יום שבת, 25 באוגוסט 2012

בשביל מה ילדים?

הרחם שלי לא צעק. בקושי צייץ, בקושי.
הרצון לילדים, עבורי, היה שכלתני. חישבתי לעצמי שלא הייתי רוצה להגיע לסוף ימי חיי מבלי לחוות את הפן הזה של החיים. 
מה זה אומר, "הפן הזה", לא ידעתי. לא יכולתי אפילו לדמיין. לא היו תינוקות או ילדים קטנים בסביבתי, לא טיפלתי, לא עשיתי בייביסיטינג.
ידעתי שבכי של תינוק מעצבן אותי נורא, ותינוקות באופן כללי די דחו אותי. כל מה שראיתי בהם היה דליפות: דליפות מהאף, דליפות של פיפי, דליפות של קקי. 
ובגלל שלא ידעתי כלום, מאוד רציתי להבין, לפחות קצת. מה זה יאמר, להפוך לאם?
למרבה הצער, הדבר שחזר על עצמו ללא הרף, היה שלא מבינים מה הגליק הגדול בלהיות הורה עד שהופכים לאחד בעצמך.
"יופי" חשבתי לעצמי, "ממש עוזר".

מהרגע שהתחלנו לנסות לקח קצת זמן, אבל לבסוף נכנסתי להריון.
זה היה הריון מאוד רצוי, אבל בערב בו בדיקת ההריון הביתית הראתה תוצאה חיובית, פרצתי בבכי גדול.
פחדתי.
פחדתי מההריון, פחדתי מההשמנה. פחדתי מאובדן הנעורים, מהפיכה לאשה שרואים עליה שהיא מבוגרת.  
פחדתי שהגיעה אל קיצה הקריירה שלי. פחדתי שאהיה אם גרועה. פחדתי שבגלל הפחדים שלי, לא אוהב את ילדי.
לרמה כזו או אחרת, הפחדים האלו המשיכו ללוות אותי למשך כל ההריון.
ואז נולד בּוּבּה.
והגיע ה-"אחרי". סוף סוף, אחרי כל אי הודאות, הגיע רגע ה-"אחרי". הפכתי לאם.

בחודשים שעברו מאז, התבססה ההבנה. אותה הבנה מסתורית שמגיעה אחרי שהופכים להורה.
אני מודה, לא שיערתי, לא  יכולתי מעולם לשער, כמה אושר יכול להביא עמו תינוק אחד קטן.
בשנה האחרונה, חשבתי על כך לא מעט. על מה הייתי אומרת למישהי שמבקשת לדעת איך זה.
אבל בניגוד לקביעה המקובלת, חשבתי לעצמי, נדמה לי שאני יכולה להסביר, או לפחות לנסות.
אפשר לפרוט את זה למונחים שהייתי מבינה לפני. אולי לא הייתי יכולה להרגיש, אבל הייתי יכולה להבין באופן שכלתני. 
וזה היה מספיק עבורי, ולו רק כדי לשכך קצת את הפחדים. 

הבעיה, כך אני תמיד מצאתי, בהסברים שמגיעים מהמקום של אחרי, היא עודף המיסטיות. 
אמרות מהסוג: "התינוק הפך אותי לשלמה", "גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש לי", "גיליתי אושר ברמה שלא חוויתי כמוה לפני כן" היו מיד מובילות אותי לפקפוק: 
כן, את אולי היית צריכה תינוק בשביל לגלות כוחות ואושר וכן הלאה. 
אבל יכול להיות שאני כבר מקבלת את כל אלו ואף יותר דרך כל הדברים שכבר יש לי בחיים. דברים שאוכל רק להפסיד אם וכאשר יבוא התינוק.
כלומר, מה שרציתי לדעת הוא לא מה התווסף לחיים של מישהי אחרת. מה אני יודעת על מה הם היו לפני כן, ומה הם חסרו?
רציתי לדעת מה יתווסף לחיים שלי ומה המחיר שאצטרך לשלם.

אבל כשהתיישבתי לכתוב, ידעתי שהתוצר לא מספק. חשבתי על עצמי בערב גילוי ההריון, קצרה בסבלנות ומלאה בפחדים.
וחשבתי, במקום לכתוב מגילה, פשוט לשוחח עם הבחורה הזו, לתת לה לשאול בבוטות, ולענות לה כמיטב יכולתי על פי מה שאני יודעת כיום.

- אני אאבד את הקריירה שלי?
 לא. את צודקת שזה יהפוך קשה יותר, אבל לא מהסיבות שאת חושבת.
את חושבת שמעסיקים ירתעו ממך. את חושבת שהתינוק יגביל אותך מלעבוד שעות ארוכות.
את חוששת שמה שיתווסף לחייך הן עוד מגבלות, בשוק שהוא גם ככה תחרותי ומלא בגברים צעירים שמוכנים לעבוד כל היום והלילה.
בפועל, את תקבלי בעיקר עוד בחירה: התפיסות שלך לגבי קריירה ישתנו פחות משאת חושבת. אבל הסטנדרטים שלך ישתנו.
כי פתאום לא רק שתגלי דרך נוספת להיות מצליחנית, את גם תגלי שלא להצליח בדרך הזו יכאב לך לא פחות מאשר לא להצליח בקריירה.
ותצטרכי ליישב בין השאיפות האלו, כי הדרך החדשה להיות מצליחנית תוציא חלק מהטעם של ההצלחה בדרך הקודמת.
אם מקודם, קריירה היוותה חלק כל כך גדול בכמה את מאושרת, פתאום יבוא משהו נפרד וימלא אותך שמחה נקייה ובלתי תלויה.
כך שהשאלות שיעלו בך יהיו בדיוק אותן שאלות שעלו בך בעבר, לגבי מה מתאים לך ומה לא.
אבל התינוק לא יהיה רק מעמסה שתקשה על התהליך, אלא גם מן מעצור לדלת, סף לכמה לא מאושרת את יכולה להיות.

 - אבל מה אם אני לא אוהב אותו? מה אם הוא בכלל לא ישמח אותי?
אהבה זה מושג גדול ורחב, ואת כבר יודעת שאנשים שונים אוהבים באופן שונה. את גם יודעת שאהבה לאותו אדם, גם היא משתנה עם הזמן.
לכן במקום לדבר על אהבה אחת לילד, אני יכולה לספר לך על כל מיני שלבים שבה.
בשלב הקטנטן והזעיר, תהיה בך חמלה גדולה. כן, את אולי לא סובלת תינוקות, אבל זה לא יראה לך כמו תינוק, יותר כמו גור זעיר של משהו, בערך בן אדם אבל לא ממש.
באותה מידה, הבכי לא יישמע לגמרי כמו בכי, אלא כמו קריאה לעזרה. ואת תגלי את החוּשניות הגדולה שיש בתינוק. עונג שהוא פיזי טהור, במגע העור, בנשימות הקצובות, בחום הגוף.

ככל שיעברו השבועות, את תלמדי להכיר את היצור הספציפי הזה. ייתכן שהוא יהיה בכיין שלא יישן אף פעם, אבל בהחלט ייתכן שלא.
את תתפלאי לגלות שרוב התינוקות באים עם מנגנונים פנימיים שהופכים אותם לצפויים הרבה יותר מהקופסא השחורה שאת חושבת שהם.
מה שחשוב הוא, שתלמדי להכיר אותו. הוא (או היא) יפסיקו להיות אובייקט כללי, ויהפכו להיות האדם הספציפי שהם. וככל שתלמדי להכיר אותו יותר - תאהבי אותו בזכות מה שהוא.

כמו שכל החתונות די דומות למרות שכולם מתכננים חתונה שתהיה הכי "הם", ככה גם בתינוקות:
תחשבי, כמה קשה היה למצוא בחור ראוי לאהוב באמת?
את לא תאמיני איך קיבלת מישהו להתאהב בו ישר מהקופסא. את לא תאמיני איך ככל שהוא גדל יותר, ככה חשוב לו יותר למצוא דרכים להרעיף עלייך אהבה:
פתאום יש מישהו חדש בעולם שרוצה לחבק אותך. שאת לגמרי נהדרת בעיניו. שמוצא עוד ועוד דרכים להראות לך כמה, בשבילו, את יחידה ומיוחדת ואהוּבה.
כן, זו אבולוציה, כו, זו תועלתנות. אבל האהבה שהוא ירעיף תהיה עבורו הדבר הכי אמיתי בעולם.
וגם אצלך: את כבר יודעת מה זה להינות מבתי קפה, מבגד חדש, מבעיה שהצלחת לפתור היטב בעבודה.
אבל פתאום, בבת אחת, יתגלה עולם שלם חדש של דרכים להינות.

התינוק יעשה את מה שכמעט כל תינוק עושה: הוא ילמד לחייך. הוא ילמד לתפוס דברים ולעשות קולות.
מה שמרחוק ואצל אחרים נראה כל כך בנאלי, יראה פשוט לא הגיוני ומופרך לחלוטין כשהוא קורה מקרוב מול עינייך.
כמו הסרטים האלו על צמחים שגדלים בהילוך מהיר? יהיה לך את זה חי ונושם וקיים מול העיניים, והפליאה תהיה שם יום יום מחדש.

- אני אשמין? אתכער? אהפוך מוזנחת?
פעילות גופנית היא מאוד חשובה עבורי. כשאני מרגישה רע, היא בדרך כלל נעלמת מחיי, וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע.
יצאתי להליכה (צולעת, אפעס) יומיים אחרי הלידה והמשכתי מדי יום. אחר כך עברתי לריצה.
3 חודשים אחרי הלידה כבר חזרתי לרוץ חצאי מרתונים, וזה אחרי הריון שבו כמעט ולא התעמלתי.
כששבתי לעבודה, התחלתי להקפיד בלבושי הרבה יותר מבעבר. גם בעבר אהבתי להתלבש, אבל נמנעתי מבגדים מאוד נשיים, והמעטתי בשמלות.
בהריון לבשתי בעיקר שמלות, ומשקיבלתי חזרה גזרה נאה, נהניתי מאוד מאוד להתלבש.
אות הקין שחששתי שתהיה עליי, של אשה שכל חיצוניותה אומרת "מישהי שעברה לידות" טרם נתממשה.

משהו אחר גם קרה: בתמונות, הפכתי יפה יותר.
תמיד שנאתי להצטלם, ובמיוחד נרתעתי מלחייך. לא אהבתי את איך שאני נראית בתמונות.
ומשהו שם השתנה. אני לא יודעת מה, כי אני עצמי עדיין נרתעת מהמצלמה.
אבל כשאני נתפסת בתמונה, החיוך שלם יותר, העיניים קורנות יותר. התמונה, היא יפה יותר. ונעים לי יותר להסתכל בה.
 
- איך יהיה לי זמן לעצמי ולדברים שחשובים לי?
-אני אשתגע מהעייפות ומהבכי. אני אסבול מדיכאון.
שני דברים קורים אחרי הלידה. האחד, שדברים משתנים מאוד מהר. שגרה מתבססת, ואז היא מתהפכת והופכת למשהו חדש.
אז גם אם אין זמן השבוע, עוד שבוע או שבועיים או חודש, דברים יראו מאוד שונה.
הטיפול הופך להיות אינטנסיבי פחות, ובעיקר - מוּכר יותר.
דברים הופכים להיות פחות מפחידים מעצם זה שעושים אותם שוב ושוב ושוב. אז זמן מתפנה. בהתחלה קצת, אחר כך יותר. מוצאים חורי זמן.

הדבר השני הוא שמתחילים לחפש פתרונות, ולפעמים החיפוש הזה מביא אותך למקומות שבחיים לא היית מגיעה אליהם ללא הצורך הזה. למשל, עם הפעילות הגופנית.
ידעתי שאני חוזרת לעבודה, ולא רציתי לקחת נתח יקר מהזמן שיהיה לי עם בּוּבּה בשביל ריצות ארוכות. אבל ריצות קצרות לא מדגדגות לי, ולא רציתי לאבד את הפעילות הגופנית.
מצאתי פתרון, בבית, למשך חצי שעה ביום, שהביא אותי מהר מאוד לכושר מופלא. על כך בפעם אחרת, אבל אני רק אומר, שטרום ההריון לא הייתי אפילו שוקלת את הסוג הזה של הפעילות.

כך גם עם העייפות והבכי. מוצאים פתרונות. חולקים בנטל עם בן הזוג, מביאים עזרה לכמה שעות בשבוע.
אם יש חשש לדיכאון, גם בכך ניתן לטפל. הכל נראה כל כך גדול ומפחיד ולא ידוע לפני, אבל ברגע האמת, כשכבר נמצאים שם, זה הרבה יותר קל לדעת בדיוק מה חסר.
ובהתאמה, מרוב ההכנה לדיכאון הצפוי, יש משהו ששוכחים לומר. משהו שאני אף פעם לא שיערתי שיכול לקרות.

יכול גם להיות שלא יהיה דכאון.
כן, לא כל הזמן יהיה קל (מה בחיים כל הזמן קל?) אבל פתאום יהיה אושר, המון אושר, שבכלל לא ציפית לו. קשה לדמיין אושר לא צפוי, במיוחד כזה.
אז העצה היחידה שלי היא לדמיין סיטואציה ממש גרועה מתהפכת לצד הכי טוב שלה בבת אחת.
זה באמת יכול לקרות.

יום שישי, 24 באוגוסט 2012

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - גיל חצי שנה

כדרכם של הורים חדשים, כשבּוּבּה נולד נתקפתי ביצר תיעוד.
מאז ומעולם הייתי ערה עד כאב לזמן שחולף, בין אם רוצים ובין אם לא. חולף וסוחף איתו דברים אחורה. חולף עוד, ודברים שהיו כל כך משמעותיים הופכים להיות מן זכרון עמום של עבר רחוק. כל כך עמום כאילו לא באמת היה.
אבל עם בּוּבּה נדמה היה שהזמן חולף על טוּרבּו.
לצלם צילמנו בלי סוף. עדיין.
אבל עדיין היה לי הצורך לתמלל את הפלא שבחוויה, ומנגד התסכול של מחסום הכתיבה.
את הדברים שמצורפים למטה כתבתי כשהוא היה בן כחצי שנה. אבל לא המשכתי, התקשיתי לפנות את הזמן, התקשיתי למצוא את המילים.
הצורך לתמלל עדיין קיים, והמחסום, ובכן, ימים יגידו.
-------
"אילו דברים חדשים בּוּבּה עושה?"

אמא שלי שואלת אותי את השאלה הזו כל פעם שאנחנו משוחחות, הווה אומר לפחות פעמיים בשבוע.
זו שאלה מובנת, דרך טבעית של סבתא מתגעגעת להרגיש שהיא עוקבת אחרי התפתחות הנכד. בצורה ישירה פחות, גם גורמים אחרים בסביבה מתעניינים בהתקדמות ההתפתחותית של הילד: האם הוא כבר מתהפך? זוחל קדימה? מחזיק את עצמו בישיבה?

נכון לגיל 6 חודשים, התשובה לכל השאלות האלו היא: אה. ככה. עדיין לא ממש.
בהזדמנויות שונות, כבר החל מגיל 4 וחצי חודשים, בּוּבּה ערך נסיונות בהתהפכות. הוא כבר הצליח מספר פעמים להתהפך מהגב לבטן, ובוודאי שמהבטן לגב. עם זאת, ככל הנראה טרם היה לו את רגע האאוריקה של להבין שהוא ממש יכול להחליט שזה מה שהוא עושה, ואז לעשות את זה.

היות שכך, באופן בלתי נמנע מתחילים לגשש אצלי (מי יותר בעדינות, מי פחות) אם אני מנסה לעודד אותו בכיוון.
כמובן, אני עוקבת לראות שהתפתחותו תקינה והכל, ומן הסתם אם יסתמן משהו חריג זה ידאיג אותי ויריץ אותי לבדוק ולשפר.
אבל בעוד אביו של בּוּבּה משדל אותו בתעלולים שונים להפעיל את גופו, אני ממש לא מרגישה צורך לשבת עם שעון עצר ולדאוג האם הוא עומד בדיוק בתקן כזה או אחר.
אחת הסיבות שאני לא מעוניינת להאיץ תהליכי התפתחות טבעיים היא שגם ככה הזמן חולף לי מהר מדי.
במהלך החודשים האחרונים, לא פעם ולא פעמיים, הציף אותי צער גדול על כמה מהר בּוּבּה משתנה לי. בעודי מייחלת להתענג עליו עוד קצת כפי שהוא, נשבר לי הלב, ממש ככה, כל פעם שהוא הותיר מאחור לנצח עוד מעוז תינוקוּת.
נגיד, הפעיות.
לפני שבּוּבּה נולד שמעתי לא פעם שתינוקות רק מתחילים להגיב אליך באופן אישי סביב גיל 3 חודשים, אם לא סופרים בכי.
וזה כנראה נכון, אבל לא מספר דבר על העונג העז שעוררו בי הפעיות הרכות שבּוּבּה היה פולט כשהוא היה מרוצה: כשהוא סיים לינוק, כשהיה לו נעים ורך להיות מכורבל עלי, או להתחפר על הכתף. בּוּבּה כבר לא פועה.
הוא מחייך וצוחק. הוא נוהם אל בובותיו וצורח לפעמים סתם כי מתחשק.
הוא רוקע ברגל אחת כדי להראות אי שביעות רצון ורוקע בשתיהן כשהוא עולץ.
הוא יודע לעשות קולות מתפנקים, ויודע להתרעם אם הוא לא מקבל מספיק תשומת לב.
הוא מתקשר כל כך טוב, שאני בעצמי תמיד טיפה מופתעת כשאני נזכרת שהוא בעצם לא מדבר בכלל.
אבל הוא כבר לא פועה, וזהו.
אז אני רוצה לעצור ולחשוב במקום על כל הדברים שבּוּבּה עדיין עושה, גם אם רק עוד לזמן קצוב.

בּוּבּה עדיין אוהב את הסוס.
במובייל של בּוּבּה יש עיגול שמאיר באור כחול כשהמובייל פועל. ובתוך העיגול יש סוס. כשמניחים את בּוּבּה במיטה, הוא מיד מחפש את הסוס.
וכשמדליקים את המובייל והחלון נדלק והמוזיקה מתחילה לנגן, בּוּבּה מביט בריכוז בסוס ורוקע ברגליו בהנאה.
אני לא יודעת איך הוא מפרש את הסוס, האור, המוזיקה. אבל הסוס הוא ללא ספק דמות בעולמו. יום יבוא ובּוּבּה יבין שזו רק יציקת פלסטיק עם אור מאחוריה שמנגנת מוזיקה בלחיצת כפתור. אבל לפחות למשך עוד קצת זמן, יש לבּוּבּה חבר קטנטן, שמאיר ומנגן לכבודו.
בּוּבּה עדיין אוהב שאני שרה לו.
מגיל קטנטן בּוּבּה אהב שאני שרה, והיה מוכן לבלות בלי סוף בהאזנה לי, תוך כדי נעיצת מבטים מרוכזים. אם הייתי מפסיקה, היה מיד פורץ בבכי, ומשתתק בשניה שהייתי חוזרת לשיר. אם מאיזושהי סיבה היה מצוברח או מבוהל, לא היה דבר שהרגיע אותו יותר מכך שהייתי משקעת את עצמי במבטו ושרה היישר אליו.
אני לא זמרת גדולה וגרוע מכך, זכרתי רק איזה 3 שירים מפרפר נחמד.
מכל ה-100 שירים ראשונים, לא נחרת בי מילדות אף שיר במלואו. נזכרתי בהם אחרי שקניתי את הדיסקים, כן, אבל זה היה רק אחרי שנמאס לי לשיר על הכובעים של הדודה טובה.
בּוּבּה כבר לא מהופנט לשירתי כמו בעבר, אבל עד היום אין שיר שבּוּבּה אוהב יותר מאשר את השיר על הילדה עם המטרייה שפגשה בקצה השביל עוד ילדה וחוזר חלילה.

בּוּבּה עדיין יונק. עכשיו רק בערב ובלילה ובבוקר, אבל הוא עוד יונק. על אף שההנקה באה לבּוּבּה בקלות, לי לקח לא מעט זמן להסתגל, ועוד זמן אחר כך כדי אשכרה להינות. ועכשיו הזמן הזה כל כך יקר לי:
כשהוא כבר מתכרבל בתוכי בתנוחה הרגילה, כשהוא לופת את האצבע שלי (או דוחף את האצבעות שלו לפה שלי וחופר לי בשיניים) כשהוא יונק בגמיעות מדודות ומתוך רגיעה, ולבסוף כשהוא מושך את הראש אחורה כדי לסמן שעכשיו הוא רוצה מוצץ. אם הוא עייף, משקיבל את המוצץ הוא יניח חזרה את ראשו ויירדם.

בּוּבּה עדיין מרשה לי לנשק אותו בלי סוף.
על לחי אחת ועל לחי שניה ועל האף ועל המצח ועל הקודקוד. ואז רצף נשיקות בבטן שגורמות לו להתגלגל מצחוק.
ואז שוב על הלחיים, ואת כפות הידיים, ואת הבהונות הקטנות בכל אחת מכפות הרגליים, ואת הרגליים ואת הצוואר, ושוב הלחיים ושוב האף...
אני לא יכולה, זה חזק ממני.
הוא מקבל בסבלנות את נשיקותיי, ופוער את פיו בחיוך. הוא תופס את ראשי ונאחז בשיערותיי ו-מ-ו-ש-ך חזק חזק.
בּוּבּה עדיין ישן עליי.
רוב הזמן כשבּוּבּה ישן עליי, הוא מכורבל בחיקי, בעודי יושבת וקוראת משהו. לכאורה, אין סיבה לא להניח אותו במיטה. אבל אני לא רוצה.
מה אכפת לי אם עכשיו אני לא אלך לקחת כוס מים? יהיו לי מספיק שנים ללכת לקחת כוס מים. עכשיו אני רוצה להרגיש את נשימותיו הרכות.

בּוּבּה עדיין צוהל כל פעם שהוא רואה אותי.
עיניו מחייכות, פיו גדול וצוחק, וכל כולו אומר אושר, רק כי אני שם. גם אם אבולוציה גרמה לכך שזו התנהגות טבעית, בשבילו האושר הוא אמיתי לגמרי. ובשבילי?
מעולם לא הרגשתי חשובה כל כך למישהו, מעולם לא הורעפה עליי כל כך בפשטות ובנדיבות אהבה ושמחה, רק מעצם היותי.
מן הסתם, זה לא יהיה ככה לנצח, אני יודעת. ובכל זאת, עוד קצת.

יום חמישי, 23 באוגוסט 2012

פרצופים אחרים נותנים לי מנוח

בביקורם האחרון ההורים של צימו הלכו בין היתר ל- National Portrait Gallery. הם כבר היו שם בעבר, אבל זה מסוג המקומות שהם אוהבים לשוב אליו ולגלות דברים חדשים.
הגלריה בהחלט נמצאת ברשימת הדברים שאני רוצה לראות, ובכל זאת מעולם לא הלכתי. 
לא יצא.
גם היום לא היתה סיבה שייצא. אבל במסגרת הנסיונות ללמוד לעצור ולנשום, הזדמן לי קצת זמן פנוי בצהריים והייתי באיזור, אז נכנסתי. 
להוציא התערוכות הקבועות יש שם כל הזמן תערוכות מתחלפות, וכעת מציגה, בין היתר, תערוכת תחרות הפורטרטים השנתית של הגלרייה, ובה מוצגים פורטרטים מכל העולם שהגיעו לגמר. הפורטרטים אמנם בסגנונות שונים מאוד, אבל יש ההקפדה על אחידות החומר (שמן על בד).
מתןך התערוכה הזו, הפורטרטים  בתמונה למעלה ואלו שבתמונה כאן מתחת שבו את ליבי במיוחד.

קשה לומר מה בפורטרט תופס אותך, והגלרייה הזו דוחקת בך להפוך בשאלה הזו במשך כל זמן הביקור.
הילדה בתמונה למעלה היא בתו של הצייר. היא גרה עם פרודתו בצרפת, והוא צייר את הפורטרט הזה בבוקר היום האחרון לחופשה שלה איתו. הוא ניסה לצייר אותה לפני כן, אבל לא יצא. ובבוקר הזה, רגע לפני שהיא נוסעת לעוד תקופה ארוכה, התום של הילדה, העיניים העגולות, הצבעים הצוננים, הכל כבר מעורר בך געגוע.
האמן שצייר את האיש המבוגר, רצה ללכוד את ההבעה על פניו של אדם ששקוע במחשבותיו. הדיוקן מצוייר על יריעת בד גדולה, אליה התקרבתי יותר ויותר, בעיקר באיזור העיניים, מתוך נסיון להבין מה עשה האמן שהצליח לתפוס את הרגע הזה.
לא גיליתי את הסוד.
ההחלטה להקים את הגלריה והמימון הראשוני שלה הגיעו ב-1856, ובינם ובין הדיוקנאות למעלה פעורה תהום.
הגלריה הוקמה מתוך מטרה לתעד דמויות בריטיות בעלות חשיבות היסטורית. לא האיכות האומנותית של הדיוקן היתה החשובה, אלא המעמד והמקום שמילאה הדמות המאויירת.
כשלוקחים בחשבון בנוסף שבתקופות שונות היו גישות מאוד שונות למטרת ציור הדיוקנאות (וכתוצאה מכך לסגנון), אתה תוהה מה כבר אדם היום יוכל לראות בייצוג של פניהם של אנשים מלפני מאות שנים:
הרי כל כך הרבה צנזורה עוברת בתהליך הציור. לא רק צנזורה גרפית, כמו פוטושופ. עצם הציור כולו מנסה להציג את הדמות באור מסויים, אז כמה אותנטית תהיה ההבעה? התנוחה? והכל עוד עמוס בשכבות עבות של סימבוליזם: הבגדים שלובשים, החפצים בהם אוחזים, התפאורה. כל תקופה והסימבוליזם שלה, הסגנון שלה, המסרים שלה.
בסופו של דבר, מי הוא האדם הזה, שאני רואה בתוך התמונה?
שני הדיוקנאות למעלה שבו אותי בעל כורחי. 
מקרוב, נושבת מהדמויות כריזמטיות עזה. האם כריזמטיות היא תכונה שדיוקן יכול לזייף? אולי, אבל נדמה לי שזה קשה יותר. 
שתי הדמויות שייכות לסדרת פורטרטים בשם “The Statesmen’s Gallery”, סדרת פורטרטים שהזמין להצגה בביתו פוליטיקאי וראש ממשלה בריטי בתקופה הויקטוריאנית בשם רוברט פּיל.
הדמות הימנית היא בעלת מבט חודר ונוקב, אבל לא קר. היה שם דוק של חיוך. והתמונה כל כך חיה, עד כי מתוך מבט מרוכז בה, נדמה שהאיש אשכרה נושם. עוד לפני שקראתי את הכיתוב, היה ברור על פי הבגדים בלבד כי אפילו בקרב קבוצת הייחוס הרמה שלו, יהיה מדובר באיש שלכל הפחות הוא עשיר מאוד, וככל הנראה בעל שררה. 
עבור מי שמעוניין לדעת עליו עוד, זה הערך שלו בוויקיפדיה.
הדמות השמאלית כריזמטית עבורי, אבל באופן שונה. מעצם זה שהפורטרט שלו שם משתמע שהוא מדינאי בכיר. כשקוראים את הכיתוב, זה משתמע גם מהסרט האדום שהוא עונד. אבל האיש עצמו משדר משהו אחר, מן תיאטרליות ודינמיות. תכונות מאוד מועילות ביומיום, במיוחד למדינאים בכירים, ובכל זאת, לא מה שאתה מצפה לו בדיוקן חמור סבר. עם זאת, כנראה שיש בכך יותר משמץ של אמת: בכיתוב התמונה הופיע תיאור האיש על ידי בן דורו. המילה תיאטרליות היתה שם. עבור מי שמעוניין לדעת עליו עוד, זה הערך שלו בוויקיפדיה.

פוליטיקאי אחד שדווקא זיהיתי בקלות היה ווינסטון צ'רצ'יל.
אנחנו מכירים את פניו משעותיו היפות בשלהי הקריירה הפוליטית שלו: מבוגר, נחוש, מלא בטחון. הפורטרטים שראיתי הראו וויסטון צ'רצ'יל אחר. צעיר יותר, עם יותר שיער, אבל שפוף ונוגה. על הדיוקן הימיני אמר צ'רצ'יל שיותר מאשר זה שיקוף של מראה האדם, זהו שיקוף של נפש האדם.
אין בידי מספיק ידע בכדי להבין את הדיוקן השמאלי עד הסוף. הוא מתעד את מדינאי מלחמת העולם הראשונה, אבל גם הסגנון מרמז על התכתבות עם ציורים מתקופה קודמת, וגם האור נופל על פניו של ווינסטון צ'רצ'יל, היחיד שמביט נכוחה לצופה. לא במבט נחוש ומלא בטחון, אלא מעורפל. המחשבות שלו במקום אחר.
לא עברתי על ביסודיות על התמונות בגלריה. במקום נדדתי אל מה שתפס את העין.
בניגוד לתקופתה המוקדמת, היום הגלרייה בהחלט מעוניינת בשפה הויזואלית של התיעוד, ולפעמים זה מה שתפס את העין, במיוחד בפורטרטים המודרניים יותר. נניח אל הדיוקן היפה מימין נמשכתי בגלל יופיהשל האשה, בגלל חדות התמונה, בגלל שבפשטות - אהבתי את מה שראיתי.
בקריאת הכיתוב, הסתבר שזו פאטי בויד, דוגמנית סיקסטיז, אשתו לשעבר של ג'ורג' הריסון ושל אריק קלפטון, והמוזה למספר שירים מוכרים, כולל "ליילה".

האלמנט השני שמצאתי את עצמי נמשכת אליו היה הייצוג של ילדים ותינוקות בפורטרטים.
באופן כללי, לפני בואו של בּוּבּה, לא עניינו אותי ילדים, ובוודאי שלא תינוקות. נמנעתי עד כמה שיכולתי מלהתבונן בהם, הם לא היו חלק של ממש בעולם שלי.
כשבּוּבּה נולד, זה לא רק הוא שהפך חמוד בעיני. גיליתי עד כמה אני נהנית להתבונן בתינוקות ובילדים קטנים. זה מסוג הדברים שאליהם אני מתכוונת כשאני אומרת שכשהוא נולד, גיליתי צדדים בחיים שעד כה בכלל לא ראיתי.
כך נמשכתי להתבונן בתמונה של התינוקת החמודה מצד שמאל, שהתגלתה בתור המלך צ'רלס השני בהיותו בן חמישה חודשים. 

אני חושבת שהרגישות החדשה שלי לילדים היא גם הסיבה שהדיוקן האחרון ברשומה הזו הותיר עלי חותם עצוב.
אב המשפחה היה בנקאי עשיר שהלווה רבות לממשלה. בזמן שהדיוקן הזה אוייר הוא כבר היה בקשיים כלכליים, עקב קשיים של הממשלה להחזיר לו כסף.
הילדה בצד היא בתה של אשתו מנישואיה הקודמים, והילד באמצע הוא בנם המשותף.
הכיתוב בצד סיפר לי שאותו אדם, שעד ביקורי לא הכרתי את שמו ולא ידעתי עליו דבר, מת שבור לב בגלל מותו של בנו היחיד. אותו ילד צעיר ויפה במרכז התמונה.
ואני חושבת שזה המשקע הגדול שהותיר בסוף הביקור הזה: מבעד לבגדים המצועצעים, לתנוחות, לסימבוליות והפרצופים שנעטו לצורך הציור, אלו כולם היו אנשים אמיתיים, עם חיים אמיתיים. רק מגרדים קצת את הצבע, וכל כך בקלות החיים שלהם אז נוגעים בנו גם היום.

יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

שיעור ראשון בגננוּת

יש לדירתנו הפעוטה גינה קדמית קטנה וגינה אחורית לא גדולה.
כשחיפשנו לקנות דירה, לא העלינו את האפשרות להסתכל על דירות גן, כי אלו לא היו בתקציב שלנו. גם זו לא היתה בתקציב שלנו, אבל ראינו אותה במקרה, והתאהבנו לגמרי.
מאוד עזרו להתאהבות כל עציצי הפרחים מקדימה והגינה המתוקתקת והנעימה מאחורה, ובעיני רוחי, ראיתי את הגננית הפנימית שבי בוקעת: משקה פרחים, גוזמת, שותלת ובעיקר: שותה קפה בבוקר בגינה.


בשנתיים שאנחנו כאן, טרם שתיתי קפה בבוקר בגינה.
גרוע הרבה יותר: בסך הכל המצטבר שתלתי, גזמתי או השקתי משהו באחת הגינות אולי חמש פעמים.
אז מצד אחד, הנזק לא היה גדול: הגינות הללו תוכננו מראש לדרוש התעסקות מינימלית. מצד שני, גם מינימלית זו התעסקות, וזו לא היתה.
היות שכך, העציצים המועטים שהבאתי נבלו (הדיירים הקודמים הממולחים לקחו את העציצים שלהם, אני משערת למקרה שיצטרכו למכור גם את הדירה החדשה). לעומת זאת שאר הצמחיה, בחסות הגשמים, צמחה כאחוזת אמוק.
הגדר החיה התנפחה למימדי ענק, והגינה מאחורה נראתה יותר כמו שביל כבוש בפארק עבות:

יום שישי שעבר התחיל כיום קצת משביז. לקחתי שבועיים חופש מהעבודה כדי להתקדם עם כתיבה הדיסטרציה של ה-MBA. הנושא מעניין אבל החפירה היומיומית בעשרות דו"חות נותנת את אותותיה, וחשתי צורך בשינוי אווירה. יום קודם בא להתרשם מהמצב גנן, שקיוויתי שיבוא ויעשה סדר בתוהו הצמחי סביבנו, אבל בהיותו מוכן לעבוד רק 3 שעות ביום ונטול ציוד בכלל, הסתבר כבלתי מתאים בעליל. רוח המעשה תקפה אותי, ויצאתי לגינה הקדמית חמושה במזמרה ידנית.

בימים אלו אני שואלת את עצמי הרבה שאלות:
מה הכיוון המקצועי בו אני מתכוונת להשקיע? איך לאזן בין קריירה ומשפחה? מה משמעותי בחיים, ומה רק נדמה ככזה?
עצתי לאלו שמתחבטים בשאלות קיומיות: הזהרו מעבודות גננוּת. 
בעודי עוסקת במרץ בגיזום ענפים סוררים, לא יכולתי שלא לחשוב שזה פחות או יותר הגרסא המתומצתת של המיתוס הסיזיפי: הנה אני, עובדת כל כך קשה כנגד כוחות הטבע. אבל הגדר החיה תצמח שוב פעם (בהנחה שלא אהרוג אותה, וזו אינה מטרתי).
אז מה בעצם המשמעות של כל העבודה הזו?

כמובן, התהליך הוא המשמעות, ובמהלך התהליך הספציפי הזה, מצב רוחי החל להשתפר פלאים.
אני מאוד נהנית מפעילות גופנית, אבל בשבועות האחרונים התקשיתי לפנות לה מקום, וזה היה משב רוח רענן של מאמץ וזיעה. לאט לאט התחלתי גם לראות תוצאות. אפילו לא קרוב לכמות העבודה שעוד צריכה להיעשות, ובכל זאת, מבלי משים התמלאו שני שקים של גזם.
חוץ מזה, התחילו להופיע אורחים.

אבא שלי גינן במשך שנים, וכתוצאה מכך הכיר את כווווללללם ברחוב שלנו.
לא פלא. איכשהו כל הסיטואציה נותנת פתח לשיחות קטנות ומשמחות. שני גברים גרמנים טיילו להנאתם עם ילד קטנטן, ועצרו וביקשו פרח לבנדר (אזוביון בעברית תקנית, עכשיו גיגלתי), שבתקופה הזו מדיף ריח נעים למרחקים. אחד מהם שפשף את הפרח באצבעותיו ונתן לילד להריח. הם הודו לי בחום והמשיכו בדרכם. מאוחר יותר הם שוב חלפו על פני חזית ביתנו בשוּבם. הילד חייך אלי חיוך רחב, ואז רץ אלי ללחוץ את ידי. כיף!

לא פחות כיף היה החתול שהפציע משום מקום. אף פעם לא באים אלינו חתולים, בין היתר כי לא מסתובבים כאן חתולים ברחובות.
יצא ודווקא את החתול הזה הכרתי,  הוא שייך למשפחה בקצה השני של הרחוב הסמוך.
הצעתי לו אוכל, הצעתי לו מים, לא רצה. רצה רק ליטופים. כיף!
לאחר מכן הופיע עוד זוג שהחמיא על החתול היפה, ואז גם השכנים מהצד, שראו את כל העבודה שעוד נותרה והציעו בחמלה לקשר אותי אותי לגנן שהם מכירים.

חתול
 ביום ראשון באו הוריו של צימו לעזור לנו להשתלט על הגינה האחורית. שעתיים של עבודה, והגינה שינתה את פניה לבלי היכר. פתאום אפשר היה לראות את הגינה המקורית מבצבצת, ההיא שבה התאהבנו.
כשסיימנו, בעיתוי מופלא, פרץ מטח גשם סוער שהשקה היטב את כל הצמחים. אבא שלי תמיד אמר שהכי טוב לצמחים אחרי גזימה הרבה מים, זה מאושש אותם מההלם. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל נחמד לי לחשוב שזה נכון.

לפני
אחרי
לאמא של צימו יש במרפסת אדניות פורחות להתפקע, כל השנה, בכל סוגי הפרחים.
וכל פעם שאנו שבים מביקור, אני אומרת שהפעם אני אשנה את חיי, ואהיה יותר כמותם:
אני אפנה זמן לקרוא קצת, קריאה שאיננה מקצועית. אני אקפיד יותר על הקשר עם חברים ומשפחה. אני אסדר את אלבומי התמונות. ובהן צדקי, אני אתחיל לטפח פרחים, ולהתענג עליהם עם הקפה של הבוקר.
באמת שאין לי משאלת לב כמוסה לגזום צמחי פרא כל היום. אבל קצת לנכש עשבים, להשקות פרחים, ובעיקר לעצור ולהינות מהצמחיה  היפה- זה לא משהו שדורש הרבה זמן. זה לא באמת בא על חשבון משהו.
זה רק דורש שזה יהיה חשוב לך מספיק.

ובכך זה מתמצה: כשאמא של צימו יוצאת אל המרפסת שלה, היא רואה ניצנים של פריחה, ואור של שמש שמנצנץ על טיפות, ועלי כותרת עדינים וצמחי תבלין ריחניים וירוק וצבעוני שעושה נעים בעין וטוב בלב.
היא מסתכלת בכל אלו, ואז ממשיכה הלאה עם חייה העשירים והעמוסים.
כשאני יוצאת אל הגינה שלי, אני כרגע רק רואה את הצמחים שיגדלו פרא למרות הגיזום, או הפרחים שינבלו בתום העונה.
כרגע.

יום שבת, 4 באוגוסט 2012

סיפור אמיתי

ערב אחד הלכתי לסופר לקנות עוגה. העוגה שאני אוהבת אזלה. במקום, קניתי עוגיות, שכבר הרבה זמן נראו לי טעימות.
העוגיות לא היו טעימות בכלל.
לא הסיפור הכי מעניין בעולם, אני מודה. אבל אני שואלת אתכם: האם מה שקרה לי היה טוב או רע?

חלקכם יאמרו - בטח רע. נכון, לסקאלת הטרגדיות זה לא ידגדג אבל בכל זאת, לא רק לא היתה העוגה שרצית, בסוף גם הוצאת כסף וגם התבאסת מהעוגיות. איך זה יכול להחשב כדבר טוב?
מצד שני, יהיו אלו שיגידו - לא, דווקא יצא אחלה. הנה, היתה לך הזדמנות לקנות את העוגיות וראית שהן לא טעימות כמו שדמיינת. להבא, גם תדעי לא לקנות אותן יותר, וגם תחסך ממך התלבטות, עוגה או עוגיות?

ויהיו את אלו (אני מהמרת, הרוב) שיגידו - "יאללה, חפרת! עוגה, עוגיות, מה זה משנה. פואנטה לכל העסק יש?"
יש.
כל סיפור, גם הכי פשוט וקטן, אפשר להרכיב בכל מיני צורות. יורכב בצורה אחת, ישמע כמו משהו טוב. יורכב אחרת, ישמע כמו משהו רע.
יורכב בדרכים נוספות וישמע חשוב או זניח, מצחיק או עצוב, או אולי בכלל לא ראוי להתייחסות.
הפוסטמודרניזם טחן לרעיון הזה את הצורה, אבל אני, אני לא באתי לכתוב מאמר אקדמי.
גם לא לכתוב על עוגיות.

באתי לכתוב על התקף החרדה של אתמול, שלא היה הראשון. על השבועות שאני מקלפת את עצמי בקושי מהמיטה כדי להתחיל את היום.
על השיתוק הידיעה שהבחירות שלי הן לא נכונות, אבל לפחד לבחור אחרת.
על הריקנות של לא לדעת מי את עכשיו, אחרי ששכחת מי שהיית פעם.
הנשימה הפכה כבדה יותר, שילוב של מועקה בבית החזה והרגשה של אגרוף בבטן. פיזית, פשוט כואב לי.

מה קרה? איך הגעת למצב כזה? מתי זה התחיל?
שאלות מצויינות, אחת אחת, שאני לא יודעת איך לענות עליהן.
כל מיני דברים קרו. אני ארכיב אותם ככה - יצא סיפור אחד. אני ארכיב אותם אחרת - יצא סיפור אחר.
השאלה אילו מהם הוא הנכון היא לא השאלה המתאימה - כולם נכונים.
כולם נותנים פרשנות לאותן עובדות (פחות או יותר).
השאלה החשובה היא את מי אני בוחרת לספר, ומה אני יכולה ללמוד מהבחירה הזו שיאפשר לי להששתחרר מהמצוקה שאופפת אותי יותר ויותר.

כתיבה תמיד היוותה עבורי כלי מצויין להתמודדות, בדיוק כי כשדברים על הנייר הרבה יותר קל לחשוב האם הם משקפים את מה שקורה שם בפנים. האם הם האמת שלי.
כתיבה עבורי זו דרך לפרק ולהרכיב.
מקצועית, אני כותבת כל הזמן. אבל הרבה מאוד זמן לא כתבתי כתיבה אישית.
לא הצלחתי. משהו שם חסום כבר הרבה זמן.
במשך הרבה זמן קיבלתי את זה כעובדה. למי היה זמן לדאוג ממחסום כתיבה כשהעומס גם ככה מכריע?
אז הייתי מסתפקת בלשרבט רעיונות למתישהו, כשיהיה לי פנאי להיות אותנטית.
אבל עכשיו זה כבר לא עניין של פנאי, זה כבר לא עניין של מותרות.
אני חנוקה מבפנים.

יום שישי, 3 באוגוסט 2012

הכל בסדר?

במשך תקופה ארוכה גלגלתי בראשי מחשבות על כתיבה. דבר לא כתבתי, מלבד מחשבות על מה אכתוב, מתישהו, כשהמוּזה תחזור . באותה העת, שמות שונים לבלוג התיאורטי עלו כאופציה, לא מאוד בשונה מהנסיונות לדמיין האם שם כזה או אחר יתאים לתינוק שטרם נולד.
אחד מהם היה "בלוג בלי תלוּנות".


אני קוראת וכותבת בקהילות וירטואליות כבר שנים. עם הזמן, דפוסים מסויימים צצו עבורי:
איך בכל קהילה נוצר הייחוד הלשוני שלה: מטבעות לשון שנטבעים והופכים חלק נפרד מהשפה. בהתחלה רק בקהילה הזו, ואז מחלחלים אל תוך השפה שבה חושבים גם בחיים האמיתיים.
איך כמעט בכל קהילה יש ייצוג ל"טיפוסים" מסויימים. האמפתית. ההוא של הפתרונות הפרקטיים. האגרסיבית. השוויצר.
ואיך בקהילות יש אולי איזון בין השלילי לחיובי, אבל בבלוגים, בהכללה, אנשים כותבים הרבה יותר על כל מה שרע ודפוק.
כל הזמן חיפשתי בלוג אחר. כזה שירחיב או ירומם את הנפש. כזה שיזכיר לי את הדברים היפים, שיגרום לי לחשוב, שיגרום לי לחייך.
ואמרתי לעצמי, שאם וכאשר אחזור לכתוב, כזה בלוג אני רוצה. בלוג בלי תלוּנות.
בסופו של דבר נבחר שם אחר. למה דווקא הוא אולי בפעם אחרת.

הרעיון הזה, של להשתדל לחיות חיים בלי תלונות, הוא רעיון שאני מאוד משתדלת לדבוק בו בחיי היומיום.
חלק מזה הוא במוצהר כקונטרה לקוּטרים מקצועיים שהיו וישנם בחיי.
אנשים שרואים בעיקר את איפה שדופקים אותם (לכאורה), שעבורם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. וגם אם הם עצמם השיגו את הדשא של השכן, עכשיו הירוקת של מישהו אחר פתאום נראית הרבה יותר טוב.
פרצופים חמצמצים כאלו, קפל תמידי בצידי הפה של חוסר שביעות רצון.
מאז ומעולם היה ברור לי שכעניין של עקרון, זה לא האדם שאני רוצה להיות.

מעבר לכך, בסך הכל אני באמת אדם חיובי.
אני חושבת על עצמי כברת מזל בצורה בלתי רגילה. אני ברת מזל בדברים גדולים כמו שנולדתי בחברה מערבית, כבעלת זכויות נרחבות היקף.
אבל גם בדברים האישיים יותר: על כמה אני ברת מזל שזכיתי בבן זוגי. על כמה אני ברת מזל שזכיתי בבני, המכונה בּוּבּה.
אני לא אתחיל למנות כאן את כל הדברים האחרים שלגביהם אני מרגישה ברת מזל,  כי הרשימה ארוכה מדי.
אני מסוג האנשים שירגישו ברי מזל גם אם משהו השתבש, כי כל דבר טוב שקרה אחר כך לא היה קורה אלמלא אותו שיבוש. אני מרגישה ברת מזל על כך שאני חושבת שאני ברת מזל.

האם באמת הכל זה מזל? מן הסתם לא. יש צלקות, יש גם פצעים שלא מחלימים. אבל בעיני, חיוביוּת היא עניין של בחירה.
למתבונן מבחוץ חיי הם לא מוזהבים באופן חד פעמי ובלתי רגיל. זה שאני מרגישה עשירה, לא אומר שמישהו אחר בהכרח יחשוב כך. 
לדוגמא, אדם מבחוץ עשוי לחשוב, למשל, שאני נורא מסכנה כי (מפאת אילוצים שונים) לא יוצא לנו כמעט לאכול במסעדות. אני אחשוב: איזה כיף לי לאכול אוכל ביתי טעים.
על אלו שנחשפו לאובדן גדול,אני לא מעיזה לחשוב סרה. אין לי מושג איך הייתי מתמודדת במצב כזה, ולא ברור שכל החיוביות הזו היתה שורדת.
אבל לקטר על תלאות היומיום? להתעצבן מכותרות בעיתונים? לחשוב אילו מנוולים הם אלו המושכים בחוטים כאלו ואחרים? דפקו אותי, אכלו לי, שתו לי, לקחו לי?
תודה לא.

היות שכך, רוב הזמן טוב לי, ובעיקר, יש בי שלמות עם הבחירות שבחרתי.
אני לא מבלה את חיי בלהצטער על שעשיתי כך ולא אחרת.
טוב לי שעברנו ללונדון, אני שלמה עם הבחירה הזו. טוב לי באיזור שלנו (שנבחר במקרה, אבל בעיני הפך להיות בבירור האיזור הכי טוב שיכולנו לבחור).
טוב לי שבּוּבּה נולד כשהוא נולד ולא לפני כן. נכון, זה לקח הרבה יותר זמן ממה שקיווינו. נכון, עכשיו אני לפעמים דואגת אם אספיק להוליד עוד מספר ילדים.
אבל בזמן הזה מיצינו היטב את חיינו בזוג בעיר גדולה. רוויתי חוויות, והגעתי ללידה ממקום שלם למדי. מזל.
וכן הלאה וכן הלאה.

אז לכאורה, התשובה לשאלה "הכל בסדר?" היא כן. לא?
לכאורה כן. עמוק בפנים? לא לגמרי.
מאז ומתמיד תעסוקה הטרידה אותי. אני מתכוונת, כבר החל מתקופת התיכון הספק הפנימי הזה של: "מה אני כבר אוכל לעשות?" אכל אותי.
חשבתי שככל שאתפתח, אלמד, אעבוד, אשיג, הספק הפנימי ידעך. אבל משהו אחר קרה במקום.
ככל שעשיתי יותר, ככל שטיפסתי ונחשפתי וקשרתי קשרים,  ככה זה הרגיש לא מספיק.
שוב ושוב מצאתי את עצמי רוצה להגיע למקום X, ומרגישה כאילו כל מה שעשיתי עד כה לא מביא אותי אפילו קרוב לשם.
שמי בכלל יסתכל עלי, עם הדרך הספציפית שעברתי.
זה בכלל לא שינה שהרגשתי ככה ואז התבדיתי פעם, ועוד פעם, ועוד אחת. כי הדבר שאיכשהו רק הולך ונצרב בתודעה עם כל בחירה שאני עושה הוא עד כמה מה שעשיתי לא מתאים.
למי? בכלל לא משנה, כי בראש שלי זה לכל דבר. עמוק בפנים אני שופטת את עצמי עד חורבן.

לצופה מבחוץ, לא נראה שיש לי תלאות מקצועיות. יש לי השכלה מצויינת. עבדתי בישראל, וגם כאן מצאתי עבודה טובה מהר. תוך שנה, החלפתי לעבודה מצויינת ממש.
על בסיסה, שנתיים וחצי אחר כך, גם התחלתי לימודי MBA מאתגרים, גם השגתי התמחות קיץ בקרן השקעות, וגם עברתי לעבודה בחברת ייעוץ בתחום שרציתי.
עכשיו, לקראת סיום הלימודים, נראה שכל מיני כיוונים פתוחים. הבעיה היא, שלצופה מבפנים דברים בדרך כלל נראים שונה לגמרי.
אני לא אכנס עכשיו לאיך לפעמים אני בונה את הסיפורים האלו מתוך המקום החלש שלי, זה לפעם אחרת. מה שחשוב כאן הוא האובססיה שלי לנושא.

בעבר, הייתי נאיבית מספיק לחשוב שזה יעבור אם אני רק אעשה *יותר*.
ככה, בעודי בעבודתי השניה, השקתי פרוייקט מחקרי עצמאי שהוביל לסדרת רעיונות ומאמר שכתבתי ופרסמתי באתר ייעודי שהקמתי לפרוייקט.
בין היתר על בסיס הפרוייקט הזה, השגתי את התמחות הקיץ  באותה קרן השקעות.
וכך, באותו קיץ נטול שינה, עבדתי במשרה מלאה בחברת הייעוץ, ותיאמתי את שעות העבודה לבוקר המוקדם ולערב בקרן ההשקעות.
למרבה המזל זה היה כשהלימודים היו בפגרה, אבל כן היו בחינות, אז גם סופי השבוע היו מלאים עד אפס מקום.
אני שנתיים אחרי אותו קיץ, שגם בהן לא התעצלתי. האם משהו בתחושה הפנימית השתנה?
בוודאי: היא רק החמירה.
ככל שאני מתקדמת התחרות נראית לי גדולה יותר וכל מה שעשיתי, כל מי שאני, קטן ולא חשוב.
אני מנסה להזכיר לעצמי שכולנו קטנים ולא חשובים, שהנסיון של כל אחד הוא בך הכל הדברים הספציפיים שהוא עשה.
אבל לא. במקרה הזה, ורק במקרה הזה, הדשא של השכן נראה כל כך הרבה יותר ירוק, עבור כל כך הרבה שכנים.

אולי הייתי צריכה ללמוד כלכלה, היתה תקופה שאמרתי. אולי הייתי צריכה ללמוד הנדסה, כך בתקופה אחרת.
אבל אני יודעת שזו פיקציה, שזה בכלל לא משנה. כי אלו הם רק פרטים שיושבים על בסיס עמוק יותר של פקפוק.
ובשבועות האחרונים שמתי לב שזה מחמיר:
בימים אלו אני יושבת וכותבת את דיסרטציית ה-MBA. בעבר, כל פעם מחדש, הייתי משקעת את עצמי בפרוייקט מתוך הרגשה שהנה, סוף סוף אני מתקדמת בכיוון הנכון.
לאחר מעשה, משהיה שוקע האבק והתודעה היתה חוזרת למצב הרגיל, הייתי מקטינה את הישגיי. כן, עשיתי גם את זה. עכשיו, אני מרגישה שאפילו את זמן החסד של הכתיבה אין.
אני בו זמנית משוקעת כולי ועדיין שומעת את הקולות:
"נו, אז מה?".

ואני לא מבינה.
איך אני יכולה להיות כל כך שלמה עם כל דבר שאיננו עבודה,  וכל כך מוטרדת, כל כך מלאת ספקות, על כל מה שקשור בחיי המקצועיים?
כי זה העניין כאן:
מילא, אם היה תחום אחד בחיים שבו אני לא מסתובבת מתוך הרגשת שלווה.
כאמור, לתחושתי בורכתי בכל כך הרבה דברים שלהתעקש על ה-כ-ל נתפס בעיניי כחמדנוּת. יש לי בריאות? אהבה? משפחה? רווחה חומרית? קורת גג? צרכיי מסופקים? אז בסדר, יש סוגיות פנימיות עם עבודה.
סרט מצרי לא יצא מזה.
אבל זה אוכל אותי מבפנים. חלומות הבלהות בלילות. חרדה בימים.
מה יהיה?! אני אומרת לבחור. מה יהיה?!
יהיה בסדר, הוא אומר. כבר בסדר. הכל בסדר. אני מבינה שהוא צודק אבל מרגישה כאילו סוף העולם קרב.
ואם פעם עוד חשבתי שזה יעבור, או בר תיקון כתוצאה מצבירת נסיון, עכשיו מתחיל לאחוז בי הפחד.
מה אם זה כאן לכל החיים?

זה מבהיל אותי. אני כל כך לא רוצה בכך!
אני כבר עכשיו מתחילה להבין לעומק עד כמה קריירה, חשובה ככל שתהיה, היא צד אחד, ולא בהכרח הגדול, בלחיות חיים מלאים. אני קוראת על אמא של נחמה, וחושבת - כזו אמא אני רוצה להיות לילדי.
כשאיריס נפטרה, על אף שלא הכרתי אותה אישית, הכאב היה ממשי.
וככל שנחשפתי יותר למעורבות שלה בקהילה שלה, למעגל החברים, לאופן שבו היא מיצתה את הזמן שהיה לה, חשבתי לעצמי, כל הדברים האלו, הם כל כך מהותיים.
כן, כסף הוא חשוב. ועבודה שנותנת לנשמה זה חשוב. וקריירה, לאלו שמונעים לכך (ואני בינהם) זה חשוב.
אבל יש עולמות שלמים של נתינה שהם חשובים לא פחות. יש כאלו (בראש שלי: "אוי ואבוי אם מעסיק ישמע") שהם חשובים יותר.
כשאני מסתובבת סביב עצמי ככה בתחושת אבדון עם המשבצת הלא פתורה, אולי את הבחור ובּוּבּה זה לא דוחק החוצה. אבל את כל היתר? למרבה העוגמה כן.
  
 לא, לא הכל בסדר.
אני כל כך רוצה לתקן, ולא יודעת עדיין איך.
אני מודה שאני מתביישת בבעיה הזו שלי. אני מרגישה שלאנשים בוגרים לא אמורות להיות בעיות כאלו. שמאוד חשוב לשמור על הפאסון שעשית הכל בדיוק כמו שצריך. כבר כל כך הרבה זמן אני עושה הכל בדיוק כמו שצריך - וזה לא עובר. אז עכשיו אני אומרת לעצמי, לפחות להתחיל מלהוציא את הבעיה אל אור היום.
כשרואים אותה שחור על גבי לבן, אולי היא מבהילה קצת פחות.