יום ראשון, 24 במאי 2015

סליחה, יש לך שמונה?

אחת המתנות הגדולות ביותר שנתתי לעצמי בשנים האחרונות, היא הפריווילגיה לשים לב.
לא קיבלתי זוג עיניים חדשות, רק את ההיתר הפנימי להתבונן בדברים, גם אם אין לכך צידוק או צורך.
עבורי, בתור מישהי שרק חיפשה למדוד ערך תועלתני, זה עניין די גדול.
אני רוצה להזמין אתכם לטייל איתי בעולם שאין צידוק או צורך לטייל בו, בהיותו כה קטן ואיזוטרי.
אחרי הכל, כל מה שמעניין במספרים של בתים, הוא התוכן. שהרי, כל מה שחשוב הוא למצוא את המקום הנכון.
אז מה משנה הצורה?


בוקר אחד, הלכתי עם בּוּבּה לגן, וחלפתי על פני בית שמספרו היה שמונה. אבל משהו היה משוּנה בשמונה הזה: הוא היה הפוּך.
העיגול הקטן היה למטה, הגדול למעלה, והדבר הפליא אותי: הייתכן כי מישהו התבלבל בכיוון ותלה את הספרה הפוך? ואפילו אם כן, לבטח, הוא היה שם לב והופך אותה חזרה.
אלא אם כן, הייתכן ויש אנשים שכך נראית עבורם שמונה?
באמת??
באמת. שמתי לב, שיש כל מיני ספרות שמונה. עם עיגולים שמנים למעלה, למטה, או עיגולים שווים בגודלם. ואז העין החלה לנדוד.

למשל, בשלט הזה, הרגשתי בנוח עם השמונה. גם אהבתי את הדינמיות שקילוף הצבע נותן לה, זו נראית לי שמונה בתנועה.
אבל העין נמשכה אל האפס לצדה. הוא עגול וגדול כל כך, תובע תשומת לב דווקא אליו.
אהבתי למצוא, פה ושם, ספרה שמשוויצה בעיקוליה. "תראו אותי", היא אומרת, "תעצרו רגע, ותראו אותי".


וכך התחלתי לשים לב למספרי בתים כבחירה אסתטית של אלו שקבעו אותם במקומם. במיוחד נוגעים ללב השלטים שבבירור הושקעה בהם מחשבה ואהבה.
הבתים אשר צילמתי את מספריהם הם כמעט תמיד מושכרים. מי אתם, אלו שקבעתם את השלט בקיר? היכן אתם כיום?
מספּוּר חריג על בתים, שלטים שהודבקו או רותכו בקפידה, החלו להיראות לי כמו חותם אהבה שהותירו אלו שעזבו זה מכבר.


שוב ושוב, נמלאתי פליאה, איך אפילו בסימון הבנאלי הזה, שבסך הכל נועד לאותת אינפורמציה יבשה, חשוב לאנשים הביטוי העצמי.
מצאתי את עצמי נמשכת לסידור לא צפוי של ספרות, או נפעמת מהנחישות של מישהו לצבוע את המספר 35 בדרכו שלו, כשבבירור עוד ניתן לראות את ספרות ה-35 שהיו שם קודם.


מצאו חן בעיני במיוחד אלו שויתרו לגמרי על הספרות, ובחרו לכתוב את המספר במלים.
בנוסף, שמתי לב לשלטים שנקבעו בבניינים מסויימים בנוסף למספרים, שריד הסטורי לשימוש עבר. כלל האצבע הוא פשוט: פשטות וצניעות השם הינם ביחס הפוך למידת הפאר של המבנה עצמו.
בעוד Mansion יהיה בניין דירות רב דיירים, ה- Coach House (שפעם נועד לאכסון העגלה והסוסים), יסתבר כבית מטופח ששוויו מונה אפסים לרוב.


ומצאתי את עצמי מחייכת כל פעם שהשלט התכתב עם סביבתו הקרובה.
לפעמים, חשדתי, הדבר נעשה במתכוון. האפור, החלונות הקטנים, המלבנים על הדלת. מישהו בחר את המספּוּר הזה בקפידה.
אבל לפעמים, זו הסביבה שמתכתבת עם השלט. עיטורי הצמחים על החרסינה מחווירים כנגד המורכבות והעדינות של עיטורי הטחב וקורי העכביש.


כמו להתבוננות עצמה, אין לרשומה הזו פואנטה. הסתכלתי על השלטים הללו אך ורק כי נהניתי להסתכל עליהם.
ומכולם, הכי נהניתי להסתכל בשלט הבא. אני עדיין נהנית להסתכל בו, זו אחת התמונות האהובות עלי מהחודשים האחרונים.
אני אוהבת בו הכל: את העגלוּליות החמודה של ה-2. את העובדה שהספרות הוברגו קצת עקום.
את הצבע הלבן שלכלך את הצבע השחור שבעצמו מתקלף מהעץ שבעצמו כבר דהוי. את בועיות האוויר והטיוח החובבני.
הוא כל כך לא מושלם, עד כי שלל פגמיו הפכו אותו ליפהפה.