יום שני, 9 בדצמבר 2013

תנור סלילים

בבלוגים ישנים, אף אחד לא מסתכל על התאריכים. 
בעוד שנתיים, שלוש, חמש, מי שיתגלגל לכאן בכלל לא ישים לב שלא כתבתי מספר חודשים. ובסופו של דבר, טוב שכך.
הזמן החולף מזכיר ללא הרף, שחשוב להתמקד בחיוּבי.
אספר על מה שקרה בחודשים שחלפו, אבל לא היום. היום אחמם את ליבכם.

ככלל, צימו ואני איננו צופי טלוויזיה אדוקים.
אין ספק, אנחנו עדיין מבזבזים המון זמן מול מסכים, אבל הטקס הזה, של להתיישב ולצפות בתכניות טלוויזיה מתחילתן ועד סופן, שמור רק למתי מעט, שבאות וחולפות.
בשבועות האחרונים לא יעלה על הדעת שאעשה משהו בימי רביעי שאיננו לצפות בסדרת טלוויזיה מקומית חדשה יחסית, בסך הכל בעונתה השניה.
לא, זו אינה דרמה תקופתית אנינה, גם לא קומדיית מצבים אירונית. אני צופה באנשים צופים בטלוויזיה.

לכולנו יש את השיחות האלו, מול ועם מסך הטלוויזיה.
אני תמיד מדמיינת שיוצרי תכניות טלוויזיה חושבים על הקהל בבית כסוג של עציצים מסתוריים עם העדפות חמקמקות שצריך לפענח.
אבל עבור רובנו, צפייה משותפת היא יותר כמו המצע שעליו מאווררים את מה שעובר לנו בראש. ממקום מושבנו על הספה אנחנו צוחקים ביחד על מה שאנחנו רואים, מתעצבנים ביחד, מתווכחים, דומעים.
לפעמים אנחנו מפהקים בתמיהה ושואלים זה את זה:" מי חשב שזה יהיה רעיון טוב? זו התכנית הכי אדיוטית שצפיתי בה".

GoggleBox מצלמת אנשים עושים בדיוק את זה. שבוע אחרי שבוע יושבים אנשים סימפטיים, סדוּרים במגוון תצורות של משפחתיות מודרנית, ומלהגים זה לזה על תכניות נבחרות.
האמנות האמיתית היא כמובן בעריכה, שממצה ממכלול התגובות איזו קשת של הלך רוח כלפי מה שהקרינה הטלוויזיה.
והכל נעשה בחמימות משפחתית אוהבת, אף פעם לא מתוך רשעות, אף פעם לא מכוון כנגד הדוברים.
הנה הן, בעיניי, שלושת הדקות הכיפיות ביותר שראיתי בטלוויזיה בשנה האחרונה:


לקראת סוף הסרטון גער אחד הצופים המצולמים בטלוויזיה: "לא מוצלח כמו בשנה שעברה", שכן הפרסומת בה צפו האנשים היא לא סנונית בודדה.
בשנים האחרונות בית הכלבו ג'ון לואיס מנפק מדי שנה לכבוד חג המולד פרסומות מופתיות, כך שכל שנה צריך להתעלות על כל מה שעשית קודם לכן.
צימו ואני משוכנעים שיש בארגון לפחות מישהו אחד שתפקידו במשרה מלאה כל השנה הוא לתאם ספציפית את הפרסום לחג המולד.
אז מה היה שנה שעברה?


עבורי, הפעם הראשונה שפרסומת מקומית הריצה אותי לטלוויזיה כל פעם שהיא שודרה היתה הפרסומת של ג'ון לואיס לחג המולד ב-2008.
חמש שנים אחר כך, ואחת לכמה חודשים אני עדיין רצה לחפש את הפרסומת הזו מחדש.



את הכי מוצלחת בעיני שמרתי לסוף.
היא שודרה ב-2011, ואז בכלל לא ראיתי אותה. בּוּבּה היה עוד קטנטן ומדי ערב, מיד אחרי שהוא היה הולך לישון צימו ואני היינו נרדמים מעייפות בעצמנו.
הדקדקנות בכל צל של פסיק של חצי העוויה בפרסומת הזו הופכת אותה למשהו שהוא כל כך מופתי בעיניי שבאמת אין לי איך לתאר אותה. פשוט תצפו בעצמכם:


שיהיה לכם יום נהדר וחורף שמח.