יום שני, 27 ביולי 2015

תשעה רגעים, ארצישראל, יולי 2015

1. הנמשים של סבתא:
בביקור משפחתי, דודתי סיפרה על אמהּ, שהנמשים הטריפו אותה.
סבתי היתה ג'ינג'ית זוהרת, אשה יפה ומטופחת. ועל פניה היו מעט נמשים, שכל חייה ניסתה להיפטר מהם.
כל מיני משחות ותמרוקים מכרו לה, והיא המשיכה לרכוש, מתוך התקווה הבלתי נדלית להעלים את הנמשים הארורים.
"טוב," הצטדקה דודתי, "זה היה לפני הרבה זמן, שנות ה-30 וה-40", כאילו להגן על כבודה של סבתי, שהאמינה בכאלו שטויות.
ואני רק חשבתי, אצל סבתא, אלו היו הנמשים. מה זה אצלי?
  
2. החלום ושברו.
הציפייה לערב. במרפסת. עיר אהובה. נוף לים. בריזה. אבטיח, גבינה צפתית. מחשבות ומחברת.
ורגע לאחר המימוש, ג'וק מכונף מתרוצץ להנאתו על מרפסתי.
שינוי תכניות: דלתות מוגפות ומזגן.


3. אחר צהריים, בּוּבּה הרים דבר מה מהרצפה.
אבא שלי, סבא שלו, חש לתקן: "מה פתאום אתה מרים את זה? זה מלוכלך! מה, אתה לא יודע שלא מרימים דברים מלוכלכים מהרצפה?!"
פעוטי ענה לו: "סבא, אני ילד. אני עוד לא יודע הכל."
אבא שלי סיפר לי אחר כך: "כשהוא אמר לי את זה, הרגשתי שאני רוצה לבכות".

4. על שביל הבטון החם, תּוּּתּון ואני לא סבלנו מן החול.
יש לי רגישות תחושתית, וחול עושה לי צמרמורת. אני מתמודדת יפה עם חוף ים, אבל זה כי אני כבר גדולה.
גם בּוּבּה נולד עם רגישות תחושתית, חמורה אף משלי. אבל בגן שלו, בסבלנות אין קץ, הובילו אותו להתגבר עליה, וכיום הוא משחק בחול ובבוץ בחדווה.
תּוּּתּון עוד לא הולך לגן, אבל נחשו מה? הוא נחרד מהחול.
פעוטי החקרן, הסקרן, חסר המורא, פרץ בבכי תמרורים עם המעבר לחוף, עבר להילוך גבוה במגע עם חול רטוב, וזעק זעקות שבר בתוך המים.
במקום, לקחנו אותו בתורנות, לשביל הבטון המוביל לחוף. ולמשך זמן מה, כל מה שעניין אותו היה לרוץ ולעשות חיינדלעך לעוברים ושבים.
אבל אז, הגיעו רגעי קסם, מהסוג שהזמן בהם עוצר מלכת:
פעוטי נתיישב על שביל הבטון, והתיישבתי לצידו. באורה המופז של שמש בין ערביים, ליטפנו שנינו את החול הדק הפזור על המשטח הלוהט.
הוא ניסה לאסוף קמצוצים ולזרות אותם לרוח. והיה לנו כיף. ביחד, לעשות משהו שאף אחד מאיתנו לא היה עושה בנפרד.

5. ועוד בעניין הים - הניגוד בין גברים ונשים שיגע אותי.
בים ראיתי נשים טרודות, דאוּגות ממראה גופן. ראיתי נשים מכוסות, יושבות במים בבגדיהן. והגברים, אללי. בואו נגיד, לא לקוחים מז'ורנל, אפילו לא בקירוב. 
וזה לא שהיה לי משהו נגד הכרסים המשתפלות או החזה הרוטט. מה שעיצבן אותי היתה הנינוחות המוחלטת, האדישה, הברורה מאליה:
שגבר ידאג ממראה גופו? שירגיש צורך להתכסות פן ישפט לחומרה? למה מה קרה?
לפעמים, כדי להתקדם לשיוויון דרושות הפגנות, פרעות, חקיקה. אבל לפעמים, נדרשת ההחלטה, שלי, שלך, של כל אחת בנפרד: לא לשמוט כתפיים. 
להלך בגו זקוף, ממש כאילו אשה היא גם בן אדם.

6. שמן קוקוס הוא מעולה להרגעת עקיצות יתושים.
  

7. ואז הבנתי, עד כמה אני שונאת את תל אביב.
ביליתי יום בתל אביב, ובו פגשתי שלוש חברות נהדרות, שתיים טריות ואחת ותיקה ותיקה.
אבל כל אימת שיצאתי החוצה, הרגשתי לפיתה בבטן, תחושת מיאוס ועוינות כלפי המרחב העירוני:
כל בניין מתפורר, כל חצר עזוּבה, כל גורד שחקים כעור, כל כביש וכל רמזור, שנאתי את כולם. בפעם המיליון חשבתי: איך מישהו יכול לאהוב את העיר האיומה הזו?
בסוף היום, כשכבר התחיל להיות רק-קצת-פחות-מגעיל, עמדתי ברמזור בדרכי לתחנת האוטובוסים. מולי היתה אשה צעירה במכנסיים קצרים, ומאחוריה שלט מהבהב עם פרסומת דוחה.
ואז זה הכה בי, עד כמה, עם כל צעד בעיר, אני נושמת רק כי אני יודעת שאני לא נשארת בה.
חמש שנים גרתי בעיר, ורובן - השנים הרעות בחיי. כל כך רע היה, ששכחתי. פשוטו כמשמעו: כפי שסיפרתי פה פעם, איבדתי כמעט כליל את זכרונותיי בגילאים 22-24.
אבל הנה, הגוף בדרכו זוכר.

8. משקולות ועדשים.
נוטפת זיעה, המשכתי להתעמל כמעט מדי יום. במקום להתחרע בלי אבחנה על אוכל של בית, טעמתי קצת, ואכלתי הרבה כוסמת ועדשים.
רק בימים האחרונים התרתי קצת רסן, בלי סיבה. וזה בכלל לא הרגיש כזה להיט. נהניתי הרבה יותר כל הימים קודם לכן, כשלא חיפשתי את פרוסת העוגה הבאה.

9. אני כבר מתרגש לדודה שרה.
בּוּבּה עוד לא אומר שהוא מתגעגע למישהו או משהו. במקום, הוא יאמר כי הוא מתרגש. 
געגועים בוודאי מעוררים רגש, זה ברור. אבל יש אמת גדולה בהבחנה שפעמים רבות, געגועים וציפייה הן עוד סוג של ריגוש.
ומשנה לשנה אני שואלת את עצמי: כמה זמן עוד אזכה בריגוש של געגועים וציפייה שעתידים להתממש?