יום שלישי, 19 במרץ 2013

צנצנת דברים טובים

נכון אומרים, "כל דבר קורה בעתו?"
ובכן, בכל יום, יש די הרבה דברים שלא קורים. ואני מוצאת שהרבה מהדאגות שלי בחיים סובבות סביב דברים שחשוב לי שיקרו מתישהו, ואני לא יודעת מתי.
מציאת עבודה היא דוגמא אחת לכך, כמובן, אבל היא בוודאי לא היחידה. ישנם עניינים סביב בּוּבּה, עניינים שנוגעים למשפחתנו הגרעינית, למשפחתנו המורחבת.
קל לי לחיות בעתיד.  קל לי לשקוע במחשבות ותכנונים על מה לעשות ואיך לעשות זאת. 
קל לי להינות מהתכנון והציפיה להתגשמות ורודה, וקל לי, קל מדי, לדאוג מכל הדברים שעלולים להשתבש ולבאס.
פחות קל לי לחיות בהווה. אני נהנית מימים יפים, מאוכל טעים, ממגע מחמם, מרעיון מאתגר מחשבה. אבל לפני שאני שמה לב, המחשבה יכולה לנדוד מעצמה, אל המה יהיה או האיך היה.
כי איכשהו, למרות העונג שמסבים כל יום האירועים הקטנים שכן קורים, אני לוקחת אותם כמובן מאליו, וחוזרת לדאוג לגבי אותם דברים שלא קורים. והכי משוּגע?
שגם כשסוף סוף קורה מה שציפיתי וקיוויתי לו, אני מרשה לעצמי זמן זעוּם עד עלבון להינות מהשמחה - וחוזרת לדאוג מהדבר הבא.

דפוסים כאלו הם לא משהו שמשנים מהיום למחר, ואני ריאלית מספיק כדי לדעת שהם כנראה תמיד יהיו איתי.
מה שכן, בקלות מפתיעה אפשר להתרגל להעצים את ההנאה היומיומית.
כל מה שצריך זו צנצנת.
ברגע האמת טרדות ה"מה יהיה" מרגישות דומיננטיות, אבל אני חושדת שבמובנים רבים דווקא ההנאה היומיומית היא אמיתית יותר מהדאגה לעתיד:
אני חושבת אחורה, על דברים שהדאיגו אותי בעבר עד כדי הטרפת הדעת. דברים שהדירו שינה מעיניי, שרדפו אותי בחלום.
זמן עבר, וקרה מה שקרה. לפעמים דברים הסתדרו לטובה, לפעמים בכלל לא. אבל לדאגות ההן לא נותר זכר, הן פשוט התחלפו באחרות.
לעומת זאת, אני עדיין יכולה להזכר בהנאה בזכרונות טובים, גדולים ופעוטים. זאת אומרת, יכולה, בתנאי שאני בכלל מצליחה להזכר שהם אי פעם קרו.

אני כבר לא זוכרת איפה שמעתי לראשונה את העצה לרשום מדי יום או מדי שבוע כמה דברים טובים שקרו. פשוט כי זו עצה שחוזרת כל כך הרבה פעמים כטיפ לשיפור החיים.
אפילו כאן בבלוג היא צצה פעם, כחלק ממסקנותיו של ספר שסקר מחקרים פסיכולוגיים כדי לגלות אילו דברים קטנים אפשר לעשות כדי להרגיש יותר מאושרים בחיים.
יום אחד, מתקלתי בפינטרסט ברעיון שקסם לי (אני לא זוכרת מתי בדיוק, זה היה קצת אחרי ראש השנה האזרחי, כך שהסתובבו ברשת הרבה רעיונות "שפר חייך בשנה הקרובה"...)
נורא פשוט: לקחת צנצנת, וחבילת פתקים. כל יום, לרשום על פתק דבר טוב שקרה, לקפל, ולזרוק היישר לתוך לצנצנת.
שנה אחר כך, אפשר לעבור על הפתקים בצנצנת, ולהיזכר בכל אותם רגעים נחמדים.

החנוּנית שבי זועקת לצאת החוּצה לרגע ולהנהן על שיש המון תימוכין מדעיים בטריק הקטן הזה.
יודעים שהכרת תודה על דברים טובים שקורים גורמת לשיפור בתחושת השמחה והמרוּצוּת הכללית. ויודעים שעבור הרבה אנשים, לכתוב משהו על נייר עוזר לזכור אותו.
ועוד יודעים, שלחזור על משהו שכתבת פעם ולקרוא אותו משפר עוד יותר את הסיכויים שבעתיד תזכור משהו ממנו.
אז הנה הצנצנת שלי, יחד עם חבילת הפתקים, שתיהן יושבות על השיש במטבח.יש ימים שבהם אני לא כותבת כלום, יש ימים שבהם אני משלשלת שניים ואפילו שלושה פתקים.
בפועל, ככל שאני מתמידה עם התרגיל הפעוט הזה, אני מגלה שאני צריכה לסנן מה אני רושמת, כי כל יום אני שמה לב  להרבה יותר משניים או שלושה דברים.
למשל, השבוע היה יום שבו נראה שנפתרה דאגה גדולה, מהאלו שלא קורות כל יום.
אין מה לומר, שמחתי מאוד, והשמחה ליוותה אותי במשך כל אותו היום. אבל בערב, כשישבתי וחשבתי על כל הדברים הטובים שקרו, בסוף יצאה לי רשימה בת 21 סעיפים, ואלו היו רק הדברים העיקריים.
אני מביאה להלן 10 נקודות מתוך הרשימה ההיא, שאינן כוללות את פתרון הדאגה הגדולה:

1. קיבלתי אות חיים מחברה באוסטרליה שדאגתי לשלומה. שלחתי לה מייל מוקדם יותר השבוע, וקיבלתי חזרה תגובה אוטומטית מאוד מטרידה, ותשובתה כמה ימים אחר כך קצת הרגיעה.
2. שמחתי על עגבניות טריות ויפות שנקנות אצל הירקן, שאיכשהו גם עולות חצי ממחירן בסופר, וגם הן הרבה יותר טעימות.
3. שמעתי במקרה את somewhere over the rainbow מתנגן איפהשהו, וכמו תמיד, נהניתי ממנו כאילו זו הפעם הראשונה.
4. לבשתי שמלה אהובה שגורמת לי להרגיש יפה.
5. הכנתי קוּבֶּה בפעם הראשונה. אני מאוד אוהבת קוּבֶּה מטוגנים, אבל זה תמיד נראה לי כזה סיפור בכלל לנסות, ואז במקרה נתקלתי בסדנא המצולמת הנהדרת שהעלתה איילת. 
הנה התוצרים, ובפעם הבאה אני מקווה להצליח ליצור אותם כשהציפוי קצת פחות עבה.
מימין למעלה - לפני טיגון, למטה - אחריו
6. לשמוע את צחוקו המתגלגל של בּוּבּה ולראות את המבט המאושר בעיניו בעקבות משחק שהמצאתי איתו במהלך ארוחת הערב.  
7. פגשתי חברה חדשה יחסית ואני נהנית מההרגשה של חברות שנבנית.
8. חזרתי הביתה, למקום שמרגיש חם ומחבק.
9. לקרוא בספר, ושפתאום קופץ עלייך המשפט המופלא הבא:
"כשהיה מביט בתיבת פתקאותיו ובצרור רשימותיו ובקבוצת מחברותיו ובאגודת ניירותיו ובתלי פנקסאותיו ובתכריך כתביו פעמים היה מכה על שולחן וצועק הלואי שתצא אש ותכלה אתכם מן העולם".
10. להתעורר מוקדם בבוקר ולהינות מזמן משחק משפחתי עם צימו ובּוּבּה.

יכול להיות שהחיים שלי מצטיירים מתוך הרשימה הזו כקטנים ולא חשוּבים: באמת, להתלהב מעגבניות, מבישולים, מצחוק של ילד.
אז מה? איפה העשייה בעלת הכובד האינטלקטואלי? איפה התרוּמה המשמעותית שאת מותירה? מי בכלל יזכור כאלו דברים שטותיים בעוד שנה?
ובכן, קודם כל, אני אזכור את זה בעוד שנה, או לפחות את החלק שיוותר כתוב על נייר. ושנית, הדברים האלו לא באים במקום שום דבר, הם לא על חשבון מישהו או משהו.
הם חלק מהחיים, חלק שיותר מדי קל למחוק הצידה כחסר חשיבות.

שלושת קוראיי, אם הרשומה הזו עוררה בכם חשק לייסד צנצנת משלכם, אשמח אם מתישהו תשלחו לי תמונה שלה (המייל שלי מופיע בדף אודות, ויש גם את הכינוי בתפוז למי שמכיר).
חשבתי שיכול להיות נחמד להוסיף לרשומה גם תמונות של צנצנות פתקים של אחרים!
ואם דווקא היום הוא מן יום כזה, שמצב הרוח קצת שפוּף וקשה לחשוב על משהו, אני מצרפת עבורכם שיר קטן, שהוא לבדו יכול להיחשב כדבר טוב שקרה לכם.
אם כי אני מזהירה מראש, זה לא עניין פשוט, במיוחד עבור הקוראות: יש לכן כאן שלושה גברים צרפתיים נאים בלבוש זהה.
כמה זמן יקח לכן להחליט מי הכי שווה?






יום שני, 18 במרץ 2013

כמעט עבודה

באותו יום בו חגגנו את יום נישואינו, קיבלתי טלפון מסוכן השמה, עם תשובה לגבי תפקיד אליו התראיינתי שבוע קודם לכן.
הראיון ההוא נמשך ארבע שעות, וכלל פגישות עם שלושה אנשים, ויצאתי ממנו בהרגשה טובה.
קדם לו ראיון שבועיים קודם לכן, שכלל פגישה עם שני אנשים, ולראיון ההוא עוד קדמו מבחנים אינטרנטיים שבדקו יכולת אנליטית ויכולת מילולית.
בדרך כלל תחושות הבטן שלי בנוגע לראיונות לא מטעות אותי. אני יודעת להבחין מתי אני מפשלת, ומתי אני מצליחה.
כך שלאורך השבוע, בזמן שהמתנתי לתשובה, תיארתי לעצמי שהשיחה שתגיע תכלול הצעת עבודה.
הייתם חושבים שלאור התחושות הטובות, השבוע הזה עבר בנעימים, או אולי היה צפוי עקצוץ של ציפיה, וחרדה קלה: "מה יהיה אם לא?"
בפועל, הייתי מתוחה כל השבוע, דווקא בגלל הכמעט-ודאות שזו העבודה שאשיג.

כשהגיע הטלפון עם ההודעה המפתיעה, מובן שחשתי באסה. 
אבל כששאלתי את עצמי על מה אני מרגישה באסה, שמתי לב שאני מאוכזבת כי זה אומר לחזור לאי-הודאות של תהליך מציאת עבודה. 
מעצם העובדה שלא קיבלתי את התפקיד הספציפי הזה לא הייתי מאוכזבת בכלל.
אז מה בעצם קרה כאן?
כשפנו אלי בנוגע לתפקיד, הייתי מאוד בעניין: גם חברה גדולה-אבל-לא-גדולה-מדי, גם תפקיד שנשמע על פניו מעניין.
המבחנים היו ניג'וּז, אבל הראיון הראשון עבר בנעימים, ואמרו לי מיד בסופו שהם מזמינים אותי לראיון נוסף.
במהלך אותו ראיון עלו, על פי הבנתי, שמות של לקוחות איתם עובדת הקבוצה, ובאופן כללי למדי, סוגי פרוייקטים עליהם עובדים.
הנחתי שבאותה מידה שהם מחפשים לראיין אותי יותר, כך בשיחות הבאות אני אקבל הבנה מלאה יותר של אופי התפקיד.
עם זאת, שאלה אחת באותו ראיון עוררה בי תחושת אי נוחות, וכיוונתי לבדוק אותה מקרוב בסבב הראיונות הבא:
נשאלתי עד כמה אני נכונה לעבודה פרוייקטלית שעשויה, למשל, לדרוש שהות של 3 חודשים בסקוטלנד. 
ובכן, הבה נאמר את האמת: לא, לא בא לי להיות מוצבת לשלושה חודשים בסקוטלנד. אני לגמרי בעד עבודה במשרה מלאה, אבל הייתי שמחה פשוט לנסוע הביתה בסוף היום.

מישהו שקורא מהצד יכול לתהות, ובצדק, מדוע לא פשוט אמרתי: יש לי ילד קטן, אני לא מחפשת להיות רחוקה מהבית.
אבל ביני ובין עצמי, החלטתי שאני לא מתכוונת לנדב מידע על מקומו של בּוּבּה בחיי. לא מתוך מטרה להסתיר, חלילה, אלא דווקא כדי למנוע ערפּוּל עבורם:
מנסיוני כמראיינת, אי הוודאוּת לגבי מרואיין פוטנציאלי והרצון למצוא את האדם הנכון גדולים לפעמים עוד יותר מאשר אלו של הצד המתראיין.
וכמראיין, אתה מנסה לקרוא בכדור הבדולח מי ומה הוא האדם שמולך, ולבנות תמונה בראשך של התפקוד שלו במשרד.
זה קשה גם ככה, וזה הופך הרבה יותר קשה כשמכניסים גורמים מבלבלים לתמונה.
באותו אופן שנשים לא רוצות שמעסיק עתידי יעשה חשבון בראש מתי הן ייכנסו להריון על פי גילן או המראה החיצוני שלהן, ושגברים לא רוצים שמישהו יחשבן כמה ימי מילואים הם ייצטרכו לשרת,
כך גם אני לא רוצה שמעסיקים עתידיים ינסו לפענח מה יהיו האילוצים שלי ואיך אני אתמודד איתם, ואני לא רוצה שהם יחפשו סימנים מסתוריים בהתנהגותי או דברי.

תשובתי, אגב, היתה שאני מוכנה לשקול את העניין, אבל שאני רוצה להדגיש שאני מעוניינת בתפקיד שממוקם ברוב המכריע של הזמן בלונדון או סביבתה.
ובכל זאת, רציתי לדעת עד כמה השאלה ההיא היפותטית, ובאופן כללי, עד כמה התפקיד מציע איזון של חיי עבודה ומשפחה.
ובכן, בסבב הראיונות השני, כל אחד מהאנשים בא מרקע קצת שונה, ועוסק בפרוייקטים בגוון שונה. דיברנו עליהם, ודיברנו עלי, ודיברנו על מקצת מהנסיון שלי.
ולא הרגשתי שאני מצליחה לקבל איזושהי הבנה מספקת של מה, תכלס, הפרוייקטים עליהם אהיה צפויה לעבוד.
לגבי הסוגייה שהטרידה אותי, בעיקר עניין אותי לשמוע מה יאמר המנהל הבכיר, איתו נפגשתי אחרון.
סיפרתי לו על השאלה שעלתה בראיון הקודם, ואמרתי שאני מעוניינת להבין מה הסבירות לכך, לאור פיזור העסקים שלהם ברחבי האי.
התשובה שלו הלכה בערך ככה:

"תראי, אנחנו רואים הרבה פוטנציאל בסקוטלנד, ומאוד מנסים לפתח שם עסקים.  עם זאת, כרגע רוב הלקוחות שלנו הם בלונדון או סביבתה, ואנחנו שואפים שכחלק מעניין פיתוח המערכת יחסים,
אלו ימשיכו להיות לקוחות שלנו. ואנחנו כן חברה שמכילה כוח אדם מבוגר יותר, יציב, עם משפחות. אבל מצד שני, התפקיד הוא כזה שדורש דינמיות, כי אנחנו לא יכולים לבחור את הלקוחות שלנו.
אז למשל, יש אצלנו מישהו בעל משפחה שהוא ממנצ'סטר, וכבר שנה טס לפרוייקט בלונדון כל שבוע, וחוזר לסופ"ש. עכשיו, נכון שרוב הלקוחות שלנו כיום הם בלונדון או סביבתה, אבל לפני שנתיים רוב הלקוחות
שלנו היו באירלנד, ולפני ארבע שנים רוב הלקוחות שלנו היו בדנמרק, כך שבעצם אני לא יכול להגיד לך איפה יהיו רוב הלקוחות שלנו עוד שנתיים."
המממ.

כשחזר עלי סוכן ההשמה עם התשובה השלילית, היה לו גם הפידבק שנמסר חזרה, ואשר מצאתי מאוד מועיל:
נאמר לו שהם התלבטו בעניין רבות. ברמה האישית, הם כולם חיבבו אותי. ועם צדדים מסויימים של העבודה, לא היה ספק שאני אהיה מאוד טובה בהם.
דברים כאלו תמיד נחמד לשמוע, בעיקר כי זה אומר שהייתי מספיק נינוחה בשביל לא לנסות להיות מישהו אחר.
אבל עלו חששות: למשל, העובדה שלא ירדתי לפרטים מעמיקים ונצמדתי לשיח ברמה כללית יותר. הם תהו האם זה מצביע על היעדר יכולת לחדור לעובי הקורה או מה.
זה, לדוגמא, ללא ספק פידבק מהסוג המועיל ביותר, כי כל כך קל לתקן משהו כזה בפעם הבאה.
אבל הפידבק הנוסף הוא זה שקצת התמיה אותי: הם לא היו בטוחים באילו פרייקטים עתידיים שלהם אוכל להשתלב.

אני לגמרי שמחה להותיר את השיקולים לההתאמתי לתפקיד בידי מראיינים.
ממילא הם מכירים את העסק שלהם טוב יותר, ואין לי דרך לנחש מה מערך השיקולים שלהם. כל מה שאני יכולה לעשות כמיטב יכולתי הוא להציג את עצמי באופן נאמן למציאות.
אבל כאן היה ממש עניין שבו חשבתי, מתוך המודעה והשיחות עם הסוכן, שהם מחפשים משהו לתפקיד א', ומסתבר שהם מחפשים משהו שהוא אולי לתפקיד א' אבל אולי בכלל לתפקיד ב' או ג'.
אין לי מושג. וגם כאן יש לקח מאוד חשוב - ייתכן והייתי יכולה לפזר חלק מהעמימוּת קודם לכן, ייתכן ולא.
אבל ללא ספק, להבא אני אשתדל להגיע לקו הסיום עם הבנה ברורה יותר של אופי התפקיד.

וזה מחזיר אותנו להרגשת הבאסה באותה שיחת סירוב טלפונית.
יש ביטוי כזה, שאומרים בראש חודש אדר: "אין שמחה כהתרת ספקות".
אז כן, נותרתי עם ספקות: ספקות לגבי עתידי המקצועי, חששות של מה יהיה ואיך יהיה ובעיקר - מתי???
אבל באותה העת שמתי לב שנגוזו כל כך הרבה סימני שאלה וספקות שאכלו אותי במהלך השבוע, עת המתנתי מהם לתשובה.
איפה יהיה ממוקם הפרוייקט הבא? וזה שאחריו? ובכלל, באילו מן פרוייקטים מדובר? אולי יסתבר שכל העניין היה טעות וזה בכלל לא התפקיד שחשבתי שאני פונה אליו?
הייתי מבואסת, כי עכשיו צריך לחזור לתהליך הלא נעים של מציאת עבודה, על כל אי-הוודאות שכרוכה בו.
אבל הבנתי שאת ההקלה הראשונית עם בשורת התשובה החיובית היתה מחליפה תחושה מתמדת של אי-וודאות, והוּקל לי מאוד כשהותרוּ הספקות.

מאוד הייתי רוצה למצוא עבודה בקרוב, אני מודה שזה קצת מעיק עלי, להרגיש "בחוּץ".
זה יגיע? 


יום חמישי, 14 במרץ 2013

בּוּבּה הבלתי פורמאלי

לפני שבועיים היה לבּוּבּה את המפגש החברתי הרשמי הראשון שלו אחד-על-אחד. פּליידייט.
כדרכם של שני תינוקות בני שנה וחצי, הם ישבו זה לצד זה ושיחקו, ומדי פעם החליפו בינהם צעצועים.
האינטראקציה החברתית הוכרזה כמוצלחת, ועל כן מיד ביקשתי מהמטפלת להזמין לביקור גומלין.
כשניסיתי לדמיין פעוט נוסף בביתנו חולק את משחקיו של בּוּבּה, תהיתי לראשונה: האם יש לו מספיק צעצועים לאירוח?
למשל, אחת המסקנות הראשונות מסקירת רכוש הבּידוּר של בּוּבּה הוא שחלק גדול ממנו מורכב מספרים.
כבר מגיל אפס נקודה משהו היה בּוּבּה ילד אוהב ספרים, סיפרתי על כך בעבר. לא אשקר, בוודאי שזה משמח אותי, כי זה עיסוק בו שנינו יכולים להינות. אבל אני נזהרת:
בין אם מתוך ילדותי כתולעת ספרים מופנמת, או מהשיעורים שלמדתי בחיי על מה קורה כשניתן משקל מוגזם ללמדנוּת מספרים, אני משתדלת לעודד את התחביב רק עד גבול מסויים.
עם זאת, הספרים שימשו אותנו ככלי עזר נהדר ללימוד השפה, או אם להיות כנים, חלקים מאוד מסויימים של השפה.

עולם החי, למשל, זוכה לכיסוי נרחב ביותר בספרי הפעוטות, דבר שעורר בי אי נוחות לא קטנה.
בכל פעם שאחזתי בספר שמתאר את החיים השמחים בחוותו של דוד משה כזה או אחר, תהיתי (במלוא הכבוד הראוי למגזר החקלאי), בכמה פרות ועיזים כבר ייתקל הילד על בסיס יומיומי?
עכשיו, כדאי להבהיר שספרים בעברית אני רוכשת בישראל, ואת היתר אני רוכשת בעיקר בחנויות יד שניה, אם מזדמן לידי משהו נחמד.
כך, למשל, רכשתי את הספר "חיות", אשר ידוע לי כי יש לו מקבילה בעברית (ובשפות אחרות). קניתי אותו כשבּוּבּה רק התחיל לדבר, מתוך רצון לעזור לו ללמוד את שמות החיות.
לי אישית לא היתה בעיה עם האנגלית שם, אבל מה שהטריד אותי היה שהוא אולי יגיד בגאווה את שמות החיות למטפלת, ולה בכלל לא יהיה מושג שהוא אומר מילים.
היות שכך, הדבקתי מדבקה דידקטית לצד כל חיה. המבצע הוכתר כהצלחה, ועכשיו גם המטפלת שולטת ברזי עולם החי העברי.
בביקור האחרון בישראל נתקלנו בעוד ספר מצויין על עולם החיות, "חיות ראשונות לפעוטות", עליו אני ממליצה בחום.
כל כפולה בספר בצד אחד מברכת לשלום חיות בסביבתן הפחות-או-יותר הגיונית,  ובצד השני יש תזכורת מאוייתת לחיות ולעצמים שהופיעו בתמונה.
אבל יום אחד, הרגשתי שזהו, חצינו איזה סף של הגזמה פראית, ואני לא רוכשת יותר ספרי חיות:
מצאתי בחנות יד שניה ספר מקסים שנפתח לדמויות תלת מימדיות של חיות. בשלב הזה בּוּבּה כבר נקב בשמן של המון המון חיות, והתלבטתי אם הוא צריך עוד ספר בתחום.
מאחר וחשבתי שהוא יהנה מחווית הספר התלת מימדי, ומאחר והמחיר היה רק פאונד אחד, רכשתי אותו בכל זאת, אך אני מסרבת לרכוש ספרי חיות נוספים מאז.
שימו לב, שלושת קוראיי, אילו חיות הספר מחשיב כמידע אלמנטרי לתינוקות: דגי פיראנה, חזירי בר, ובּיזון (אשר בּוּבּה עד היום משוכנע שהוא כלב).  
אוטובוסים, לעומת זאת, בּוּבּה רואה כל הזמן, והם עודם מוקד לעניין בלתי נדלה.
לאחרונה הוא אף התחיל לכנות אותם בשמם הארצישראלי, בניגוד לעבר, עת היה מכנה אותם רק באנגלית.
כפי שחלקתי כשהיה בן שנה ורבע, העניין שלו נבט מתוך ספר-עם-גלגלים שהוא פירק לו את הצורה.
יום ראשון קר ומושלג אחד, החלטתי לעשות מעשה, ולבנות לו אוטובוס תלת מימדי משלו, וצילמתי את התהליך, כשבעיני רוחי אני מעלה סדנת מלאכת-יד מרשימה לבלוג.
בפועל, הכרתי בכך שאולי עדיף שאנשים יבנו אוטובוסים על פי הוראות של אחרים. אצבעותיו של בּוּבּה, למשל, עקרו את הגלגלים תוך שתי דקות.
אבל הוא עדיין שמח בו מאוד, ונהנה לשחק איתו במשך שבועות ארוכים.
עם זאת, סברתי שספק אם ילדים זרים יתרשמו מקופסת קרטון מרופטת כצעצוע, ורכשתי לאחרונה אוטובוס חסון ונהדר.
כפי שתבחינו בעצמכם, את האוטובוס מעשה ידיי אכלסתי באמצעות מדבקות, ונאמנה לתחושת המיאוס מעוד חיות, הושבתי באוטובוס גם צרור עלים ושעון.
כשעוד סברתי שהאוטובוס יאריך ימים, אפילו תכננתי להחליף מעת לעת את ציבור הנוסעים, ומראש גזרתי את החלונות מקרטון שאוכל לקלף ממנו מדבקות בקלות.
בפועל, יושבי האוטובוס עודם במקומם, אבל דווקא המדבקות התגלו כלהיט היסטרי.

אני צריכה להסביר, שהייתי קונה ספרי מדבקות של ילדים עוד לפני שממש היו לי ילדים.
כשהייתי קטנה אספתי בתשוקה מדבקות, ואני לא חושבת שאי פעם באמת השתחררתי מהאובססיה להן. אני גם שואבת נחמה ועידוד מהידיעה שיש לי מדבקות לעתות צורך:
קישוט אלבומי תמונות, ברכות לרגל ימי הולדת ואירועים מיוחדים, ומעת לעת, עבור פתקים ליצניים לצימו.
תיארתי לעצמי שבבוא העת אשדל את  בּוּבּה להדביק מדבקות, אבל בכנות, עשיתי את הנסיון הראשון יותר בשבילי מאשר בשבילו, ומאוד הופתעתי שזה תפס כל כך מהר.

כפי שרמזתי בשם, אני מאוד שמחה כשיש לי הזדמנות להציע לבּוּבּה משחקים שמאחוריהן מסתתר איזשהו לימוּד.
שוב, לא כי חשוב לי לפתח ילד חכמולוג, אלא כי אם הוא ממילא כל כך סקרן, אז למה לא?
ולא יכולתי לתאר לעצמי עד כמה המדבקות התמימות הללו יתגלו כמקור לשעשוע והתפתחות עבורו.
הכללים היו מאוד פשוטים להבנה: מדבקות מדביקים רק על דף, והוא מקבל מדבקה של משהו כשהוא נקב בשמו הנכון.
בפעם הראשונה ששיחקנו את המשחק, תהיתי לא רק אם הוא יבין את המשחק, אלא גם אם הוא יבין את פעולת ההדבקה, ואם בכלל הוא מסוגל לה מוטורית.
כאמור, הופתעתי לגלות שהוא דווקא הבין הכל, ונהנה להשתתף. תוצרי אותה הדבקה ראשונה מובאים לפניכם בתמונה.
זה הפך להיות אחד המשחקים האהובים עליו, ולשם כך רכשתי לו באמאזון ספרי מדבקות משל עצמו. בעיניי הם לא יקרים, ובטוח שווים את ההשקעה אם יש ילד שהוא בעניין:
הן מלמדות מיומנויות של מוטוריקה עדינה, הוא לומד לא להדביק אותן אחת על השניה אלא בסמיכות, והן מאוד העשירו את שפתו של בּוּבּה.
אז כפי שניתן לראות, עוד ועוד דפים מתמלאים במדבקות, רק שקשה לי להאמין שפעוט אחר יחשוב עליהם כעל צעצוע משחק.
אני בעיקר שומרת אותם כי בּוּבּה אוהב מאוד עצמים ספציפיים (כמו רכבות ומכוניות) והחל מאיזשהו שלב כבר ייגמרו המדבקות הללו בספרים.
המדבקות מתקלפות בקלות, כפי שאתם רואים, ומוצאות את דרכן לרצפה, אבל גם למיני מקומות אחרים.
 
לאחרונה גיששתי לראות אם הוא כבר יבין הדבקות שהן סביב נושא מסויים. הספרים של המדבקות המצויירות (כמו הספר הכחול) מכילים דפים ייעודיים לכאלו הדבקות.
כפי שמראה התמונה, פעוטי עוד לא ממש תפס את הקטע: המטוסים על הקיר, השביל מלא במכוניות, והאחוּ משובץ בעוּגיה ורכבת.
למי שתוהה, אגב, מי הוא הקדוש שמגיח מבעד לעננים, או לחילופין איך נראה צימו בעיני בנו , ישמח ללמוד שזו קרוייה בפי גוזלי: "מדבקה אבא".

יום ראשון, 10 במרץ 2013

יום נישואין שישי

כמו בימי הולדת, גם ביום הנישואין שלנו צימו ואני אוהבים לקחת יום חופש ולעשות משהו נחמד ביחד.
בדרך כלל, מעורבת בעניין גם מסעדה.
באופן כללי, את מספר הפעמים בשנה שאנחנו אוכלים אוכל שבושל במסעדה אפשר לספור על כף יד אחת עם מקסימום 7 אצבעות, ואנחנו נוטים להצמד למקומות אהוּבים.
עם זאת השבוע הרגשנו שזה יהיה ממש מעאפן מצידנו ללכת עוד פעם ליאוואצ'ה.
אחרי נבירה באתר המסעדות המומלצות של ה-Timeout, בחרנו במסעדת דים סאם אחרת: Min Jiang אשר ממוקמת בקומתו העשירית של מלון שמשקיף ישירות אל ההייד פארק.

יש לה עיצוב נעים, והיא מנסה להפיק את המיטב מכל האור הטבעי היפה שמציף אותה:
קיר תמונות בכניסה למסעדה
חלל המסעדה מצד אחד
חלל המסעדה מהצד השני, סוג של בר
 אני מתארת לעצמי שביום אביבי שטוף שמש אחרי שהעצים כבר הצמיחו מחדש עלווה, התחושה במקום יכולה להיות משגעת. 
מזג האוויר שנזדמן לנו השבוע, לעומת זאת, הוא יותר שאריות של החורף שנאחז בציפורניו בלוח השנה:
הביקורת בעיתון המליצה במיוחד על ברווז הפקין שמכינים במקום. אני מחבבת את המנה, אבל הפעם ויתרתי, כי כאן מדובר במחוייבות לטווח ארוך:
ראשית, זמן ההכנה הוא 45 דקות (הם ממליצים למי שיודע מראש שהוא בעניין להזמין את המנה מראש). אבל בעיקר, זו מנה שמיועדת לחברותא:
אפשר לבחור או חצי ברווז או ברווז שלם (המון בשר בשביל בן אדם אחד), ואז בעצם מקבלים את המנה בשני גלים:
בשלב הראשון, שהוא זה החביב עלי, מקבלים את החלק החיצוני כשהוא מפורר, ואוכלים אותו עם חביתיות אורז ורוטב מתוק. 
את יתרת הבשר מכינים לך באחת מארבע אופציות לבחירה, וכל העניין מלווה בשואו מסויים. השולחן לידנו הזמין את המנה, וביקש את הבשר בנתחים:
טבח חותך ומסדר נתחים
במקום, התמקדנו בדים סאם. 
חוששתני שגם הפעם צילמתי רק חלק מהמנות (כמו מן בעית קשב, ברגע שאני רואה את האוכל אני שוכחת לגמרי מכל הכוונות האומנותיות).
כזכור, מכיוון שצימו שומר כשרות, הוא מזמין רק מנות צמחוניות. עם השנים גיליתי שמשום מה, דים סאם צמחוני הרבה פעמים טעים יותר מדים סאם עם בשר או פירות ים.
גם כאן, אלו הצמחוניים היו טעימים יותר מאלו הבשריים. למרבה השמחה, היו גם כאלו מטוגנים ממולאים בברווז פקין מגולגל יחד עם מלפפון, פתרון אלגנטי למי שלא הלך על המנה המלאה.
צימו ואני שתייני אלכוהול מאוד מאוד קטנים: צימו לא שותה בכלל, ואני מחבבת אלכוהול רק כשהוא בתצורת קוקטייל מתוק, כך שאני שותה אולי פעמיים בשנה, באירועים כאלו.
השיטה שלי לבחור קוקטיילים היא באמצעות טכניקת הממוצע המשוקלל.
במקרה הנ"ל, מרגריטה פסיפלורה,עשיתי חשבון פשוט: אם מערבבים וודקה תפוז יחד עם מיץ אננס ושבבי פסיפלורה, כמה לא טעים זה כבר יכול להיות?
משמאל: מגדל מגבות נייר מהודר ליד כיור הרחצה
הנה העניין - יש לי עיניים גדולות.
אני תמיד מאיימת בתחילת ארוחה שאני אזמין את כל התפריט וארושש אותנו ברעבוני. צימו תמיד אומר פחחחחח.
כך גם כאן: צימו הזמין גם מנת נודלס מטוגנים עם פטריות וירקות ירוקים, אבל אישית לא יכולתי להסתכל על מנות עיקריות, וגם לא על קינוח.

כשיצאנו מהמסעדה שאלתי את צימו אם הוא חושב שנחזור לשם שוב פעם. הוא חשב ואמר שעל אף שהוא לא מצליח לחשוב על משהו שהיה לא בסדר, לא מושך אותו לחזור.
לדעתי, הסיבה היא שמדובר במסעדה שממוקמת בבית מלון. 
להרגשתי, במסעדות יש בדרך כלל באזז נעים כזה: אנשים יוצאים לחגוג, או להינות מאוכל טוב, קצת אלכוהול, חברה נעימה.
מסעדות שממוקמות בבתי מלון נוטות להכיל קליינטורה מעורבת, שכוללת גם אנשי עסקים שאוכלים שם כי שם זה קרוב, והאוכל טוב, וזה פתרון נוח.
אולי יש באווירה המעונבת הזו משהו שמצנן קצת את אווירת הפאן.

בכל אופן, אנחנו נהנינו. יצאנו החוצה אל הגשם הדק, טיילנו ברחוב הראשי של קנזינגטון, התלבטנו אם לקנות עוגיה מ-Ben's Cookies
אנחנו ויתרנו מהחשש שנתפוצץ למיליון חתיכות במקום, אבל אם אתם בעיר, אני מפצירה בכם להינות מעוגיה נוטפת שוקולד תוצרתם.
במקום, הלכנו הביתה להתכרבל מתחת לפּוּך. 
יום נישואין שישי שמח לנו!

יום שבת, 9 במרץ 2013

כפולות של שבע

לפני כחודש שמעתי על כך שיצא סרט דוקומנטרי חדש. לכשלעצמו, לא דבר חריג.
המעניין בסרט הספציפי הזה הוא שהוא חלק מסדרה של סרטים, וכבר למעלה מחמישים שנה יוצא אחד חדש כל תקופה קבועה.
אחת לשבע שנים.
כשנוצר הסרט הראשון (אשר צולם ב-1964), אף אחד לא שיער שהוא יהפוך לכזה מפעל חיים, במובן הכי מילולי של הביטוי:

סרט התעודה אוסף קבוצה של ילדים אנגלים בני 7 ומראיין שוחח עמם: מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים, מה הם חלומותיהם, שאיפותיהם לעתיד, מה דעתם על הנושאים הבוערים של התקופה.
ואז אחרי שבע שנים, חזרו לראות את הילדים הללו שוב פעם, הפעם כנערים ונערות. 
ובמאי הסרט (שעם השנים גם הפך לבמאי הוליוודי מפורסם) המשיך להתדפק על דלתם אחת לשבע שנים, כדי לראות מה קורה ומה נשמע.
מאחורי כל התרגיל היתה אמירה לא-מוסווה-בכלל: מי שתגדל להיות בעתיד, נקבע במידה רבה על ידי הרקע ממנו אתה בא. כפי שאומר ביטוי ישן:
תראה לי מי הילד עד גיל 7 - ואני אראה לך מי יהיה האיש שיגדל.

זה מוזר, איך לפעמים המציאות  מלמדת אותך דברים שלא שיערת שתגלה.
כן, הסדרה גילתה שחברת המעמדות עדיין חיה ובועטת. אבל על הדרך, היא התגלגלה להציג כמה אמיתות הרבה יותר חשובות.
כפי שיודעים היטב שלושת קוראיי, התקופה הנוכחית מרובה בחיבוטי נפש (אם כי, תכלס, לא שאני יכולה להצביע על איזושהי תקופה בעבר שלא היתה מלווה בחיבוטי נפש). 
מה שכן השתנה ביחס לעבר הוא איזושהי מודעות שהחלה לחלחל בשנים האחרונות, שלא הכל זה נטו אני, וחלק זה פונקציה של פשוט להיות בת אנוש:
הרי, קל לנו לראות התפתחות פיזיולוגית כשהיא קורית מול עיננו. תינוקות גדלים והופכים לילדים, ואלו בתורם מתבגרים והופכים למבוגרים, אשר בבוא העת מזקינים.
אבל המחשבה הקשה יותר לעיכול היא, שיחד עם ההתפתחות הפיזיולוגית יש דפוסים של מחשבות, או הלך רוח שגם הם נלווים לגיל.
נגיד, תחילת שנות העשרים. אני חושבת שלקח לי כמה שנים טובות לעבד את התדהמה בהכרה שזו לא רק אני שהייתי מלאה במתח ובלבול ותחושת אבדן בתקופה שנטען עליה כי היא אמורה להיות "היפה בחיי".
וגם עכשיו, בשנות השלושים: כל כך הרבה דברים שחשבתי שיהיו פּתוּרים ובּרוּרים בשלב הזה עדיין לוטים בערפל, ובמיוחד הדברים אמורים בתחושת שייכות מקצועית וחברתית.
וזה רק כשאני מרימה את מבטי מעבר לפּוּפּיק שלי שאני שמה לב שאני לא שם לבד.

אז אם לחזור לסדרת הסרטים התיעודית, ראיתי בעבר בטלוויזיה סרט או שניים מהסדרה. 
אבל הפעם כששמעתי על הסרט החדש חשבתי שאני ארוויח מהתבוננות בסרטים הללו החל מההתחלה, כי עכשיו הייתי מסוגלת לראות משהו שפשוט הייתי צעירה מכדי לראות בעבר.
בנוסף לכל הדברים האחרים (כמו ההשפעה של מעמד ושינויים חברתיים), כעת היתה בי את היכולת להבחין גם במה שהוא חלק מההתבגרות עצמה.
רכשתי את מארז ה-DVD של כל הסרטים עד גיל 49 כולל (גיל 56 נמכר בנפרד, אצפה בו בבוא העת כשהמחיר ירד).
ואני מודה, שעד כמה שעניינו אותי הסרטים המוקדמים, היו שניים שסקרנו אותי במיוחד: גיל 35 (בהיותי בת 33 וחצי...) ומה צופן העתיד קצת הלאה, בגיל 42. 

כמובן, כמובן, כמובן, צריך לסייג. לא נולדתי ב-1957, לא גדלתי באנגליה.
הנשים מן המעמד הנמוך שמצולמות בסדרה חוות על בשרן את מהפיכות השחרור: בזמן אמת הן מציינות בפליאה עד כמה הן יכולות לבחור להיות גרושות חד הוריות, בעוד אמהותיהן לא יכלו להעז.
כמו כן, אופציות החינוך הפרטי העילי מעולם לא היו רלוונטיות לי כילדה (אם כי כאם לבן צעיר כאן במדינה עם חינוך ציבורי לא משהו, הן הופכות רלוונטיות יותר ויותר).
ובעיקר - זו אשליה לחשוב שתקציר של רבע שעה ערוּכה למשעי פעם בשבע שנים תתן למישהו תיאור מלא וממצה של חייו של אדם.
אבל אחרי שסייגתי, אני אחזור להרהורים שעלו בי בעקבות הסדרה, אשר תוייגה כניסוי סוציולוגי מהחשובים ביותר שנערכו אי פעם.

נדמה לי שהדבר המיידי ביותר הוא החיפוש אחר תשובות בכל הנוגע לאושר. אתה מתבונן בהם ורוצה נואשות לפענח, בעוד חייהם מתגלגלים לפניך:
מה הופך אנשים למאושרים בחייהם? האם זה משהו שנקבע מראש? האם אושר הוא גם עניין של גיל?
אין תשובה אחת, אבל יש תובנות.
למשל, נראה שיצירת תא משפחתי חם תורם לאושר יותר מכל דבר אחר: זוגיות טובה נוטה למלא בורות, וילדים מביאים איתם החלמה ותחושת שלמות שמתעלה מעבר לקשיי היומיום.
אנשים אכן שואבים סיפוק מעבודה או קריירה, והיכולת להיות אדם יצרני היא מרכזית לדימוי העצמי. אבל איכשהו, ככל שחולף הזמן המקום שממלאת המשפחה (או החוסר המורגש בהיעדרה) רק הולך וגדל.

עבורי לפחות, זו לא אמת קלה לעיכול, בתור מישהי שהקדישה את שנות העשרים לבניית עולמה כאינדיבידואל.
אמת, זכיתי בזוגיות נהדרת (עניין שאישית אני מחשיבה הרבה יותר כמזל מאשר כמשהו שעשיתי במו ידיי). אבל באופן שלא חורג מהנורמות התרבותיות סביבי, היה חשוב לי להגשים את עצמי.
מעבר לכך, חווית המשפחה האישית שלי השפיעה מאוד על הערכתי את רמת הסיפוק שמשפחה יכולה להעניק.  
כך שבמשך זמן רב חוויתי אמירות על הגשמה עצמית דרך ילוּדה כמסרסות, ולקח הרבה מאוד זמן עד שיכולתי לדמיין ילדים כחלק מעולמי.
אז האם שגיתי בהמתנה עם משפחה עד שנות השלושים המוקדמות? ומצד שני, האם הייתי בכלל מסוגלת לבחור אחרת?
מאחר וכל תובנה שלי כיום היא גם תוצר של כל הדברים שעשיתי בעבר ולכן אין הגיון בהסתכלות אחורה.
העניין האמיתי כאן הוא סביב הבחירות שעוד יש בידי לעשות, והאופן שבו אני מתנהלת בחיי היום יום.

מסר נוסף שרק מתחזק עם השנים הוא: לא תוכל באמת לברוח ממי שהנך.
אולי הגלעין לא נחשף במלואו בגיל 7 אלא רק קצת יותר מאוחר, אבל הוא ללא ספק שם. לא כאבן פינה שקטה אלא כפצצה מתקתקת, מהסוג שימשיך להשפיע עליך תמיד.
חלק מהדברים ניתן ללטש בקצוות: אנשים מתגברים על ביישנותם וקצת יוצאים מקליפתם, או מפתחים רוך ומודעות עצמית שאולי לא היו שם בעבר.
ההתחבטות בשאלה מה ניתן לשנות ומה צריך פשוט לקבל היא כמובן לא חדשה, אבל התשובה שמציע תיעוד הזמן היא:
כמיטב יכולתך, אתה משנה בך את מה שעוזר לך לחיות טוב יותר עם האנשים סביבך.
נכון, לפעמים זה גם אומר לשנות את האנשים סביבך (כמו כשמדובר בזוגיות שמתפרקת או במקום מגורים לא מתאים).
אבל זה אף פעם לא הדבר היחיד שמשתנה, ותמיד מעורבת גם מידה של הסתגלות עצמית.

אחד הדברים המרשימים ביותר שעולים באופן חוזר ונשנה הוא הסיפוק הבלתי רגיל שאנשים שואבים מנתינה.
תחשבו על זה: 14 ילדים אקראיים, מרקע כלכלי וחברתי לגמרי שונה, מה הסיכוי שארבעים שנה קדימה, כל כך הרבה מהם יהיו מעורבים בנתינה?
אחת הפכה בשלב מאוחר בחייה לעובדת סוציאלית התומכת באנשים שחוו אבדן. אחר וזוגתו הפכו למשפחת אומנה. שלישי הפך למורה לילדים מרקע נחשל, רביעית ספרנית ילדים באיזור מצוקה, חמישי הקים קרן צדקה לסיוע שיקום בולגריה, ההוא הפך לנציג שירות קהילתי...
אני מאוד מזדהה עם הדחף הזה. בחודשים האחרונים ניסיתי להתנדב באפיקים שונים, ואני עדיין מרגישה שלא מצאתי את זה, משהו שאני באמת תורמת בו למישהו.
אני שואבת עידוד מהמחשבה שאנשים אולי לא מוצאים את ייעוד הנתינה שלהם מהר, אבל כל עוד הם מחפשים, רובם מוצאים אותו.

אז מה המסקנה? האם בכלל יש מסקנה?
מצד אחד, לא מדובר בסיפור. הרי אלו חיים של אנשים, והם כולם (למרבה השמחה) בחיים, פחות או יותר בריאים. ומצד שני, כן, יש מסקנות:
אם היית עני כילד, לא בהכרח תהיה עני כמבוגר, אבל ככל הנראה, לא תזכה לרכוש הון תרבותי או חברתי.
בתחילת שנות העשרים שלך, כנראה תהיה מבולבל.
אתה תעמיד פנים כלפי חוץ שאתה יודע מי אתה ומה אתה, משוכנע שכולם כבר פתרו את הבעיות שמציקות לך. בסוף שנות העשרים לפחות חלק מהדברים כבר לא יהיו העמדת פנים.
בשנות השלושים שלך, תהיה בטוח שמה שאתה עכשיו הוא מה שתמיד תהיה. שאתה "מוכן", שיצאת מהתנור כמבוגר. ובאותו הזמן, אתה תתמרד כנגד המחשבה הזו:
לא את כל הדברים תאהב, ותתחיל לתהות מה בחיים שלך עוד תוכל לשנות, והאם מעכשיו הם פשוט ימשיכו להיות כפי שהם. אם לשפוט על פי עדויות, נראה שדי הרבה הוא עדיין בר שינוי.

בתחילת שנות הארבעים תתחיל להרהר יותר במה השגת ומה לא, וכל מיני דברים שאולי היו ברורים (כמו זוגיות ועבודה) יראו פחות ברורים.
אולי באמת צריך לשנות אותם, ואולי לא, אבל בכל מקרה התהיות יעלו.
בנוסף, תשמחו אולי לשמוע שבניגוד למה שמספרות הפרסומות בטלוויזיה, כנראה שהתקופה בה אנשים הכי יפים היא סביב תחילת שנות הארבעים.
מוזר, אני יודעת (כי התרגלתי לחשוב שיותר צעיר = יותר טוב), אבל המצלמה במקרה הזה לא משקרת.
בסוף שנות הארבעים תשקע ההכרה שכנראה הגעת פחות או יותר לאן שהיית אמור להגיע, בין אם מדובר במשפחה שיש לך, באופי העבודה שלך, במי שאתה.
זה אולי נשמע קשה להכיר בכך, ואנשים אכן מוצאים את ההתמודדות הזו קשה. אבל זה לא הכל בשורות רעות:
אנשים מוצאים את המקום שלהם, והחיפוש המתמשך בכל השנים שקדמו לא מותיר אותם עם כלום, להיפך.
גם האנשים שהתקשו עם תעסוקה, גם האנשים שהתקשו עם משפחה, גם האנשים שהתקשו עם מקומם בחברה. 
אני מוצאת את התובנה הזו מאוד מנחמת.