כך הרגשתי אז, ואין לי מה להתווכח עם זה.
מה שיותר חשוב הוא שלא אהבתי להרגיש ככה, ורציתי להרגיש אחרת.
רציתי להיות מסוגלת לחזור לכתוב. רציתי להיות מסוגלת להינות מהחיים ולא לחשוב רק על הדחוּף והבּהוּל. רציתי, ולא ידעתי איך.
אז כשנתקלתי במילה הזו לֶלוֹ, פתאום משהו באמירה הזו הרגיש לי מאוד אמיתי: עצלוּת רוחנית.

כמובן שהבעיה לכאורה עם המילה עצלוּת היא הנופך השיפּוטי שלה. כשאני כל כל עייפה ומותשת, מי אתה שתקרא לי עצלה?
אבל המניע לחפש דרך אחרת לנצל את זמני הגיע מתוכי, שהרי אף אחד מלבדי לא הרגיש את התחושה הנאחסית שהסתובבתי איתה. ובכך טמון העניין:
אני יכולה לראות איך את מעט הזמן הפנוי שהיה לי ניצלתי לא מתוך בחירה מודעת:
לבדוק על חצי-אוטומט את הטלפון, את האי-מייל. עוד פעם לרפרש פורומים בתפוז. עוד פעם לעבור על כל הערוצים בטלוויזיה. לצפות במשהו רק בקושי מעניין.
ללכת לפשפש עוד פעם בארונות המטבח ובמקרר. עוד פעם להיגרר למחשבות על טרדות היומיום, ואז לנסות להדחיק אותם מחדש על ידי פנייה לאמצעים המוכרים לעיל.
העברתי ככה לא מעט זמן בכלל. והזמן שפשוט העברתי ככה, האם הוא שימח אותי, האם הרגשתי טוב יותר במהלכו או בעקבותיו?
עבורי התשובה היתה לא, והתוודעות למילה לֶלוֹ היתה סמן שעורר אותי להכיר בכך. משהכרתי בכך, ניסיתי משהו חדש.
עצרתי וחשבתי על אנשים שונים שחייהם מעניקים לי השראה בהיותם מלאים ועשירים, ושאלתי את עצמי:

"כשאת מדמיינת את האדם שהיית רוצה להיות, אילו מן עיסוקים יש לה? אילו דברים היא עושה? מה מהווה חלק קבוע בחייה?"

על אף שהאינסטינקט המיידי שלי הוא תמיד לעשות רשימה, ישבתי וחשבתי עוד קצת על סוגי הדברים שצצו בתשובה לשאלה הזו.
כי לפעמים, מה שקופץ לראש זו פעילות ספציפית, אבל בעצם הכוונה רחבה יותר. הנה דוגמא (ובהיותי לא מוזיקלית לחלוטין, ברור שזו דוגמא היפותטית):
נניח שאחד הדברים שעלו היה "נגינה". אבל כשאני עוצרת חושבת על כך, הייתי רוצה שבנוסף, גם "האזנה למוזיקה" תהיה חלק מחיי. אז יש כאן שני רבדים של עיסוק במוזיקה.
מה שאני בעצם אומרת הוא שאני רוצה שהעיסוק במוזיקה יהיה חלק מחיי, ואלו שני ביטויים שלו שקופצים לי לראש. אולי ביום אחר יקפצו לי לראש ביטויים נוספים כמו, נגיד, "הליכה לקונצרטים".

אז במקום עריכת רשימה של כל האלמנטים האלו שאני תופסת כחלק מחייה של "אני עם חיים מלאים", ציירתי מפת חשיבה.
למי שטרם נתקל בהן, מפות חשיבה הן כלי מצויין לארגון היררכי של מידע, באופן שמאוד עוזר לזכירתו.
לא כל כך חיבבתי את הנחיות הרס"ר שניתנו בערך העברי שלהן בוויקיפדיה, אז במקום אני מביאה דוגמא ממחישה:
(הנושא כאן במקרה הוא שמירה על בריאות, אבל בחרתי בה בעיקר כי היא דוגמא טובה)
במרכז המפה כותבים את הנושא המרכזי, וממנו יוצאים ענפים. על כל ענף, כותבים מהו נושאו, ואז  משם מתפצלים הלאה לתתי רעיונות.
הנקודה המהותית במפות חשיבה (Mind Maps) היא לרתום לעיבוד מידע את הזכרון הויזואלי, שהינו ממילא חזק יותר מהזיכרון של טקסט.
לכן כדאי לשבץ את המפות בכמה שיותר איורים רלוונטיים ולהשתמש בצבעים כאמצעי עזר לחלוקה לקטיגוריות ונושאים.

על מפת החשיבה שציירתי בשביל הפעילויות שצצו בתשובה לשאלה למעלה, לא היו ציורים וגם לא צבעים, כי היא לא נועדה לשינון או לעיבוד מידע.
מטרתה להפוך את הפעילויות שרשמתי לבעלות ערך עבורי, לא רק תיאורטית (מתישהו, פעם...), אלא להעלות למודעוּת באופן יומיומי את הביצוע.
מצורפת דוגמא למפה דומה לזו שציירתי אני, אם כי לא זהה בפרטים ובענפים.
בכוונה כשציירתי אותה, ציירתי עיגולים ריקים בקצוות, כמו נוּריות כבויות:

את הגרסא שלי צילמתי במספר עותקים, ובחודשיים האחרונים, כל שבוע מתחיל עם מפה ריקה שכזו. במהלך השבוע, אני שואפת "להדליק" כמה שיותר נוּריות, ואני רושמת בצד מה כללה כל נורה שנדלקה.
אחד השיעורים החשובים ביותר עבורי מהתרגיל הזה הוא שלא מדובר בהספקים: גם אם כתבתי רק חצי רשומה בבלוג, או קראתי רק כמה עמודים בספר, אני עדיין מקפידה לומר לעצמי שעשיתי.
זהו תהליך מחשבתי שלא בא לי בקלות, כי אני מורגלת למדוד הכל ולשאול: כמה עשית? מה התוצרים?
פתאום, אלו לא השאלות החשובות, כי מה שחשוב הוא שהקפדתי להשקיע זמן בפעילויות הללו.
משקיבלה גם עשייה כזו  את אור הזרקורים, עכשיו כשמתפנה לי זמן (במיוחד בערב, אחרי שבּוּבּה הולך לישון), אני בוחרת כל פעם מחדש לנצל אותו למטרות שחשובות לי, במקום פשוט לשרוף אותו.
מן הסתם, לא כל רגע מנוצל ביעילות גרמנית, ולפעמים מתחשק סתם לרבוץ, אבל ההבדל בעיניי הוא שהפעם זה מגיע ממקום של בחירה.

אחת השאלות שעלו לי באופן טבעי כשהתחלתי עם התרגיל הזה הוא האם בכלל יש טעם: צפיתי שאתפזר לכל הכיוונים אבל לא באמת אדבוק במשהו לאורך זמן.
בפועל, אני יכולה לדווח שההיפך קרה. כשאני מתבוננת אחורה במפות מהחודשיים האחרונים, אני מגלה שלא רק שהספקתי יותר פעילויות שונות, קל לי יותר לשקע את עצמי בכל פעילות בנפרד.
הצלחתי לראשונה מזה זמן רב לקרוא ספרים שלמים, לאפות עוגות, לסיים פרוייקטים נושנים, לחזק קשרי חברות.
בנוסף, גיליתי שעם חלוף השבועות, המפה משתנה: מתוך מחשבה על הדברים שחשוב לי לעשות בחיי, נוספו סוגי פעילות נוספים.
כמובן שאין כזה דבר שבוע שבו הספקתי הכל. לא רק כי אין זמן, אלא כי  חלק מהפעילויות שסימנתי לעצמי באות במובהק אחת על חשבון השניה.

הדבר הנוסף שחששתי מפניו הוא שאני "אברח" לפעילויות הקלות יותר, אלו שאני מעדיפה ממילא לעסוק בהן, ובמיוחד הדבר נכון לאור העובדה שאני כעת גם עסוקה במציאת עבודה.
פעילות זו אמנם מהווה אחת הנוריות, אבל חששתי שמשהו כמו המפה "ימשוך" אותי לעבר פעילויות פנאי וירחיק אותי עוד יותר ממציאת משרה.
הפתיע אותי לגלות עד כמה ההיפך הוא הנכון. אמנם המטרה היא לסמן כמה שיותר נוריות, אבל מדי שבוע אני מגלה עד כמה יש גם שאיפה לאיזוּן, וכמה כוח מעניקה לי העשייה.
למשל, אחת הפעילויות שנוספו למפה היתה "התמודדוּת", וכל שבוע אני מנסה לעשות לפחות משהו אחד שאני נרתעת מעשייתו. זה עוזר מאוד גם בפנייה למשרות.
בנוסף, אני מגלה עד כמה יש זליגה מפעילות אחת לאחרת. הכתיבה המקצועית, למשל, מאוד עוזרת לי עם ראיונות העבודה.
כך שהדרך הכי טובה שיש לי לסכם את התוצאה היא שבעזרת המפות האלו אני לא שוכחת מה חשוב, אלא נזכרת מה גם חשוב.

מבחינתי, השאלה הגדולה היא מה יקרה כשאשוב לשוק העבודה, וזמני יחזור להפוך דחוּק יותר.
אבל אני כבר שמה לב שבערב הטלוויזיה דולקת פחות, שאני מבלה פחות זמן ריק מול המחשב והטלפון. שאני מנצלת את הערבים בצורה חיובית יותר עבורי, שנותנת סיום נעים ליום.
אני מקווה בכל מאודי שגם אם זמני יצטמצם, אני אשכיל עדיין לזכור את הערך שנותן לי התרגיל הזה.