אם אתם מהאנשים האלו שמדי פעם מחפשים משהו ממש טוב לקרוא ומתקשים למצוא - הרשומה הזו עבורכם.
ואם אתם מהאנשים הללו שגוללים את פייסבוק ומרגישים מופגזים במידע ותמונות, אבל לא זוכרים שום דבר בעל ערך ממה שראיתם עד לפני חמש דקות - הרשומה הזו ממש עבורכם.
כשאתם שותים קפה עם הפייסבוק וצוויצר, מה שצף אליכם הוא החדש, המתוקשר, הגועש. כשאתם מחפשים משהו בגוגל, התשובות שיצוצו ראשונות הן אלו העדכניות והפופולריות.
כשאתם תרים אחר איזה ספר מעניין, מצעדי המכירות וחנויות הספרים יציבו למולכם את מה שחדש, נוצץ ונמכר היטב.
בקיצור, בלי לשים לב, התרגלנו להיררכיה מאוד מסויימת של אינפורמציה:
אחד, מידע חדש מקבל קדימות על פני מידע ישן. ושתייים, חשיבותו של מידע נקבעת על פי הפופולריות שלו.
כל כך התרגלנו, שקשה לדמיין דרך אחרת לעשות סדר בזרם התודעה הקולקטיבי של המחשבה האנושית. ואז, יום אחד, נתקלתי באתר של מישהי שדווקא הצליחה:
את Brain Pickings גיליתי שנה שעברה דרך אתר הציטוטים המאויירים Zen Pencils, (אשר הפציע ברשומת שביל הפירורים על ספרות מאויירת).
הגילוי הזה היה בדיוק, אבל בדיוק, כמו להכנס לחדר ולהתאהב עד כלות במישהו שעד לפני רגע לא הכרת.
האתר חושף את הקוראים בו לספרים, עבודות אמנות, שירה, ראיונות, סרטים והגוּת. הנ"ל ממויינים, תארו לכם, על פי רעיונות.
לא רק זה, רעיון בספר יתחבר לאיורים של מאייר, להדהוד יצירה מלפני מאתיים שנה, ויועמד בניגוד למחשבותיו של משורר.
לבסוף, כמו יין טוב, תופיע המלצה לצוות את היצירה לאחרות שרוח דומה שורה עליהן.
וכל אחד ואחד מהקישורים האלו יוביל לרצף חדש שכזה. במצטבר, חווית הקריאה היא כמו צלילה לעומקו של אוקיינוס ענק של נכסי תרבות.
מעודי לא נתקלתי במקום אחד ברשת, שריכז כל כך הרבה תוכן מעניין, באופן כל כך יצירתי ומוקפד.
בשבוע הראשון להיכרותי עם האתר (קרי: קראש היסטרי) מצאתי את עצמי חושבת: זהו, אפשר לסגור את האינטרנט. כאן יש מספיק בשבילי לחיים שלמים.
שלא במפתיע, רשימת הוויש ליסט באמאזון התמלאה בספרים שנסקרו באתר. מבין אלו שמצאו את דרכם אלי הגיע, למשל, אחד הספרים הטובים והמופלאים שקראתי השנה:
ואם אתם מהאנשים הללו שגוללים את פייסבוק ומרגישים מופגזים במידע ותמונות, אבל לא זוכרים שום דבר בעל ערך ממה שראיתם עד לפני חמש דקות - הרשומה הזו ממש עבורכם.
כשאתם שותים קפה עם הפייסבוק וצוויצר, מה שצף אליכם הוא החדש, המתוקשר, הגועש. כשאתם מחפשים משהו בגוגל, התשובות שיצוצו ראשונות הן אלו העדכניות והפופולריות.
כשאתם תרים אחר איזה ספר מעניין, מצעדי המכירות וחנויות הספרים יציבו למולכם את מה שחדש, נוצץ ונמכר היטב.
בקיצור, בלי לשים לב, התרגלנו להיררכיה מאוד מסויימת של אינפורמציה:
אחד, מידע חדש מקבל קדימות על פני מידע ישן. ושתייים, חשיבותו של מידע נקבעת על פי הפופולריות שלו.
כל כך התרגלנו, שקשה לדמיין דרך אחרת לעשות סדר בזרם התודעה הקולקטיבי של המחשבה האנושית. ואז, יום אחד, נתקלתי באתר של מישהי שדווקא הצליחה:
את Brain Pickings גיליתי שנה שעברה דרך אתר הציטוטים המאויירים Zen Pencils, (אשר הפציע ברשומת שביל הפירורים על ספרות מאויירת).
הגילוי הזה היה בדיוק, אבל בדיוק, כמו להכנס לחדר ולהתאהב עד כלות במישהו שעד לפני רגע לא הכרת.
האתר חושף את הקוראים בו לספרים, עבודות אמנות, שירה, ראיונות, סרטים והגוּת. הנ"ל ממויינים, תארו לכם, על פי רעיונות.
לא רק זה, רעיון בספר יתחבר לאיורים של מאייר, להדהוד יצירה מלפני מאתיים שנה, ויועמד בניגוד למחשבותיו של משורר.
לבסוף, כמו יין טוב, תופיע המלצה לצוות את היצירה לאחרות שרוח דומה שורה עליהן.
וכל אחד ואחד מהקישורים האלו יוביל לרצף חדש שכזה. במצטבר, חווית הקריאה היא כמו צלילה לעומקו של אוקיינוס ענק של נכסי תרבות.
מעודי לא נתקלתי במקום אחד ברשת, שריכז כל כך הרבה תוכן מעניין, באופן כל כך יצירתי ומוקפד.
בשבוע הראשון להיכרותי עם האתר (קרי: קראש היסטרי) מצאתי את עצמי חושבת: זהו, אפשר לסגור את האינטרנט. כאן יש מספיק בשבילי לחיים שלמים.
שלא במפתיע, רשימת הוויש ליסט באמאזון התמלאה בספרים שנסקרו באתר. מבין אלו שמצאו את דרכם אלי הגיע, למשל, אחד הספרים הטובים והמופלאים שקראתי השנה:
LOST CAT הוא הוא סיפורן האמיתי של הכותבת ובת זוגתה המאיירת. הוא כתוב משגע, מצחיק, מדמיע, ומרגש עד מאוד.
הוא סיפור על חתול שיום אחד נעלם, וסיפור על הבעלים שלו, שליבה נשבר מצער ודאגה לחתול.
הוא סיפור על חתול שיום אחד חזר, אבל קצת אחרת. ועל הבעלים שלו, שהחליטה לפתוח במסע בילוש לגלות לאן הוא התחיל להיעלם דרך קבע.
היא מנסה טלפתית חתולים. היא מפיצה פלאיירים בשכונה. היא מחברת לו ג'י.פי.אס. היא מחברת לו מצלמה.
כנגד כל הסיכויים, היא באמת מגלה בסוף לאן החתול שלה נעלם. ומתוך בחירתו לשוב, היא לומדת דבר או שניים על טיבה של אהבה.
הסתקרנתי מאוד לגבי יוצרי Brain Pickings. ז'תומרת, יוצרת. אחת. אשה צעירה בשם מריה פּופּובה.
הוא סיפור על חתול שיום אחד נעלם, וסיפור על הבעלים שלו, שליבה נשבר מצער ודאגה לחתול.
הוא סיפור על חתול שיום אחד חזר, אבל קצת אחרת. ועל הבעלים שלו, שהחליטה לפתוח במסע בילוש לגלות לאן הוא התחיל להיעלם דרך קבע.
היא מנסה טלפתית חתולים. היא מפיצה פלאיירים בשכונה. היא מחברת לו ג'י.פי.אס. היא מחברת לו מצלמה.
כנגד כל הסיכויים, היא באמת מגלה בסוף לאן החתול שלה נעלם. ומתוך בחירתו לשוב, היא לומדת דבר או שניים על טיבה של אהבה.
הסתקרנתי מאוד לגבי יוצרי Brain Pickings. ז'תומרת, יוצרת. אחת. אשה צעירה בשם מריה פּופּובה.
מריה פּופּובה היא קודם כל ולפני הכל אשה חרוצה להפליא.
בתום לימודיה באוניברסיטה (בהם במקביל עבדה בארבע עבודות שונות) היא התחילה לעבוד בסוכנות פרסום.
בחריצותה, היא הבחינה שכל הרפרנסים של הקולגות היו מתוך עולם הפרסום, והחליטה להשיק לחבריה עלון שבועי באימייל עם תוכן תרבותי בהקשרים קצת יותר רחבים.
ליתר בטחון, גם נרשמה ללימודי ערב ללמוד עיצוב אתרים, והשיקה אתר. בעשור שחלף מאז האתר צמח וזכה לא רק לפופולריות גורפת, אלא גם להוקרת הממסד:
ב-2012 ספריית הקונגרס האמריקאי הוסיפה את האתר לחלק מהארכיב שלה, כך שכל מה שנכתב בו נשמר וננצר לדורות הבאים.
פּופּובה איננה בלוגרית או עיתונאית. היא אוצרת תרבּוּת. לדבריה: בעידן האינטרנט, גילוי אינפורמציה הוא עבודה מחשבתית בפני עצמה.
ועל כן, תהליך הגילוי, ההתבוננות והחיפוש, הוא בעל ערך מוסף גדול לדברים שאותם מגלים. שלא במפתיע אחד הספרים האהובים עליה, הוא הספר הנהדר הזה:
On Looking הוא ספר על אנשים שמסתכלים.
כזכור, כל אחד מאיתנו מתבונן בעולם דרך פילטרים, שמעוצבים על ידי הידע והעולם הרגשי שלנו. כפועל יוצא - כל אחד מאיתנו שם לב לדברים שונים, וממש רואה את העולם אחרת.
תהתה הכותבת, פרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, איך זה יהיה לעשות סיבוב בשכונה דרך עיניהם של אנשים אחרים?
מה רואה גיאולוג? מה רואה מומחה לחרקים? מה רואה המאיירת, או הילד בן השנתיים? מה רואה הכלב, ואיך נראית העיר לאדם עיוור?
11 טיולים שונים פרושים בספר, בכתיבה שמשלמבת את הפיוטי והמדעי, ודרכם עולים תובנות מפתיעות ומפעימות על דרכי החשיבה, הזיכרון והלמידה שלנו כבני אדם.
בתום לימודיה באוניברסיטה (בהם במקביל עבדה בארבע עבודות שונות) היא התחילה לעבוד בסוכנות פרסום.
בחריצותה, היא הבחינה שכל הרפרנסים של הקולגות היו מתוך עולם הפרסום, והחליטה להשיק לחבריה עלון שבועי באימייל עם תוכן תרבותי בהקשרים קצת יותר רחבים.
ליתר בטחון, גם נרשמה ללימודי ערב ללמוד עיצוב אתרים, והשיקה אתר. בעשור שחלף מאז האתר צמח וזכה לא רק לפופולריות גורפת, אלא גם להוקרת הממסד:
ב-2012 ספריית הקונגרס האמריקאי הוסיפה את האתר לחלק מהארכיב שלה, כך שכל מה שנכתב בו נשמר וננצר לדורות הבאים.
פּופּובה איננה בלוגרית או עיתונאית. היא אוצרת תרבּוּת. לדבריה: בעידן האינטרנט, גילוי אינפורמציה הוא עבודה מחשבתית בפני עצמה.
ועל כן, תהליך הגילוי, ההתבוננות והחיפוש, הוא בעל ערך מוסף גדול לדברים שאותם מגלים. שלא במפתיע אחד הספרים האהובים עליה, הוא הספר הנהדר הזה:
On Looking הוא ספר על אנשים שמסתכלים.
כזכור, כל אחד מאיתנו מתבונן בעולם דרך פילטרים, שמעוצבים על ידי הידע והעולם הרגשי שלנו. כפועל יוצא - כל אחד מאיתנו שם לב לדברים שונים, וממש רואה את העולם אחרת.
תהתה הכותבת, פרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, איך זה יהיה לעשות סיבוב בשכונה דרך עיניהם של אנשים אחרים?
מה רואה גיאולוג? מה רואה מומחה לחרקים? מה רואה המאיירת, או הילד בן השנתיים? מה רואה הכלב, ואיך נראית העיר לאדם עיוור?
11 טיולים שונים פרושים בספר, בכתיבה שמשלמבת את הפיוטי והמדעי, ודרכם עולים תובנות מפתיעות ומפעימות על דרכי החשיבה, הזיכרון והלמידה שלנו כבני אדם.
שלושת קוראיי, אודה ולא אבוש, עמוק בפנים בצבצה בי קנאה במריה פּופּובה.
לחם חוקהּ הוא העשרה רוחנית, והיא טווה בין יצירות רשת של אסוציאציות רעיוניות. מה יכול להיות יותר מתגמל מזה?
הנה אני, יושבת וכותבת רשומות שביל פירורים, ובאה מישהי ועושה את זה כל יום למחייתה!
אבל לא, סדר יומה הוא לא כזה שהייתי מאחלת לעצמי: היא קמה לפנות בוקר - וקוראת. מתעמלת - וקוראת. אוכלת ארוחת בוקר - ניחשתם נכון.
ואז היא כותבת וקוראת ומצייצת ומתעדכנת וקוראת וכותבת, עד שמגיעה השעה שמונה בערב והיא סוף סוף מתרווחת על הספה וקוראת עיתון.
מה שכן, אין מה לומר, היא מקבלת לסקירה ספרים מרהיבים מאין כמותם בחינם!
אבל לא, סדר יומה הוא לא כזה שהייתי מאחלת לעצמי: היא קמה לפנות בוקר - וקוראת. מתעמלת - וקוראת. אוכלת ארוחת בוקר - ניחשתם נכון.
ואז היא כותבת וקוראת ומצייצת ומתעדכנת וקוראת וכותבת, עד שמגיעה השעה שמונה בערב והיא סוף סוף מתרווחת על הספה וקוראת עיתון.
מה שכן, אין מה לומר, היא מקבלת לסקירה ספרים מרהיבים מאין כמותם בחינם!
אני מציינת זאת כי מהר מאוד הבנתי שאין מצב באמת לרכוש את כל הספרים המאויירים המופלאים שהיא מצליחה לדוּג. בכל אופן, ובתרגום גס:
איגי פק הינו ארכיטקט, והיה כבר מאז גיל שנתיים. אז מחיתולים הוא בנה - וזה לקח רק שעה - מגדל עד לשמיים.
הקריירה של איגי הלכה ופרחה, עד גיל 6, כשאז הוא קיבל למורה את מיס לילה גריר, וזו שנאה ארכיטקטורה שנאה עזה, מאז שהיא בעצמה היתה ילדה.
והיות והיא מורה, והוא ילד, ברור כי הקונפליקט לא לטובתו, והוא נובל משעמום בבית הספר.
מפה לשם קורים כל מיני דברים, וברגע האמת איגי משתמש בכישוריו כדי לפתור בעיה גדולה, ומיס לילה גריר מבינה שתשוקה לארכיטקטורה היא דווקא בסדר.
אני אוהבת להקריא אותו לבּוּבּה, גם בגלל החריזה והאיורים המשגעים, אבל גם כי הילד הפרטי שלי אובססיבי (לרכבות), ואני רוצה שהוא ידע שזה בסדר גמור.
כפי שלרוב קורה בחיים, לאחר שלב ההתאהבות הסוחפת, האתר החל להתיש אותי.
זו המלכודת הידועה של כתיבה, קול שנשמע כל כך טרי ורענן בפעמים הראשונות, יכול בקלות להפוך למונוטוני וחוזר על עצמו, במיוחד אם הוא שבוי בשיח פנימי עם עצמו.
אני לא לגמרי הוגנת כלפי פּופּובה, זה לא רק היא:
יש משהו באינטנסיביות של כל האנשים הנורא חכמים שאומרים דברים נורא חכמים וחיים את החיים נורא במיצוי ובידענות. כמו קנאת פייסבוק, רק פי מיליון יותר גרוע.
זו המלכודת הידועה של כתיבה, קול שנשמע כל כך טרי ורענן בפעמים הראשונות, יכול בקלות להפוך למונוטוני וחוזר על עצמו, במיוחד אם הוא שבוי בשיח פנימי עם עצמו.
אני לא לגמרי הוגנת כלפי פּופּובה, זה לא רק היא:
יש משהו באינטנסיביות של כל האנשים הנורא חכמים שאומרים דברים נורא חכמים וחיים את החיים נורא במיצוי ובידענות. כמו קנאת פייסבוק, רק פי מיליון יותר גרוע.
וואלה, החיים שלי לא מרגישים כאלו, ולא לרעה. לפעמים אני סתם חותכת ירקות או מפהקת.
בנוסף, גיליתי שקטן ככל שיהיה המרחב של אוצרוּת תרבותית, יש גם קולות אחרים, מעניינים לא פחות.
הנה לדוגמא, אתר Open Culture, בהנהגתו של דן קולמן, פרופסור בסטנפורד. הקטע שלו, הוא דברים בחינם:
אוצרות תרבותית שנגישה לציבור, כמו קורסים ללמידה מקוונת, סרטים, מוזיקה, יצירות מסוגים שונים. כמו למשל, הסרט המתוק הזה:
אוצרות תרבותית שנגישה לציבור, כמו קורסים ללמידה מקוונת, סרטים, מוזיקה, יצירות מסוגים שונים. כמו למשל, הסרט המתוק הזה:
רק בעיה אחת היתה עם כל השצף התרבותי הזה:
ההפגזה הבלתי פוסקת אותה אנחנו חווים מדי יום היא מתישה.
תמונות, טקסט, מסרים קופצים מכל כיוון. תחשבו על חיי אדם 1000 שנה אחורה, אנחנו לא בנויים לעבד את כל זה, ובטח שאין מה לדבר על לזכור.
הרגשתי כי השיקוע בקולותיהם של אחרים, לא רק מעכשיו אלא בנוסף גם לאורכה ולרוחבה של ההסטוריה, חונק את המקום שלך לומר משהו משלך.
מה כבר אני יכולה לעשות או להוסיף שלא נטחן עד דק מכל הכיוונים על ידי אחרים?
למרבה המזל, לפני כמה חודשים שמעתי את משל תחנת האוטובוס של הלסינקי, אשר הופץ לראשונה על ידי הצלם הפיני ארנו מינקינן:
יצירתיות, הוא גורס, היא כמו לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית בהלסינקי. יש שם עשרים ומשהו רציפים, מכל אחד יוצאים כמה וכמה קווים שונים.
ולמשך בערך קילומטר, כל האוטובוסים, לא משנה מאיזו פלטפורמה הם יצאו, עושים את אותו מסלול, ועוצרים באותן תחנות.
עכשיו, כל תחנה - היא כמו שנה מהחיים.
אדם עולה על קו אוטובוס מסויים. אולי למשל, הוא מחליט לכתוב בלוג של הומורסקות משפחתיות. כעבור שלוש שנים מצטבר נפח של יצירה והוא בא לעורך ספרותי וזה אומר לו:
מעניין, אתה יודע שאפרים קישון עשה דברים כאלו?
האיש מתעצבן, שבמקום לנסוע במסלול משלו, הוא נסע במסלול של אפרים קישון, לוקח מונית, וחוזר חזרה לתחנת הרכבת של הלסינקי.
הוא עולה על אוטובוס אחר, מנסה משהו חדש. אבל שלוש תחנות אחר כך, הסיפור חוזר על עצמו - האוטובוס של מישהו אחר גם כבר עבר בתחנה הזו.
חיים שלמים של יצירתיות יכולים לעבור ככה: אתה מנסה ליצור משהו, משווים אותך למישהו אחר, אתה מתבאס, ומתחיל מאפס כדי ליצור הפעם משהו חדשני באמת.
אלא שהאוטובוסים לא ממשיכים לנסוע יחדיו. בהמשך הדרך נתיביהם מתפצלים, ולכל אחד מסלול פתלתל למקומות נידחים.
נידחים בפועל (בכל זאת, פינלנד) אבל גם נידחים מטאפורית:
אלו המקומות שבהם האדם היוצר לבסוף מוציא משהו חד פעמי שהוא שלו, ולא רק מזכיר משהו שעשו אחרים.
התשובה, לפיכך, היא פשוטה, ואני מביאה אותה כלשונה: "Stay on the bus. Stay on the fucking bus."
ההפגזה הבלתי פוסקת אותה אנחנו חווים מדי יום היא מתישה.
תמונות, טקסט, מסרים קופצים מכל כיוון. תחשבו על חיי אדם 1000 שנה אחורה, אנחנו לא בנויים לעבד את כל זה, ובטח שאין מה לדבר על לזכור.
הרגשתי כי השיקוע בקולותיהם של אחרים, לא רק מעכשיו אלא בנוסף גם לאורכה ולרוחבה של ההסטוריה, חונק את המקום שלך לומר משהו משלך.
מה כבר אני יכולה לעשות או להוסיף שלא נטחן עד דק מכל הכיוונים על ידי אחרים?
למרבה המזל, לפני כמה חודשים שמעתי את משל תחנת האוטובוס של הלסינקי, אשר הופץ לראשונה על ידי הצלם הפיני ארנו מינקינן:
יצירתיות, הוא גורס, היא כמו לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית בהלסינקי. יש שם עשרים ומשהו רציפים, מכל אחד יוצאים כמה וכמה קווים שונים.
ולמשך בערך קילומטר, כל האוטובוסים, לא משנה מאיזו פלטפורמה הם יצאו, עושים את אותו מסלול, ועוצרים באותן תחנות.
עכשיו, כל תחנה - היא כמו שנה מהחיים.
אדם עולה על קו אוטובוס מסויים. אולי למשל, הוא מחליט לכתוב בלוג של הומורסקות משפחתיות. כעבור שלוש שנים מצטבר נפח של יצירה והוא בא לעורך ספרותי וזה אומר לו:
מעניין, אתה יודע שאפרים קישון עשה דברים כאלו?
האיש מתעצבן, שבמקום לנסוע במסלול משלו, הוא נסע במסלול של אפרים קישון, לוקח מונית, וחוזר חזרה לתחנת הרכבת של הלסינקי.
הוא עולה על אוטובוס אחר, מנסה משהו חדש. אבל שלוש תחנות אחר כך, הסיפור חוזר על עצמו - האוטובוס של מישהו אחר גם כבר עבר בתחנה הזו.
חיים שלמים של יצירתיות יכולים לעבור ככה: אתה מנסה ליצור משהו, משווים אותך למישהו אחר, אתה מתבאס, ומתחיל מאפס כדי ליצור הפעם משהו חדשני באמת.
אלא שהאוטובוסים לא ממשיכים לנסוע יחדיו. בהמשך הדרך נתיביהם מתפצלים, ולכל אחד מסלול פתלתל למקומות נידחים.
נידחים בפועל (בכל זאת, פינלנד) אבל גם נידחים מטאפורית:
אלו המקומות שבהם האדם היוצר לבסוף מוציא משהו חד פעמי שהוא שלו, ולא רק מזכיר משהו שעשו אחרים.
התשובה, לפיכך, היא פשוטה, ואני מביאה אותה כלשונה: "Stay on the bus. Stay on the fucking bus."
