יום שבת, 29 ביוני 2013

אין תפוח

מראש אני אומרת, ככל הנראה זו תהיה רשומה משוּנה.
אני אסביר קצת על מה עומד מאחוריה, אבל אני לוקחת בחשבון שזה בכל זאת משהו שלא כל אחד יתחבר אליו, וזה בסדר.
צימו, למשל, אולי מסכים איתי בנקודות מסויימות של הסוגיה הזו, אבל חולק על חלק מהמסקנות.
אבל עבורי, זה משהו שמעסיק אותי באופן הולך וגובר בזמן האחרון, ואני מרגישה שככל שאני אבין יותר את המחשבה הזו, יהיה לי קל יותר לסנן החוצה דברים לא חשובים.

כשהייתי ילדה קטנה, אם נפלתי או כאב לי, היו אומרים לי "אחרי החתונה זה יעבור". והרעיון ברור:
רצו לנחם אותי בכך שמה שמרגיש כל כך כואב עכשיו לא ימשיך לכאוב לאורך זמן. כי דברים משתנים, ומה שנראה והרגיש כל כך מוחשי פעם, נדמה היום כמו חלום רחוק.
וגם כמבוגרים, במובן רציונלי אנחנו יודעים שהכל משתנה (למעט סייג עצוב אחד): כך שאם מישהו יצביע על משהו, כל דבר, וישאל אותנו בתום: "זה תמיד היה ככה?" נדע להגיד לו שלא.
כבר בגן למדנו שבאביב יש פריחה ובסתיו יש שלכת. קולה תוססת תהפוך מתישהו ללא מוּגזת. אנחנו יודעים שאהבותינו משתנות, שהמקום הפיזי של דברים משתנה, שזכרונות דוהים.
אנחנו רואים את עצמנו במראה, ושמים לב לקמטים שמתווספים, לשיער המאפיר, לסימני הזמן.
אז כאן אין שום דבר חדש.

אבל אם לשפוט על פי התנהגותינו, יש מעט מאוד סימנים לידיעה שהכל משתנה. וכל הדוגמאות שאני מביאה להלן, הן דברים שאני עצמי עשיתי ועושה:
חשוב לי לשמר במידה כזו או אחרת את המראה שלי. יש לי בארון מכנסיים שאני כבר לא אלבש, אבל מעת לעת אני בכל זאת בודקת אם הם עדיין עולים עלי, והתשובה משנה לי.
אני יודעת שקרובי משפחה מבוגרים לא תמיד יהיו בחיים, ובכל זאת אני דוחה את שיחות ההתעניינות בהם כל פעם מחדש למועד עתידי ערטילאי.
אני יודעת היטב שהצלחה היא דבר דינאמי שכרוך בעליות ומורדות, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מקנאת מעת לעת באנשים בהצלחותיהם.
תגידו: "אבל מה רע? בסדר, אז אולי כדאי שתתקשרי יותר לקרובים, אבל מה רע בלרצות להיראות טוב? מה רע בלהסתכל על מה שיש לאחרים ולרצות גם?"
אז אני אענה על השאלה הזו אחר כך, אבל קודם כל, תנו לי לשאול אתכם משהו אחר. מה אתם רואים בתמונה?
ובכן, כפי שכולנו יודעים, זה תפוח.
אבל איך אנחנו יודעים שזה תפוח? מהי התכונה של הדבר הזה שקובעת שהוא תפוח? מהי התפּוּחיוּת שלו?
טוב, תאמרו, אז הוא עגול, ויש לו מן קליפה כזו. אבל זה לא נכון: כל הנ"ל הם גם תפוח. למעשה, אותו תפוח:
וזה גם לא הצבע או הגודל שלו, כי גם על דברים בצבעים ובגדלים אחרים אומרים שהם תפוח:
למעלה משמאל, תפוח מהונדס כך שגם הבפנוכו אדום
וזה גם לא הטעם או הריח או הצורה או המגע, וזה גם לא ההרכב הכימי או אפילו ה-DNA:
מסביב לשעון: זרע תפוח, תפוחים בוסריים, תפוח מפוחם לאחר ששהה במיקרוגל שתי דקות, ותפוח מגורר שהתחמצן קצת,
אנחנו מסתכלים על כל הדברים הנ"ל, ועל כולם אומרים שהם תפוח, במצבים שונים, בנקודות שונות בזמן.
התפּוּחיוּת המסתורית של התפוח אינה נמדדת בחושינו, ובכל זאת, משהו בנו אומר ללא ספק וללא עוררין - זה, אין מה לעשות, הוא תפוח. 
בעיקשוּת, יש לו קיום מוּשגי עצמאי בתוכנו, גם אם אין לנו דרך להגדיר את המושג הזה בדיוק.
אבל אני אומרת, נניח, רק נניח, רק לשניה אחת, שאף אחד לא היה מלמד אותנו אף פעם מה זה תפוח, ולא היינו רואים אף פעם תפוח או משהו שקשור לתפוחים.
ואז מישהו היה מציג בפנינו את התמונה הבאה, ושואל אותנו מה אנחנו רואים:

האם באמת זה עד כדי כך מובן מאליו שהיינו מזהים את כל הדברים הללו כמופעים שונים של עצם אחד?
ואם לא בהכרח היינו חושבים שזה עצם אחד, אז מה זה אומר?

השאלה הזו רחוקה מלהיות חדשה. אפלטון, למשל, הפך בה:
הדרך שלו לראות את הדברים היתה לדבר על עולם האידאות, שבו קיימים דברים בהווייתם האמיתית, כך שמה שאנחנו תמיד רואים בעולם האמיתי הוא צדדים שונים של ההוויה האמיתית, האידאלית.
במשל המערה המפורסם שלו, הוא מדגים כיצד הפער בין תפיסה שגויה לאמת יכול להוביל אנשים לא רק לחיים מלאי סבל, אלא גם לבחירה המטורפת להשאר כלואים בסבל.
בעולם האידאות של אפלטון, כל התמונות שהבאתי יהיו סוג של צללים של הדבר האמיתי שהוא תפוח, של התפּוּחיוּת עצמה.

בשלב הזה, אם לא קודם לכן, אני צופה שתגידו משהו כמו: "זה?! זה מה שמטריד אותך? תפוח? אלו הצרות שלך בחיים?!"
והתשובה היא: כן, בין היתר. ותיכף תבינו למה:

ברור שמבחינה פרקטית, צריך לעשות איזשהו סדר בעולם המבולגן, אז כמו מדענים טובים, אנחנו בונים מודל. העולם האמיתי מורכב מדי, אז יש לנו תיאור קצת יותר כללי שלו.
ובתיאור מצמידים לדברים שונים תווית אחת, שמאחדת את אופציות הקיום של עצם כזה או אחר. כמו בדוגמא, "תפוח" בשביל לתאר את כל השלבים של העצם המשתנה תמידית הזה.
וכשאנחנו בונים את המודל, משייכים לנקודה מסויימת בזמן את "המצב האמיתי" שלו. כמו בתמונות למעלה:
התמונה הראשונה היא "תפוח" וכל היתר הן תפוח בנקודות זמן לפני או אחרי שהוא "רשמית תפוח".
אלא שעם הזמן, אני שוכחת שמדובר במודל שנותן תגית קבועה למשהו שמשתנה תמידית, ואני מתרגלת לחשוב עליו כאילו הקיום שלו צריך להיראות כמו משהו קבוע.
וכך, בחושבי עליו בהכללה בתור משהו קבוע אני חושבת עליו כעל משהו שהוא לא.
כי בסך הכל, תפוח נראה "רגיל" רק זמן קצר יחסית במעגל החיים שלו, בין ההבשלה לרקבון או העיבוד או האכילה.

אז אני אחזור לשאלה "מה רע?" מלמעלה.
מה רע שאני מקנאת באנשים מצליחים? ובכן, בואו נניח שבאמת הקנאה הזו מובילה אותי להתקדמות שמביאה שמחה אל חיי.
אבל האם כנגד השמחה הזו אני גם אוספת יחד את כל הבכי שנשפך לאורך השנים, את כל התסכול, את ההלקאה העצמית? לא בטוח.
וכל הזמן הזה, בעודי מקנאת, אני לא חושבת על ההצלחות של האנשים הללו, וההצלחות שלי, בצורה האמיתית:
על איבוד טעמה של הצלחה מהרגע שהושגה. זו באסה שגם לא סופרים.
על החשש שתיעלם יום אחד, על הצורך לעמוד בציפיות שנבנות, על מה קורה כשפתאום לא מצליחים וצריכים לשמור על פאסון מול כל העולם.
על היחסיוּת של הצלחה. עבור אנשים מסויימים, נדמה שבעינינו שום דבר לעולם לא מרגיש כאילו הוא הצלחה מרשימה מספיק.
אני שוכחת לראות את טבעה של הצלחה כמשהו יחסי עם עליות ומורדות שיכול להסב לא מעט צער, אלא נוצרת אותה רק ברגע הזוהר שלה, קצר הימים.
וכך אני מבקשת אותה לעצמי. אני סובלת בדרך כשאין לי אותה, ולא פעם סובלת גם כשקיבלתי אותה. וכמה אני מופתעת מהסבל הזה!
או אז אני משוכנעת שהבנתי לא נכון, אני מזיזה את היעד, וחושבת שאולי ההצלחה ההיא, המטרה הבאה, היא מה שאני צריכה להשיג. וחוזר חלילה.

הלאה. מה רע שאני שואפת לשמר את מראה נעוריי?
ובכן, אני מבינה שהתבגרות היא בלתי נמנעת. אני יודעת שגם אם מידת המכנסיים לא משתנה, גילם של אנשים ניכר בהם בסופו של דבר. ועדיין, אני מתעקשת.
מה הרווח המתמשך של כל המאמץ הזה? ובכן, אני נחשבת נאה, או לפחות קבילה, בסטנדרטים המקובלים.
מה המחיר המתמשך של כל המאמץ הזה? ובכן, אני עושה מה שנשים מערביות עושות לעצמן כל הזמן.
אני בוחנת את עצמי במראה, אני מחפשת בי פגמים. אני מלקה את עצמי שלא התעמלתי מספיק. אני מודדת את עצמי כנגד סרגלים בלתי אפשריים, ומייחלת למשהו שלא יקרה.
וזו אשליה לחשוב שזה לא משפיע על היומיום. כמו עם המרדף אחר צורות שונות של הצלחה, איך אני נמדדת בעיני עצמי ביום כזה או אחר משפיע באלף ואחת דרכים קטנות על אותו היום.
אני בטוחה שאם תחשבו על כך לגביכם, תגלו שזה נכון גם עבורכם. אילו דברים אתם עושים אחרת כשאתם מרגישים קצת שפוּפים בגלל מראה חיצוני? 
כמובן, לו עד כדי כך היתי רוצה ריבועים בבטן, הייתי הולכת ועובדת עבורם, אבל לא בכך העניין. כי אני נראית די אותו הדבר כבר שנים, ועדיין אי שם מאחורה חושבת שאני צריכה להיראות אחרת.
איך אחרת אני לא בדיוק יודעת להגיד, אבל הרעיון שאני לא אנסה להיראות צעירה ומושכת הוא כל כך משוּנה בעיניי, על גבול הבלתי נתפס.

ואותו רעיון תקף גם ליחסי עם אנשים סביבי.
כשאני חושבת על עצמי, אני מגדירה את עצמי בין היתר על פי הקשרים שקושרים אותי לאחרים. אני אם לבּוּבּה. אני אשה לצימו. יש לי הורים. יש לי אח.
אבל הנה: פעם, היתה לי דודה. ואז, בילדותי, היא נפטרה, וכבר לא היתה לי הדודה הזו. ואז, לפני כמה שנים, נפטר דודי, וכבר לא היה לי גם הדוד.
ביום יום אני לא הולכת וחושבת עד כמה איך שאני מגדירה את מי שאני, תלוי בהמצאותם של אנשים אחרים.
ומפאת הכאב אני לא רוצה אפילו להעלות על דעתי מה ייוותר בי, אם בכלל, אם היקרים לי לא יהיו עימי. אז אני מניחה שהם קבועים.
כך שעל אף שאני יודעת שכולנו בני תמותה, אני איכשהו מניחה שמעצם זה שהם כל כך מהותיים בחיי, הם פשוט שם, תמיד.
האם לא היה טוב יותר לו הייתי מסוגלת איכשהו, באופן שאינני יכולה כעת להעלות על דעתי, באמת לקבל את עובדת היותם, היותי, בני תמותה?
האם לכל הפחות זה לא היה גורם לי כל כך להעריך את הזמן שיש לי עם יקיריי?

על דברים רבים אחרים אני אומרת "מחר", "בהזדמנות", "מתישהו בעתיד", מחר כך. כי בנתיים אין כל כך זמן:
אני עסוקה בלבנות את חיי על פי המושגים שאני כל כך משוכנעת בהם של הצלחה. ואני עושה זאת על אף שאני יודעת שהפרמטרים הללו השתנו כבר מספר פעמים בחיי הקצרים.
ועדיין, כל פעם, בנחישות גמורה, אני בטוחה שאני יודעת מה נכון לרצות, ומחפשת מה צריך לעשות או לא לעשות כדי להיות אדם מצליח, אהוּב, חכם, יפה, שמח, בריא וכן הלאה.
למשל, במשך שנים היה לי שכנוע עמוק, בלתי ניתן לערעור, שחשוב שיהיה לי תחום מומחיות מקצועי, שאחרת אהיה שווה כקליפת השום.
שבלעדיו, לא אמצא סיפוק מקצועי. שבלעדיו, נדונתי להיות מובטלת בשנים מאוחרות. שבלעדיו, אני לא מגשימה את הפוטנציאל הכל כך מבטיח שלי. שבלעדיו, אהיה כשלון.
אז הלכתי לבנות אותו. וזה כמובן כלל לעבוד דרך קבע אל תוך הלילה, להרגיש דרך קבע לא מספיק טובה, לדאוג בלי סוף דאגות שממרחק הזמן נראות מגוחכות, אבל אז הרגישו הכי חשובות בעולם.

איך אפשר, מתוך ההמוּלה של החיים, לזכור את המשמעות המלאה של דברים, ולא רק את התיוג של רגע קצר בקיומם?
מאיפה הגיע השכנוע העמוק הזה שאני כל כך יודעת מה נכון, מהם אמות המידה הראויות לחיות על פיהם את חיי?
ההתנהלות הבוטחת הזו, כעיוור שצועד בצעד קל לתוך כביש סואן.
אני, שלא יכולה אפילו להגיד מהו תפוח.
זה קשה, כל כך קשה.

יום רביעי, 26 ביוני 2013

לעקוב אחר הרצף

שעותי פנויות פחות לכתיבה אישית מאז שהחלטתי שאני מקימה עסק משל עצמי.
חלק מהעניין הוא שהחלטתי שאם זה הולך לקרות, אז לא למרוח את תהליך ההקמה. לא להתלבט, לא לחפור. אם עושים, אז עושים.
וכך, אני משתדלת, כל יום מחדש, לעשות כמה שיותר.
כשתיארתי את תהליך ההחלטה להקים עסק, לא סיפרתי מהי בדיוק מהותו. גם עכשיו לא אספר. מוקדם לי מדי כרגע.
במקום, אני רוצה לספר קצת על התהליך מאז אותה החלטה, כי עברו מאז חודשיים, וקרו כל מיני דברים.


ההתחלה כללה הרבה מחקר שוק, כדי לשקול אופציות שונות. בין היתר, התהליך הזה הוביל אותי לדבר קצת עם מספר בעלי עסקים בתחומים קרובים.
קצת חששתי מכך. חששתי שבּורותי היחסית תבלוט למרחקים, חששתי שהם יהיו לא נחמדים, חששתי שהשאלות שאשאל יתקבלו בעין לא יפה.
במציאות, זה היה בדיוק ההיפך: הם שמחו לשתף במידע, לספר על הלקוחות, ולהעריך מה מצליח יותר ופחות. הם הביעו עניין במיזם שלי באופן לגמרי פתוח וידידותי. 
ואחד הדברים שחזרו על עצמם היה האיחול שאיחלו לי בסוף: "בהצלחה בפרוייקט שלך". למשך מן מה עוד חשבתי על האיחול הזה.

במחשבתי, אני עמדתי בפתחו של תהליך גדול ומאיים. אני מקימה עסק, מילה שיש לה עבורי קונוטציות של כבדוּת, של רצינוּת, של מורכבוּת. ומנגד, המילה הזו פרוייקט.
בניגוד לעסק, פרוייקטים היו לי המון. חלקם קטנים, חלקם גדולים. חלקם הצליחו יותר, חלקם הצליחו פחות, והיו גם כאלו שכשלו לגמרי.
ניהלתי פרוייקטים. עבדתי בצוותים על פרוייקטים. כתבתי תזות, הן היו פרוייקטים. הבלוג הזה הוא פרוייקט. היו פרוייקטים מסוגים שונים, שדורשים עבודה שונה, מיומנויות שונות. ועדיין -
היה במילה הזו משהו שהקליל את המחשבה על המיזם, וגרם לי לגשת לשלבים הבאים עם הרבה פחות חששות.

מה שמוזר הוא שאני מדברת על הקמת העסק הזה כאילו מה שהוא היה לפני חודשיים ומה שהוא היום זה אותו הדבר.
התחלתי מרעיון גרעיני, שכלל דברים כמו אפיון מסויים של המוצרים שאני מתכננת למכור, קהל היעד, סוגי הספקים, צדדים של איך העסק יופעל, החזון הויזואלי.
פחות או יותר כל אחד מהמאפיינים האלו השתנה בדרך. לא באקראי, אלא כפועל יוצא של בדיקת היתכנות מדוקדקת יותר כשהתחלתי ללכת מעבר לרעיון אל הבנת המספרים הקונקרטיים.
אני מאוד שמחה על תהליך הלימוד הזה, שהיה פשוט מרתק, ואני גם מאוד שמחה עם המקום אליו העסק מתקדם, שנראה גם הרבה יותר מבטיח כלכלית, וגם הרבה יותר מעניין רעיונית.
אבל בעודי מתעדת את ההתקדמות, חשבתי לעצמי עד כמה קל לשכוח את חבלי הלידה הללו, וכמה חשוב להקפיד ולזכור:

ברור כי התקדמות דורשת עבודה על כמה ערוצים במקביל: תהליך בניית המותג הוא תלוי-אך-נפרד מתהליך זיהוי לקוחות פוטנציאליים, ואלו בתורם תלויים-אך-נפרדים מההחלטה על המפרט הטכני של האתר.
כשיש כל כך הרבה חלקים נעים תלויים-לא תלויים שכאלו, לפעמים מלחיץ לקבל החלטה: "כן, זה טוב מספיק". אולי כדאי שזה יהיה טוב יותר? אולי כדאי לחכות? 
מלחיץ עוד יותר, כשכבר קיבלת את ההחלטה, ואז נוספה אינפורמציה, להגיע למסקנה שבעצם צריך לעשות רברס ולחשוב על העניין מחדש. 
אז יש אנשים, ואני בינהם, שעבורם אחד המכשולים הכי גדולים להתקדמות הוא החשש שמשהו הוא לא שלם.
בכוונה אני נמנעת משימוש במילה מוּשלם, כי מושלמות היא תכונה שהיא בו זמנית סובייקטיבית להחריד ובלתי מתפשרת. אי אפשר להיות פחות מוּשלם או יותר מוּשלם.
לעומת זאת, יש את התחושה כשמשהו הוא שלם. הרגשה של סף של איכות שהושג שמאפשר לשחרר, הרגשה שבהיעדרה מסיקים כי שחייבים לדבוק במשימה עד שתושלם.
זה לא אומר שזו הדרך היחידה שבה הוא היה יכול להיות שלם, זו רק הנקודה שבה מרגישים על משהו תחושה של "אוקיי, עכשיו אפשר באמת לסמן על זה וי, ולעבור הלאה לדבר הבא".
ומה שאני אומרת הוא, שהחיפוש אחר התחושה הזו הוא מלכודת, וזה אחד הדברים הראשונים שהייתי צריכה ללמוד לשחרר.

שוב ושוב אני רואה איך כדי לגלות אם משהו הוא מתאים או לא, קודם חייבת להתקבל איזושהי החלטה. 
וכך יוצא במובן הפרקטי, שכל הזמן מתרגלים שתי מיומנויות נפרדות:
האחת, לקבל החלטות ולהרגיש איתן טוב, גם אם לא יודעים אם אלו ההחלטות הנכונות. 
השניה, תמונה המראה של הראשונה, היא להשתדל להמנע מלהקשר לרעיונות, גם אם חשבתי בזמן אמת שהם הכי מעולים בעולם. 
בקיצור, להיות מוכנה לטעות כל הזמן, ולהבין שטעויות לא שוות ערך לכישלון. 


הזכרתי למעלה את התיעוד של ההתקדמות.
נדמה לי כי יהיו בין שלושת קוראיי אלו אשר לא יופתעו לגלות שיש לי מחברת, ואליה אני שופכת את בליל המשימות/רעיונות/ תכנים/מחשבות שסובבות סביב תהליך הבנייה.
לכאורה, אין מקום שבו אני מרגישה יותר בנוח מאשר לקחת משימה, ולפרק לה את הצורה לתת משימות יחד עם מטרות מוגדרות. זה השטאנץ שלי, לא?

מה שקרה מהר מאוד הוא שהסתחררתי מעומס המשימות. מה שהקשה עלי לא היה מספרן, כמו העובדה שהן היו בכיוונים שונים ומשונים.
הרגשתי כאילו רשימות יש לי הרבה, אבל אין לי עקביות. כאילו אני עושה את הדברים שעלו בדעתי, אבל לא יודעת אם פספסתי משהו, או שאולי כדאי שאעשה דברים אחרת.
הסיבה שאני מתעכבת על הנקודה הזו היא בגלל החשיבות של הצבת מטרות.
לא נייגע את כולנו בהתייחסות לשפע העדויות האמפיריות על הקשרים בין ניסוח והצבת מטרות  לבין ההשגה שלהן. במקום, אפשר לסכם די הרבה באמצעות התמונות הבאות:

אז היה לי ברור שבשביל להיות אפקטיבית, אני צריכה להיות מסוגלת לראות את התמונה באופן רחב יותר.  וכך התחלתי לחשוב רמה אחת מעל, וייצרתי מסגרת שתעזור לי לקטלג את תתי המשימות.
זה לא קרה מיד, אבל תוך בערך שלושה שבועות במקום לחשוב על רשימת מטרות כללית, היתה לי היררכיה:
יש אתר שצריך להקים, יש את הצדדים של השיווק, ויש את הצדדים של הלוגיסטיקה. בתוך האתר, יש את הצד של הפונקציונליות, את הצד של התוכן, ואת הצד של העיצוב.
כמובן שישנם יחסי תלות בין משימות שונות, אבל לפחות ככה, כל שבוע מחדש אני יכולה לבחון את ההתקדמות בכל אחת מהקטיגוריות, ולהציב מטרות שבועיות בנפרד.
עם כל הבנאליות, סכמה כזו, שבה מציבים מטרות לא תחת רשימה אחת אלא תחת כמה, וכל יום מחדש מקצים משימות ממגוון הרשימות, האיצה משמעותית את ההתקדמות.

נהגתי לחשוב שאנשי העולם נחלקים לשני סוגים: אלו שיש בהם את הניצוץ שהופך אותם ליזמים, ואלו שלא. כי יש אנשים שיש להם את זה, וניתן לראות זאת למרחקים.
בהיותי בבסיסי שונאת סיכון, הייתי די בטוחה לאיזה צד של המפה אני שייכת, וזה קצת ציער אותי. לכן גם התבוננתי בהערכה באלו שדווקא כן מגלים יוזמה ומנסים לבנות משהו משלהם.
היות שכך, כשנרשמתי ללימודי ה-MBA הרגשתי שבמקום מסויים, יש כאן קצת הונאה עצמית, כי לכאורה אלו שמסוגלים להקים עסק, לא הולכים ללמוד תיאוריות באוניברסיטה.
טכנית זה כמובן לא נכון, המון בוגרי MBA מקימים עסקים משל עצמם, אבל בתוכי, לא חשבתי שאני אהיה מהבוגרים הללו.

אבל בהנתן שהנה אני כאן, מנסה להקים משהו עצמאי, עולה השאלה הטבעית: ה-MBA איכשהו עוזר?
אז יש לכך שתי תשובות. התשובה הראשונה היא כן, מאוד:
ראשית, עצם החשיפה החוזרת ונשנית בלימודים לעסקים שונים, לסוגיות שונות בהקמה והתפעול שלהם, לעולם המחשבה סביב ארגונים ומה גורם להם להצליח -
כל אלו הרגילו את המחשבה לרעיון שזה לא בהכרח מתת אל, זה לא בהכרח קסם, ויש מתודה בשגעון. אל הרעיון הזה גם נתלוו כלים פרקטיים וקונקרטיים:
איך לזהות אם אופציה לעסק היא אטרקטיבית, איך לזהות קהל יעד, איך להגדיר מוצר, איך לבנות מסרים שיווקיים. יש פשוט דרכים לעשות את כל הדברים האלו, ועכשיו אני יודעת איך.

התשובה השניה לשאלה אם ה-MBA עוזר היא בכלל לא.
ה-MBA לא מבטל את אלמנט הספקולציה. הלימודים לא מבטיחים לי שאצליח בנסיונותיי, או שהרעיון הוא טוב.
הלימודים גם לא באמת הופכים אותך למשהו שאתה לא. לפני כן, הייתי טובה בדברים מסויימים וטובה פחות באחרים. זה עדיין המצב.
נשמע טריוויאלי, אבל באמת שעבור הרבה אנשים שנכנסים למסלול שכזה יש תקווה (סמויה או מוּדעת) שבסוף הם יצאו אחרים. "מצליחנים טבעיים".
אולי חלק מהמחשבה הזו מבוססת על המסרים שמשמשים למכירת התואר, אבל בסיכום הכולל זה המטען שאנשים באו איתו שיקבע מה הם יבחרו לעשות עם הידע שהם צוברים.


חודש וקצת אל תוך העבודה על המיזם נתקלתי פתאום במהמורה רצינית. עד אותו שלב, הייתי מלאת תנופה מהתהליך, ופתאום חוויתי עצירה, ולמשך כמה ימים לא ממש התקדמתי.
שכן אחרי שבועות של בדיקה ותכנון, הגיע השלב שבו צריך להתחיל לבצע, ואפפה אותי תחושה משתקת. זה לא שחשתי רצון לוותר על כל הסיפור, רחוק מכך.
זו פשוט היתה נקודה שבה זה הרגיש שאני מתחייבת, לא רק כלפי עצמי, אלא גם כלפי חוץ, כשהכוונה שלי בלהתחייב הינה לקבל החלטות שכוללות השלכות כלכליות או יחסית ארוכות טווח.
אני לא יודעת להגיד בדיוק איך זה נפתר.
היו קצת שיחות עם צימו, אשר הקפיד להזכיר לי שלא רק שהכל הפיך, גם הסיכון שלוקחים הוא די מינימלי.
והיתה גם את ההסתגלות שלי להרגשת אי הודאות הזו, כמו רגע לפני שקופצים אל תוך הבריכה מהמקפצה. אחרי זמן מה, ממצים את רגש האי ודאות, ולוקחים צעד אחורה או פשוט קופצים.
אז קפצתי.

מאז חלפו ארבעה שבועות שהיו מלאים בהקלה גדולה, שנבעה מהחוויה של הרבה חלקים המשתבצים למקום.
אני לא יודעת למה בדיוק, אבל פתאום הרבה דברים שהרגישו קשים ומסובכים מקודם, כבר לא הרגישו ככה כעת. 
לדוגמא, מהרגע שהייתי מוכנה לקחת על עצמי התחייבויות מסויימות, לקחת על עצמי התחייבויות אחרות הפך להיות קל יותר. זה רק היה עניין של לעבור את המחסום הראשוני.
עדיין נותרה עבודה רבה רק על מנת להגיע לנקודת ההשקה, כך שאני עוד לא שם, ויש להערכתי עוד מספר שבועות עד שאני יכולה לומר: "יש לי עסק עובד".
אבל אני כן נמצאת במקום הזה שבו מספיק כברת דרך נעשתה בשבילי להרגיש שזה ממש קורה, ואלו לא רק הזיות בראשי הקטן.

יום שבת, 22 ביוני 2013

אוכל דיסקרטי

לפני כך וכך זמן פרסמתי רשומה בשם הרזיית עוּגיות, ובה ניסיתי להעביר רעיון אשר שיחרר אותי מהרבה סבל ותחושות אשם סביב אוכל, ובו זמנית עזר לי להוריד שאריות של משקל עודף.
אם איכשהו הגעתם לפה במקרה, ולא נתקלתם בעבר ברשומה ההיא, אני מציעה לקרוא אותה קודם, כי זו תיראה הרבה יותר הגיונית לאחר מכן.  
בכל אופן, בסיומה של אותה רשומה כתבתי שאשוב מעת ולעת ואציע מחשבות נוספות שעלו בי עקב ההתנסות שלי עם הרעיון של אכילה מוּדעת.
כי גם הרעיונות הכי טובים יכולים להבלע בהמולת היום-יום. קצת כמו חיסון, אנחנו מאמצים רעיונות לאחר שהם זוכים לחיזוק מכך שהם צצים מחדש פה, וצצים מחדש שם.

כמובן, אין לי אינטרסים בנוגע למה שמכניסים לפה שלושת קוראיי. אינני כאן למכור.
אבל קיבלתי תגובות על הרשומה ההיא (גם ישירות בבלוג וגם באפיקים אחרים) ששימחו אותי עד מאוד. נראה שבדרך קטנה, דבריי חסכו קצת סבל גם לאחרים.
היות שכך, חשבתי להציע מספר מחשבות שעשויות להיות בעלות ערך גם לאחרים, ואפילו אם אין למישהו צורך או רצון לשנות דפוסי אכילה.

ביסים
תנו לי לשאול אתכם משהו.
אם הייתי שואלת אתכם כמה שעות בערך אתם ישנים בלילה, הייתם מסוגלים לתת מספר, נכון? אולי הייתם אומרים שבע ובעצם זה יוצא שש וחצי, אבל ככה בערך, הייתם יודעים להעריך.
ואם הייתי שואלת אתכם כמה פעמים נסעתם באוטובוס השבוע, או בכמה סרטים צפיתם החודש, או כמה ספרים קראתם לאחרונה, גם אז, הייתם מסוגלים לתת הערכה סבירה, נכון? 
הידע הזה קיים בכם. אתם לא חושבים עליו, אבל אם הייתם נדרשים לשאלה, הייתם יכולים לתת תשובה. לא כי ניחשתם, אלא כי אתם יודעים מה בערך המספר.
אז עכשיו אשאל אתכם את הדבר הבא:
כמה ביסים אתם צריכים לאכול עד שאתם הופכים שבעים בארוחת הצהריים? וכמה יוצא המספר בארוחות אחרות?

יפתיע אותי מאוד אם תהיה לכם תשובה. באופן אישי, גם אני לא בדיוק יודעת לענות.
כמובן, חלק מהקושי לענות הוא כי מן הסתם כל יום הוא קצת אחרת, וגם האוכל משתנה, אז ביס של סלט וביס של סטייק הם לא אותו הדבר.
אבל תחשבו רגע עד כמה זה מפתיע: אתם אוכלים כל יום, כמה פעמים ביום. ועדיין, נסיונות לענות על השאלה הזו יסתכמו לרוב בניחוש. אולי הוא קרוב, אולי לא. מי יודע?
עבור רוב האנשים, הידע הזה לא קיים בהם, למרות האכילה היומיומית. לא כי הם עשו משהו לא בסדר. לא כי הם היו אמורים לספור ועכשיו התגלו במערומיהם.
מי בכלל חושב על דברים כאלו?
המטרה של השאלה הזו היא בדיוק לעורר את המחשבה לכך. כי בפעם הבאה שתשבו לאכול, מתוך סקרנות, תנסו אולי לגלות כמה ביסים לוקח לכם להפוך לשבעים.
ואם תספרו, אתם יודעים מה תגלו?

למשל, תגלו שכדי לספור ביסים, צריך לשים לב מתי ביס אחד נגמר, וביס אחר מתחיל. 
זה נשמע טריוויאלי כשאומרים את זה, אבל רוב הזמן, כשאוכלים בהיסח הדעת, מכניסים לפה עוד מזון, עוד לפני שנבלע זה הלעוס. לספור ביסים עוזר לשים לב להרגל הזה.
עוד משהו שתגלו, הוא שהמספר הזה כנראה קטן משמעותית ממה שניחשתם שיהיה. אני מאוד הופתעתי כשניסיתי מדי פעם לספור.
והתוצאה של כך היתה, שלמדתי להעריך את הביסים שלי. אם ייקח לי יחסית מעט ביסים כדי לשבוע, לא חבל לי לבזבז אותם על אוכל לא טעים? כי אז אני מפסידה פעמיים:
מצד אחד, אני לא נהנית כפי שיכולתי מהאכילה כשאני רעבה. ומצד שני, אני מתבאסת כי יש לפניי אוכל טעים, אבל הוא כבר לא כזה טעים, כי אני מתחילה להרגיש מפוצצת. 
בדיוק ההבדל בין עוגה אחרי ארוחה כבדה ועוגה שמוגשת  עם קפה כמנה בפני עצמה.

לבסוף, אתם גם תגלו שמספר הביסים הוא לא שרירותי. עבור ארוחות שונות ביום הוא יהיה שונה, אבל רוב הימים, הוא יהיה בערך אותו הדבר בזמני רעב שונים.
אבל בסופו של דבר, המספר עצמו, התשובה, הוא בכלל לא רלוונטי. מה שיותר רלוונטי הוא לשים לב עד כמה בקלות המחשבה נודדת, ועד כמה קל לאבד את הספירה. 
לא כי הספירה בפני עצמה היא חשובה, אלא כי זה לקח על עד כמה דעתנו מוסחת בקלות בזמן האוכל. הספירה היא פשוט דרך למקד אותה מחדש בפרקי זמן יחסית קבועים.

אצבעות
עיצרו וחישבו לרגע על קערת ספגטי מהבּילה. בבירור, לפנינו בעיה לוגיסטית: הספגטי ארוכים ומעורבבים זה בזה, אז לדחוף אותם לפה בדרך תרבותית זה לא עניין טריוויאלי.
יש את אלו באסכולת המזלג המסתובב על הכף, או אלו באסכולת המזלג המסתובב והספגטי שנשאבים לפה.
(נעמה: צימו, איך קוראים לפעולה הזו שיש ספגטי שיוצאים מהפה ועושים פחחחשש והם נשאבים פנימה? צימו: גועל נפש.)
עכשיו חישבו לרגע על אכילה של סושי, או של מתאבנים קטנים באירועים. 
נכון זו אכילה שונה לגמרי? עם קערת הספגטי, לרוב מדובר בפה עמוס וגדוּש, באכילה קצת אגרסיבית. 
עם מאכלי האצבע, לרוב הביסים מעודנים יותר, ובדרך כלל לא דוחפים שתיים שלוש חתיכות בבת אחת.

זו לא שאלה של מה טעים יותר. כמובן בתלות בביצוע, פסטה זה טעים, וגם סושי זה טעים. אבל חווית האכילה היא שונה.
ובסופו של דבר, מידת ההנאה שלנו ממזון היא ממש לא רק פונקציה של הטעם: 
היא פונקציה של הסביבה בה אוכלים והאנשים בחברתנו, של הריחות והמראות, של מצבנו הרגשי. היא פונקציה של עד כמה נוח לנו.
ולאכול עם אצבעות זו אכילה מאוד נינוחה. 
אכילה באצבעות היא שונה מאוד מאכילה עם הידיים: לאכול פיתה עם פלאפל טרי שדולפת מטחינה שונה מאוד מלאכול פרלינים איכותיים. 
שניהם אולי טעימים, אבל עם השני נוח יותר לנגוס. לשחרר את הידיים. להינות מהטעם. ואז לחזור לעוד.

אז אין בכוונתי להציע שתתרמו את כל הסכינים והמזלגות בבית. אבל אפשר לשלב את התובנה לעיל גם בארוחות יומיומיות יותר.
למשל, בספר שעליו המלצתי ברשומה הקודמת, מוצע הרעיון של ארוחת טעימות:
ממש לסדר צלחת עם חתיכות קטנות של כל מיני מאכלים שאתם מאוד אוהבים. ועם כל ביס, להתענג על המאפיינים הספציפיים שהופכים כך המזון לכל כך טעים בעינכם.
בעותק שלי, בשולי העמוד שבו מופיעה ההמלצה, שירבטתי רשימה (ארוכה למדי, אני מודה) של כל מיני מזונות אהובים עלי, ומעת לעת אני מרכיבה צלחת דוגמיות.
בין היתר מופיעים שם לחם טרי, מג'דרה, מרציפן, רוקט, אבוקדו, פאי דובדבנים, שוקולד תפוז, ברוקולי מבושל. זה אוכל של בית, אבל אין שום סיבה לא לאכול אותו כמו אוכל של חתונות.

כמה זה אחד
מכיוון שבכל רגע ורגע אנחנו מופגזים בכמויות עצומות של אינפורמציה, באופן בלתי נמנע אנחנו מסווגים דברים מסויימים בלי לחשוב פעמיים:
אנחנו לא חושבים על מכונית בתור משהו שהוא אוסף של חמישה גלגלים (ארבעה על הכביש ועוד אחד ספייר), קצת פח, מנוע, מושבים, מיכל של דלק...
אנחנו חושבים עליה כעל מכונית. 
כשחולפים על פני תמרור עצור, לא חושבים על כך שהוא בעצם חתיכה של פח שמתישהו רוּקע, ואז נחתך לצורת מתומן שאחר כך נצבעה עם צבע, 
ואז החתיכה הזו הוברגה בעזרת ברגים שגם הם הגיעו מאיפהשהו, לעמוד מתכת שגם אותו היה צריך לייצר, 
ולהעמיד בתוך בור שהיה צריך לחפור, ואז למלא בבטון שהיה צריך לערבב עם מים.
לא, זה בסך הכל תמרור עצור.

באופן דומה, אנחנו מקבלים כמובן מאליו מה זו יחידה של אוכל. 
פרוסת לחם, היא יחידה אחת. אבל למה, בעצם? אין שום דבר בפרוסה שיש לו קיום אובייקטיבי: מצרכים עורבבו, ואז הלחם נאפה, ואז נקבע עובי הפרוסה, והלחם נחתך ונארז.
הפרוסה היא לא יותר "אמיתית" מאשר חצי פרוסה. אין שום דבר שאומר שעוגיה היא יחידה אחת, שרבע עגבנייה הגיונית פחות מעגבנייה שלמה.
במבה אולי נמכרת בשקית, אבל שקית במבה היא לא יחידה, וגם לא חצי שקית במבה. 
האמת הפשוטה היא, שיחידה של מזון היא כל מה שנוח לאכול בביס אחד. מעבר לכך, זה פשוט עוד ביס, שאו שרוצים לאכול או שלא.

ברשומה ההיא הזכרתי את ההתרגלות לרעיון של להשאיר אוכל על הצלחת. ההתנייה "לסיים את מה שעל הצלחת" גורמת לניתוק גדול בין כמה אוכל שאוכלים, לבין כמה שהגוף מבקש. 
וממילא כשעורמים על הצלחת אין שום סיכוי לקלוע לכמות המדוייקת, כך שכמעט 100% מהזמן שמים יותר. הרבה יותר.
כאן אני מציעה לקחת את זה עוד שלב קדימה. 
כשאתם לוקחים לעצמכם יחידה של משהו, תנסו לפקפק מעת לעת ברעיון שזו יחידה. 
זה בכלל לא משנה אם בסוף תאכלו 15 מאותו הדבר, תנסו לחשוב לרגע על כל יחידה כאילו היא בעצמה מורכבת מחלקים, שהם בערך ביס אחד או שניים שלכם.
תחשבו על כך שהאוכל שאתם מחזיקים לא היה מה שהוא מאז ומתמיד, והוא יפסיק להיות מה שהוא ברגע שתביאו בו ביס.
אז אין שום הגיון בלהסתכל דווקא על איך שהוא בשניה זו ממש ולהגיד: "ככה זה". זה ככה רק אם אתם בוחרים לחשוב עליו ככה.

יום חמישי, 13 ביוני 2013

תמר

על הרבה מהדברים שקורים ביומיום אני חושבת: למה בעצם שאכתוב עליהם? לא קרה בהם משהו מסעיר. לא הרגשתי מאוד שונה לאחריהם.
ואני לא מדברת רק על הקנייה השבועית בסופר, אלא באופן יותר רחב: מקומות, אנשים, תקריות כאלו או אחרות.
בוודאי, היה נחמד לעשות כך או ללכת לשם, אני חושבת. אבל ממש לכתוב רשומה? ובכלל, אפילו אם הרגשתי משהו, לא כל דבר מתומלל בהצלחה.
ואני משערת שבין השורות יש הנחה חבויה, על כך שהדברים שראוי לציין הם כאלו שחוללו איזשהו שינוי, מפני שבכל יתר הזמן "אני נשאר אני" - אז מה כבר חדש?

הנה דוגמא: לפני שבוע ביקרה אותי חברה ותיקה ויקרה. היא באה להרצות בכנס, והתארחה בביתי לזמן קצרצר.
התמזל מזלנו, והביקור היה ארוך מספיק על מנת לאפשר לצאת יחד לארוחת ערב, ויצאנו שתינו למסעדה נחמדת.
שוחחנו ארוכות על כל מיני דברים.
וכמו כל המפגשים שלנו, זה הרגיש קצר, ושהיה יכול להיות נחמד לבלות יותר זמן יחד . יום וחצי, והיא כבר היתה על המטוס חזרה.
אז מה כבר יש לספר?

את תמר אני מכירה כבר המון שנים, הכרנו רגע לפני סוף התיכון. ישבנו יחד, בחדר המתנה, והתחלנו לקשקש.
כשסיימנו עם ענייננו, יצאנו והמשכנו לקשקש. וכך כל הדרך עד תחנת האוטובוס, שם החלפנו מספרי טלפון.

תחומי העניין העיקריים שלנו בזמנו היו שונים לגמרי, כך שיכולנו לחלוק אותם זו עם זו, אבל לא על בסיסם נוצר הקשר.
אני לא סבורה שאנחנו דומות, אני בספק אם היא סוברת כך. הרבה מהחיבור המיידי נבע מכך שהיינו במקום דומה בחיים, וחלקנו זוויות ראייה דומות. 
היה לנו מושג ברור מה אנחנו רוצות. מקצועית, היה ברור בוודאות נחרצת שהמטרה היא אקדמיה, כל אחת בתחומה היא.
חברתית, שתינו מצאנו את עצמנו באוניברסיטה בגיל צעיר מהממוצע. בהתאם, היתה שפה משותפת בעיסוק בסוגיות הבחורים סביבנו.
ובעיקר, היה פשוט מעניין. דיברנו ש-ע-ו-ת בטלפון, כי התגוררנו ולמדנו בערים נפרדות. אני זוכרת שהיינו צוחקות המון.
למשך תקופה ארוכה היא היתה החברה הכי קרובה שלי, ואז, כפי שלפעמים קורה, נפרדו דרכינו, מסיבות שונות.
כמה שנים לאחר מכן חודש הקשר. כשאני חושבת על כך כיום, הקלות שבה יכולנו לדבר מחדש, ולהבין אחת את השניה גם כשלכאורה שתינו זזנו עם הזמן, היא יותר מאשר בונוס נחמד. 

ברבות השנים, אני מצאתי את צימו, היא מצאה את בן זוגה. "האם הוא חושב על המשך קריירה אקדמית?" שאלתי אותה עכשיו בביקורהּ האחרון.
הוא לא בטוח, היא אמרה. "וזה נורא קשה, לעזוב את האקדמיה ולהתחיל מחדש". הנהנתי, כי אני יודעת, וכי גם היא יודעת:
אני סיימתי עם התואר השני, היא סיימה עם הדוקטורט.
אני כבר בשלב הזה החלטתי שהספיקה לי האקדמיה, היא המשיכה עוד קצת, והגיעה להחלטה דומה.
אנחנו עברנו להתגורר בלונדון, הם עברו מתוקף עבודתם האקדמית לעיר קוסמופוליטית אחרת.
שתינו נאבקנו עם הצורך להמציא את עצמך מחדש, לגלות מה אתה רוצה לעשות, להתמודד עם חוסר בטחון, ולמצוא עבודות טובות בשוק שאיננו ישראלי.

 
לפני כשנה הם חזרו לישראל, וכך פגשתי בה שם בביקורינו האחרונים. כתמיד, המפגשים הרגישו קצרים, אבל לפחות התאפשרו, לאחר שנים של מרחק גיאוגרפי שלרוב לא גוּשר.
במיוחד בגלל אופי השנה האחרונה, השמחה והציפיה לפגוש בה היו מהולות בחששות. אני מרגישה שבסיטואציות האלו, יש איזו ציפיה לפגוש את האדם אותו אתה מכיר.
כשמישהו שואל אותך: "אז מה חדש?" אפשר כמובן לספר לו על הא ועל דא שקרו מאז הפעם האחרונ.
אבל אם הא ודא כולם נובעים ממשהו עמוק יותר, ואם אתה סופר את השואל כמישהו קרוב, אתה רוצה להיות מסוגל לחלוק איתו את שורש העניין.
אז אמנם לתחושתי זה לא בדיוק שהשתניתי, אבל הרגשתי שהקרקע רועדת מתחת לרגליי. שמכל מיני בחינות אני כבר לא יכולה ולא רוצה לבחור כפי שבחרתי עד עכשיו, אבל אני לא לגמרי בטוחה מה כן.

מילא אם מדובר באדם שלכם קשר שהוא קרוב ורציף, שעמו אתה חולק את התהליך בצעדים קטנים. אבל בבת אחת להנחית סיפור שלם זה קצת יותר מסובך.
כאן בבלוג, למשל, אולי לא הכל חשתי בנוח לחשוף, אבל חלקתי שבבים מהתהליך בזמן אמת:
על החרדה, על ההרגשה המשתקת ששום דבר הוא לא בעל ערך, על הרעיון של הליכה במעגלים אשר לפרקים מרגישה חסרת תוחלת אבל אולי היא לא כזו.
הרבה מהדברים הללו לא חלקתי בכלל עם חברים, כי זה הרגיש מאוד פרטי, ותמיד יש החשש שאולי לא יבינו, שאולי לא יקבלו.
גם עם תמר אני תמיד חוששת, במיוחד כאשר מדובר בהיכרות כל כך ארוכה, ועם זאת כזו עם מפגשים מוּעטים. ומצד שני, אני לא יכולתי לדמיין לא לספר לה על דברים משמעותיים.
ובכל פעם מחדש כשאנחנו נפגשות, אני מופתעת לטובה.
החיים מובילים אותנו במסלולים שונים, ועם זאת, תמיד נותר בסיס של הבנה, שנובעת מכך שאיכשהו אנחנו עדיין חוות דברים דומים.

השנה האחרונה הציפה בי את עניין המוות והסופיוּת. זה לא שבעבר לא הכרתי אנשים שנפטרו, אבל השנה היתה שונה:
ראשית, היה את עניין הגילאים. בכל חיי, האדם הכי מבוגר שהכרתי אשר נפטר היה בן 64 וחצי. הוא נפטר השנה, וגם זה לא היה הגיוני, כי הוא תמיד היה כל כך דינאמי וחיוני וצעיר.
מכרות וירטואליות נפטרו, והן כולן נעו בין גיל 30 ל-40. סיפרתי גם על ידיד שנפטר מהתקף לב, והוא היה בן 38 במותו.
שנית, היה את אופי המוות. ברוב המוחלט של המקרים מדובר היה בסרטן. אבל בחלק מהמקרים, בכלל לא ידעתי על המחלה.
כך שלפחות בשלושה מקרים נפרדים, לא היה תהליך: הדרך שבה גיליתי שאדם איננו עוד היתה ברגע אחד של הפתעה, שלווה ברגעים רבים של הלם וצער.
כל העניין גרם לי לחוש ריקנות גדולה ביחס לביטוי "תוחלת חיים גדלה".
אולי יש אנשים שמגיעים לשנות ה-80 וה-90, אבל כל מה שאני ראיתי סביבי זה אנשים שמתים צעירים.
אני בת 34. אני לא יודעת עד מתי אני אחיה. אבל השנה, הרגשתי באופן מוחשי את הרעיון שהסוף יכול להתקרב במהירות, להתגנב עליך בהפתעה ופוּף, זהו. נגמר ודי.
ומנגד, היה את בּוּבּה, משתנה במהירות הבזק, וקם בכל בוקר קצת שונה מאשר היה ביום שלפניו. הזמן נוזל, דולף, חומק.
מדוע קל כל כך לשקוע בטרדות היומיום, ולא לשים לב שמשהו כל כך יקר קורה בינתיים? איך זה הגיוני?

מבלי להשמע נפוּחה, השנה הזו גרמה לי לעשות הערכה מחדש, ובפרט לבחון מחדש למי ולמה אני מעניקה חשיבות. יש לכך השלכות ישירות על הבחירות שאני עושה כיום:
למשל, איך אני משתדלת לנתב את המחשבות שלי: מה אני מודדת כהצלחה ומה ככשלון. איך אני חושבת על אחרים, ומה אני חושבת עליהם. אילו מחשבות אני משתדלת לטפח.
כמו כן, איך אני משתדלת לדבר. המעשים שאני בוחרת ליזום. ובעיקר, המודעות שלי להשתדל לחיות את החיים בכאן ועכשיו, ולמצות מהם את המירב.
אפילו לצימו, שהיה איתי השנה באבלי ונמצא איתי מדי יום, אני משתדלת להסביר את כל הבחירות הללו מהזווית הרציונלית על מנת שלא להבהיל.

תמר לא נבהלה. בעודי הולכת במסלול שלי, המסלול שלה הביא אותה בשנתיים האחרונות לעבוד ישירות מול חולים במחלות ניווניות קשות. 
לראות מול העיניים אנשים שתוך שנים ספורות מהגילוי בוודאות יכמשו וימותו היה ועודנו חוויה מטלטלת עבורה, לא פחות מהחוויות שלי. 
יכולנו לשבת ולדבר על האופן שבו אנשים בוחרים לראות סיטואציות מסויימות, ועל מה אפשר ללמוד מכך.
על הדברים שהיא משתדלת לעשות אחרת בחייה, על המחשבות שהיא מנסה לווסת מחדש.
אז היא אולי מגיעה לבחירות שלה ממקום רוחני קצת שונה, אבל גם בה התעצמה בכל העת הזו אותה הבנה בדיוק שעליה דיברתי. היא הבינה, לא רק מהמקום הרציונלי, אלא מהמקום הרגשי.
וזה היה מאוד משמעותי עבורי.

תמר הינה צמחונית מילדוּת. בפעם האחרונה שנפגשנו, היא סיפרה לי שהיא מנסה לעבור לטבעונות, ומגלה שהיא מוצאת את זה קשה יותר משחשבה.
היות שכך, רציתי לבחור מקום שבו היא לא תצטרך לדוג מן התפריט מנה צדדית מתוך חוסר ברירה, והתעניינתי בהעדפות שלה.
"אה, ודרך אגב באותו עניין", כתבתי לה כששוחחנו בעניין, "שכחתי לומר לך, לפני חודש וחצי גם אני עברתי לצמחונות."

אני עצמי קצת מופתעת כשאני חושבת על התווית "צמחוני" בהקשר הפרטי שלי. זה לא בדיוק משהו שהתלבטתי בו רבות בחיי, או שאי פעם בעבר דגדג לי לנסות.
בחודשים האחרונים, בעודי מבלה את עיקר זמני בבית, הרבה פעמים העדפתי פשוט לוותר על בשר, ולאכול קל יותר. זו היתה יותר בחירה של סגנון חיים, ועדיין אכלתי בשר מעת לעת.
אבל מתוך התהליך שעודני עוברת, הגעתי למסקנה שבעצם, אין לי צורך או רצון באכילת בשר. זה לא עד כדי כך טעים לי, ואני פחות ופחות נהנית מהחוויה, אז בשביל מה?
במחשבתי, צמחונות תמיד התקשרה לאיזו אג'נדה, חשבתי על הבחירה הזו במונחים דוגמטיים, של הקרבת קורבן בשם עיקרון מוסרי.
ואמנם יש עקרון מוסרי מאחורי הבחירה שלי בצמחונות, אבל המעבר עצמו לא כלל קשיים או תסכולים או ויתורים מיוחדים.
"זה לא כל כך שאני צמחונית", ציינתי לצימו, "כמו שאני לא אוכלת בשר".

מה שכן, כשליוויתי אותה לתחנת הרכבת בבוקר הכנס, רציתי לקנות סנדוויץ' בחנות, ופתאום הפתיע אותי שרבות מהבחירות הטבעיות שלי כבר לא רלוונטיות לאור השינוי.
"את מבינה, זה בדיוק ככה אצלי עם הטבעונות" היא אמרה. "כשאת מוצאת את עצמך במפתיע בסיטואציה יומיומית פתאום צריכה לחשוב מחדש על ההרגלים שלך."
"שפתאום את חושבת, רגע, אז אני כבר לא יכולה לאכול את זה. שפתאום, בתור אדם מבוגר, צריך לחשוב מה בעצם כן אפשר לאכול".
ויכולתי להבין. לא באופן תיאורטי, אלא מתוך חוויה אישית.

לאחר ארוחת הערב, שוחחנו ארוכות אל תוך הלילה על הספה בבית.
שוחחנו על נושאים שונים, החל מבחירות מקצועיות וכלה בקושי של איתור זוג מכנסיים שיושב יפה. אבל בעצם הרבה מהשיחה היתה ואריאציות שונות על אותו נושא:
על להיות בנקודה הזו בחיים שבה, אחרי שהיית משוכנע, ואחרי שהתבלבלת, ואחרי שמצאת את עצמך שוב פעם, ואחרי שהתחלת להרגיש בנוח והתחילו לצוף שאלות מסוג שונה,
אחרי שעברת את כל אלו, ולמדת מכל אלו, מה בוחרים הלאה?
 

המסעדה שנבחרה בסוף, אגב, קרויה tibits.
זו מסעדה צמחונית וטבעונית חמודה ביותר, שהפרינציפ שלה הוא בחירה של מזון מתוך מזנון במרכז המסעדה, כשהתמחור הולך לפי משקל.
האוכל היה טעים ומגוון, וכלל בנוסף לסלטים גם מיני נשנושים כמו כדורי פלאפל וצ'יפס מתובלים, מיני מאפים קטנים עם מילויים, ומבחר של מספר תבשילים.
בגזרת הקינוחים, היו שם מגוון אופציות טעימות, ולאור שיטת התמחור, יכולנו לדגום בשמחה את כולם.
המסעדה ממוקמת בעוד אחד מהכּוּכים הפלאיים האלו בלונדון: מצד אחד, מגיעים אליה מתוך רחוב צדדי של ריג'נט סטריט, כך שהמיקום הוא מרכזי לעילא. 
מצד שני, זה רחוב קטן שמוביל למתחם מסעדות קטן וחבוי שלא הייתי מצליחה להתגלגל אליו במקרה. ביום שמשי, נראה לי כיף גדול לשבת או בשולחנות בחוץ או לצד החלונות ולספוג את האווירה.
יש גם קומה נוספת למטה, כולל איזור לילדים עם קצת צעצועים ופינת ציור. מאוד חמוד.