יום רביעי, 29 במאי 2013

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - גיל שנה ועשרה חודשים

את העגלה של בובה קנינו ממש לקראת הסוף, בחודש תשיעי, ואני זוכרת  איך שכל חרדות הלידה התנקזו לבחירת העגלה הנכונה.
יש לנו תמונות של צימו מרכיב אותה, יש לנו תמונות שלה עם האמבטיה, מימיו הראשונים של בּוּבּה.
"בּוּבּה, אתה רוצה ללכת לבד או לשבת בעגלה?"
הילד רוצה ללכת. לרוץ, לטפס. הוא מתגלש במגלשה ואיך שנגעו רגליו בקרקע הוא קורא: "again!" ורץ לעלות לסיבוב נוסף, פעם ועוד פעם ועוד פעם.
העגלה עוד איתו, אבל לפעמים היא רק בת לוויה. לפעמים היא נשארת בבית. ובקרוב ממילא נצטרך לשחרר אותה ולהחליפה בטיולון, כי היא הופכת לקטנה מדי עבורו.
מי היה מאמין?

במשך חודשים אני מנסה לכתוב עוד רשומה על דברים שבּוּבּה עדיין עושה - ולא מצליחה.
במהלך הזמן הזה נכתבו מספר גרסאות, אבל התקשיתי להתחבר לדברים שהוא עדיין עושה, כשקצב השינוי הפך כל כך מהיר.
בנוסף, החודשים הללו החביאו תחושת אבלוּת קלה. כמו אפרוח שמשיל את פלומתו, בּוּבּה שלי עזב את מעוז התינוקוּת.
אמת, קשה לי להצביע על מה זה בדיוק אומר. לחייו עדיין תפוּחות ועיניו עדיין עגולות וגדולות, אבל הראשוניות וחוסר הישע הפכו לתודעה קצת יותר משוייפת.
ורק עכשיו, להרף עין, אחרי כמה חודשים תזזיתיים שכאלו, אני יכולה לראות אותו נכוחה כפי שהוא. כרגע.
בּוּבּה אוהב לדבר.
הרבה פעמים הוא צוחק כשהוא שומע מילה לראשונה, הצליל מצחיק אותו. "התנגש" הצחיקה אותו מאוד. "נשפך" עדיין מעוררת צחוק מתגלגל.
שיבושי המילים שלו הם קצרי ימים ונדירים.
כן, בסדר, זה טוב ששפתו תקינה והכל, אבל זה היה בעוגמה רבה שנפרדתי מעפּי-אָרון לטובת עיפרון, ואני לא מבינה למה כדור פּוֹפּוֹיוֹ היה צריך להפוך כל כך מהר לכדור פורח.
הוא כבר מדבר במשפטים שלמים, גם בעברית וגם באנגלית, ומתמלל את עולמו בלי הרף. 
הוא גם מבין המון. גם כשמדברים אליו ישירות, וגם שיחות של צימו ושלי, או שיחות ביננו ובין המטפלת. 
ואני מרגישה שמערכת היחסים ביני ובינו היא אחרת עכשיו משניתן כבר לשוחח איתו, כי הבסיס להנאה משותפת מתרחב.
מדי יום, אנחנו מדברים על מה הוא עשה, את מי הוא פגש, מה הוא ראה. חשוב לי לראות איתו את העולם שלו, ולהתרגש איתו ביחד.
בּוּבּה אוהב כלי רכב.
הוא אוהב מכוניות ואוטובוסים, והוא אוהב לשכב על הרצפה ולגלגל את מכוניותיו כך שהן בגובה העיניים.
הוא גם אוהב מטוסים, ובמיוחד נהנה לאתר אותם. כשאנחנו בחוץ, בעיני נץ הוא תר אחריהם בשמיים ומצביע גם על הקטנטן שבמטוסים. "מטוס רחוק", הוא קובע בידענות.
כשאנחנו בפנים, הוא מקשיב קשב רב, ומדי פעם שולח את אצבעו אל אוזנו ומצהיר: "שומע מטוס". רוב הזמן הוא באמת שומע מטוסים, מה שמרשים אותי מאוד, בהיותי חצי חירשת בעצמי.
אבל לפעמים הוא לא בטוח: "שומע. שומע מטוס. מה שומע?"  ואנחנו מסבירים לו בסבלנות: "לא, יפה שלי. זה רק המקרר."

אבל יותר מכל אוהב הוא רכבות.
כל מאוויו הם לנסוע ברכבת או לראות רכבת בנסיעתה או לראות תמונה של רכבת. שכן בובה אוהב תמונות מאוד מאוד:
במצב רוח עיקש הוא יכול לעמוד ליד המחשב ולרמוז בעדינות על שאיפותיו באמצעות חזרה על המנטרה: "מוּנה תּכֶּבת מוּנה תּכֶּבת מוּנה תּכֶּבת..."
מאחר והוא יודע שקצה נפשי ברכבות, לפעמים הוא מנסה לפתות אותי בוורסיות אחרות: "מוּנה עוּגה תּכֶּבת". יום ההולדת שלו מתקרב, אתם מבינים, ואני צריכה קצת השראה.
יום ראשון אחד, פעוטי רץ אלי בשמחה ותבע בקפדנות: "סְתָּכֶּל מוּנה תּכֶּבת בּוּבּה", היינו, לא סתם להסתכל בתמונות של רכבת, אלא להסתכל בתמונות שלו כשהוא ברכבת.
עכשיו כשהוא גם מתחיל למשול במילות הקישור הוא גם מרחיב: "הנה. הנה אבא. הנה אבא וְ בּוּבּה. הנה אבא וְ בּוּבּה בָּ רכבת".

בּוּבּה מאוד אוהב לצייר.
בזמנו, כחלק מחשבון הנפש על כך שאולי אין לו מספיק צעצועים, רכשנו בעצת המטפלת מן משטח ציור שבעצם נצבע כתוצאה ממגע עם מים.
את ה"עט" שבא עם המשטח ממלאים במים, והוא עובד כמו טוש, רק בלי הדיו, סידור מצויין להורים שדווקא אוהבים את הקירות שלהם לבנים.
הצעצוע מאוד מצא חן בעיניו, אם כי בהתחלה הוא תיפעל אותו בשליטה מרחוק: "תָּיֶה תּכֶּבת", היה פוקד על אביו.
"תָּיֶה אוטו. תָּיֶה עוד אוטו. תָּיֶה אוטובּוּס. תָּיֶה אוטובּוּס גדוווול. תָּיֶה ירֶ-אח. תָּיֶה ירֶ-אח קטן"
מטבע הדברים, סבלנותו של אביו היתה קצה די מהר והוא היה עונה לו בחזרה: "לא, צייר אתה".
אז הוא התחיל לצייר.
מההתחלה הוא החזיק את העט נכון, ואז עבר לעפרונות עם דפים, והוא יכול לשבת מרוכז זמן ארוך ופשוט לשרבט.
מה הוא משרבט? שאלה טיפשית: אוטובוס. טרקטור. מכוניות. אבל אין לזלזל: "תָּיֶה טרקטור" הוא אומר לעצמו בקול.
"הנה גלגל" (מצייר גלגל), "והנה עוד גלגל" (מצייר עוד גלגל), ואז מחבר בזהירות עם קו. "הנה טרקטור!". ואז לפעמים גם מתפעל: "יפה מאוד!".
מסילות של רכבת הן קווים ארוכים. ואז לידם הוא מצייר קרונות עם גלגלים. האמת? זה די מופלא לראות.
 בּוּבּה אוהב לשיר.
פעמיים בשבוע הוא הולך למפגש שירים, והוא כל כך אוהב את זה! בקולו הדק הוא שר בהנאה רבה, ומקנח במחיאת כפיים לעצמו.
הוא מחקה את התנועות שמתלוות לשירים. ולפעמים, הוא לוקח את הדובי שלו, ומזיז את גפיו כדי שהדובי יפזז בהתאם לכוריאוגרפיה.
השיר החביב עליו בשניה זו הוא Wind the Bobbin Up והוא שר:
Wine da bobbina, Wine da bobbina
Poo, Poo, lap lap lap
Wine it backagain, Wine it backagain
Poo, Poo, lap lap lap
Poin to the ceilin, poin to the flo, Poin to the wingo, poin to the do
Put yor ands to-ge-zzer ONE TWO TREE
Put yor ands down on your knees

בּוּבּה אוהב את החברים שלו.
יש לו ארבעה חברים עיקריים: בָּדיגו (רודריגו. ילד מקסים בן 3 שתמיד יש איתו כמה מכוניות, והוא תמיד נותן לבּוּבּה לשחק בהן. ידוע גם בשמו המלא בָּדיגו אוטו);
סֶסי, תינוקת בת גילו של בּוּבּה שלא מתעניינת במכוניות, ברכבות או בציורים, ובכל זאת הוא מאוד אוהב אותה;
רוֹ-אָן (רוהאן, ילד מקסים בן גילו של בּוּבּה ממוצא הודי שבקושי מדבר במילים אבל יודע לדבר בשפת הסימנים כי הוריו מלמדים אותו);
ו-סֶוואייה (סראייה, ילדה יפה בת שנתיים וחצי שאוהבת להסביר לו דברים).
כשהוא עם אחד מהם, הם לפעמים מתחילים לצחוק ממשהו, משהו שרק הם מבינים.

בּוּבּה אוהב.
נכון, כצפוי לגילו הוא הפך בחודשים האחרונים לדובי-לא-לא, ותגובתו האינסטינקטיבית לכל שאלה היא "נוֹ!" נמרץ. את מה שהוא רוצה לעשות, הוא רוצה לעשות "לבד לבד".
אבל אין בכך לטשטש ולו במעט את המתיקות הבלתי אפשרית של הפעוט שהוא הפך להיות.
"חבֶּק אמא" הוא בא אלי בחיוך. כשאני קמה הוא גוהר מעל פני בחיוך ונוגע באפי: "אמא קמה".
הוא מתרפק ומתכרבל וצוחק צחוק מתגלגל שממיס אותי מבפנים החוצה.
אני מתפלשת בשמנמנוּתו ומקווצ'צ'ת אותו בנשיקות. "בּוּבּה, מה אמא נתנה לך?" אני שואלת אותו, והוא מאבחן: "נשיקה".
"רק אחת?" אני שואלת.
והוא מתקן בדייקנות: "נשיקות". 

יום שני, 6 במאי 2013

צעד תימני

לאחרונה הייתי עסוּקה. עסוּקה ושמחה.
מוקד העניין שלי ממלא אותי, אבל התלבטתי אם לכתוב עליו משהו או להמתין מספר שבועות, אולי חודשים.
לבסוף, החלטתי לספר קצת, בעיקר כדי לזכור, יום אחד רחוק, מה חשבתי לעצמי.
כי אם יש משהו שאני בדרך כלל לא עושה - זה להמר.
אם להודות על האמת, בשבועות האחרונים אני מתקשה להקפיד על פעילות גופנית, ולא טוב לי עם זה. זה בא כחלק  מתחושת שפיפוּת כללית יותר, שנגעה רובה ככולה לסוגיית מציאת העבודה.
היתה עוד סיטואציה של כמעט עבודה אבל לא. שזה ניחא, אבל יותר ויותר מצאתי את עצמי שולחת קורות חיים בתחושה מאוד מעורבת.  
לא מעט מהעבודות שאני פונה אליהן הן לא עבודות שאני באמת רוצה לעשות. אלו עבודות שאני כשירה ומתאימה לעשותן, אבל לא ממש רואה את עצמי מחזיקה בהן שנים.
אז מצד אחד, אני לא רוצה ולא יכולה לוותר על תעסוקה. ומצד שני, אני יודעת שיש לי גלריה של שעונים מתקתקים:

החיים המקצועיים כאן אינם אדיבים לנשים מבוגרות. כלומר, בוודאי, יש נשים מבוגרות בשוק התעסוקה. 
אבל אם אני מסתכלת על שש השנים שעבדתי כאן בעיסוקים "קרייריסטיים", לאורך כל הדרך בלט לי לעין כמה מעטות היו הנשים מעל 40 שעבדו בתפקידים מקצועיים. 
גברים בחליפות - בלי סוף. נשים צעירות - בהמוניהן. אבל החל מגיל מסויים, הן פשוט מתפוגגות.
ברור לי שזה גם עניין תלוי מגזר, ובמגזרים תעשייתיים מסויימים (למשל סביב תקשורת, שיווק, או יחסי ציבור) המצב שונה. אבל אלו לא התחומים בהם אני עוסקת. 
באלו שכן, לא היה ספק לאן הרוח נושבת. כדי להיות בין אלו ששורדות, צריך, בין היתר, להתבסס בתפקיד לא-זוטר לאורך זמן. אלו תפקידים תובעניים, והשעות ארוכות.
על פניו, (עם נסיון מקצועי, רגע אחרי תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטה מדורגת היטב) אני בדיוק ברגע הנכון לעשות זאת. אלא שיש עוד שעון מתקתק.

טרם בואו של בּוּבּה לא יכולתי לדמיין, בשום צורה שהיא, עד כמה הוא יהפוך את חיי לטובים יותר. מתוּקים יותר. שמחים יותר. 
כפי שכבר סיפרתי, ממש לא ידעתי איך ארגיש לגבי כל עניין הילדים, ואף פעם לא הייתי אמהית במיוחד. 
ואז הוא בא, והתחלתי להפנים באופן אישי את המשמעות עבורי של לבנות משפחה. בקצרה ובתמצות, אני רוצה עוד ילדים.
ומכיוון שאני תיכף בת 34, וגם ההריון הראשון לא מיהר להגיע, אין לי הרבה זמן להתבחבש. אבל אם אני נכנסת להריון לפני שמצאתי עבודה, אין לי סיכוי למצוא תפקיד רציני במהלך ההריון. 
ואם, בשלב הזה של חיי,  אני יוצאת משוק העבודה לשנה, לחזור אליו יהיה בעייתי עוד יותר מעכשיו. והנה, עובדה שעכשיו בעייתי.
אבל מצד שני, רק המחשבה שאני אפספס עוד ילדים בגלל המרדף אחרי התפקידים הבאים מעבירה בי צמרמורת. כיום ברור לי שאם יש משהו שימלא אותי חרטות למשך שנים - זה פספוס שכזה.
אז לכאורה המסקנה היא, שאני קודם צריכה עבודה, ואז להתבסס בה, ואז להכנס להריון, ואני צריכה שכל אלו יקרו אתמול.
אז בחלוף השבועות החלה להבנות מועקה שנבעה מהלחץ הזה, בתוספת תחושת דכדוך על כל שלטי ה"אין מוצא" שאני רואה סביבי. 

ובכל זאת, אני משתדלת לא לזנוח את שאיפות האיזוּן, ולפני מספר שבועות יצאתי לריצה. 
במהלך הריצה הרהרתי בכל האמור לעיל, אבל גם הרהרתי בעקרון המוסרי של ניצול ההזדמנויות שעומדות בפניך.
חשבתי לעצמי: איך ייתכן שבורכתי בכל כך הרבה טוב, ואני חשה כזו מצוקה? משהו כאן לא הגיוני בכלל!
יש לי בריאות. יש לי בן זוג אהוּב וילד מוּפלא, לא חסר לי דבר. זכיתי להשכלה, זכיתי לעבוד בעבודות מעניינות, לטייל ברחבי העולם. 
הגשמתי כל כך הרבה חלומות, לגדול שבהם ערגתי במשך שנים. הנה, אני חיה כאן בעירי האהוּבה, והנופים אשר על פניהם אני חולפת הם לא רק יפים ומקסימים, הם ביתיים ומוכרים.
כל כך הרבה אנשים בעולם חיים תחת דיכוי, בעוני, חווים מחלות קשות, פחד וצער, וברולטה המשוּגעת הזאת, הסיבה היחידה שאני לא חווה את כל אלו כיום היא נטו מזל.
אז לכל הפחות, ולו מטעמים מוסריים, אני צריכה להיות כנה ולשאול את עצמי: האם אני באמת מנצלת את כל ההזדמנויות שעומדות בפני?

כשהעליתי את השאלה הזו בראשי, התשובה המיידית היתה: "כן". 
הנה, אני פונה למשרות. אפילו כאלו שלא מוצאות בעיניי. הנה, אני עוסקת בכתיבה מקצועית כדי לשדרג את סיכויי (למרות שגם היא די נתקעה במסגרת השפיפוּת והלחץ).
העניין היחיד, חשבתי לעצמי, הוא שזו הנישה שלי, ואני לא באמת יודעת לעשות דברים אחרים.
אבל אז עצרתי וחשבתי שגם זה בעצם לא לגמרי מדוייק. למשל, למדתי די הרבה מתימטיקה. לימדתי די הרבה מתימטיקה. אני אוהבת ללמד מתימטיקה. אז הנה עוד דבר.
ואז, פתאום, נזכרתי במשהו אחר.
משהו שדחקתי הצידה לפני חודשים רבים, ומאז כמעט הספקתי לשכוח לחלוטין.

כשהתחלתי עם הלימודים במנהל עסקים, היה לי מושג מאוד ברור למה אני עושה את זה. רציתי להשיג תפקידים ספציפיים, בדיוק כאלו שיאפשרו לי להמשיך להתפרנס במקצוע לאורך שנים.
אבל כבר בשלב די מוקדם של הלימודים שאלתי את צימו אם הוא חושב שעצם העיסוק הזה בעסקים, במה עובד, באיך לגרום לדברים לעבוד, יכול לעזור למצוא רעיונות לעסק עצמאי.
על פי אותו פּרינציפּ לפיו, אם אתה פותח את אופק החשיבה לצורות חשיבה מסויימות, יעלו לך רעיונות שלא היו עולים אלמלא כן.
"בטוח", צימו ענה. ענה וצדק: לפני למעלה משנה, אחרי כל מיני נבטים שלא הבשילו, עלה לי רעיון כזה. 
גילגלתי אותו בראש. ואז שיתפתי בו את צימו וגילגלנו אותו יחדיו. ואז ערכתי בירורים ראשוניים, והוא עדיין נראה הגיוני. עם המון סוגיות שצריך לפתור, ברור, אבל ברמת העיקרון, היה נראה שיש שם פוטנציאל.
ואולי באמת היה, אבל חוץ מפוטנציאל היה לי גם תינוק קטן, עבודה במשרה מלאה, ודיסרטציה לפתח ולכתוב בשביל לסיים את הלימודים.
אז דחקתי את הרעיון הצידה.

כשסיימתי עם הלימודים, לכאורה היה הרגע המתאים להזכר בו שוב, אבל זה לא קרה, כי כיוונתי לחזור לשוק העבודה, אותו בזמנו עזבתי על מנת להשלים את התזה התובענית.
ועכשיו אני כאן. יש לי זמן. יש לי מרץ. יש לי רעיון, והוא אפילו לא דורש המון השקעה כספית.
אז בשבועות האחרונים הרעיון הזה הבשיל לכדי מוצר בשלבי פיתוח. מיתוג. בניית אתר. פתיחת חשבונות עם ספקים. 
עם המון סוגיות שצריך לפתור, ברור, אבל ברמת העיקרון, עדיין נראה לי שיש שם פוטנציאל.
יש לו את היתרונות של התאמה למכירה ברשת, אבל אפשר גם למכור אותו ישירות לחנויות מסויימות שיחזיקו בו. אין בדיוק כמותו בשוק. עד כמה שאני יכולה לאמוד, יש ביקוש.
ואם לשפוט על פי העבר, אני כותבת היטב, נהנית משיווק, וטובה בפיתוח עסקי. כך שהידיעה שהמון מהזמן שלי יוקדש למאמצים שיווקיים לא מרתיעה אותי, להיפך.
העסק עצמו, העיסוק בו, הקידום שלו, המכירה של המוצר, נראים לי מאתגרים ומלאי פוטנציאל. 
אז כשאני מתכוונת פוטנציאל, אני מתכוונת לרווחיות כספית, בוודאי, אבל לא רק:

אני מרגישה שבצומת שאני נמצאת בה כרגע, נוצרה פתאום אפשרות נוספת.
במקום להסתובב במעגלים, לחוצה מהרצון להשיג גם קריירה וגם משפחה תחת האילוצים הקשוחים של התרבות העסקית בה אני פועלת, לנסות משהו שונה.
אני חושבת על הרווח של עבודה מהבית. על כך שאתה אמנם עובד קשה, אבל בונה משהו שהוא שלך. 
על כך שמהרגע שהפלטפורמה קיימת, יש אפיקים שונים להגדיל דרכם את העסק, ולכן ככל שעובר הזמן לחזק את כושר ההשתכרות, במקום לדאוג מהגיל.
על כך שאני לא אצטרך לדאוג מאם אני מבאסת את הבוס או את הארגון עם ההריון הבא. 

כמובן, כל דבר בא עם מחיר. למשל, העסק ידרוש המון עבודה והשקעה מצידי, ואמנם מציע אפשרות גידול יציבה ומבטיחה, אבל בטווח הקצר בוודאות לא ינפק רווח בסדר הגודל של השכר שלי כשכירה. 
והמחיר הכבד ביותר שאני רואה כרגע, הוא עזיבת התחום המקצועי שלי.
שאם מאיזושהי סיבה אחרי שנתיים או שלוש אני מחליטה שזה לא מתאים או לא מתקדם, ללכת אחורה זו לא ממש אופציה.
אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך לחשוב על הרעיון ההוא שהיה יכול להיות נחמד, שאולי היה עובד, אבל אף פעם לא לדעת?
אז החלטנו, צימו ואני, ללכת על זה. ומה כולל ה-"זה"? על כך אספר יותר בבוא העת.