‏הצגת רשומות עם תוויות מטבח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מטבח. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 19 במרץ 2013

צנצנת דברים טובים

נכון אומרים, "כל דבר קורה בעתו?"
ובכן, בכל יום, יש די הרבה דברים שלא קורים. ואני מוצאת שהרבה מהדאגות שלי בחיים סובבות סביב דברים שחשוב לי שיקרו מתישהו, ואני לא יודעת מתי.
מציאת עבודה היא דוגמא אחת לכך, כמובן, אבל היא בוודאי לא היחידה. ישנם עניינים סביב בּוּבּה, עניינים שנוגעים למשפחתנו הגרעינית, למשפחתנו המורחבת.
קל לי לחיות בעתיד.  קל לי לשקוע במחשבות ותכנונים על מה לעשות ואיך לעשות זאת. 
קל לי להינות מהתכנון והציפיה להתגשמות ורודה, וקל לי, קל מדי, לדאוג מכל הדברים שעלולים להשתבש ולבאס.
פחות קל לי לחיות בהווה. אני נהנית מימים יפים, מאוכל טעים, ממגע מחמם, מרעיון מאתגר מחשבה. אבל לפני שאני שמה לב, המחשבה יכולה לנדוד מעצמה, אל המה יהיה או האיך היה.
כי איכשהו, למרות העונג שמסבים כל יום האירועים הקטנים שכן קורים, אני לוקחת אותם כמובן מאליו, וחוזרת לדאוג לגבי אותם דברים שלא קורים. והכי משוּגע?
שגם כשסוף סוף קורה מה שציפיתי וקיוויתי לו, אני מרשה לעצמי זמן זעוּם עד עלבון להינות מהשמחה - וחוזרת לדאוג מהדבר הבא.

דפוסים כאלו הם לא משהו שמשנים מהיום למחר, ואני ריאלית מספיק כדי לדעת שהם כנראה תמיד יהיו איתי.
מה שכן, בקלות מפתיעה אפשר להתרגל להעצים את ההנאה היומיומית.
כל מה שצריך זו צנצנת.
ברגע האמת טרדות ה"מה יהיה" מרגישות דומיננטיות, אבל אני חושדת שבמובנים רבים דווקא ההנאה היומיומית היא אמיתית יותר מהדאגה לעתיד:
אני חושבת אחורה, על דברים שהדאיגו אותי בעבר עד כדי הטרפת הדעת. דברים שהדירו שינה מעיניי, שרדפו אותי בחלום.
זמן עבר, וקרה מה שקרה. לפעמים דברים הסתדרו לטובה, לפעמים בכלל לא. אבל לדאגות ההן לא נותר זכר, הן פשוט התחלפו באחרות.
לעומת זאת, אני עדיין יכולה להזכר בהנאה בזכרונות טובים, גדולים ופעוטים. זאת אומרת, יכולה, בתנאי שאני בכלל מצליחה להזכר שהם אי פעם קרו.

אני כבר לא זוכרת איפה שמעתי לראשונה את העצה לרשום מדי יום או מדי שבוע כמה דברים טובים שקרו. פשוט כי זו עצה שחוזרת כל כך הרבה פעמים כטיפ לשיפור החיים.
אפילו כאן בבלוג היא צצה פעם, כחלק ממסקנותיו של ספר שסקר מחקרים פסיכולוגיים כדי לגלות אילו דברים קטנים אפשר לעשות כדי להרגיש יותר מאושרים בחיים.
יום אחד, מתקלתי בפינטרסט ברעיון שקסם לי (אני לא זוכרת מתי בדיוק, זה היה קצת אחרי ראש השנה האזרחי, כך שהסתובבו ברשת הרבה רעיונות "שפר חייך בשנה הקרובה"...)
נורא פשוט: לקחת צנצנת, וחבילת פתקים. כל יום, לרשום על פתק דבר טוב שקרה, לקפל, ולזרוק היישר לתוך לצנצנת.
שנה אחר כך, אפשר לעבור על הפתקים בצנצנת, ולהיזכר בכל אותם רגעים נחמדים.

החנוּנית שבי זועקת לצאת החוּצה לרגע ולהנהן על שיש המון תימוכין מדעיים בטריק הקטן הזה.
יודעים שהכרת תודה על דברים טובים שקורים גורמת לשיפור בתחושת השמחה והמרוּצוּת הכללית. ויודעים שעבור הרבה אנשים, לכתוב משהו על נייר עוזר לזכור אותו.
ועוד יודעים, שלחזור על משהו שכתבת פעם ולקרוא אותו משפר עוד יותר את הסיכויים שבעתיד תזכור משהו ממנו.
אז הנה הצנצנת שלי, יחד עם חבילת הפתקים, שתיהן יושבות על השיש במטבח.יש ימים שבהם אני לא כותבת כלום, יש ימים שבהם אני משלשלת שניים ואפילו שלושה פתקים.
בפועל, ככל שאני מתמידה עם התרגיל הפעוט הזה, אני מגלה שאני צריכה לסנן מה אני רושמת, כי כל יום אני שמה לב  להרבה יותר משניים או שלושה דברים.
למשל, השבוע היה יום שבו נראה שנפתרה דאגה גדולה, מהאלו שלא קורות כל יום.
אין מה לומר, שמחתי מאוד, והשמחה ליוותה אותי במשך כל אותו היום. אבל בערב, כשישבתי וחשבתי על כל הדברים הטובים שקרו, בסוף יצאה לי רשימה בת 21 סעיפים, ואלו היו רק הדברים העיקריים.
אני מביאה להלן 10 נקודות מתוך הרשימה ההיא, שאינן כוללות את פתרון הדאגה הגדולה:

1. קיבלתי אות חיים מחברה באוסטרליה שדאגתי לשלומה. שלחתי לה מייל מוקדם יותר השבוע, וקיבלתי חזרה תגובה אוטומטית מאוד מטרידה, ותשובתה כמה ימים אחר כך קצת הרגיעה.
2. שמחתי על עגבניות טריות ויפות שנקנות אצל הירקן, שאיכשהו גם עולות חצי ממחירן בסופר, וגם הן הרבה יותר טעימות.
3. שמעתי במקרה את somewhere over the rainbow מתנגן איפהשהו, וכמו תמיד, נהניתי ממנו כאילו זו הפעם הראשונה.
4. לבשתי שמלה אהובה שגורמת לי להרגיש יפה.
5. הכנתי קוּבֶּה בפעם הראשונה. אני מאוד אוהבת קוּבֶּה מטוגנים, אבל זה תמיד נראה לי כזה סיפור בכלל לנסות, ואז במקרה נתקלתי בסדנא המצולמת הנהדרת שהעלתה איילת. 
הנה התוצרים, ובפעם הבאה אני מקווה להצליח ליצור אותם כשהציפוי קצת פחות עבה.
מימין למעלה - לפני טיגון, למטה - אחריו
6. לשמוע את צחוקו המתגלגל של בּוּבּה ולראות את המבט המאושר בעיניו בעקבות משחק שהמצאתי איתו במהלך ארוחת הערב.  
7. פגשתי חברה חדשה יחסית ואני נהנית מההרגשה של חברות שנבנית.
8. חזרתי הביתה, למקום שמרגיש חם ומחבק.
9. לקרוא בספר, ושפתאום קופץ עלייך המשפט המופלא הבא:
"כשהיה מביט בתיבת פתקאותיו ובצרור רשימותיו ובקבוצת מחברותיו ובאגודת ניירותיו ובתלי פנקסאותיו ובתכריך כתביו פעמים היה מכה על שולחן וצועק הלואי שתצא אש ותכלה אתכם מן העולם".
10. להתעורר מוקדם בבוקר ולהינות מזמן משחק משפחתי עם צימו ובּוּבּה.

יכול להיות שהחיים שלי מצטיירים מתוך הרשימה הזו כקטנים ולא חשוּבים: באמת, להתלהב מעגבניות, מבישולים, מצחוק של ילד.
אז מה? איפה העשייה בעלת הכובד האינטלקטואלי? איפה התרוּמה המשמעותית שאת מותירה? מי בכלל יזכור כאלו דברים שטותיים בעוד שנה?
ובכן, קודם כל, אני אזכור את זה בעוד שנה, או לפחות את החלק שיוותר כתוב על נייר. ושנית, הדברים האלו לא באים במקום שום דבר, הם לא על חשבון מישהו או משהו.
הם חלק מהחיים, חלק שיותר מדי קל למחוק הצידה כחסר חשיבות.

שלושת קוראיי, אם הרשומה הזו עוררה בכם חשק לייסד צנצנת משלכם, אשמח אם מתישהו תשלחו לי תמונה שלה (המייל שלי מופיע בדף אודות, ויש גם את הכינוי בתפוז למי שמכיר).
חשבתי שיכול להיות נחמד להוסיף לרשומה גם תמונות של צנצנות פתקים של אחרים!
ואם דווקא היום הוא מן יום כזה, שמצב הרוח קצת שפוּף וקשה לחשוב על משהו, אני מצרפת עבורכם שיר קטן, שהוא לבדו יכול להיחשב כדבר טוב שקרה לכם.
אם כי אני מזהירה מראש, זה לא עניין פשוט, במיוחד עבור הקוראות: יש לכן כאן שלושה גברים צרפתיים נאים בלבוש זהה.
כמה זמן יקח לכן להחליט מי הכי שווה?






יום ראשון, 24 בפברואר 2013

פּוּרים נוצתי

אולי זה עניין של גיל, אולי זה עניין של אופי. כך או כך, אני מתה על ההתעסקות של פורים.
בעצם, לפני בואו של בּוּבּה, החג נטה לעבור לנו מעל הראש: לא התחפשנו, לא הלכנו להקראות מגילה או מסיבות פורים.
אבל מרגע שהפציע תינוק בבית, פתאום תקף אותי דחף בל יסורב להלביש אותו בתחפושת ולחגוג את החג.
עם התחפושת, זה אפילו יותר מההלבשה עצמה. רציתי להכין לו תחפושת. ריגש אותי שתהיה לו תחפושת שאמא הכינה.

שנה שעברה היה קל. הוא היה בן פחות משנה ולא מאוד נייד, אז כל שנדרש היה תחפושת שלא תפריע לו יותר מדי.
השנה, מצד אחד בּוּבּה כבר הולך ומתרוצץ ולוקח דברים מפה לשם, אבל מצד שני עדיין לא ממש מודע לרעיון של תחפושת.
אז רציתי משהו שירגיש לו כמעט כמו בגדים רגילים, אבל שירגיש לי כמו צעצוע גדול.
חיפשתי השראה ברשת ומצאתי את התמונה של האפרוחית המקסימה הזו.
לא היו הוראות אבל הקונספט נשמע פשוט:
קחו צעיף נוצות ענקי, וחברו אותו לבגדים רגילים. אחרי עוד קצת מחשבה הגעתי למסקנה שמהיכרותי עם בובה יידרשו שני שינויים:
אחד, עדיף שזה יהיה סווטשירט עם רוכסן, כדי שלא להכניס את הראש דרך המוני נוצות; ושתיים, כנראה עדיף להשאיר את השרוולים נטולי נוצות מהחשש שהן יפריעו.
משמאל, ההשראה. מימין, התחפושת באמצע הדרך ובסופה
הזמנתי מאיביי שני צעיפי נוצות עבים אך זולים, וחיברתי אותם לסוודר ממנו הוסר הכובע, כי אינני חושקת באפרוח גיבן.
כמעט ולא נדרשתי לגזור את הצעיף עצמו, רק לפתל אותו, ולחבר עם מספר תפרים בודדים. לא מסובך, אבל כן דרש קצת התעסקות. 
מה שכן, זה בעיקר מילא את הבית באינסוף נוצות צהובות. ייתכן שהיו נושרות פחות נוצות אם הצעיפים היו מאיכות קצת יותר טובה, אבל אין לי באמת דרך לדעת.
החשש הגדול היה כמובן שהנוצות יעצבנו אותו, והוא לחלוטין יסרב להפוך לאפרוח זעיר ומתוק.  
לכן כדי לצמצם עוד יותר את ההפרעה, תפרתי לו צווארון אחרי שנתפרו צעיפי הנוצות, כדי להרחיק את הנוצות מהפנים.
זה עבד. בבוקרו של יום ראשון הוא עטה את נוצותיו כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר בעולם לעשות, וחזר לעסוק בענייני מכוניות.
השינוי המרכזי נחווה על ידי אביו, אשר לאורך היום ייעד את אחד מכיסיו אך ורק לאיסוף הנוצות שהשיל אחריו הגוזל המשוחרר.

אם כבר רוח החג השתלטה עלי, החלטתי גם לאפות אזני המן. אבל הנה הבעיה שלי עם אזני המן:
בכל ימות השנה שאינם פורים, זה מאפה שלא באמת הייתי רוצה לאכול אותו. 
הבצק הפריך הוא כבד ומתפורר, וזה עוד לפני שהזכרנו את המילויים. מי לא זוכר את הבאסה של לקחת ביס מאוזן המן שנראית ממולאת בשוקולד ולגלות שזה בעצם פרג?
אז החלטתי לעשות מעשה אשר לרוב מסתבר כלא משתלם, ולהיות הרפתקנית בענייני אפייה.

שבוע קודם לכן אפיתי את עוגת התפוזים מהבלוג של שירלי נמש. זו עוגת שושנים שמתחפשת לעוגת שמרים אבל עשויה מבצק קל מאוד להכנה עם המרכיב הסודי קוטג'.
מהעוגה עצמה לא מאוד התלהבתי, אבל אולי זה בגלל שאני הייתי זו שמכינה אותה:
זיגוג התפוזים עשוי כמעט לגמרי מסוכר, כמו גם המילוי שלה. היא היתה בסדר, לא יותר, ובסוף צימו אכל את רובה.
מה שכן, הבצק היה מאוד מוצלח, רך וכיפי. אז ברוח ההרפתקנות, החלטתי להכין אזני המן רכים.
הייתי גם קצת הרפתקנית עם המילויים, אבל לא נכנס לזה כי לא הכל עלה יפה, שזו דרך עדינה לספר שחלק מאזני ההמן התפוצצו בתנור. 
המסקנה הסופית היא שיש סיבה שהרפתקנות באפיה לרוב לא משתלמת: איכשהו, זה לא לגמרי עובד. 
נכון שכיף יותר לקחת ביס באוזן המן רכה ולא פריכה, אבל הבצק הזה נותן מאפה שיותר מזכיר לחמניה מאשר אוזן המן.
בכל אופן, בערך שליש מאזני ההמן הענקתי בתשורה במשלוחי מנות, ואת המכוערים יותר השארתי בבית. 
את אלו שהתפוצצו שמרתי בצלחת בצד לצימו.

בבוקרו של יום ראשון צעדנו כמשפחת תרנגולים גאה להקראת מגילה בבית הכנסת.
הילדים בבית הכנסת היו מחופשים במידה מגוונת של השקעה, אבל בעיקר על טהרת התחפושות תוצרת בית.
הם עסקו בפעילויות כמו הכנת אזני המן וחלקם גם לקחו חלק פעיל בהקראת המגילה. לילדים הגדולים יותר אפילו היתה הפעלה נוספת בנפרד.
פעוטי עוד זעיר מכדי להינות מכל אלו או אפילו לשבת בסבלנות לאורך הקראת המגילה, אבל מעת לעת הוא נהנה מהרעשת הרעשנים.
מטבע הדברים, זה לא אותו הדבר כמו לחגוג בישראל.
אני זוכרת היטב מילדותי ומנעוריי את אווירת ההפנינג השמחה שמתלווה לפורים. כאן לעומת זאת, בבוקר יום ראשון ישנוני, הרחובות היו ברובם ריקים גם כשחזרנו מבית הכנסת.
ובכל זאת, בשובנו הביתה עם כרבולותינו לראשנו, עצרנו באחת הצמתים לחציית הכביש, וחלון נפתח במכונית אשר עמדה בצומת.
"חג שמח!" קראה לנו בעברית אישה מחוייכת.
"חג שמח!" קראנו לה בשמחה בחזרה.

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

מרק ומגדנות

פעם, מזמן, היינו מבשלים יותר. לא המון, אבל כן מעת לעת היינו מתנסים במתכון לתבשיל חדש.
מה שנותר מאותם ימים הוא תיקיית מסמכים ריקה למדי, עם מתכונים בודדים שטרחנו לשמור.
אחד מהם היה מרק כתום, שהרגיש מאוד מתאים הן בצבע והן בחמימות לשבוע הגשום והחשוך שפקד אותנו לפני שבועיים.
ערכתי רשימת קניות, ויצאתי לסופר.
משמאל, בישולים. מימין, לוח הפתעות עשוי עץ, לחודש שלפני חג המולד: לכל יום תא בו מחביאים ממתק קטן. חמוד, אך יקר להחריד.

רשימת המרכיבים במתכון העתיק ששלפנו היא: 

3 כפות
מרגרינה (או חמאה) או שמן נטול טעם כמו שמן קנולה
1
בצל גדול
2
כרשות גדולות (החלק הלבן) או בצל גדול נוסף
2
שיני שום
3
גזרים גדולים
3
בטטות גדולות
1 חתיכה
דלעת
1
תפוח אדמה גדול
6 כוסות
מים
4
עלי דפנה (Bay Leaves)
2 כפות
אבקת מרק עוף

אז כרשה שכחתי לגמרי לקנות, אבל זה בסדר, כי קניתי בצל, והמתכון אמר שאין בעיה.
אבל במקום דלעת, שלפתי מהשקית דלורית, שנמכרת בסופר כשהיא כבר קלופה וחתוכה.
"באופן מדעי, " כך הסברתי לצימו, "דלעת ודלורית זה אותו הדבר." 
צימו שקל את דברי וגרס כי טרם נבנה השעון שיצליח למדוד את פרק הזמן הקצר שהיה לוקח להעיף אותי מאולפן מאסטר-שף.

בכל אופן, הנה הרכיבים שהגיעו בסופו של דבר אל תוך הסיר, מותאמים על פי העדפות אישיות:

עשינו כפי שהורה המתכון:
טיגנו את הבצל, הוספנו את השום, הוספנו את הגזר ואידינו למשך מספר דקות, ואז הוספנו את יתר המרכיבים (חוץ מאבקת מרק, אותה סתם שכחנו).
בישלנו למשך 20 דקות כשהמכסה מכוסה, עד שהירקות רכים.
כשהמרק מסיים להתבשל מוציאים מתוכו את עלי הדפנה, וטוחנים אותו עם בלנדר מוט. קצת מלח פלפל -
יצא מצויין.
במיוחד יוצא מצויין אם מוסיפים למרק החם מעט שמנת חמוצה.

מוקדם באותו הערב, החלטתי שאם כבר מכינים מרק, שנכין איתו גם לחם בירה. פעם היה לנו מתכון מצויין ללחם כזה, אבל למרבה הצער, דווקא אותו לא כתבנו ושמרנו בתיקיה.
לא ידעתי איך לבחור מתכון מבין ההמונים שעלו בחיפוש בגוגל, אז עשיתי את הדבר המתבקש, ובחרתי לפי התמונה.
בגלל שהתבניות שלי קצרות יותר מאלו במתכון, חישבתי שבקירוב מספיק טוב, אותה כמות תספיק לשני כיכרות אצלי.
תיאורטית הקירוב אולי היה מצויין, בפועל הלחם יצא די נמוך. עדיין, היה טעים מאוד, אבל בשביל להיות הוגנת למתכון, צירפתי למעלה התמונה מהבלוג של פירגה.

אז כיכר אחת הקפאנו, לימים שאין כוח לבשל כלום. ואז הגענו למסקנה שבעצם, אנחנו גם לא צריכים סיר מרק שלם, והקפאנו חצי ממנו. 
בקיצור, נראה שיותר מאשר מטבעות חנוכה, רשומות הבישול הופכות להיות המסע ליצירת סטוק קפוא לימות המצור.
היות שכך, אני אוסיף גם קצת נצנוץ חגיגי.
שכן באותו סוף שבוע, קבענו להפגש עם זוג חברים אחר הצהריים, והיה צריך להביא מתנה.
אז חשבתי להביא עוגיות כיפיות או משהו מעין זה, כי אנחנו חולקים איתם חיבה לעוגות ודברי מתיקה. למעשה, חשבתי לרגע לאפות עוגיות בעצמי (דבר שפעם, מזמן, דווקא הייתי עושה די הרבה), אבל הזמן היה דחוק והרעיון נפסל.
לקנות בסופר משהו לא הרגיש מתאים, כי על אף שהכל עכשיו מאוד טעים וחגיגי וארוז יפה, זה עדיין קצת כמו להביא לאירוח ופלים של עלית.
אנא אלך?

קל להיות ציניקניים לגבי החנות.
מה שהיה בעבר ספק מזון לעשירים שאיכלסו את הסביבה (כשהסביבה = החצר האחורית של ארמון המלכה) הפך בימינו לסוג של מלכודת תיירים.
בהתאמה, יש הרבה שואו: צוות לבוש בגדי שרד. עובד ייעודי שמסביר ללקוחות ברוב רושם על סוגי התה.
ניתן לקנות ספר על ההיסטוריה של הריבות שמיוצרות עבור החנות.
יש תצוגה של כל מיני שוקולדים מפוסלים, ובעיקר - המון המון לקוחות עם מצלמה (כולל, בבירור, כותבת שורות אלו).

אבל גם לא חייבים להיות ציניקניים.
החנות קיימת מ-1707, והיא סוחבת על גבה מסורת עשירה. אי אפשר להאשים אותם שהם לא רוצים לזרוק אותה לפח.
במיוחד מפורסמים סלי המגדנות שלהם, שהיו רלוונטיים במיוחד כששועי העיר היו יוצאים במסע. היום זה היה לוקח להם 20 דקות ברכבת התחתית, אבל אז היה צריך צידה לדרך.
הסלים גם היו היו נשלחים לכל מקום כמתנות, כולל לחיילים בחזית הקרב, החל מקרב ווטרלו ב-1815 ועד למלחמת העולם הראשונה, שבה ניתן היה לתגמל את הבחורים בסלים עם קוקאין והרואין, יחד עם מזרקים תואמים.

אז הם עדיין מנסים לשמור על הגחלת (אם כי כבר לא מוכרים סמים).
בהתאמה, אפשר למצוא שם דברי מתיקה שיצאו מהאופנה לפני לפחות 100 שנה, כמו למשל, פירות משומרים בסוכר וטבולים בשוקולד,
התרשמתי במיוחד מאננס שלם (שלא חתכו ממנו את הכרבולת) שזוגג כך, ונטבל בשוקולד עד למחציתו. איכס, אבל איכס יוקרתי.
המחירים יקרים להפליא. חיבבתי את שלושת ביסקיוויטי הבּבּוּשקה, עד שהסתבר לי שהם עולים (בתרגום חופשי) יותר מ-200 שקל.

הבעיה כיום היא שתיירים אמנם נכנסים לקומת הקרקע, אבל מעטים עושים את דרכם לקומות העליונות, שמכילות חפצי יוקרה שונים ומשונים, ועוד פחות ממש קונים את חפצי היוקרה הנ"ל.
באחד הקורסים באסטרטגיה עסקית, המרצה ציין כבדרך אגב שעל מנת לפתור את הבעיה נערך סיעור מוחות שבסופו הוחלט, מכל הדברים, על שיפוץ נרחב של  חדר המדרגות.
זאת מתוך ההנחה שאם הוא יהיה עוד יותר אטרקטיבי, אנשים פשוט לא יוכלו לעמוד בפיתוי לעלות למעלה.
לא היה ספק מה המרצה שלי חשב על ההחלטה האסטרטגית הספציפית הזו, אבל זו היתה דוגמא מעניינת.

במחשבה לאחור ממש אין לי מושג למה הייתי כל כך בטוחה שהחנות היא כזה פתרון מוצלח לתשורות מתוקות.
מכיוון שאישית, אני לא רואה את ההגיון בלתת צנצנות של ריבה ודבש או קופסאות ביסקוויטים, הייתי צריכה לסרוק את החנות 3 פעמים לפני שמצאתי מה אפשר לקנות שם מתנה.
בסוף נבחרה כתשורה למארחים קופסאת פירות מרציפן, והם שמחו בה מאוד.
הלוואי וכל סופי השבוע החורפיים היו כאלו. 

יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

אסקפיזם ומטבעות חנוכה

כרגע, אני די כותבת פה לעצמי.
עם זאת, אני כותבת בעברית, ועל כן רוב אלו שכן קוראים, הם מישראל. ואלו שבישראל עכשיו, נאלצים שוב לחוות מלחמה.
אין לי דברים חכמים להגיד על המצב, שהוא מפחיד ומתסכל ומדכא נורא. 
אז חשבתי לעצמי, אולי קצת אסקפיזם יתקבל בברכה?
אבל לא סתם אסקפיזם. כי אם כבר לברוח, אז שיהיה למקום נגיש.


הרשת עמוסה בלוגרים מלאי תשוקה. תשוקה לאופנה, לאוכל טוב, לאיפור, לסריגה. מה שזה לא יהיה, ימצא הכותב שהעיסוק דווקא בנושא הזה מרעיד את עולמו.
זה לגמרי אחלה. רק מה, אחרי שעה קלה של עיון בבלוג עתיר השקעה כזה או אחר,  אני נמלאת תחושת זרוּת גדולה:
אין בי את המחוייבות המספקת כלפי אף אחד מהתחומים הללו:
האיפור של זו מדהים, אבל זה לא מספיק חשוב לי בשביל לראות סרטוני הדרכה ולרכוש מיומנויות בעצמי.
הטעם האופנתי של ההיא משגע, אבל הההשקעה הנדרשת בשביל לפתח כזה (הן מנטלית, הן חומרית) כבדה עלי.
התמונות של הבישולים בבלוג ההוא מרהיבים, אבל בחייאת זוּם זוּם, כל ההשקעה הזו בשביל עוגה? לא בשבילי.
וכך זה ממשיך.
נברתי בראשי וחשבתי: איזה מן אסקפיזם יכולה סרבנית מחוייבות שכמותי להציע?
ואז נזכרתי בחג המולד.

חג המולד כפי שאני חווה אותו בלונדון, איננו חג דתי. 
ברור לי שיש גבול לעד כמה אפשר למתוח את הטיעון הזה, בכל זאת הולדת ישו והכל. ולמרות זאת, נראה שהוא מנותק מהאלמנטים הנוצריים שלו, והדגש הוא על החווייה:
אורות צבעוניים להאיר את החורף החשוך, חגיגות עם חברים ומשפחה, אוכל טעים, אלכוהול, שוקולדים לרוב ומתנות.
את כל זה הבנתי די בקלות, ועם זאת, לא הצלחתי להבין את הקטע עם חג המולד:
כי כל שנה, עוד לא הגיע סוף אוקטובר, והבועה הצרכנית מתחילה לגעוש: חג המולד או-טו-טו כאן ועל כן קנו X.
ניחא, אין מה לבוא בתלונות לחנויות שמנסות להקדים עד כמה שניתן את העונה הכי רווחית בשנה.
אבל זה לא רק הן. מגיע תחילת נובמבר, ובכל מקום מתחילים להרגיש את ניצני החג: טקסי הדלקת אורות, קונצרטים של שירי החג, ירידים מיוחדים. 
ערוץ הסרטים המעאפן שבא חינם עם חבילת הכבלים עבר כבר לפני שבועיים לשדר מדי ערב סרטי חג מולד.

אין מה לומר, החגיגיות המוקדמת היא כיפית. היא הופכת את הימים, המחשיכים והולכים, לעולצים יותר.
רחובות מוארים זה יותר כיף מרחובות חשוכים. יש המון שוקולדים בגרסאות חגיגיות בסופר.
התקופה מנוקדת במסיבות חג מולד חברתיות: בין אם רשמיות כמו מסיבת המשרד, או בלתי רשמיות כמו מפגש עם חברים.
וגם, הציפיה למשהו כיפי היא עצמה חלק מהכיף.
בדרכו, העיסוק באורות, מתנות ושוקולדים קצת מקצר את החורף, או לפחות הופך את נובמבר-דצמבר לקלים יותר.
ובכל זאת, כל השנים, חשתי צער מסויים עבור אלו החוגגים את החג. כי אחרי כל המשחק המקדים העצום הזה, שנמשך חודשיים לפחות, מגיע חג המולד: 
ערב, ואז בוקר, ואז אחר צהריים, ואז נגמר. פּוּף! כל כך מהר.

רק השנה, כמו בפאזל שכל החלקים משתבצים למקום, סוף סוף הבנתי.
הדרך חשובה יותר מהיעד.
(בחיי שאני לא יודעת כמה פעמים בחיים אני עוד אצטרך ללמוד את השיעור הזה לפני שאפנים אותו)
ערב חג המולד, על לוח השנה, הוא ה-24 בדצמבר. אבל חג המולד בפועל הוא נובמבר-דצמבר.
חג המולד, תיאורטית, הוא הישיבה בבית עם העץ והכל. חג המולד בפועל הוא הריצוף של החודשיים האלו בכל מיני חוויות משמחות לב.
ופתאום כל הטררם הצרכני מתחיל להיראות הגיוני יותר: פה להשקיע בארוחת ערב קצת יותר טעימה, שם להתגנדר עם לק נצנצים צבעוני. 
דברים קטנים, שעושים שמח.

אני לא יודעת למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן, אבל אני חושבת שההארה לבסוף הגיעה משיר חג המולד הקלאסי The 12 Days of Christmas
קודם כל, מאיפה הגיעו 12 יום? וחוץ מזה, כולו סביב נתינת מתנות.
להפנמת המסר (ועידוד מצב רוח באופן מיידי), אני ממליצה בחום על הגרסא המוערת של אולפני אארדמן, שמבטאת יפה את רחשי הציבור.
אם לעומת זאת, אתם נחרדים מהמסר החומרני המשווע בשיר, אני ממליצה להתעדכן במדד חג המולד, אינדקס היתולי של חברת השקעות שבוחן, כל שנה מחדש, כמה היה עולה לקנות את סל המוצרים המתואר.
בכל אופן, לפני מספר שבועות נתקלתי בבלוג מהמם באופן בלתי סביר לחלוטין, ובו הכותבת (שאף היא מהממת באופן בלתי סביר לחלוטין) תיארה איך היא ובעלה החליטו פעם לערוך 12 דייטים לכבוד חג המולד, בשבועות שקדמו לו.
היא היתה בהריון מתקדם, חלק מהדייטים היו לשבת על הספה בבית ולאכול ביחד גלידה, אבל זה לא משנה: היה להם כיף.

עכשיו שיהיה ברור: אנחנו לא חוגגים את חג המולד. הוא נחמד, הוא רק של מישהו אחר.
אבל, הטעמתי לצימו, מה שהייתי רוצה לקחת מכל העניין הוא את הגישה, ולהפוך את החודשיים עד תחילת ינואר לקצת יותר כיפיים, בכל מיני דרכים צנועות: 
פה ושם לבשל דברים קטנים שעושים כיף. פה ושם לייפות פינות בבית כפי שהתכוונו לעשות כבר מזמן, אבל לא טרחנו. 
לאסקפיזם כזה אני מרגישה כמעט מוכנה להתחייב.
רק מה אקרא למעשים קטנים אלו? 
אקרא להם מטבעות חנוכה, מתוך ההסכמה שאפילו אם חנוכה נגמר באמצע דצמבר, מותר לנו להמשיך עוד קצת.

אז מטבע החנוכה הראשון שלי הוא הכנת רוטב פסטו ביתי.
תשמעו, אין ב-כ-ל-ל מה להשוות לפסטו תעשייתי, איכותי ככל שזה יהיה. רשימת המרכיבים היא סופר פשוטה:
בזיליקום, צנוברים, שום, שמן זית.
לאלו שאוהבים, אפשר גם להוסיף פרמזן. אנחנו אישית נמנעים רק כי אנחנו אוכלים את זה גם עם בשר וגם עם גבינה, ושומרים בבית על כשרות.


בפסטו תעשייתי לא מפרידים את העלים מן הגבעולים, מחליפים חלק מהצנוברים באגוזים זולים יותר, וחלק משמן הזית בשמן זול יותר.
אל תיפלו לפחים האלו: הפרידו את העלים, וזרקו את העלים המושחרים. 
אנחנו משתמשים בכ-80 גרם בזיליקום על 100 גרם צנוברים על 2 שיני שום. ואז מוסיפים שמן זית וטוחנים למרקם המתאים עם בלנדר מוט. זה הכל.
בסוף ממליחים לפי הטעם. אפשר גם להוסיף פלפל, אבל בגלל העקצוץ של השום אני מוצאת שאין צורך.


תקשיבו, הרוטב הזה הוא חוויה רב חושית: הריח מעלף, הצבע הוא ירוק חי על גבול הזרחני. וזה טעים טעים טעים.
קצת פסטה, קצת עגבניות קצוצות (אם אפשר שהן קצת מתוקות, עוד יותר טוב), זה כל מה שצריך.
הרוטב נשמר מצויין בהקפאה, אז אפשר לשים קצת בצד לערב שבו מתחשק משהו כיפי ואין כוח לבשל כלום.

זה בסדר אם אתם לא מתרשמים, אני בשלנית קטנה מאוד. 
אבל משהו כזה הופך עבורי ערב בבית לקצת יותר כיפי, ואני מקווה להציע עוד שכאלו.
אסקפיזם פרקטי, הגרסא שלי.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

מעטפת חסה

אני מודה ש"מעטפת חסה" נשמע כמו מתכון מבאס להחריד, אבל האמינו לי - לא כך הוא.
כפי שעשו אינספור בחורות בשנת 2012, גם אני נרשמתי לפינטרסט.
וכי מה, איך לא ארצה להתבונן בצמות שאינני יודעת לקלוע, עוגיות שאין לי כוונה לאפות ולקים על הציפרניים שאין לי כוח למשוח.
למרבה הפליאה, האתר ממש הוביל אותי לנסות דברים חדשים. 
כמו מעטפת חסה.

ככלל, מאז הלידה אימצתי תפרטי שעשיר יותר בחלבונים ממה שהייתי רגילה בעבר, וקיצצתי קצת בפחמימות. זה התחיל על בסיס המלצות שבנתה לי הדיאטנית שהחלתי להיוועץ בה קצת אחרי הלידה (היה לי חשוב לחזור לרוץ, ולא רציתי לפגוע בהנקה), והמשיך כשגיליתי עד כמה האיזון החדש מותיר אותי שבעה ומרוצה מהחיים באופן כללי.
אפעס הגיוון היה לא משהו, כי בשלנית גדולה אני לא. 
אז חיפשתי מתכונים שיראו קלים, טעימים, ומבוססי עוף או בשר טחון.
ומצאתי, בין היתר את המתכון הזה, על בסיס בשר עוף או הודו טחון. 

בסטנדרטים של ימינו אנו, אינני כתבת קולינרית מצטיינת, זאת ברור לי.
לכשלעצמי, אני מעדיפה לחשוב על עצמי כפורצת דרך אל העבר, ככתבת קולינריה בעידן הטלגרף:
להלן מתכון-.-מומלץ להכין אותו-.-טעים לאללה-.-סוף.


מה צריך?
חצי בצל, קצוץ דק
1 פלפל אדום קצוץ לרצועות
מלח פלפל
שורש ג'ינג'ר טרי מגורר
2 שיני שום כתושות
 חצי קילו עוף טחון

פחית ערמונים משומרים
בצל ירוק קצוץ
רבע כוס בוטנים קצוצים
10-12 עלי חסה גדולים שטופים ומנוערים

לרוטב:
כף שמן שומשום
2.5 כפות רוטב סויה
חצי כף מים
כף חמאת בוטנים
חצי כף דבש
1 כף + 1 כפית חומץ אורז
2 כפיות רוטב צ'ילי
מה עושים?
1. מטגנים בצל, כשהוא מזהיב מוסיפים פלפלים. כשהם מבושלים מוסיפים עוף, ג'ינג'ר, שום ומלח פלפל. מטגנים  עד שהעוף עשוי.
2. בעוד העוף מטגן על המחבת, מערבבים את כל החומרים לרוטב בקערה ומחממים במיקרו ל-20 שניות. מערבבים עד שהתערובת חלקה, ואז שופכים אל תוך המחבת.
3.מוסיפים ערמונים לתבשיל ומערבבים על האש עוד שתי דקות עד שהערמונים מתרככים. מפזרים בצל ירוק.
4. לפני ההגשה, מפזרים קצת בוטנים טחונים.
5. מגישים עם עלי החסה, עליהם עורמים את התבשיל ומגלגלים. 


את המתכון לקחתי (בשינויים קלים) מהבלוג של הבחורה המקסימה הזו, ממנו גם לקוחה התמונה הימנית תחתונה.