לפני כך וכך זמן פרסמתי רשומה בשם הרזיית עוּגיות, ובה ניסיתי להעביר רעיון אשר שיחרר אותי מהרבה סבל ותחושות אשם סביב אוכל, ובו זמנית עזר לי להוריד שאריות של משקל עודף.
אם איכשהו הגעתם לפה במקרה, ולא נתקלתם בעבר ברשומה ההיא, אני מציעה לקרוא אותה קודם, כי זו תיראה הרבה יותר הגיונית לאחר מכן.
בכל אופן, בסיומה של אותה רשומה כתבתי שאשוב מעת ולעת ואציע מחשבות נוספות שעלו בי עקב ההתנסות שלי עם הרעיון של אכילה מוּדעת.
כי גם הרעיונות הכי טובים יכולים להבלע בהמולת היום-יום. קצת כמו חיסון, אנחנו מאמצים רעיונות לאחר שהם זוכים לחיזוק מכך שהם צצים מחדש פה, וצצים מחדש שם.
כמובן, אין לי אינטרסים בנוגע למה שמכניסים לפה שלושת קוראיי. אינני כאן למכור.
אבל קיבלתי תגובות על הרשומה ההיא (גם ישירות בבלוג וגם באפיקים אחרים) ששימחו אותי עד מאוד. נראה שבדרך קטנה, דבריי חסכו קצת סבל גם לאחרים.
היות שכך, חשבתי להציע מספר מחשבות שעשויות להיות בעלות ערך גם לאחרים, ואפילו אם אין למישהו צורך או רצון לשנות דפוסי אכילה.
ביסים
תנו לי לשאול אתכם משהו.
אם הייתי שואלת אתכם כמה שעות בערך אתם ישנים בלילה, הייתם מסוגלים לתת מספר, נכון? אולי הייתם אומרים שבע ובעצם זה יוצא שש וחצי, אבל ככה בערך, הייתם יודעים להעריך.
ואם הייתי שואלת אתכם כמה פעמים נסעתם באוטובוס השבוע, או בכמה סרטים צפיתם החודש, או כמה ספרים קראתם לאחרונה, גם אז, הייתם מסוגלים לתת הערכה סבירה, נכון?
הידע הזה קיים בכם. אתם לא חושבים עליו, אבל אם הייתם נדרשים לשאלה, הייתם יכולים לתת תשובה. לא כי ניחשתם, אלא כי אתם יודעים מה בערך המספר.
אז עכשיו אשאל אתכם את הדבר הבא:
כמה ביסים אתם צריכים לאכול עד שאתם הופכים שבעים בארוחת הצהריים? וכמה יוצא המספר בארוחות אחרות?
יפתיע אותי מאוד אם תהיה לכם תשובה. באופן אישי, גם אני לא בדיוק יודעת לענות.
כמובן, חלק מהקושי לענות הוא כי מן הסתם כל יום הוא קצת אחרת, וגם האוכל משתנה, אז ביס של סלט וביס של סטייק הם לא אותו הדבר.
אבל תחשבו רגע עד כמה זה מפתיע: אתם אוכלים כל יום, כמה פעמים ביום. ועדיין, נסיונות לענות על השאלה הזו יסתכמו לרוב בניחוש. אולי הוא קרוב, אולי לא. מי יודע?
עבור רוב האנשים, הידע הזה לא קיים בהם, למרות האכילה היומיומית. לא כי הם עשו משהו לא בסדר. לא כי הם היו אמורים לספור ועכשיו התגלו במערומיהם.
מי בכלל חושב על דברים כאלו?
המטרה של השאלה הזו היא בדיוק לעורר את המחשבה לכך. כי בפעם הבאה שתשבו לאכול, מתוך סקרנות, תנסו אולי לגלות כמה ביסים לוקח לכם להפוך לשבעים.
ואם תספרו, אתם יודעים מה תגלו?
למשל, תגלו שכדי לספור ביסים, צריך לשים לב מתי ביס אחד נגמר, וביס אחר מתחיל.
זה נשמע טריוויאלי כשאומרים את זה, אבל רוב הזמן, כשאוכלים בהיסח הדעת, מכניסים לפה עוד מזון, עוד לפני שנבלע זה הלעוס. לספור ביסים עוזר לשים לב להרגל הזה.
עוד משהו שתגלו, הוא שהמספר הזה כנראה קטן משמעותית ממה שניחשתם שיהיה. אני מאוד הופתעתי כשניסיתי מדי פעם לספור.
והתוצאה של כך היתה, שלמדתי להעריך את הביסים שלי. אם ייקח לי יחסית מעט ביסים כדי לשבוע, לא חבל לי לבזבז אותם על אוכל לא טעים? כי אז אני מפסידה פעמיים:
מצד אחד, אני לא נהנית כפי שיכולתי מהאכילה כשאני רעבה. ומצד שני, אני מתבאסת כי יש לפניי אוכל טעים, אבל הוא כבר לא כזה טעים, כי אני מתחילה להרגיש מפוצצת.
בדיוק ההבדל בין עוגה אחרי ארוחה כבדה ועוגה שמוגשת עם קפה כמנה בפני עצמה.
לבסוף, אתם גם תגלו שמספר הביסים הוא לא שרירותי. עבור ארוחות שונות ביום הוא יהיה שונה, אבל רוב הימים, הוא יהיה בערך אותו הדבר בזמני רעב שונים.
אבל בסופו של דבר, המספר עצמו, התשובה, הוא בכלל לא רלוונטי. מה שיותר רלוונטי הוא לשים לב עד כמה בקלות המחשבה נודדת, ועד כמה קל לאבד את הספירה.
לא כי הספירה בפני עצמה היא חשובה, אלא כי זה לקח על עד כמה דעתנו מוסחת בקלות בזמן האוכל. הספירה היא פשוט דרך למקד אותה מחדש בפרקי זמן יחסית קבועים.
אצבעות
עיצרו וחישבו לרגע על קערת ספגטי מהבּילה. בבירור, לפנינו בעיה לוגיסטית: הספגטי ארוכים ומעורבבים זה בזה, אז לדחוף אותם לפה בדרך תרבותית זה לא עניין טריוויאלי.
יש את אלו באסכולת המזלג המסתובב על הכף, או אלו באסכולת המזלג המסתובב והספגטי שנשאבים לפה.
(נעמה: צימו, איך קוראים לפעולה הזו שיש ספגטי שיוצאים מהפה ועושים פחחחשש והם נשאבים פנימה? צימו: גועל נפש.)
עכשיו חישבו לרגע על אכילה של סושי, או של מתאבנים קטנים באירועים.
נכון זו אכילה שונה לגמרי? עם קערת הספגטי, לרוב מדובר בפה עמוס וגדוּש, באכילה קצת אגרסיבית.
עם מאכלי האצבע, לרוב הביסים מעודנים יותר, ובדרך כלל לא דוחפים שתיים שלוש חתיכות בבת אחת.
זו לא שאלה של מה טעים יותר. כמובן בתלות בביצוע, פסטה זה טעים, וגם סושי זה טעים. אבל חווית האכילה היא שונה.
ובסופו של דבר, מידת ההנאה שלנו ממזון היא ממש לא רק פונקציה של הטעם:
היא פונקציה של הסביבה בה אוכלים והאנשים בחברתנו, של הריחות והמראות, של מצבנו הרגשי. היא פונקציה של עד כמה נוח לנו.
ולאכול עם אצבעות זו אכילה מאוד נינוחה.
אכילה באצבעות היא שונה מאוד מאכילה עם הידיים: לאכול פיתה עם פלאפל טרי שדולפת מטחינה שונה מאוד מלאכול פרלינים איכותיים.
שניהם אולי טעימים, אבל עם השני נוח יותר לנגוס. לשחרר את הידיים. להינות מהטעם. ואז לחזור לעוד.
אז אין בכוונתי להציע שתתרמו את כל הסכינים והמזלגות בבית. אבל אפשר לשלב את התובנה לעיל גם בארוחות יומיומיות יותר.
למשל, בספר שעליו המלצתי ברשומה הקודמת, מוצע הרעיון של ארוחת טעימות:
ממש לסדר צלחת עם חתיכות קטנות של כל מיני מאכלים שאתם מאוד אוהבים. ועם כל ביס, להתענג על המאפיינים הספציפיים שהופכים כך המזון לכל כך טעים בעינכם.
בעותק שלי, בשולי העמוד שבו מופיעה ההמלצה, שירבטתי רשימה (ארוכה למדי, אני מודה) של כל מיני מזונות אהובים עלי, ומעת לעת אני מרכיבה צלחת דוגמיות.
בין היתר מופיעים שם לחם טרי, מג'דרה, מרציפן, רוקט, אבוקדו, פאי דובדבנים, שוקולד תפוז, ברוקולי מבושל. זה אוכל של בית, אבל אין שום סיבה לא לאכול אותו כמו אוכל של חתונות.
כמה זה אחד
מכיוון שבכל רגע ורגע אנחנו מופגזים בכמויות עצומות של אינפורמציה, באופן בלתי נמנע אנחנו מסווגים דברים מסויימים בלי לחשוב פעמיים:
אנחנו לא חושבים על מכונית בתור משהו שהוא אוסף של חמישה גלגלים (ארבעה על הכביש ועוד אחד ספייר), קצת פח, מנוע, מושבים, מיכל של דלק...
אנחנו חושבים עליה כעל מכונית.
כשחולפים על פני תמרור עצור, לא חושבים על כך שהוא בעצם חתיכה של פח שמתישהו רוּקע, ואז נחתך לצורת מתומן שאחר כך נצבעה עם צבע,
ואז החתיכה הזו הוברגה בעזרת ברגים שגם הם הגיעו מאיפהשהו, לעמוד מתכת שגם אותו היה צריך לייצר,
ולהעמיד בתוך בור שהיה צריך לחפור, ואז למלא בבטון שהיה צריך לערבב עם מים.
לא, זה בסך הכל תמרור עצור.
באופן דומה, אנחנו מקבלים כמובן מאליו מה זו יחידה של אוכל.
פרוסת לחם, היא יחידה אחת. אבל למה, בעצם? אין שום דבר בפרוסה שיש לו קיום אובייקטיבי: מצרכים עורבבו, ואז הלחם נאפה, ואז נקבע עובי הפרוסה, והלחם נחתך ונארז.
הפרוסה היא לא יותר "אמיתית" מאשר חצי פרוסה. אין שום דבר שאומר שעוגיה היא יחידה אחת, שרבע עגבנייה הגיונית פחות מעגבנייה שלמה.
במבה אולי נמכרת בשקית, אבל שקית במבה היא לא יחידה, וגם לא חצי שקית במבה.
האמת הפשוטה היא, שיחידה של מזון היא כל מה שנוח לאכול בביס אחד. מעבר לכך, זה פשוט עוד ביס, שאו שרוצים לאכול או שלא.
ברשומה ההיא הזכרתי את ההתרגלות לרעיון של להשאיר אוכל על הצלחת. ההתנייה "לסיים את מה שעל הצלחת" גורמת לניתוק גדול בין כמה אוכל שאוכלים, לבין כמה שהגוף מבקש.
וממילא כשעורמים על הצלחת אין שום סיכוי לקלוע לכמות המדוייקת, כך שכמעט 100% מהזמן שמים יותר. הרבה יותר.
כאן אני מציעה לקחת את זה עוד שלב קדימה.
כשאתם לוקחים לעצמכם יחידה של משהו, תנסו לפקפק מעת לעת ברעיון שזו יחידה.
זה בכלל לא משנה אם בסוף תאכלו 15 מאותו הדבר, תנסו לחשוב לרגע על כל יחידה כאילו היא בעצמה מורכבת מחלקים, שהם בערך ביס אחד או שניים שלכם.
תחשבו על כך שהאוכל שאתם מחזיקים לא היה מה שהוא מאז ומתמיד, והוא יפסיק להיות מה שהוא ברגע שתביאו בו ביס.
אז אין שום הגיון בלהסתכל דווקא על איך שהוא בשניה זו ממש ולהגיד: "ככה זה". זה ככה רק אם אתם בוחרים לחשוב עליו ככה.
