יום שישי, 10 בינואר 2014

לא היפרמזיס

אמצע אוגוסט, 2013
הפחד, הוא הכי גרוע. 
הבחילה היא לעולם לא רק בחילה, היא הספתח, הרמז, האקספוזיציה. היא המוזיקה החרישית שמתחילה להתנגן לפני סצינה אלימה.
ולמשך כשבוע, זו רק היא שם, אופפת את הכל. לפרקים קצרים היא נעלמת, ואז אני נזכרת מה זה אומר להיות בריאה וחיונית, אבל אז היא שוקעת חזרה - ואיתה עננת הפחד.
ואז, בעודי מתפתלת במיטה מגועל שאינו מרפה, מגיע הרגע שבו היא מתעצמת ומתנפחת אל מעבר למימדים הרגילים, ואני מוצאת את עצמי רצה לשירותים.
הקאה ראשונה, על ריק. והנה היא, תחושת המחנק המבעיתה כשאי אפשר לנשום, כי אי אפשר לקחת אוויר ולהקיא בו זמנית. כמו שחיה בבריכה, להרף עין אני מצליחה להרים את הראש ולגמוע אוויר עד ההתקף הבא.
למחרת בבוקר, עוד לפני שנפקחו העיניים, עוד הקאה כזו. שעתיים אחר כך, עוד אחת. ואז בצהריים, ההקאה האמיתית הראשונה. קצת קורנפלקס והכמה ענבים שהצלחתי לאכול היום, נפלטים החוצה. החומציות, הבשרניות, ההתעוותויות של הקיבה.
זה כאן. 
כמה זמן יעבור עד שאהפוך משותקת לגמרי? מוגבלת למיטה, חסרת אנרגיה לנוע, טרוטה מיובש, מרעב, מבחילות, מהקאות?
כמו להכנס לכלא מרצון, לסגור על עצמך את הסורגים. לכמה זמן אאלץ לפרוש הפעם מהחיים? ארבעה חודשים? חמישה, שישה?

אמצע דצמבר, 2013
מעודי לא ידעתי אהבה כמו אהבתי לבּוּבּה. בכל אחד ואחד מהימים מאז שהגיח אל העולם, אני שמחה בו מחדש.
והשמחה הזו, עם הזמן, טשטשה את זכרון זוועת העולם שהיה ההריון שלו.
הקאתי בלי הפסקה, גם כשכבר לא היה מה להקיא. כמובן, לא יכולתי לאכול או לשתות.
נגעלתי ממראה של מזון, ומאחר ויכולתי להריח מהקצה השני של הבית את ארונות המטבח, אסור היה לפתוח אותם. צימו אכל רק מה שאפשר היה לשים על השיש. אוכל מבושל בכלל לא היה אופציה.
הייתי מיובשת, תשושה, ומרותקת למיטה. הפכתי להיות צל אדם, שכל עולמו שחור. לא היה שום דבר טוב בחודשים האלו, שום קרן אור.
וזה לא הפסיק. לא בשבוע 14, ולא בשבוע 18, ולא בשבוע 24. ניסיתי תרופה כזו, ותרופה אחרת, ושום דבר לא עזר.
בהדרגה, ההקאות נתמעטו, אך לא פסקו. יכולתי לחזור לתפקד, חלקית.
לשתות, כמו ששותים באמת, בגמיעות, יכולתי רק לאחר הלידה. הדבר שהכי הכי כמהתי לו במהלך ההריון היה בפשטות - מים.
רק בתחילת חודש תשיעי, שילוב של שתי תרופות הצליח לעצור את ההקאות, ולראשונה התחלתי להרגיש טוב יותר.
ומאז לידתו של בּוּבּה התבדחתי שיצא לי תינוק כל כך משגע פשוט כי את כל הג'יפה הקאתי החוצה.

היפרמזיס גרבידרום, קוראים לתופעה הזו. יש לה שם, אבל לא יודעים עליה הרבה, מלבד העובדה שהיא יחסית נדירה.
ההערכות מדברות על משהו כמו 5% מהנשים באוכלוסיה שסובלות ממנה במהלך הריון. למרבה העוגמה, הסיכוי שלה לחזור בהנתן שסבלת ממנה בעבר, הוא מאוד גבוה.
צימו ואני תמיד ידענו שנרצה לפחות עוד ילד לאחר בואו של בּוּבּה. והיות ואנשים פרקטיים אנחנו, גם קיווינו לקלוע להפרש גילאים כזה או אחר.
זה אומר שעם לידתו של בּוּבּה, החל השעון לתקתק. וככל שהתעצמה אהבתי לפלא הקטן שבו בורכנו, היה לי נוח להדחיק את המחשבה על מה יקרה אם וכאשר.

זאת עליכם לדעת, שיותר מהכל, היה קשה לי לכתוב על כך מפאת הבושה.
כי לי תמיד נדמה שעל אף שעבור רוב הנשים ההריון כרוך באי נוחות, בסופו של דבר רובן מתמודדות היטב: ממשיכות לעבוד, לתפקד, לשמור על צלם אדם נורמלי.
בשעה טובה, הגיע הריון, ואף מהר מכפי שצפיתי. שמחתי בו מאוד, ואף אמרתי לעצמי: הפעם, אסתכל על כך כעל הזדמנות.
התפתחות משמעותית מגיעה לא כשהכל נוח ונעים, אלא מתוך התמודדות עם קושי. אז הנה, קושי עומד לפתחי, והפעם (כי לפחות זו כבר לא הפתעה), אנסה למשול ברוחי.
פחחחח.
הבחילות חזרו, מהרגע שפקחתי עיניים בבוקר, ועד הרגע ששקעתי לשינה טרופה בלילה.
ההקאות חזרו. מבעיתות, אלימות, מרסקות ומועכות. כך חזרה גם התשישות.
אבל עם כל יום שעבר, שבו הצלחתי אולי לצאת קצת החוצה, שבו הצלחתי  לאכול משהו, שבו הצלחתי לעמוד על זוג רגליים, גם אם רק לזמן קצר, התחוור לי שהפעם זה אחרת.
זה גרוע, גרוע מאוד, אבל זה לא היפרמזיס. כל יום מחדש התובנה הזו עודדה אותי מאוד, ושיננתי את המנטרה הזו מלאה בהכרת תודה.
עם זאת, הפכתי שפוּפה יותר משעה לשעה. כי אם אני סובלת מבחילות ומקיאה רק חמש פעמים ביום בממוצע, הרי שזהו הריון נורמטיבי.
מדוע, אם כן, אני אינני נורמטיבית?

מעבר לקושי הפיזי לתפקד, גיליתי שהמוח שלי מתפורר. הבחילות וההקאות הפכו כל כך דומיננטיות, שנראה היה כי כל כוח המחשבה מנותב לניטור מצב הגוף מרגע לרגע.
ניסיתי לכוון את המחשבה להתעלות מעל כל אלו, ולא הצלחתי.
מטבע הדברים, החיים הנורמליים פסקו.
לא היה מה לדבר על דברים פשוטים, כמו לבשל, או לשטוף כלים. ובוודאי שלא על כל דבר מורכב יותר. לא יכולתי להאכיל את בּוּבּה בארוחותיו. לא יכולתי לשחק איתו, בעודי מרוחה כסמרטוט.
"אמא חולה" , ניסיתי להסביר לו. והוא מצידו, מדי יום היה מנסה לשנות את רוע הגזירה:
"אמא לא חולה" היה אומר לי בתקווה. וכשזה לא עבד, ניסה להתמקח: "אמא רק קצת חולה".
ציער אותי מאוד הניתוק מבּוּבּה. אולי לא הייתי רחוקה ממנו מאוד פיזית, אבל לא באמת הייתי שם. צימו התגלה מחדש כסוג של קדוש, ופשוט עשה הכל.
מעבר לכל, אפפה אותי תחושה עזה של כשלון, של לוּזריות.
בנוסף, גזרתי על עצמי בדידוּת. לא רציתי לספר על ההריון לפחות למשך השליש הראשון, ואם אפשר אף מעבר לכך. כי ככה. כי בהריון של בּוּבּה אפילו לא היתה לי האופציה.
זכרתי עד כמה זה לא באמת עזר שידעו, כי שנאתי את הרחמים ורק הרגשתי עוד יותר מבודדת מחברת אנשים נורמליים, בריאים.
מצד שני, גם לא רציתי לשקר, ולקשור הריון בריא ורצוי למחלה עלוּמה שתקפה אותי, זה נראה לי פתח למזל רע. 
לכן למעט מקרים בודדים שבהם ממש אי אפשר היה להיעלם, פשוט ניתקתי קשר.  

במקביל, התעורר אותו כעס נושן על הממסד הרפואי, שבער בי בהריון הקודם. הריון זה לא מחלה, כך אומרים לי.
לכל היותר, אלו תסמינים סטנדרטיים. אז מה אם אני צוללת לדכאון? אז מה אם כל הריון שלי הוא מכת מוות לקריירה באותה העת?
בתום שלושה חודשים, הלכתי לרופאת המשפחה, לבקש מרשם לתרופה שעזרה לי בהריון הקודם. בתחילה, היא סירבה, כי ככה זה, תופעת לוואי מצערת.
בסוף ולאחר ויכוח היא נתנה לי את המרשם, אבל היה ברור שאין לי מה לחזור אליה להמשך טיפול, כי מבחינתה אין במה לטפל. זה יעבור תוך חצי שנה.
בנתיים, עברו עוד חמש דקות מתוך החצי שנה שנותרה, ומצאתי את עצמי נחנקת בשירותים הסמוכים למרפאה. כהרגלם של התקפים אלימים, העיניים מתמלאות לחלוחית והראיה מטשטשת.
בדרך כלל, הראיה חוזרת לקדמותה אבל הפעם, היא נותרה מטושטשת, שכן מתישהו במהלך ההתקף עדשת מגע אחת נפלה לאסלה ונשטפה. צריך לקנות עדשות חדשות.
לא נורא, נשארו רק עוד אינסוף דקות עד סוף ההריון.

אמצע ינואר, 2014
באמצע דצמבר כבר התחלתי להרגיש טוב יותר, אם כי השיפור היה איטי והדרגתי, כך שכל נסיון לחזור בתנופה לחיים הרגילים נבלם על ידי ההכרה שעדיין לא הכל מאה אחוז.
היה לי חשוב לתעד במשהו את החודשים הקשים, אבל ככל שהתחזקתי, לא הרגשתי שלמה עם התוצאה. אין הכוונה לכך שהכתיבה לא עמדה ברף ראוי של איכויות ספרותיות (על זה ויתרתי מראש).
מה שלא אהבתי היה התלוּנות. 
נכון, זו היתה תקופה קשה ומעאפנה. נכון, אני לא מגיבה טוב להריון. נכון, לא הצלחתי להתעלות מעבר לפיזי ולשפר את מצבי בכוח המחשבה.
אבל קושי עמד לפתחי, וגם אם חשבתי בזמן אמת שלא הפקתי ממנו דבר, ברגע שיכולתי להרים את הראש ולנשום קצת אוויר, ראיתי שבכל זאת למדתי משהו בעל ערך.
ואני אציין שלושה דברים ספציפיים, כי אני חושבת שאולי הם יהיו בעלי ערך גם לאחרים.

ראשית, ההכרה שלפעמים הכי טוב שאפשר לעשות הוא לנשום ולומר: "ככה זה". 
אני לא מתכוונת במובן הרחב יותר, של דפוסים קבועים או מצב בחיים (אם כי לפעמים זה נכון גם אז).
אני חושבת על התקופה הזו, שהבחילות כבר לא היו כל כך משתקות, אבל ידעתי שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להעביר אותן, כי כבר ניסיתי הכל.
כל מה שיכולתי לעשות הוא לנשום ולומר לעצמי: "כן, יש לך עכשיו בחילה. זה מה שזה".
וגיליתי, ככל שהתחזקתי, שאותה גישה בדיוק עובדת למגוון של מיחושים, אי-נוחויות ותסכולים שונים. כן, כרגע, ככה זה. לנשום עמוק, מתישהו זה יעבור.

שנית, למדתי שיעור חשוב באמפתיה כלפי מה שאינני יכולה להבין. 
איפהשהו קראתי מישהי שכתבה שהיא אישית מאמינה שרוב תופעות ההריון הן בכלל פסיכוסומטיות. 
כפי שהיא סיפרה, ההריונות שלה היו מאז ומעולם מאוד קלים. היא היתה רגועה, נינוחה ושמחה, ולא חוותה שום תופעת לוואי. אני מתארת לעצמי שכך עוצבה תפיסתה.
לא כעסתי או התמרמרתי כשקראתי את מה שכתבה. אבל כן חשבתי לעצמי, עד כמה גדולה התהום שנפרשת בגלל חוויותינו השונות.
והרי, גם אני בקלות יכולה להיות כזו, כשזה נוגע לעניינים אחרים. להאמין, על בסיס נסיוני וחוויותי, שדברים הם כך ולא אחרת.
אין הכוונה שהכל נכון והכל הולך ומובן שיש ערך לנסיון חיים ויש ערך לרכישת ידע מאלו שאכן יודעים יותר.
אבל אני חושבת שאני אהיה הרבה יותר זהירה בקביעות ששוללות קיום של דברים או חוויות. אולי אתקשה להשתכנע או  להאמין, אבל אשתדל להמנע מלקבוע נחרצות: "אין כזה דבר".

ולבסוף, התובנה המשונה והמשמעותית  ביותר עבורי.
בואו נעצור רגע ונשאל: מה גרם לי להיות כל כך חולה? 
האמינו לי, אם יש משהו שכן עשיתי בחודשים האלו, זה לשבת ולקרוא מאמרים שמנסים להסביר, בתקווה למצוא פתרונות.
אז הממסד הרפואי לא לגמרי יודע, אבל די בטוחים שזה בעיקר קשור לעלייה החדה בריכוזם של הורמונים מסויימים (החשודים העיקריים הם כמובן ה- HCG והפרוגסטרון).
כמה בנאלי, כמה טריוויאלי, כמה טכני. עליה ברמות של הורמונים בדם, וכל מה שהאמנתי שהוא "אני", פתאום מפסיק להיות תקף:
בדרך כלל אני חזקה, אנרגטית ונמרצת. כך הפכתי לחלושה, עייפה ולתרגית.
בדרך כלל אני אופטימית ושמחה. הפכתי לפסימית ומדוכאת.
בדרך כלל אני חדת מחשבה (נגיד). ועם זאת כל כח החשיבה שלי התמוסס כשלג בשמש.
בדרך כלל אני מאוד אוהבת שוקולד וקפה. פתאום לא עניין אותי שוקולד, משקאות חמים הופכים לי את הבטן, והסתבר שבהריון אני מפתחת רגישות למוצרי חלב.
לפני ההריון, הייתי כולי נלהבת לגבי העסק החדש. פתאום כל הרעיונות שלי נראים לי דפוּקים. וכן הלאה וכן הלאה.
כמובן, עדיין אהבתי בכל ליבי את צימו ואת בּוּבּה, אבל לדוגמא, נרתעתי מלחבק, כי כאב לי. הייתי קצרת סבלנות הרבה יותר. צחקתי הרבה פחות.

לא היה דבר אחד שנותר יציב כפי שהיה, כאילו מדובר באנשים שונים לגמרי.
ואם זה ככה, על סמך מה הבטחון הזה, הנחרצות הזו, כאילו כל הזמן כן יש שם משהו קבוע? שלושת קוראיי, ייתכן וזה מצלצל לכם קצת מוכר.
אבל החוויה המוחשית שבה עולמך מתהפך עליך היא כל כך מערערת! במשך שבועות ארוכים הייתי פוקחת עיניים בבוקר, בשאיפה לעבור עוד יום על מנת ללכת שוב לישון. 
סימנתי איקסים על לוח השנה, במן טבלת יאוש הנמתחת הרבה מעבר לזמן שכבר צריך להחליף לוח. מי זה האדם הזה?
וכל המהפך הזה - רק כי פתאום היו בדם קצת הורמונים שלא היו שם קודם.

אז הנה, עכשיו קיבלתי את "עצמי" בחזרה. בסדר, הרגישות למוצרי חלב עוד כאן כך שאני נמנעת עד סוף ההריון.
אבל אני כבר לא מסמנת איקסים, אני כבר לא מיואשת, אני כבר לא לתרגית, אני כבר לא סמרטוט.
ובעודי כותבת, אני רואה איך אני מעדכנת את הכתיבה: "אל תגזימי, אל תפריזי, אולי זה לא היה נורא כל כך".
אני לא מסוגלת לגרום לעצמי להרגיש פיזית רע כמו שהרגשתי, כי הגוף שוכח, ובהתאמה - המחשבה שוכחת. הכל נראה כמו חלום רחוק, לא אמיתי. ומה שמרגיש אמיתי הוא "אני".
אבל מצד שני, לאן נעלמו ארבעה חודשים? אם היא כל כך אמיתית, איפה היתה "אני" אז?
וכך אני מוצאת את עצמי במן מצב ביניים משונה, נאחזת ברעיון שיש "עצמי" וסוף סוף קיבלתי אותה בחזרה, ואז נזכרת, וחושבת - לא, יש כאן טעות.

אולי יום אחד אני אבין יותר. בינתיים, המוקד של ההריון הזה הפסיק להיות אני.
בבקשה בבקשה בבקשה, שרק יצא בריא ושלם.