יום שני, 27 באפריל 2015

התייעלות כלכלית - רבעון ראשון

בתחילת פברואר החלטתי שהגיעה העת להיות יותר נחרצת עם תוכנית ההתייעלות הכלכלית שלנו.
בעבר, כששמעתי את הצירוף "התייעלות כלכלית" אחת המחשבות הראשונות שקפצה לראשי היתה - "זה לא הפתרון עבורנו".
כי במחשבתי, אנחנו בכלל לא בזבזנים. אנחנו לא מזמינים טייק אווי או יוצאים למסעדות. אין לנו חופשות מפוארות. אנחנו לא רוכשים מותגים. באופן כללי, אנחנו לא רכשנים גדולים.
לא, הבעיה שלנו בסעיף ההוצאות, כך סברתי, נובעת מהעובדה שיש לנו הוצאות כבדות, בעיקר סביב הטיפול בילדים.
ובעניין הסעיף הזה, באמת לא טעיתי - אנחנו מוציאים הרבה על טיפול בילדים, ובטווח הקצר זה לא עתיד להשתנות. אבל בנוגע לכל היתר - גיליתי עד כמה שגיתי בהנחותי.
לפני שאדבר על מה עשינו ומה היו התוצאות, אני רוצה רגע לגעת בלמה.


המניע הכלכלי הישיר הינו העובדה שמצד אחד, רווחיות העסק שלי איננה גבוהה מספיק כדי להוות תחליף למשכורת מלאה, ומצד שני,
כאן בלונדון אין כמעט משרות חלקיות מקצועיות, ולחזור לשוק העבודה כדי להשלים הכנסה אומר לא לראות את הילדים כמעט בכלל.
אבל זה היה נכון כבר זמן מה, אז בכל זאת, משהו השתנה, לא?
חלק גדול משינוי החשיבה שלי קשור לבלוג של הסולידית. כן יהיה הוגן לומר, זה לא שהתוודעתי לבלוג וטראח! החלטתי להשתנות.
למעשה, התוודעתי לבלוג המדובר לפני למעלה משנה, ואף כי הוא מצא חן בעיניי, לא היה דחוף לי להחיל את עקרונותיו על החיים שלנו.
סביב סוף 2014 יצא והתגלגלתי אליו פעם נוספת, והפעם, ביליתי יותר זמן בקריאה בו. וכמו קוצים שנתקעים מתחת לעור, אלו היו דווקא משפטים פה ושם שנתקעו בתודעתי כשעברתי הלאה:
בסיכום ההוצאות שלה לשנת 2014 היא כתבה: לא קניתי בגדים השנה, כי לא הייתי צריכה.
במקום אחר היא כתבה: אני לא זורקת אוכל אף פעם.
במקום נוסף, היא דיברה על כך שצמצמה את כל רכושה ל-121 חפצים בלבד.

ניתן לחשוב כי אם הדברים הללו נחרתו בי, בוודאי זה כי אנחנו משליכים כמויות של אוכל מדי שבוע, או רוכשים בגדים ללא הפסקה, אבל האמת היא שאין זה כך.
מה שהדהד אצלי היה הנחרצות שבעניין. זה לא שהיא זורקת קצת אוכל, או קונה קצת בגדים שבסוף היא לא לובשת. זה לא קורה בכלל.
ועל מנת שזה יהיה המצב, ברור שלא מדובר בעניין מקרי, ומעורבים כאן תכנון וחשיבה.
הסיבה שאוכל לא נזרק, הוא כי היא יודעת להעריך היטב לכמה אוכל תזדקק. לי, לעומת זאת, לא היה מושג: כבר זמן מה, שמתי לב שאנחנו חיים על "קניות השלמה" כמעט יומיות.
הן היו מתבצעות בסופר יקר להחריד, פשוט בגלל קרבתו אל הבית. וגם אם, נניח, הייתי צריכה חלב ולחם, אין מצב שהייתי יוצאת רק עם שני אלו. תמיד היו מתווספים עוד דברים.
רוב האוכל היה נאכל, ורק מקצתו נזרק. אבל לא היתה לי שום דרך להעריך כמויות או סכומים לכמה באמת צריך, כי הכל היה כל כך ספונטני ותלוי חשקים.

בוואריאציות קלות, הוא הדין בבגדים. כיום פחות עבורי ויותר עבור הילדים, ואך ורק בזול, אבל עדיין -
לא פעם מצאתי את עצמי קונה עבורם בגדים כי הם נראו לי מתוקים, ולא רק כי, נגיד, בּוּבּה גדל וכל הסוודרים דאשתקד הפכו לחולצות בטן. 
בניגוד להוצאות המזון, שהלכו ותפחו למימדים בלתי סבירים (על כך תיכף), ההוצאות על ביגוד לא היו גבוהות במיוחד.
אבל הן הצטרפו לשורה של הוצאות אחרות שאף הן היו מנוהלות על ידי חשקים, כמו ספרים (יד שניה מאמאזון) או צעצועים לילדים.
וכשהסתכלתי סביבי, באמת התחושה היתה שאני מוקפת ב- STUFF, כל הזמן. ונכון, דיברתי כאן בעבר על דרכים שיישמתי לניהול בלאגן (חלק א', חלק ב', לשמחתי, השיטות עדיין עובדות).
אבל הנה עובדה מדעית: אם יש מעט חפצים - יש פחות בלאגן, גם פיזי, גם מנטלי. ובנקודה הזו המינימליזם לו היא שואפת נגע בי.

אלא שבעודי מתבוננת סביבי, החלו לעלות התהיות: כן, יש סביבי חפצים מיותרים, אבל ללא ספק יש לי הרבה יותר ממאה ועשרים חפצים שהנם בשימוש קבוע בביתנו.
וגם, נניח אני נפטרת באופן רדיקלי מחפצים, ומגלה שבועיים אחר כך שדווקא צריך חפץ שנזרק, ואז ממש הולכת לקנות אחד חדש. זה הכי גרוע!
בקיצור, מה שחָסר לי בסיפור של הסולידית היה איך היא הגיעה משם לכאן. אז כתבתי מייל נחמד, ושאלתי אותה בדיוק את זה.
תשובתה היתה, שהדרך שלה היתה במעבר חד, כבאבחת חרב. ואני מבינה ומקבלת את זה, אבל לא הייתי בטוחה שזו הדרך שבה אוכל לעשות דברים כדי לבנות שינוי במשפחתנו.
גם בעניין הזה הסתבר ששגיתי בהנחותיי.

צימו, שאף הוא קורא קבוע של הסולידית, היה סקפטי.
זה לא שהוא נגד להוציא פחות: מדובר על מישהו שהוא מעבר ל-לא בזבזן. הוא פשוט לא צריך חפצים, שונא חנויות, ולא קונה כמעט כלום. 
בכל זאת, מה שהרתיע אותו היה הקיצוניות האבסולוטית שלה, והוא לא ראה איך זה ישים לגבינו. אני רואה זאת אחרת: אתה לא צריך להפוך למישהו אחר בשביל ללמוד ממנו דבר או שניים.
אז הנה דבר או שניים שעשינו, ברבעון שחלף מאז פברואר:

1. מזון:
מן הסתם, גדעתי את ההרגל לרכוש בסופר היקר והקרוב. אבל לרגע לא תכננתי להסתפק בכך.
קניות המזון שלנו הפכו להיות מתוכננות לרמת האגורה. זה נשמע מסובך וסגפני, אבל האמת היא שמצאתי את הביצוע לא רק נורא פשוט אלא גם מהנה.
בעודי מעדכנת את הרשומה הזו במהלך הרבעון, תכננתי לכתוב את עיקרי הכלים שעזרו לי במעבר לדפוס צרכני שכזה.
לאט לאט שמתי לב שזה נוגע בעולם רחב יותר, של היחסים שלנו עם המטבח ועם אוכל, ובפרט היחסים שלי עמם כאשה. אז אני אכתוב על כך בנפרד, בסמיכות לרשומה זו.
העניין המהותי הוא שעכשיו אנחנו לפחות רוכשים מזון באופן מודע: אני יודעת בדיוק כמה אנחנו צורכים, ולכמה אנחנו זקוקים.
אימוץ ההרגלים החדשים בגזרת המזון הוא שינוי פיננסי מתגמל במיידיוּת: תוך שבועות בודדים ראינו איך פתאום נחסך הרבה מאוד כסף.

עכשיו, כשרק קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, אבא שלי הושיב אותי לשיחה ויעץ לי לקבוע הפרשת סכום לקופת גמל, אפילו אם הוא קטן וזניח.
"את לא רואה אותו בעובר ושב ולכן לא חושבת עליו, ובנתיים, הוא מצטבר בחסכון. כעבור כמה שנים, הוא פתאום משתחרר, ויש לך סכום שאת יכולה לנצל לדברים גדולים יותר."
כך עשיתי מאז, וכך אנחנו עושים כזוג.
עם הקיצוץ בהוצאות המזון, פתאום מדי חודש יש כסף שהתפנה, שעד כה היה יורד לטמיון ברכישות מזון מיותרות.
אז לאחר מספר שבועות של ביסוס הרגלים, התייצבנו בסניף הבנק לקבוע הוראת קבע חודשית לחסכון.
הסולידית תאמר שעדיף כבר להכניס אותו לתיק השקעות פאסיבי. היא צודקת, וגם זה יגיע. אבל כרגע, יש עניינים גדולים יותר על הפרק:

2. מעבר דירה:
בבלוגהּ, הסולידית לא משתגעת על משכנתאות ורכישת דירות, בעיקר כי זו דרך זריזה מאוד להכנס למחוייבות כלכלית חונקת לטווח ארוך.
אנחנו רכשנו את דירתנו לפני כארבע וחצי שנים, במחיר שנראה לי אז מטורף.
ההורים עזרו, וההחזרים החודשיים היו סבירים ביותר, ועדיין, המינוף (שהיה הסולידי ביותר שיכולנו לאפשר) נראה לי מבהיל. בדיעבד, זו היתה ההחלטה הכלכלית הטובה ביותר שקיבלנו.
מחירי הדירות (שנכון לעת הרכישה השתקמו לשיא טרום המשבר הכלכלי) התחרפנו לגמרי מאז. לעומת זאת, בסביבה של ריבית של 0%, המשכנתא רק הפכה זולה יותר.
אז נכון, אם יום אחד נרצה לקנות דירה יותר גדולה באיזור הזה - באסה לנו. אבל זו לא האופציה היחידה בעולם, ובכל מקרה, לא זה מה שמעסיק אותנו כרגע.
תגידו, אם הכל כל כך דבש, למה לעבור דירה?

שלושת קוראיי, אתם יודעים בדיוק למה: בגלל בתי הספר.
בשכונה שלנו, שהיא נהדרת מכל בחינה אחרת, אין בית ספר ציבורי. זה לא חריג, פיצוץ האוכלוסין בלונדון הוביל למצב דומה בשכונות רבות.
לפני זמן מה, הלנתי על הקושי המזעזע באיזור שלנו להכניס ילד לבית ספר נורמלי.
סיפרתי לא רק על הבלתי אפשריות של כניסה לבית ספר ציבורי טוב, אלא שאפילו להכנס לבית ספר פרטי (שעולה למעלה מ- 15 אלף פאונד לשנה!) זה ווג'רעס שתוצאותיו לא מובטחות.
במקום בו עצרתי את הסיפור, לא היתה שום אופציה לבית ספר ציבורי סביב ביתנו, ותקוותנו האחרונה היתה בית ספר פרטי אחד, אחרי ששניים נוספים כבר ירדו מהפרק.
תארו לעצמכם: ואם גם בית הספר הזה היה חוזר עם תשובה שלילית? זהו, לילד אין בית ספר.
צריך ללכת לראות אם בבתי הספר של מועצות מקומיות אחרות בלונדון עוד נשאר מקום. המצ'וּקמקים, מן הסתם, כי בבתי הספר הטובים המצב זהה גם שם.
וערב אחד, פשוט ככה, חטפתי קריזה.
כבאבחת חרב, משהו בי נשבר:

כאילו אני רואה את המצב לראשונה (ולא חיה אותו בחרדות למעלה משנתיים) אמרתי לעצמי ולצימו: תגיד, אנחנו השתגענו?!
איזה מן דבר זה, שהמדינה מתנערת ממך ככה, שבסוף אתה צונח באסירות תודה על כך שאתה רק צריך לשלם 90 אלף ש"ח בשנה כדי שהילד ילך לבית ספר?!
[עדכון במידה ומישהו קורא את זה וחושב שאני סתם מגזימה:
ביום ההודעה על השיבוצים לבית הספר, חברתי שלי פתחה מכתב מהמועצה המקומית ובו נאמר, כי לבן שלה הם לא הצליחו למצוא מקום בכלל. יעצו לה לחכות למקום שיתפנה.
אין בעיה, לנו יש מקום לפנות:
בית הספר שבסוף הוצע בו מקום לבּּוּבּה הוא לא רק בית ספר כושל בכל פרמטר, הוא גם היטב מחוץ למועצה המקומית שלנו.

וכשאני אומרת מחוץ, אני מתכוונת שכדי להגיע לשם צריך מדי בוקר ללכת לתחנת הרכבת, לסוע בשני קווים של רכבת תחתית, לצאת מהתחנה, ואז ללכת עוד רבע שעה.
כבונוס, בסוף אתה מוצא את עצמך בלב שכונה ערבית מוסלמית.

מזל באמת, שרק תשע שנים אנחנו משלמים מסים למועצה המקומית הזו, על מנת לשלוח את ילדנו בן הארבע לבית ספר נחשל בחלק אחר של העיר.]
בכל אופן, אם כבר לשלוח לפרטי, זה אחרי שהשווית עם בית ספר ציבורי נורמלי, ואמרת לעצמך - לא, על זה שווה לי לשלם. אבל ככה?!
התפכחתי: אם לשחק את המשחק לפי הכללים - אז עד הסוף.

עברנו דירה, בדיוק כי אנחנו לא רוצים להכנס למחוייבות כלכלית חונקת לטווח ארוך.
לפי החוקים, בעצם היינו אמורים לעשות זאת לפני שנה על מנת להבטיח מקום. כעת, אנחנו נכנס על רק בסיס מקום פנוי, בהתאם למיקום ברשימת ההמתנה הזכורה לשמצה.
ומכיוון שהמקום ברשימה נקבע על פי מרחק משער בית הספר הנבחר, שכרנו דירה שעונה בדיוק לפרמטר הזה. למצוא אותה ערב הרבה מזל, אז אולי דברים כן קורים במועדם.
בתהליך החיפוש, נתבשרנו כי בּוּבּה התקבל לבית הספר הפרטי. שמחנו על כך שיש פתרון קצר טווח, אבל זה לא שינה את המיקוד המחודש.

בטווח הקצר, המעבר הזה עולה לנו כסף, אין ספק. למעבר עצמו עלויות חיכוך לא מבוטלות.
בנוסף, ככל הנראה כן יצא שנשלם קצת יותר בשכירות, אבל הפערים בין הדירה החדשה לבין דירתנו המושכרת יהיו לא גדולים, שזה פוּקס רציני היות והאיזור החדש יקר יותר משלנו.
אבל בטווח הארוך, ההקלה הכלכלית של בית ספר ציבורי טוב היא עצומה.

היה עצוּב לי נורא לעזוב את הבית שלנו, כבר סיפרתי לכם. בעיקר כי כנראה לא נחזור לגור בו יותר, עם כל כך הרבה דברים תלויים באוויר.
אבל הגעתי למסקנה, שיהיה לי הרבה יותר עצוב להשתעבד לתשלומים חונקים, ללא שום אלטרנטיבה.

 3. מהתנדבות לעבודה:
לפני די הרבה זמן, סיפרתי שאני רוצה להתחיל להתנדב איפהשהו. לא הרחבתי בעניין מאז, אבל למצוא מקום התנדבות שירגיש משמעותי עבורי לקחת קצת זמן.
בכל אופן, בבית הכנסת המקומי, התחלתי להתנדב לפני מספר חודשים ב"חדר", בית הספר של ימי ראשון:
משך מספר שבועות, החלפתי את אחת המורות של כיתת הגן. אחר כך המשכתי ללמד את קבוצת הגיל הזו קצת עברית, ובמקביל, סייעתי לנערה בכיתה גבוהה יותר שזקוקה למשלבת.
גיליתי, שעבודה עם ילדים קטנים היא אמנם מתישה, אבל יש בה גם משהו מאוד מתגמל, והיה לי נחמד ללמד אותם שירים מ"פרפר נחמד".
ואז יצא והמורה השניה של כיתת הגן בדיוק עזבה, והציעו לי את התפקיד. התלבטתי קצת, כי זו התחייבות גדולה יותר מהתנדבות, ובסוף השבתי בחיוב.
הכסף, בהקשר הזה, נראה לי שולי, היות והשכר, גם בחישוב השעתי, הוא כטיפה בים. בכל אופן, המעבר לעבודה בתשלום קרתה לפני ינואר, ובפרט לפני ההחלטה לערוך שינוי באופן מסודר.
אני מציינת את כל הדברים הללו כעת, רק משום שלאחר קיצוץ הוצאות המזון פתאום נסתבר שהתשלום השולי הזה מכסה לנו את הוצאות המזון המעודכנות.
נכון, אין כאן קסם, השלוש שעות השבועיות הללו לא מכסות עלויות של דיור או חשבונות.
אבל הסכום הזניח לחלוטין הזה, פתאום נראה זניח הרבה פחות, מהרגע שראיתי עד כמה אפשר למתוח את ערכו של כסף אם משתדלים.

תראו מה זה.
כבר התארכה הרשומה, ועוד לא הספקנו לדבר על חפצים. ויש כל כך הרבה מהם! בעצם - עכשיו כבר יש הרבה פחות.
עליהם, ובתקווה גם על שינויים נוספים, אספר בתום הרבעון הבא.


יום שישי, 24 באפריל 2015

שביל פירורים: אוֹצְרוּת תרבות

אם אתם מהאנשים האלו שמדי פעם מחפשים משהו ממש טוב לקרוא ומתקשים למצוא - הרשומה הזו עבורכם.
ואם אתם מהאנשים הללו שגוללים את פייסבוק ומרגישים מופגזים במידע ותמונות, אבל לא זוכרים שום דבר בעל ערך ממה שראיתם עד לפני חמש דקות - הרשומה הזו ממש עבורכם.


כשאתם שותים קפה עם הפייסבוק וצוויצר, מה שצף אליכם הוא החדש, המתוקשר, הגועש. כשאתם מחפשים משהו בגוגל, התשובות שיצוצו ראשונות הן אלו העדכניות והפופולריות.
כשאתם תרים אחר איזה ספר מעניין, מצעדי המכירות וחנויות הספרים יציבו למולכם את מה שחדש, נוצץ ונמכר היטב.
בקיצור, בלי לשים לב, התרגלנו להיררכיה מאוד מסויימת של אינפורמציה:
אחד, מידע חדש מקבל קדימות על פני מידע ישן. ושתייים, חשיבותו של מידע נקבעת על פי הפופולריות שלו.
כל כך התרגלנו, שקשה לדמיין דרך אחרת לעשות סדר בזרם התודעה הקולקטיבי של המחשבה האנושית. ואז, יום אחד, נתקלתי באתר של מישהי שדווקא הצליחה:

את Brain Pickings גיליתי שנה שעברה דרך אתר הציטוטים המאויירים Zen Pencils, (אשר הפציע ברשומת שביל הפירורים על ספרות מאויירת).
הגילוי הזה היה בדיוק, אבל בדיוק, כמו להכנס לחדר ולהתאהב עד כלות במישהו שעד לפני רגע לא הכרת.
האתר חושף את הקוראים בו לספרים, עבודות אמנות, שירה, ראיונות, סרטים והגוּת. הנ"ל ממויינים, תארו לכם, על פי רעיונות.
לא רק זה, רעיון בספר יתחבר לאיורים של מאייר, להדהוד יצירה מלפני מאתיים שנה, ויועמד בניגוד למחשבותיו של משורר.
לבסוף, כמו יין טוב, תופיע המלצה לצוות את היצירה לאחרות שרוח דומה שורה עליהן.
וכל אחד ואחד מהקישורים האלו יוביל לרצף חדש שכזה. במצטבר, חווית הקריאה היא כמו צלילה לעומקו של אוקיינוס ענק של נכסי תרבות.

מעודי לא נתקלתי במקום אחד ברשת, שריכז כל כך הרבה תוכן מעניין, באופן כל כך יצירתי ומוקפד.
בשבוע הראשון להיכרותי עם האתר (קרי: קראש היסטרי) מצאתי את עצמי חושבת: זהו, אפשר לסגור את האינטרנט. כאן יש מספיק בשבילי לחיים שלמים.
שלא במפתיע, רשימת הוויש ליסט באמאזון התמלאה בספרים שנסקרו באתר. מבין אלו שמצאו את דרכם אלי הגיע, למשל, אחד הספרים הטובים והמופלאים שקראתי השנה:

LOST CAT הוא הוא סיפורן האמיתי של הכותבת ובת זוגתה המאיירת. הוא כתוב משגע, מצחיק, מדמיע, ומרגש עד מאוד.
הוא סיפור על חתול שיום אחד נעלם, וסיפור על הבעלים שלו, שליבה נשבר מצער ודאגה לחתול.
הוא סיפור על חתול שיום אחד חזר, אבל קצת אחרת. ועל הבעלים שלו, שהחליטה לפתוח במסע בילוש לגלות לאן הוא התחיל להיעלם דרך קבע.
היא מנסה טלפתית חתולים. היא מפיצה פלאיירים בשכונה. היא מחברת לו ג'י.פי.אס. היא מחברת לו מצלמה.
כנגד כל הסיכויים, היא באמת מגלה בסוף לאן החתול שלה נעלם. ומתוך בחירתו לשוב, היא לומדת דבר או שניים על טיבה של אהבה.



הסתקרנתי מאוד לגבי יוצרי Brain Pickings. ז'תומרת, יוצרת. אחת. אשה צעירה בשם מריה פּופּובה.
מריה פּופּובה היא קודם כל ולפני הכל אשה חרוצה להפליא.
בתום לימודיה באוניברסיטה (בהם במקביל עבדה בארבע עבודות שונות) היא התחילה לעבוד בסוכנות פרסום.
בחריצותה, היא הבחינה שכל הרפרנסים של הקולגות היו מתוך עולם הפרסום, והחליטה להשיק לחבריה עלון שבועי באימייל עם תוכן תרבותי בהקשרים קצת יותר רחבים.
ליתר בטחון, גם נרשמה ללימודי ערב ללמוד עיצוב אתרים, והשיקה אתר. בעשור שחלף מאז האתר צמח וזכה לא רק לפופולריות גורפת, אלא גם להוקרת הממסד:
ב-2012 ספריית הקונגרס האמריקאי הוסיפה את האתר לחלק מהארכיב שלה, כך שכל מה שנכתב בו נשמר וננצר לדורות הבאים.
פּופּובה איננה בלוגרית או עיתונאית. היא אוצרת תרבּוּת. לדבריה: בעידן האינטרנט, גילוי אינפורמציה הוא עבודה מחשבתית בפני עצמה.
ועל כן, תהליך הגילוי, ההתבוננות והחיפוש, הוא בעל ערך מוסף גדול לדברים שאותם מגלים. שלא במפתיע אחד הספרים האהובים עליה, הוא הספר הנהדר הזה:

On Looking הוא ספר על אנשים שמסתכלים.
כזכור, כל אחד מאיתנו מתבונן בעולם דרך פילטרים, שמעוצבים על ידי הידע והעולם הרגשי שלנו. כפועל יוצא -
כל אחד מאיתנו שם לב לדברים שונים, וממש רואה את העולם אחרת.
תהתה הכותבת, פרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, איך זה יהיה לעשות סיבוב בשכונה דרך עיניהם של אנשים אחרים?

מה רואה גיאולוג? מה רואה מומחה לחרקים? מה רואה המאיירת, או הילד בן השנתיים? מה רואה הכלב, ואיך נראית העיר לאדם עיוור?
11 טיולים שונים פרושים בספר, בכתיבה שמשלמבת את הפיוטי והמדעי, ודרכם עולים תובנות מפתיעות ומפעימות על דרכי החשיבה, הזיכרון והלמידה שלנו כבני אדם.



שלושת קוראיי, אודה ולא אבוש, עמוק בפנים בצבצה בי קנאה במריה פּופּובה.
לחם חוקהּ הוא העשרה רוחנית, והיא טווה בין יצירות רשת של אסוציאציות רעיוניות. מה יכול להיות יותר מתגמל מזה?
הנה אני, יושבת וכותבת רשומות שביל פירורים, ובאה מישהי ועושה את זה כל יום למחייתה!
אבל לא, סדר יומה הוא לא כזה שהייתי מאחלת לעצמי: היא קמה לפנות בוקר - וקוראת. מתעמלת - וקוראת. אוכלת ארוחת בוקר - ניחשתם נכון.
ואז היא כותבת וקוראת ומצייצת ומתעדכנת וקוראת וכותבת, עד שמגיעה השעה שמונה בערב והיא סוף סוף מתרווחת על הספה וקוראת עיתון.
מה שכן, אין מה לומר, היא מקבלת לסקירה ספרים מרהיבים מאין כמותם בחינם!

את IGGY PECK ARCHITECT רכשתי בשלב מוקדם יחסית של היכרותי עם האתר.
אני מציינת זאת כי מהר מאוד הבנתי שאין מצב באמת לרכוש את כל הספרים המאויירים המופלאים שהיא מצליחה לדוּג. בכל אופן, ובתרגום גס:
איגי פק הינו ארכיטקט, והיה כבר מאז גיל שנתיים. אז מחיתולים הוא בנה - וזה לקח רק שעה - מגדל עד לשמיים.
הקריירה של איגי הלכה ופרחה, עד גיל 6, כשאז הוא קיבל למורה את מיס לילה גריר, וזו שנאה ארכיטקטורה שנאה עזה, מאז שהיא בעצמה היתה ילדה.
והיות והיא מורה, והוא ילד, ברור כי הקונפליקט לא לטובתו, והוא נובל משעמום בבית הספר.
מפה לשם קורים כל מיני דברים, וברגע האמת איגי משתמש בכישוריו כדי לפתור בעיה גדולה, ומיס לילה גריר מבינה שתשוקה לארכיטקטורה היא דווקא בסדר.
אני אוהבת להקריא אותו לבּוּבּה, גם בגלל החריזה והאיורים המשגעים, אבל גם כי הילד הפרטי שלי אובססיבי (לרכבות), ואני רוצה שהוא ידע שזה בסדר גמור.


כפי שלרוב קורה בחיים, לאחר שלב ההתאהבות הסוחפת, האתר החל להתיש אותי.
זו המלכודת הידועה של כתיבה, קול שנשמע כל כך טרי ורענן בפעמים הראשונות, יכול בקלות להפוך למונוטוני וחוזר על עצמו, במיוחד אם הוא שבוי בשיח פנימי עם עצמו.
אני לא לגמרי הוגנת כלפי פּופּובה, זה לא רק היא:
יש משהו באינטנסיביות של כל האנשים הנורא חכמים שאומרים דברים נורא חכמים וחיים את החיים נורא במיצוי ובידענות. כמו קנאת פייסבוק, רק פי מיליון יותר גרוע.
וואלה, החיים שלי לא מרגישים כאלו, ולא לרעה. לפעמים אני סתם חותכת ירקות או מפהקת.
 
בנוסף, גיליתי שקטן ככל שיהיה המרחב של אוצרוּת תרבותית, יש גם קולות אחרים, מעניינים לא פחות.
הנה לדוגמא, אתר Open Culture, בהנהגתו של דן קולמן, פרופסור בסטנפורד. הקטע שלו, הוא דברים בחינם:
אוצרות תרבותית שנגישה לציבור, כמו קורסים ללמידה מקוונת, סרטים, מוזיקה, יצירות מסוגים שונים. כמו למשל, הסרט המתוק הזה:
  
 
רק בעיה אחת היתה עם כל השצף התרבותי הזה:
ההפגזה הבלתי פוסקת אותה אנחנו חווים מדי יום היא מתישה.
תמונות, טקסט, מסרים קופצים מכל כיוון. תחשבו על חיי אדם 1000 שנה אחורה, אנחנו לא בנויים לעבד את כל זה, ובטח שאין מה לדבר על לזכור.
הרגשתי כי השיקוע בקולותיהם של אחרים, לא רק מעכשיו אלא בנוסף גם לאורכה ולרוחבה של ההסטוריה, חונק את המקום שלך לומר משהו משלך.
מה כבר אני יכולה לעשות או להוסיף שלא נטחן עד דק מכל הכיוונים על ידי אחרים?
למרבה המזל, לפני כמה חודשים שמעתי את משל תחנת האוטובוס של הלסינקי, אשר הופץ לראשונה על ידי הצלם הפיני ארנו מינקינן:

יצירתיות, הוא גורס, היא כמו לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית בהלסינקי. יש שם עשרים ומשהו רציפים, מכל אחד יוצאים כמה וכמה קווים שונים.
ולמשך בערך קילומטר, כל האוטובוסים, לא משנה מאיזו פלטפורמה הם יצאו, עושים את אותו מסלול, ועוצרים באותן תחנות.
עכשיו, כל תחנה - היא כמו שנה מהחיים.
אדם עולה על קו אוטובוס מסויים. אולי למשל, הוא מחליט לכתוב בלוג של הומורסקות משפחתיות. כעבור שלוש שנים מצטבר נפח של יצירה והוא בא לעורך ספרותי וזה אומר לו:
מעניין, אתה יודע שאפרים קישון עשה דברים כאלו?
האיש מתעצבן, שבמקום לנסוע במסלול משלו, הוא נסע במסלול של אפרים קישון, לוקח מונית, וחוזר חזרה לתחנת הרכבת של הלסינקי.

הוא עולה על אוטובוס אחר, מנסה משהו חדש. אבל שלוש תחנות אחר כך, הסיפור חוזר על עצמו - האוטובוס של מישהו אחר גם כבר עבר בתחנה הזו.
חיים שלמים של יצירתיות יכולים לעבור ככה: אתה מנסה ליצור משהו, משווים אותך למישהו אחר, אתה מתבאס, ומתחיל מאפס כדי ליצור הפעם משהו חדשני באמת.
אלא שהאוטובוסים לא ממשיכים לנסוע יחדיו. בהמשך הדרך נתיביהם מתפצלים, ולכל אחד מסלול פתלתל למקומות נידחים.
נידחים בפועל (בכל זאת, פינלנד) אבל גם נידחים מטאפורית:
אלו המקומות שבהם האדם היוצר לבסוף מוציא משהו חד פעמי שהוא שלו, ולא רק מזכיר משהו שעשו אחרים.
התשובה, לפיכך, היא פשוטה, ואני מביאה אותה כלשונה: "Stay on the bus. Stay on the fucking bus."




יום חמישי, 2 באפריל 2015

לעשות שולם עם הזכרונות

יש אנשים שבאים ממשפחות נורא בריאות.
הם אומרים דברים כמו: "תראי, זה לא שלא היו חיכוכים בגיל ההתבגרות. אבל היום אמא שלי היא האדם הכי קרוב לי."
הם מדברים הרבה עם ההורים בטלפון, נפגשים, מתייעצים. חוגגים יחדיו, צוחקים יחדיו, אוהבים יחדיו. הם מקיימים מערכות יחסים מהסוג שאני מקווה ומייחלת לו בעתיד עם ילדיי.
ואז יש את כל היתר.
בסקאלה הזו אמנם נופלים גם המקרים של הזנחה הורית פושעת והתעללות, אבל לא רק הם. הרוב המכריע, הדומם, מגיע מבתים עם אהבה, אך שבכל זאת, דברים חרקו וכאבו.
ואז אומרים על בית - הוא נורמטיבי, ואני לא מבינה מה זה אומר. כל משפחה עקוּמה בדרכה שלה, חוץ מאלו שהן באמת נורא בריאות.
אז נדמה לי, שהרשומה הזו היא בעיקר עבור אלו שבאו מבית נורמטיבי.


אני גדלתי בבית נורמטיבי, ועל כן אני לא מרבה לדבר על זה.
כי מה תגיד? הרי קודם כל, ובסופו של דבר, מתינוקת זעירה הפכתי תחת השגחתם, עזרתם והדרכתם של הורי לאדם בוגר, ויצאתי בסדר פלוס על פי כל קריטריון מקובל.
להוציא רפש יהיה להתעלם מכל הנתינה הזו, וזה לא משהו שאני מאמינה בו.
חוץ מזה, ממילא את מה שמעציב ומכווץ את הבטן אי אפשר באמת לתקן. נכון, אפשר להבין, אפשר להתמודד, אפשר לחפות מלמעלה.
וגם, באיזשהו שלב, לרוב עם ההורות, סוף סוף מבינים באמת: ההורים שלך הם בסך הכל זוג אנשים, עם כל המשא האישי שלהם מהבית, עם המגרעות שלהם, וגם - כל הטוּב שבהם.
בנוסף מגיעה ההבנה שכמו שלהם יש אופי ולא רק משא, כך גם לך: מה ששרוּט אצלי לא בהכרח היה נשרט אצל מישהו אחר, פשוט כי ככה זה.

כיום, הוריי ואני יחסית בקשר טוב, וחשוב לי להשקיע בו יותר מבעבר, על מנת לתת להם, לבּוּבּה ולתּוּתּון את הזכות המשותפת לקשר סבּאוּת.
הם סבא וסבתא אוהבים מאוד, אבל זה לפעם אחרת. שכן חוץ מהיותם הורים וסבים, הם גם אנשים. ויש להם, כמו לכל אחד אחר, יום הולדת.
ההורים שלי זכו להגיע לגיל שבו הם לא צריכים שום דבר.
יש להם כסף לקנות כל מה שבא להם, אבל בעיקר - לא בא להם. יש להם חפצים די צורכם.
גם בגזרת החוויות, היצע המתנות לא כל כך רלוונטי. לפני כחמש שנים הם רצו שניסע כולנו יחד כמשפחה, וזאת עשינו, וזה היה יופי.
באופן יותר כללי, גם חוויות הם רוכשים לעצמם. אם הם רוצים לנסוע או לעשות, הם מתכננים, נוסעים ועושים.
מה שהותיר אותי בשנם האחרונות עם השאלה: מה לתת להם ליום ההולדת???

השנה לא רציתי לא לתת כלום. רציתי לתת משהו. לא סתם משהו, משהו בעל ערך עבורם. או לפחות כזה עם פוטנציאל להיות לא סתמי.
חשבתי על הילדים שלי. חשבתי על טבעם של זכרונות. חשבתי על הבלוג הזה. חשבתי על ההרגשה שלי כשאני מרגישה שעשיתי משהו טוב עבור מישהו.
כשכועסים, קל לדלות זכרונות של כעס. כשאוהבים, קל לדלות זכרונות של אהבה. שמתם לב לזה?
אז החלטתי באופן אקטיבי לחפש ולדלות זכרונות של אהבה. להזכר במעשים, קטנים כגדולים, שהוריי עשו עבורי שהותירו בי את חותם אהבתם.
והחלטתי להעלות בכתב את הזכרונות הללו, ולתת אותם כמתנה.


אני אומרת מעשים קטנים כגדולים, אבל זה בעצם לא נכון.
הוריי האכילו אותי מדי יום, ועל אף זאת, קילוגרמים של אורז לא נחרתים בזיכרון כמו עוגת יום הולדת אהובה במיוחד.
הוריי רכשו עבורי בגדים, אבל אלף טריקואים לא נחרתים כמו סוודר שאמי סרגה לי בילדותי, תואם זעיר לסוודר משלה שחשבתי שהוא הכי יפה בעולם.
אם אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, אזי האהבה מצויה במעשים הקטנים.
הייתם חושבים, לפיכך, שלשבת ולערוך רשימה שכזו עבור אמא או עבור אבא יהיה דבר פשוט. מנסיון מצטבר של שתי הרשימות אני יכולה להעיד: זה לא.
מורכב להישיר מבט מחפש אל הזכרונות שלנו.
לפעמים, הכי בקלות יעלו אלו הכואבים. יחד איתם, יצופו דומים להם, שבכלל חשבתם ששכחתם, כי כמו שאמרנו - זכרונות של כעס צפים ביחד.
או אז מגיח זכרון מתוק או שניים ואתם מהר רושמים אותם, וסבורים שמכאן והלאה אתם על הכביש המהיר לנוסטלגיה חיובית.
אבל אסוציאציות פועלות בדרכן, ושוב עולים טעמים מרים. מתחוור שהעלאת זכרונות שכזו דומה לכרייה; מקמטים את המצח:
כל הימים הללו שחלפו כל כך מזמן, כל השעות שבהם - מה היה שם?
תנו לזה זמן, וכמו שבבי זהב בבבוץ השכחה, כך הם יצוצו. הם רחוקים אך מוכרים, צובטים בלב: באמת הייתי הילדה ההיא שנבהלה בוקר אחד כי שכחה להכין לגן ביצה קשה מקושטת?

אחרי שנכתבה הרשימה, הגיעה העת להעלות את הזכרונות על הדף. ואני רוצה לומר לכם: כתיבה שכזו היא מעשה של אומץ.
אתה פותח דלת בפני אדם אל הבפנוכו שלך ומודה בהכנעה: ככה הרגשתי. ככה המעשים שלך השפיעו עלי.
זה אולי פשוט יותר עם סוודר סרוג או עם עוגת יום הולדת. אבל למשל, כשנחתה עלי הודעת הפיטורין הראשונה (והיחידה) בחיי, הרגשתי כמו הכשלון הכי מהדהד בעולם.
נכון, שנאתי את העבודה שלי וכל בוקר להגיע לשם היה מאבק, אבל הייתי בטוחה שהיא פרוזדור בדרך אל ההצלחה, ואז השמיים נפלו עלי.
ולהפתעתי הגמורה, אבא שלי, שלרוב איננו חסכן בביקורת, אמר לי כשסיפרתי לו: "זה הדבר הכי טוב שקרה לך. את תראי. זה לא סתם דבר טוב, זה דבר נהדר."
לקח לי שנים, ולא בהגזמה, להרים את השמיים חזרה למקומם. אבל תמיד אזכור לטובה שברגעי השפל ההם, אבא שלי אמר לי את הלא ייאמן, וצדק בכל מילה.
אלא שלכתוב דבר כזה אומר להודות בכנות גמורה בחולשותיך. וזאת עושים בזהירות יתרה דווקא עם הקרובים לנו, כי בסופו של יום, משנה לנו מה הם יחשבו ומה יגידו.

בחשיפה שכזו, כל כך קשה להתגבר על קול הביקורת.
אני חוזרת לתהיה, על כך שאנשים שונים סופגים דברים אחרת. הוריי הם, בין היתר, ביקורתיים. מן הסתם, זה השפיע על האופן שבו הפכתי לביקורתית כלפי עצמי.
אבל הביקורת העצמית שלי היא נבזית ממש, והורי אינם כאלו. הסכינים שאני תוקעת בעצמי חדות הרבה יותר מכל מה שיכול לו אדם חיצוני.
אני כותבת: "אמא היקרה" וחושבת שזה נשמע מאולץ, מתי קראתי כך לאימי. אני מתפתה לסנן החוצה זכרונות, כי הם לא נראים לי טובים מספיק. יש ציונים לזכרונות?
הם יצחקו לי. הם יגלגלו עיניהם. הם יזכרו דברים אחרת ויגידו: "אבל זה בכלל לא היה ככה, הזכרונות שלה מומצאים".


ובכלל, כל כך הרבה שנים הם נתנו, יום אחרי יום, וכל מה שנשאר הוא צרור זכרונות במכתב? זו לא כפיות טובה?
רק משנהייתי אמא הבנתי: הנתינה היא עבורי. איך שאני רואה את זה, כל ילד מגיע לעולם עם הבטחה לשק של זכויות עבור הוריו:
הזכות לחבק ולנשק תינוק שמדיף ניחוח עוגיות חמאה. הזכות להחזיק את ידו הקטנה ולצעוד עמו. הזכות לתווך את העולם ולהתפעל ממנו יחדיו. הזכות ללמוד ממנו שיעורים אינספור.
כל חגיגת יום הולדת, כל תחפושת פורים, כל הקראת ספר, ציור משותף, שיחה, השכבה לילית - הזכות לכל החוויות האלו ניתנת להורים, וזו בחירתם מה הם עושים איתה.
לא תמיד זוכרים את האמת הזו, ולא תמיד פועלים לפיה. לפעמים יש ימים מחורבנים ממש, שרק רוצים שיגמרו. לפעמים רוצים להיות הורים טובים, אבל רוצים גם משהו אחר.
לפעמים חושבים: אם לא עכשיו, אז אחר כך. או אומרים: בפעם הבאה. לפעמים קובעים: זה לא משנה, זה יישכח, זה לא חשוב.
אז אני בהחלט חושבת שבמשפחות נורמטיביות, נעשות גם בחירות לא מוצלחות. יש להן מחירים, בוודאי, אבל הנקודה היא שהורינו חיו כמיטב יכולתם את חייהם, את שקי הזכויות שקיבלו.
וברוּח הדברים הללו, החלטתי שאני לא אדאג מאם הורי באמת יאהבו את מתנתי:
אני בוחרת לממש את הזכות להעניק להם את זכרונותיי המתוקים מזמנים בהם בילינו יחדיו, כי בעיני זה מעשה אוהב.

לא ניגשתי לכל הנסיון הזה מתוך מטרה לקבל משהו בעצמי. לא באתי עם ציפיות לצאת עם תחושת פיוס או תובנות מיוחדות. ובכל זאת, גם מזה לומדים:
למשל, שהורים משפיעים בכל גיל, וכאמא בעצמי, זה משמח אותי:
עבור כל אחד מילדי, כל עוד שנינו בחיים, אני יכולה לבחור להתנהג באופן מיטיב. גם אם בעבר שגיתי ובחרתי אחרת, ניתנת לי הזכות לתיקון.
מצד שני, מגלים עד כמה להשפעה הורית יש תור זהב: לדינמיקה עד גיל 7 או 8 תהיה השפעה מהדהדת עמוק אל תוך העתיד.
אחר כך, מגיעה פאזה נוספת, בה העולם החברתי מתחיל לתפוס נפח, עד תחילת גיל ההתבגרות. ואז, משך שנות הנערוּת, גם אם ההורים עדיין שם פיזית, הם איכשהו לא ממש שם.
קבוצות הייחוס השונות מקבלות משקל אדיר. מהתקופה הזו אני זוכרת אינסוף אפיזודות עם הקשר חברתי, וכל כך מעטות עם הקשר משפחתי. 
ואז מגיע השלב שאתה נכנס לגיל הבגרות, ושוב פעם אתה מגלה שאתה נזקק להוריך, כדי ללמוד איך להיות אדם מבוגר.
אבל ההזדקקות הזו נושאת איתה את כל המטען הצבוּר. ועל כן אני יודעת - אין לקחת את הזכות לתיקון כמובנת מאליה.

כמו כל אמא לפני, ברור שאני אומרת על כל מיני דברים: לא אהיה כמו הוריי. אהיה יותר טוב, הפוּך, לגמרי אחרת. 
אבל אם יש משהו שהמכתבים הללו הראו לי, הוא שבמשפחות נורמטיביות, ההורים עשו גם המון דברים בסדר גמור.
ברוח הדברים הללו, הנה שלושה זכרונות שהוענקו לי, וארצה להעניק לילדיי:
למשל, אני אופה עוגות עם בּוּבּה, כפי שאמא שלי אפתה עוגות עמי כשהייתי קטנה. ובמיוחד אני משתדלת לאפות איתו עוגות שוקולד, כדי שיוכל ללקק את מה שנותר בקערה.
אני זוכרת באופן כל כך מוחשי את השמחה על קבלת הזכות לקערה אחרי שהתבנית נכנסה לתנור. את מרקם כף העץ, את חריצת הפסים בשאריות הבלילה. את הדביקוּת. את טעם השוקולד.
גם בּוּבּה מקבל את הקערה, עם כף העץ. הוא נמרח בשפם וזקן, ידיו בוציות משוקולד וכל כולו מאושר.


אבא שלי תמיד דאג שיהיה לי חם. לכאורה, כמה קטן, כמה טריוויאלי. ובכל זאת: בכל גיל, כל חורף, אבי מציע סוודרים. אולי תקחי גם צעיף? יהיה לך מספיק חם ככה?
אתי התמזל מזלו, כי אני ישנה עם פוך גם בקיץ. אז כל ילדותי, אבי היה מוודא בלילות שאני מכוסה היטב בשמיכה. כשהיה קר במיוחד, היה פורש לי שמיכת צמר מתחת למצעים.
וכמתמחה בלבוש רב שכבתי, הוא זה שלימד אותי בזעירותי לאחוז בקצוות השרוול כשלובשים שכבה נוספת, כדי לא להשאיר אותו עמוק מאחור, תקוע אצל המרפק.
וכיום, כך אני עם בּוּבּה: לימדתי אותו לאחוז בשרוולו. אני מהדקת אותו בשמיכותיו בלילות. את חולצותיו אני דוחקת אל תוך המכנסיים, כדי שלא תבוא הרוח ותעשה לו פוּוּוּוּ בבטן.

ולבסוף, יש את הזכרונות שההורים נתנו לנו בטעות. הם לא התכוונו לתת אותם, לפעמים הם בכלל לא ידעו שהם נותנים אותם.
למשל, אף אחד מההורים שלנו לא התכוון לחקוק בזכרוננו שירי הילדות מהטלוויזיה החינוכית. פשוט נתנו לנו לראות טלוויזיה בצהריים, וזה מה שקרה.
כשהייתי ילדה, נסענו לגור בארה"ב לתקופה. השהות הזו הפכה אותי לדוברת אנגלית, אבל לא בן לילה. בכל אופן, ישבתי וראיתי שם די הרבה טלוויזיה, וזה עזר.
ההורים שלי לא סיננו ובחרו עבורי באלו תכניות לצפות, פשוט צפיתי בשידורי הילדים בערוצים השונים. ובערוץ הטלוויזיה הציבורי, היתה משודרת "השכונה של מר רוג'רס".
במיוחד אהבתי את קטע הפתיחה של התכנית, בו מדי יום היה נכנס מר רוג'רס לביתו, פושט את ג'קט החוץ שלו, ולובש סוודר ביתי.
בוודאי כבר שמתם לב, סוודרים היו מאוד פופלריים אצלי. תמיד דמיינתי שכשאהיה גדולה, אהיה בדיוק ככה, עם סוודר ביתי שרק מחכה לקבל את פני בשובי הביתה.

התכנית של מר רוג'רס לא היתה על סוודרים.
היו בה משחקי דמיון וביקורים במקומות, מדע ואמנות. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, מר רוג'רס פנה אל הצופה כחבר, משוחח עמו ישירות.
כל כך רציתי להעביר הלאה את פועלו לילדיי, כי מה שתמיד היה חשוב לו להדגיש, הוא הערך הייחודי של כל אדם ואדם. שיש והיה ויהיה רק אחד כמוך, וזה לא פחות מפלא.
אני בספק אם זו הפעם האחרונה שאזכיר את פרד רוג'רס. אבל לעת עתה אומר - איזה מזל שהיתה לו בתכנית רכבת חשמלית קטנה.

כמובן, אני לא יודעת אם הם יזכרו דווקא אותו כשיגדלו. יש עוד זמן רב עד לבגרותם, ובתקווה, אצטרך לבחור עוד רבבות פעמים איך אני משפיעה על זכרונותיהם.
אין לי דרך לדעת מה ייוותר בהם. כמו עם כל אחד אחר, בטוח שיהיו להם זכרונות מכעיסים ועצובים.
אני מקווה רק לבחור מספיק נכון, כך שביום מן הימים כשיהלכו עצמאים בעולם, הם יעשו זאת מתוך ידיעה פנימית עמוקה שהיו תמיד אהוּבים.