יום שבת, 10 באוגוסט 2013

מחזיר אהבות קודמות

בעיר נעוריי האהוּבה אנשים נפגשים ברחוב. על ככרות תנועה, בצמתים, בדרך מכאן לשם. או לפחות, כך אני תמיד הייתי פוגשת אנשים.
וכל עוד גרתי בה, נדמה היה שזה עובד מצויין: אם הייתי קובעת עם חברים, ממילא בצומת היינו פוגשים במכרים נוספים.
אם הייתי הולכת לסידורים, בדרך הייתי נתקלת במכרים מהעבר. בקולנוע, בחנויות הספרים, בבתי הקפה.
הפיזיקה הזו החלה להיפרם כשעברתי מהעיר, ובביקוריי, פחות ופחות פגשתי פנים מוכרות. העיר החלה להרגיש לי ריקה, על אף היותה מלאה באנשים.
ועם זאת, במשך שנים המשכתי להאמין שבגדול, אין צורך בהתערבות יזומה: אפגוש את מי שאפגוש, ויהיה בסדר.

יותר מכך, האגו עבד שעות נוספות. שהרי, מי לא מסתכל על עצמו הצעיר כגרסא קצת עקומה ולא אפוּיה של עצמו הבוגר?
ברוח זו, נתחלחלתי מהאפשרות שאראה אנשים מסויימים טרם העת הנכונה, בה סוף סוף יצאתי מהתנור:
שנפגש במקרה לפני שאהיה יפה מספיק או חתיכה מספיק. לפני שאהיה מצליחה מספיק. לפני שאהיה בוגרת מספיק. בקיצור, לפני שאהיה מספיק שווה.
אבל זה היה בסדר, כי היה לי את כל הזמן בעולם. את מי שלא פגשתי הפעם, אפגוש בעתיד. לא עם סימן שאלה, בוודאות: כי ככה עובדת עירי.
ובכן, שגיתי. ומחיר השגיאה הזו הוא שיש אנשים שלא אראה יותר לעולם.
וזה אמנם לקח חודשים ארוכים, אבל הפעם, החלטתי שאני בוחרת אחרת. והדבר הראשון שנדרש ממני על מנת לבחור אחרת, הוא להניח את האגו בצד.

כמובן, "להניח את האגו בצד" הוא מן משפט נונסנס שכזה, כי אגו הוא לא איזו כוס פלסטיק שאפשר להזיז הצידה, משהו שפשוט עושים מתוך החלטה וזהו.
המחשבות שתיארתי למעלה חילחלו במשך שנים, ומלכתחילה נבנו על בסיס מערכות יחסים שלכל אחת היו המורכבוּיות וההיסטוריה שלה.
ולכן היה חשוב לי לכתוב את הרשומה הקודמת, על כך שאימצתי לליבי בחום את יצר הפקפקנוּת. כי הבנתי שאיך שאני תופסת את האנשים הללו מכאיבה לי פעמיים:
כבר עכשיו, כי אני חושבת שאני לא מספיק "טובה" בשביל להעז לפנות לאנשים, וגם בעתיד, כשאני אצטער על הזדמנויות שפוספסו.
וכך, הגעתי למסקנה שלעולם לא יגיע הרגע שבו אני אהיה "מוכנה" או "מספיק שווה" (על פי אותם קריטריונים עלוּמים שהמציא האגו שלי),
ובעיקר, שאני מרגישה מספיק בטוחה על מנת לקחת את הסיכון שבהתפדחות ולהציע להפגש.  

זה בטוח לא תהליך שקרה מהיום למחר. מצד שני, תוך כמה חודשים חוש הפיקפוּק הביא אותי, בין היתר, למצב שאני מסוגלת לומר:
"אתם יודעים מה? אולי. אולי להציע להפגש עם אנשים ייתקל בשתיקה רועמת או סירוב. ואולי המפגש יתברר כמבאס או מפדח. אין לי דרך לדעת.
אולי גם לא. אולי הם דווקא ישמחו להפגש, מסיבותיהם שלהם. אולי אני אזהה בהם מחדש את מה שגרם לי לחבב אותם מלכתחילה. לא יודעת.
בכל אופן, מה שאני כן יודעת הוא שאם מחר יוודע לי שמי מהאנשים הללו נפטר במפתיע, אני אסתובב עם צער של אובדן וכאב של החמצה.
סתם, בגלל שהייתי יהירה, או מלאה בחששות, או סבורה שילעגו לי.
אז מה אכפת לי לנסות?"
ומה שקרה הוא, שלמרות החששות, כל האנשים אליהם פניתי הגיבו בחיבה ובשמחה. זה לא אומר שהחששות פגו מהפגישות עצמן, או שהייתי מלאה בוודאות שעשיתי את הדבר הנכון.
אבל זמן התקרב וזמן חלף, והגיע מועדן של תאריך ושעה שנקבעו, אז הולכים ורואים מה קורה. ומה קרה?
ובכן, נתחיל מלומר שזה היה אחד השיעורים המעניינים בחיי.
ומצד אחד אני אומרת, למה לקח לך כל כך הרבה שנים לעשות את זה? מצד שני, אני יודעת שלטוב ולרע, זה הזמן שלקח להיות מסוגלת להיות שם ולהבין.

עכשיו תראו, קבעתי עם שלושה אנשים, שני גברים ואשה.
כלפי כולם היתה בי בעבר חיבה גדולה, כמובן בגוונים שונים, כי מן הסתם אופי מערכת היחסים בכל אחד מהמקרים היה אחר.
אז גם מטעמי פרטיות ובעיקר כי תשתעממו עד עפר, אני לא אתמקד באיך היה דווקא עם ההוא או ההיא.
במקום, אני אדבר על פגישה אחת, שלא באמת קרתה, בהיותה הכלאה של כל השלוש. מטעמי דמוקרטיה, אדבר על פגישה עם בחור.

בתור התחלה, בכלל לא ידעתי אם יש משמעות לפגוש אותו אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. כי אני מסתכלת על עצמי וחושבת:
בסדר, חיצונית אני נראית בערך אותו הדבר (אם כי, לטוב ולרע, ברור שרואים שחלף זמן). אבל מבפנים אני מרגישה שהשתניתי לגמרי! אולי גם הוא השתנה נורא?
מתי עובר כל כך הרבה זמן שבכלל מדובר במישהו שונה לגמרי, שאולי רק נראה קצת דומה?
עכשיו מילא, לו באמת הייתי משווה את האדם מולי לאדם שלכאורה הכרתי פעם, זה כבר היה די הרבה שינוי.
אבל אז עוד נוסף רובד שלם, של איך זכרתי את האדם, ומה זיקקתי מכל החוויות ההן, ואיך דימיתי אותו להיות. 
כשעוברות כל כך הרבה שנים בלי "כיול למציאות" זה פשוט לא להאמין אילו דימויים המוח בונה!
למשל, הוא היה נמוך יותר ממה שזכרתי, באופן שהיה משמעותי מספיק על מנת באמת ובתמים להפתיע אותי.
באופן כללי, זכרתי  אותו כגדול יותר פיזית, וזאת למרות שברגע שנפגשנו זיהיתי שהוא עצמו לא השתנה הרבה.

מה שיותר חשוב הוא, שעם השנים בניתי על בסיס אותה היכרות נושנה גם מודל של האופי: 
הוא תמיד היה כל כך משוחרר ומלא בטחון עצמי, ובבירור מרוצה מהאופן בו הותוותה דרכו בחיים. התכונות האלו רק התעצמו בזכרוני ככל שחלף הזמן.
כל כך התעצמו, שהיעדים שהצבתי לעצמי על מנת להרגיש "טובה מספיק" תפחו בהתמדה, שאחרת הייתי בטוחה שאצטייר בעיניו כעכברוש מסכן ונלעג. 
תמיד ידעתי שאלו תעתועים נבזיים של מחשבותיי שלי, אבל לא היתה לי שום מציאות חלופית להתעמת איתה. ופתאום ראיתי פגיעוּת. 
ראיתי ספקות והשלמה עם דברים שהיו ולא היו.  מי שישב מולי לא היה איזו דמות  מצליחנית-תמידית, אלא אדם אמיתי, בשר ודם.
והדרך היחידה שבכלל התאפשר לי לראות את כל הדברים האלו, היא כי מראש כשהחלטתי להפגש, כבר ויתרתי על הנסיון לעשות רושם.
לא רציתי להיות יפה יותר או מוצלחת יותר, גם אם זה אומר שאצא נלעגת. ובדיוק כפי שאני הייתי רחוקה מלהיות אידאלית, כך גם הוא.
כמה טוב להיות לא אידאליים בוזמנית!
יותר מכך, דברים שהייתי בטוחה שהם נכונים, על סמך שברי זכרונות מפה ומשם, הסתברו פשוט כמוטעים.
זה לא מה שהוא חושב, זה לא מה שהוא רוצה, זה לא מה שהוא אוהב. כל הזמן הזה אולי חששתי לפגוש מכר ותיק, אבל זה בכלל לא היה הוא.

ועדיין, אנשים משתנים פחות ממה שחשבתי. 
זה מתעתע, כי דברים רבים אינם כשהיו, אבל אותו חן וקסם אישי שגרמו לי לחבב מישהו בזכות פשוט היותו הוא - אלו עוד היו שם.
באופן טבעי עולה השאלה, האם גם זו ראייה מעוותת, ואולי אני רק רואה את מה שאני רוצה לראות.
אבל זה העניין המשוּנה עם פגישות כאלו, וזו לא הפעם הראשונה שראיתי את זה קורה:
פעם, מזמן מזמן, הכרתם. ולהיכרות הזו היו כללי משחק וגבולות גיזרה של מה מותר ומה אסור, מה אומרים ומה לא אומרים.
אלא שאז עבר המון זמן. כך שמי בגלל זוכר מה היו הכללים אז? במקום, נוצרת אשלייה של עומק להיכרות, והאשלייה הזו יוצרת תחושה של קירבה.
בדרך כלל, אני לא בעד אשליות. אבל הפעם, רק הפעם, נגד ההגיון הבריא, העדפתי את זה ככה.
כי רק ככה יכולתי לשאול שאלות שלא הייתי מעזה אחרת.
כי רק ככה יכולתי לומר דברים שלא הייתי מעזה אחרת.
ושמחתי לגלות שגם הוא שמח להשתתף באשלייה הזו (תזכרו, מדובר בשלושה אנשים שונים).
ויכולתי לשמוע ממנו דברים שמעולם לא סיפר לי, שלא היה מספר לי בעבר. יכולתי להתבונן ישירות בעיניו ולראות את האדם נכוחה.
ומתוך השיחה הזו, לומר לעצמי בלב שלם - לא סתם חיבבתי אותך, ולא סתם עודני מחבבת אותך. בעיניי, אתה מוּפלא.

ומה הלאה? 
האם נשמור על קשר? האם נמשיך להפגש?
זו שאלה מעניינת, כי היא בעצם מתייחסת לשני אנשים שונים, הדמות בראשי, והאדם איתו נפגשתי. כל כך שונים הם היו, שאני לא יכולה יותר לראות בהם את אותו אדם.
בסתר ליבי, כמה התביישתי ברצוני לשאת חן בעיני אותם אנשים, כי בכנות, לא יכולתי לראות למה מישהו כמותם בכלל יחבב אותי מלכתחילה. 
ועכשיו כשנפגשנו, אין יותר טעם לטחון. אז בתור התחלה, אני מקווה מאוד להשתחרר מהדמות בראשי.
היא אולי היתה גבוהה, ויפת תואר, ותמיד אמרה את הדבר הנכון, אבל היא גם תמיד התבוננה בי מלמעלה וגרמה לי להרגיש עצוּבה ולא יוצלחית.
ועם האדם האמיתי, נראה. או שכן או שלא. בעיקר יש שחרור גדול בכך שאין יותר מה להוכיח ומה לדמיין ומה לחשוש ממנו.
מה שבטוח, כולם עדיין יקרים לי, ואני חושבת שעכשיו הם יודעים את זה. אני, מצידי, שלמה עם האופן שבו הם התבוננו בי.

ובדרך מוזרה, עיר נעוריי אותתה לי שעשיתי את הדבר הנכון.
בפגישה האחרונה מבין השלוש, יצאנו לחלץ רגלינו בסיבוב קצר במרכז העיר. ופתאום, בצומת, פגשתי מכר ותיק. הוא במקרה עמד שם, כנראה בדרך מכאן לשם.
"את יודעת איך אני יודע שאת כבר לא גרה כאן יותר? כי אחרת בטוח היינו נפגשים ככה הרבה קודם".
החלפנו חיבוקים ופרטים וקבענו לשוחח בטלפון ולהפגש בשנית בפעם הבאה שאני שם. לרגע אחד, עירי חזרה לתקתק כמנגנון נושן ואהוּב.


יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

פּוּק פּוּק פּוּק, מי פה גר?

יש משל מוכר שהולך בערך ככה:
איש עני הולך לשוק ובכיסו שני מטבעות. בשוק הוא קונה כיכר לחם ופרח. שואלים אותו בתמיהה: איש עני, למה קנית פרח ולא, נגיד, עוד כיכר לחם?
והוא עונה: קניתי את הלחם בשביל שאוכל לחיות, ואת הפרח בשביל שיהיה מה לחיות עבורו.
לכאורה, זה סיפור נחמד. שהרי הנה איש, שזוכר לא לשקוע לטרדות היומיום, ולראות באופן רחב יותר את יופי העולם. 
שלושת קוראיי, יודעים אתם כי אני אוהבת להתבונן בפרחים. ובכל זאת, למרות מוסר ההשכל היפה, אני רואה בסיפור הזה אחיזת עיניים.

הרשומה הזו, אני חשה צורך להתריע, אינה מהקלילות. אני חושבת שלמרות זאת, יהיו מכם שאולי ימצאו בה תועלת. 
גם אם לא, לי מאוד חשוב לכתוב אותה, כי יש לה קשר הדוק לדברים שקרו ועתידים לקרות בעתיד הנראה לעין, עליהם כנראה ארצה לספר.
אז אחרי האזהרה המפוצצת הזו, נחזור למשל. מה רע באיש העני שקונה פרח כדי להינות ממנו?

ובכן, לכשלעצמו, כמובן, אין בו שום דבר רע.
במשל יש לכל רכיב תפקיד מאוד ברור: הכסף הוא בשביל לקנות. הלחם הוא בשביל לאכול. הפרח הוא בשביל יופיו. כל דבר משובץ במקום "שלו".
וכמו כשברומיאו וג'ולייט שייקספיר כותב: A rose by any other name would smell as sweet , מקובל להתייחס להנאת האדם מפרחים בהקשר של ראייה מפוכחת של המציאות.
רק תקלה אחת יש בכל הסיפור והיא, שאנחנו אף פעם לא רואים פרחים כפי שהם אמורים להיראות, או מריחים אותם כפי שהם אמורים להריח.
אנחנו הולכים מרוצים מהחיים מכך שאנחנו מסניפים שושנה או מתפעלים מצבע הכלנית, ושוכחים לגמרי שהאדם מעולם לא היה הקליינט של פרחים.
יופיים וריחם המשכר הם בכלל לא עבורנו, הם עבור חרקים, ואלו חווים אותם אחרת לגמרי. 
כך שהרעיון שלנו, שחוויית הפרחים שלנו היא היא החיים האמיתיים, הגיונית בערך כמו להגיש לאורחים לקינוח תמונות של עוגת שוקולד.

זה לא סתם שחרקים רואים פרח מקרוב יותר, ובהגדלה. העיניים של חרקים עובדות אחרת. 
במקום זוג העדשות שלנו, יש להם אלפים. אין להם יכולת להבחין טוב בפרטים מדוייקים, אבל יש להם יכולת להבחין בתזוזה במהירות, וראיית הצבע שלהם מצויינת.
התמונה משמאל לא ממחישה איך הם רואים, כי אין לנו מושג איך המוח שלהם מנתח את כל מה שנקלט. לכל היותר, זו הפשטה גסה של מה אנחנו היינו רואים, לו היו לנו יותר עדשות פחות רגישות.
לכאורה ביומיום, מה אכפת לנו מכל זה? מה זה משנה אם חרקים רואים פרח אחרת. בעיננו הוא יפה, וזהו. למה להסתבך?
בואו באמת נעזוב פרחים, ונחשוב על סיטואציה יומיומית, כמו קניית עגבניות. מה קורה שם? ובכן, הנה מה שאנחנו בדרך כלל חושבים שקורה שם: 
יש מציאוּת: עגבניות לבחור, קופאי, כסף בתוך הארנק.
אנחנו קולטים את המציאות בחושינו ובהסתמך על ידע קודם, ופועלים בהתאם אליה: בוחרים עגבניות, מוציאים כסף, משלמים.
למרבה הצער, זה לא מה שקורה. בפועל, מה שקורה נראה יותר ככה:

אנחנו מראש נכנסים לסיטואציה עם מטען כבד, שכולל ידע שיש לנו, מצב רגשי, זכרונות מהעבר.
בתוך הסיטואציה, אנחנו חווים באופן מאוד סלקטיבי קלטים שונים של אינפורמציה, ומסננים באופן לא מודע רק את מה שכנראה רלוונטי.
כדי לעשות סדר בתוך כל הקלטים, אנחנו בונים איזה סיפור על מה שקורה שם (למשל, שהאיש שעומד ליד המכונה מצפה לקבל מאיתנו כסף כדי שנוכל לצאת עם העגבניות).
בניית הסיפור כוללת בתוכה גיבוש דיעה רגשית, באופן שתלוי במצב הרגשי שאיתו נכנסנו לסיטואציה, (העגבניות גרועות או טובות, המוכר נחמד או אנטיפת, החנות נעימה או שלא).
ואת המישמש הסופי שכולל את הסיפור והתיוג הרגשי (הם לא מופרדים), אנחנו תופסים בתור "האמת". מקסימום, "האמת שלנו".
אני לא מציגה כאן איזה מודל תיאורטי מופשט. התהליך הזה כולו מגובה מדעית, כולל היכולת להבחין בזמן בין תפיסת הקלטים לבין תחילת חווית העיבוד.
וזה קורה כל כך מהר (סדרי גודל של אלפיות השניה), שאנחנו בדרך כלל אפילו לא מודעים לכל התהליך. 

הבעיה מצויה בכך שרוב הזמן המציאות האמיתית לא תואמת את התוצר הסופי שקיבלנו, כמו שדוגמנית בחיים האמיתיים לא נראית כמו לאחר איפור, הלבשה וסבב פוטושופ מקיף.
והפער הזה, בין המציאות בפועל והנסיון שלנו לכפות עליה איזשהו דימוי שבנינו, מסב על בסיס יומיומי המון המון סבל. רוצים להרגיש בעצמכם? יאללה:

תחשבו על מישהו מתקופת בית הספר שאתם לא סובלים, כי הם עשו לכם משהו מאוד לא נחמד, משהו שהותיר אצלכם כעס וטעם רע.
רוב הסיכויים שברגע שחשבתם עליו או עליה, צף ועלה בכם זיכרון מהם, יחד עם מחשבה בנוסח "איזה אדם מגעיל".
ויחד עם אלו, כשחשבתם עליהם עלה לרגע אחד גם הכעס על אותו מעשה, או תחושת איבה על כך שהם נהגו בכם כפי שנהגו.
לפעמים גם עולה תחושה של שמחה לאיד ("ותראו מה יצא ממנו" ) או של רתיעה ("טוב שאני לא צריך לפגוש אותו יותר אף פעם").
ותרגישו איך להרף עין הגוף נמתח, אתכם מרגישים את הכעס בגוף.

עכשיו, האדם הזה, גם הוא היה ילד פעם, אם הוא בן גילכם אז אפילו בערך באותו זמן. תדמיינו אותו רגע כילד. ממש את אותם הפנים, ובמיוחד העיניים, רק בגוף קטן.
עכשיו תדמיינו את הילד הזה חוטף מכות. תדמיינו אותו בוכה נורא, מרים את הידיים הקטנות שלו על הראש כדי להתגונן.
תדמיינו את הילד הזה מאבד או שובר פתאום חפץ יקר. תרגישו את צניחת הלב שלו, את החשש "מה אמא תגיד?!", את הצער על האובדן.
תדמיינו אותו כאיש מבוגר, על ערש דווי. החיים שלו עתידים להגמר בקרוב, הוא פוחד. הוא חושב על המשפחה שלו, הוא חושב על הסופיות שבפרידה הזו, וכואב לו הלב.
הוא חושב על איך הוא היה פעם ילד, ואז נער. על שגיאות שעשה בחייו. על אמא שלו שנפטרה וזכרונות יקרים שיש לו ממנה.

ותענו לעצמכם מהר: איזו הרגשה יש בגוף שלכם עכשיו? נכון הוא מרגיש נינוח יותר? נכון הרגש שאופף אתכם הוא שונה, מרוכך?
האם יהיה נכון להגיד שברגע זה ממש, אתם לא מסתכלים על הבן אדם הזה בשנאה כל כך יוקדת כמו מקודם? שאתם רואים אותו לרגע אחרת, באופן מאוזן יותר?
בהחלט ייתכן שהמעשה שנעשה היה מעשה רע ומכוער. אבל ברגע שהוטל ספק בכך שהאדם עצמו הוא רע ושנוא, יכולתם לרגע לראות אותו באנושיותו.
כל התרגיל הזה רק לקח כמה שניות, וכל מה שהשתנה כאן הוא התחושה הפנימית בתוככם. ברגע אחד, עברתם מכעס לקצת יותר רגיעה.
לרגע אחד, היתה מציאות אחרת, בה חשבתם על הבן אדם הזה, ולא בערה בכם חימה או רגש שלילי אחר. איכשהו התמסמס הכעס שאפף אתכם קודם.
ומה שזה אומר הוא שהכעס הזה הוא לא הכרחי או בלתי נמנע. הוא לא יכול להיות "המציאות האמיתית", כי אז איך תתכן מציאות בלעדיו, אפילו לרגע?


הרעיון הזה - שבראש נבנה סיפור שלא תואם את המציאות וגורם לנו להגיב ולחשוב באופן שבסופו של דבר מסב הרבה סבל - הוא לא רעיון חדש לי.
לפני כמה וכמה שנים נחתה עלי ההבנה שאני תוקעת לעצמי מקלות בגלגלים, בדיוק בגלל כל המטען והפרשנות שאני מביאה לסיטואציות כמו ראיונות עבודה או מפגשים חברתיים.
אפעס, לא ידעתי מה לעשות עם התובנה הזו, כי פשוט להגיד לעצמך: "תחשבי אחרת!" לא עובד. מה עושים? איך עושים?
וזה היה אז כשהתעמקתי לראשונה בשיטת העבודה של ביירון קייטי, שראיתי שיש דרך פרקטית ופשוטה לסנן החוצה הרבה מהפרשנות שמועמסת על תפיסת המציאות.
הרווחים שלי מתפעול השיטה הזו היו באותה העת גם קונקרטיים וגם מיידיים, ואימצתי אותה לליבי בחום.
למי שלא מכיר, או שרוצה לרענן את זכרונו, אני ממליצה מאוד על הסרטון הזה, שמדגים באופן מרגש את יישום השיטה.

הבעיה שלי עם שיטת העבודה היתה בכך שעבורי, היא לא מספקת פתרון שהוא מספיק "בזמן אמת".
כי היא דורשת התעמקות בסיטואציה, היא דורשת עיבוד מסויים, והיא דורשת להיות ברורים בניסוח המחשבות: "אני כועסת עליו כי X", "היא צריכה לעשות Y", "אני רוצה Z".
חיי היומיום מרגישים לי מהירים יותר. קשה לי בזמן אמת לעשות פאוזות ולהיות עד כדי כך קשובה על מנת לערוך תיקון מתמיד של הסיפור הפנימי למציאות.
במובן הזה חיפשתי כלי שאני יכולה מצד אחד להפעיל אותו מיד, אבל מצד שני שיהיה סוג של קל להפעיל אותו כל הזמן "על אש קטנה".
ובחודשים האחרונים הבנתי שכל מה שצריך (ובעצם מופיע ביסודה של שיטת העבודה), זה בסך הכל פּיקפּוּק.
פּיקפּוּק מלא, בכל דבר.

אני אסביר למה אני מתכוונת עם המילה פּיקפּוּק, כי בשיח יומיומי הפעולה איכשהו מתקשרת אסוציאטיביות לווכחנות, וזו ממש לא הנקודה.
ביומיום אנחנו מתהלכים עם תחושה שאנחנו מבינים עניין. משתמשים בביטויים כמו: "קליטת סיטואציות", "אינסטינקט", "תחושת בטן", "הבנה של איך דברים עובדים".
הפקפקנות שאני משתדלת ליישם הולכת בגישה הפוכה. אני אומרת לעצמי: נדמה לי שזה מה שאני חווה. אבל מה אני מפספסת? איך אפשר לחוות את הסיטואציה אחרת?
בפועל, זה אומר להסתכל מחדש על דברים וסיטואציות בדרכים שלא היה עולה על הדעת להסתכל דרכן, כי הן לכאורה לא רלוונטיות.
כמו עם הפרח, אנחנו לרוב מסתכלים על פרח בדרך מאוד מסויימת. לא עולה בדעתנו לנסות לחשוב על איך הוא או מה הוא מהזווית של חרק. ולא רק של חרק:
מהזווית של אטום בפרח, מהזווית של הפרח עצמו. מזווית הציפור, מהזווית של אדם עיוור.
וכמו מקודם, לא רק על הפרח, גם על סיטואציות.

בואו נניח שאני נכנסת לסוּפּר לעשות קניה קטנה. אני לחוצה בזמן, אבל חייבת לקנות חלב, ויש תור ארוך בקופות.
דרך אחת להסתכל על כל הסיטואציה היא להסתכל על האמירה "אני חייב לקנות חלב" או על האמירה "זה גרוע שאני אאחר" ולחקור אותן.
אלא שלפעמים, כשהראש עובד על טורבו, מאוד קשה לפרק מחשבות באופן צלול ואפקטיבי, כי הכעס והלחץ מתגנבים פנימה תוך כדי.
אז דרך אחרת להשיג את אותה מטרה בדיוק (שהיא הפירוק של ה"אמיתות" האלו שרק מכניסות אותי ללחץ עכשיו), היא למשל:

לשים לב ללחץ. למקד את תשומת הלב בתחושה הפיזית של הלחץ. אני מרגישה לחוצה, אבל מה בדיוק אני מרגישה? איפה אני מרגישה את זה?
ואז להפנות את תשומת הלב, למשל, למסטיקים שעומדים בצד בקופות. כמה זמן ועבודה לקח להגיע ממצב שאין מסטיקים למצב שהם ארוזים ככה ויושבים איפה שהם?
אני מדמיינת את כל האנשים בשרשרת הייצור והשינוע שלהם, פועלים במרץ על מנת שהחפיסות יהיו שם, סתם ככה, מונחות מול עיני.
אני מדמיינת את נהג משאית ההובלה חוזר הביתה רעב לאכול ארוחת ערב עם משפחתו. את אחראי הייצור במפעל מתכופף וקושר שרוכים בנעליו בבוקר.
לעצום עיניים ולהקשיב בקשב מלא, איזה רעש יש עכשיו באוויר? זמזום של מזגן? שיפוצים בבניין ליד? לחשוב על הרעש הזה בשביל מישהו שעומד מחוץ לסופר. חזק או חלש יותר?
ואז להפנות את המחשבה, נגיד, לאותו מטוס בשמיים. איך הסוּפּר הזה, על האנשים שעומדים בתור, נראה מהזווית הזו?
ולראות שמהזווית של המטוס, אני וכל האנשים האחרים הם סתם דמויות קטנטנות, אקראיות, בקושי קיימות. כל הבניין הענק ייראה כקופסא קטנטונת.
ופתאום לחשוב שכל אחד מהאנשים בתור, הוא גם עם הסיפור שלו, עם מה שמזמזם לו בראש, ומהמטוס שום דבר מזה בכלל לא נתפס.
כל הקלטים האלו אמיתיים לפחות כמו מה שקלטתי מלכתחילה.

כן, גם אני רואה שהברז היה אז קצת מלוכלך. אני לא יודעת מה החיפושית ראתה.
לכאורה, אף אחת מהזוויות האלו לא רלוונטיות לסיטואציה. מה עניין שמיטה לאיחור שלי ולחלב?
אבל תראו מה קורה בפועל, על פי אותו מודל שתיארנו מקודם: אמנם נכנסתי לסופר עם כל המטען, אבל עכשיו אני כבר לא מסתמכת על הקלטים והסינון הרגשי הסלטיבי.
להיפך, אני מפגיזה את המחשבה בכל מיני קלטים נוספים, מרובי פרספקטיבה. וכתוצאה מאימוץ של זוויות ראייה שונות לאלו "הטבעיות", נבנה סיפור אחר.
שהרי, אם מקודם הייתי חושבת "זה איום ונורא, נורא חשוב שהתור יתקדם, ובמקום הוא איטי נורא, ולא נראה שלקופאי אכפת, ואני מתה לעזוב את החלב אבל חייבת שיהיה בבית..."
עכשיו, אחרי המטוס, וארוחת הערב של נהג המשאית, וכל האנשים של המסטיקים, ההתמרכזות הזו בסיפור שלי כאילו העולם ייפול תיכף ומיד - פשוט לא נוצרת באופן אוטומטי.
קשה לה הרבה יותר להיווצר - היא לא תואמת את כל המידע שתפסתי, על בסיסו אני בונה את הסיפור. במובן מסויים, כל תהליך בניית הסיפור הופך להיות אירוני יותר.
אז במקום, נוצרת תפיסה אחרת של הסיטואציה, פחות מנופחת. רגועה יותר. והגוף, שמגיב רגשית לתפיסה, הוא פיזית רגוע יותר.

לכן כאשר אני שמה לב שאני מתעצבנת, או נטרדת או נלחצת,אני משתדלת לקבל את זה כאיתות לפתוח את שדה הקליטה להיות רחב ככל הניתן.
במובן הזה, זה כלי מיידי, לא מסובך, שלא דורש התעמקות "לעומק", אלא דווקא "לרוחב".
הרגש הוא איתות לחפש זוויות חלופיות, משונות לכאורה ככל שיהיו.
ומתוך ויתור אמיתי על ההנחה שכבר קלטתי את כל מה שדרוש בכדי להבין, מגיעה תפיסת מציאות שהיא הרבה יותר מאוזנת, בהיותה כל כך רבת פנים. התוצאה?
גיליתי שהרבה פחות דברים מרגיזים או מאכזבים קורים. שאני מתחילה לשים לב יותר למה שקורה סביבי, כולל דברים שלא הייתי שמה לב אליהם בעבר.
וזה בתורו מוליד עוד פקפוק: מה עוד אני לא רואה, מה עוד חשבתי שידעתי ובעצם אני טועה?


יום שני, 5 באוגוסט 2013

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - שנתיים ודקה

אחרי הרשומה הקודמת על בּוּבּה הרגשתי אי נוחות מסויימת. אמנם תיארתי אותו, אבל בעצם, קצת תיארתי ילד גנרי.
ילדים אוהבים מכוניות. הם אוהבים לשיר. יש להם שיבושי לשון מתוּקים. אבל איפה בכל זה הילד הקטנטן הספציפי הזה?
אז הפעם, החלטתי להקפיד שלא לחזור על השגיאה הזו. למשל, המשפטים שלו מפעימים אותי.
אני מוצאת שהתינוק שלי, שהבאתי הביתה לפני לא כל כך הרבה זמן בסלקל, עטוף בסוודר עם אוזני חתול, בא אלי להתייעץ: "אמא, איפה הסולם של האוטו כיבוי אש?" 
אבל כולם לומדים לדבר בסופו של דבר, ועד כמה שההתפתחות הזו מרגשת אותי, אני רוצה להיות ערה לדברים הקטנטנים והאיזוטריים שבּוּבּה עושה, מסיבות שידועות רק לו.

למשל, כשבּוּבּה משחק על הרצפה במכוניות או רכבות, הוא, כזכור, אוהב להניח את ראשו כך שהוא רואה את הצעצועים בגובה העיניים. במקביל, הוא חייב ללחוץ את כף רגלו כנגד משהו:
נגיד, רגל השולחן או הספה או השידה או הקיר. משהו חייב להיות שם. גם כשהוא הולך לישון, מרגיע אותו ללחוץ את רגלו כנגד סורגי המיטה.
ככל הנראה, יש לו מידה של רגישות תחושתית.
היום קוראים לזה ככה ויש לזה אבחונים וכולי, אבל כשאני הייתי ילדה קטנה, כל מה שידעתי זה שאני לא יכולה לסבול את המגע של החול ושעושה לי צמרמורת רק להסתכל על מתכת עם קצת חלודה.
כפי שאתם יכולים לדמיין, לא הייתי כוכב גדול בגינות המשחקים, והעדפתי להשאר בבית. בּוּבּה, לעומת זאת, נהנה בלי סוף מלהתגלש במגלשה, אבל הוא לא יכול לסבול מגע של פירורים או לכלוך על ידיו.
בכניסה לביתנו יש כמה מדרגות לצידו של קיר לבנים. כשבּוּבּה עולה ויורד בעצמו, הוא לא מוכן להניח את כף ידו על הקיר, ונשען רק עם קצה המרפק.
עם הרגליים, אין בכלל על מה לדבר: מכירים את הדימוי של תינוק שמתהלך בחופשיות כשרק חיתול לגופו? בּוּבּה איננו התינוק הזה.
גם בשיא החום, בּוּבּה תובע להסתובב בבית עם גרביים ומכנסיים. "לא יחף, לא יחף" הוא מדגיש, רק למקרה שאשכח.

למשך זמן מה, הוא ניסה להחיל את אותם כללים עלינו. למשל, כשהיה מבחין באביו מתהלך בהנאה יחף, היה מתייצב מולו וקובע: "אבא לשים דָבּיים".
באופן כללי, הוא נהנה לגלות שהוא יכול לתפעל אותנו.
הוא במובהק מעדיף את הגרביים עם הנקודות על פני הגרביים עם הפסים. בערב, אחרי האמבטיה כשלובשים פיג'מה, הוא אוהב שניתנת לו הבחירה בינהן, למרות שברור מה יבחר.
כשהוא יוצא מהבית עם המטפלת, הוא מאוד היה רוצה שאבוא איתם: "תן לי יד אמא" הוא אומר באסרטיביות ומושיט את ידו.
אני כמובן נמסה כל פעם מחדש, ואנחנו הולכים בידיים שלובות עד הדלת, לפעמים במעלה המדרגות, לפעמים אפילו קצת ברחוב.
צימו לימד אותו לפני כמה חודשים את הביטוי : "אבא, תעזור לי", ומאז הוא יודע לפנות לעזרה כשהוא צריך משהו (הוא גם יודע לעדכן את הביטוי כשהוא צריך את עזרתי).
צימו מאוד גאה בכך, ובצדק. במקום שהוא יהיה מתוסכל מבעיה שאיננו יודע כיצד לפתור, הוא לא מרגיש נטול יכולת, כי יש לו כלי לבקש עזרה.
 
כפי שכבר סיפרתי בעבר, בּוּבּה מאוד אוהב לצייר.
ממש בימים האחרונים הציורים שלו מתחילים להכיל צורות מורכבות יותר, אבל באופן כללי בתקופה האחרונה, רובם נראו יותר מבוססי עיגולים, בערך כמו הדוגמא למטה.
הוא אוהב שאנחנו מציירים עבורו דברים שונים, אבל מצייר בעצמו בעיקר כלי רכב. כשראיתי שקל לו יותר עם עיגולים ונקודות, הראיתי לו איך בעזרתם אפשר לצייר גם דג, והוא גם ניסה את כוחו.

הוא גם עדיין מאוד אוהב לשיר. כשהוא שר לי, אני מעודדת אותו בחיוך רחב ומלא שמחה, ומשבחת את זמרתו, לא משנה הזיופים.
אני רק מקווה שהתשבוחות הללו לא יובילו אותו ביום מן הימים להבחן לתחרויות זמרה טלוויזיוניות. 
כרגע בעיקר מצחיק אותו כשמחליפים מילים בשירים למילים אחרות:
-"האוטו שלנו גדול ו...אדום"
-"לללאאאאאאאא!"
-"אה, נכון, התבלבלתי. גדול וירוק. האוטו שלנו נוסע...קרוב"
-"לללללאאאאאאאאאאא!"
הוא בעצמו התחיל להחליף מילים בשירים גם מבלי ששמע אותנו עושים זאת, וערב אחת שמענו אותו מתחיל לשיר במקום על מלפפון: "עגבניה צמחה בגן, עגבניה אדוּמה". 
חלק מהשיבושים זכו למעמד משלהם. בעבר, כשהיה שר את השיר "רכבת ארוכה", והיה מגיע לקטע של ההרים והגבעות שאצים לקראתה, הוא היה שר אותו משובש.
מאז הוא למד לשיר את מילות השיר נכונה, אבל ככה מעת לעת, אני שרה לו כפי שהיה שר: "אההה-מיייי-מה-מו", והוא עונה בשחוק "אהההה-ציייייי-קה-תה".

יום הולדת שנתיים של בּוּבּה נחגג באורח בינלאומי ולאורך מספר שבועות. זאת לומר, שחגגנו לו בישראל אצל סבא וסבתא, ואז אצל עוד סבא וסבתא, ואז בחזרה בלונדון, עם החברים שלו.
המטפלת שלו, שאוהבת אותו עד מאוד, לקחה אותו לחנות של דיסני לקנות לו בובת בָּאז מ"צעצוע של סיפור".
מסתבר שלחברו הטוב רודריגו יש שתי בובות כאלו, וגם בובה של וודי, והוא מאוד אוהב לשחק בהן ולדובב אותן, דבר שהוא לא עשה עד כה בבית כמעט בכלל.
בחנות לא נמצאו הבובות הקטנות, אז היא חזרה עם דגם מוגדל, שגם משמיע קולות כשלוחצים על כפתורים. בדרך כלל אני מיד מוציאה את הבטריות מכל צעצוע מזמר.
אבל הפעם, כנראה כי הצעצוע קורץ גם למבוגרים, השארתי אותו להכריז את סדרת אימרות השפר שלו. במיוחד חביבה על בּוּבּה ההכרזה:
I am Buzz Lightyear. I come in Peace
בחדווה הוא חוזר על החלק השני של האמרה, וכמו כל דבר שנעים לו, מבקש עודָפָּעם. אוף, כמה מתוק צליל הבקשה הזו.

לכל גיל יש את הטקסים שלו, גם לפעילויות יומיומיות כמו ארוחת ערב ואמבטיה.
למשל עכשיו בּוּבּה נותן שיפשיטו אותו, אבל אחרי שמוציאים את הזרועות מהשרוולים, הוא אוהב להוריד את החולצה בעצמו.
כשהוא ערום לגמרי, צימו (שלרוב עושה אמבטיות) לוקח אותו בידיים, ולבקשת פעוטי מתבצע "טיול קצר בבית". מאחוריהם משתרכת אמא, ומדביקה לבּוּבּה נשיקות על הטוסיק.

כמובן שאיננו יודע לקרוא שעון, אבל תפיסת הזמן שלו מתעצבת על ידי סדר הפעולות של דברים. אנחנו אומרים לו דברים כמו:
"קווווודם נחליף חיתול ואאאאאזזזז ננעל נעליים ואאאאזזז נצא לטיול ואאאאזזז נראה רכבת ואוטובוס".
והוא מזהה את הדפוס, כך שאם הוא נמהר לעשות משהו, ואני אומרת לו "רגע, בּוּבּה", הוא כבר פוצח: "קווווודם..." ומחכה להמשך.
כשהוא חוזר הביתה הדבר הראשון שהוא אומר לי הוא משהו שהוא עשה או מישהו שהוא ראה. אף פעם אי אפשר לנחש מראש מה זה יהיה.
לפעמים הוא יגיד דברים סטנדרטיים, כמו חבר שהוא פגש, אבל לפעמים מאמצע השום מקום "ראיתָּ דבורה. שלום דבורה!".

כאמא שלו, אני מתבוננת בו באהבה וגאווה, וכמובן שנחמד לי לראות אותו מגלה ומתרגל את יכולותיו.
אבל מה שמשמח אותי יותר מכל לראות אותו עושה זה לא ה"מה" אלא ה"איך": בּוּבּה הוא פעוט מלא חדווה.
את מה שהוא עושה, הוא עושה מתוך הנאה שלמה כזו, מתוך שמחת חיים. הוא משחק בהתלהבות, הוא צוהל מרכבותיו.
כשהוא נזכר בספר שהוא רוצה, הוא רץ לכוננית הספרים. כשהוא נשכב על הרצפה לצייר הוא עושה את זה בהתמסרות ובריכוז.
הוא צוחק צחוק מתגלגל ושר בקול רם ומחלק לעצמו מחמאות מעת לעת. הוא אוכל בתיאבון בביסים גדולים ואומר "טעים!"
כשאני מתבוננת בו אני רואה איזו צהלה פנימית בתוכו שנדמית פחות תלויה בדברים מבחוץ, וזה מרחיב לי את הלב.