יום שישי, 7 בנובמבר 2014

סוגיית היוקר של אנרגיות מתחדשות

ברשומה הקודמת בסדרה, דיברנו על תופעת ההתחממות הגולבלית, המודל הפיזיקלי שמסביר אותה, והקשר בינה ובין שינוי אקלים.
כפי שראינו, שורש הבעיה טמון בפליטה עקבית ובלתי פוסקת של גזי-חממה, ובעיקר - פחמן דו חמצני.
סדר הדברים ההגיוני מכתיב כי הדבר הבא לעשות הוא לשאול - ובכן, מה עושים עם הבעיה הזו?
על המאמצים הפוליטיים והמערכתיים להתמודד עם בעיית ההתחממות הגלובלית יש רשומה שכרגע היא רק חצי אפוּיה, ועל כן תצטרף לסדרה בשלב מאוחר יותר.
בנתיים, נביא מתוכה גרף אחד משמעותי, אשר לרוב מכונה דיאגרמת הספגטי:
הגרף מתאר את מיפוי גזי החממה שנפלטו לאטמוספירה ב-2005: אילו גזים נפלטו, מה מקורם, ולמה שימש תהליך הייצור שהוביל לפליטתם.

שני דברים קופצים באופן מיידי מתוך ההתבוננות בדיאגרמה. האחד, הוא שפחמן דו חמצני מהווה את הרוב המכריע של גזי החממה שנפלטים.
בהערת אגב, במודל גזי החממה, ק"ג נוסף של של מתאן או של דו-נתרן חמצני תורם הרבה יותר ללכידת חום מאשר ק"ג של פחמן דו חמצני.
עם זאת, מה שעולה מהדיאגרמה בבירור הוא שהתהליכים התעשייתיים שלנו הם מוטים בכבדות כלפי פליטת פחמן דו חמצני.
הדבר השני שעולה מהמידע המוצג, הוא שבפרט, התהליכים התעשייתיים המדוברים הם אלו הכרוכים בייצור אנרגיה:
בין אם זה ייצור חשמל או חום לחימום ובין אם זו תחבורה, מודל התיעוש של האנושות הוא כזה שמסב נזק סביבתי עצום.
וכמובן, חשוב לשים לב שהחשמל שמיוצר בתורו מזין תעשיות שלמות: בניין, מכונות, כימיקלים וכו' וכו'.

אם כך, מה יכול להיות יותר טבעי מלומר - הבה נחליף את אמצעי ייצור החשמל עתירי הפליטות (כמו תחנות כוח השורפות נפט ופחם) בדרכים נקיות יותר.
ובפרט, מדוע אי אפשר להסתמך על טכנולוגיות להפקת אנרגיה באמצעים מתחדשים, כגון טורבינות רוח ופאנלים סולריים? רשומה זו נכתבה על מנת לענות על שאלה זו.
חשוב להדגיש, מטרת ההסבר אינה על מנת לסתום את הגולל על הרעיון למעבר למשק מבוסס ייצור נקי יותר - אלא להיפך:
אם מתקיים דיון ציבורי בעל משמעות בשילוב של אנרגיות מתחדשות אל תוך משק ייצור האנרגיה, חשוב מאוד שתהיה הבנה בסיסית מדוע אי אפשר פשוט לבנות עוד כמה טורבינות ולסגור עניין.

אז אחד הדברים הראשונים שכדאי לדעת על אנרגיות מתחדשות הוא שמדובר בדרך יקרה מאוד להפיק חשמל.
בואו נתבונן לרגע בעלויות היחסיות:
נזכר שיחידות של חשמל נמדדות בקילו-ואט שעה (שהן אלף ואט-שעה). במידה ויש רצון לרענן מה משמעות היחידה הזו, רשומת המבוא לשוק החשמל מציעה תזכורת קצת יותר נרחבת.
מאחר ואין הבדל בין חשמל כתוצר שמיוצר בטכנולוגיות שונות, ההשוואה שנתמקד בה היא כמה עולה כיום לייצר קילו-ואט שעה בטכנולוגיות מתחדשות שונות.
חשוב להדגיש כי המספרים כאן לא חצובים באבן: ראשית, הם נכונים לנקודת הזמן שבה נערכו האומדנים.
שנית, הם מערבים שורה של הנחות לגבי עלויות, ואלו בהכרח נעים על טווח. עם זאת, המספרים נותנים קנה מידה טוב להערכת עלויות יחסיות:

אם כן, לשם השוואה, התעריף הסופי לצריכה שמשלם הצרכן בישראל בסוף 2012 הוא כ-0.13 דולר לקילו-ואט שעה (לפני מע"מ).
עבור אנרגיית רוח המותקנת על היבשה, ההערכה מ-2012 על בסיס נתונים מ-2010 להתקנות באירופה היא של 0.08-0.14 דולר לקילו-ואט שעה.
עבור אנרגיה סולרית, מדובר על מספרים גבוהים עוד יותר:
בטכנולוגיית CSP (טכנולוגיה המרכזת את קרני השמש, עם מיעוט התקנות יחסי עד כה. בישראל יש מספר חברות הפועלות לפיתוח טכנולוגיה זו) המחירים הם כ-0.17-0.29 דולר לקילו-ואט שעה.
בייצור פוטו-וולטאי המספרים נעים בין 0.25-0.65 דולר לקילו-ואט שעה.

המשמעות של המספרים האלו היא, שגם אם הצרכן היה משלם אך ורק את מחיר החשמל כפי שעולה לייצר אותו,
(אפילו בלי להתחשב בעלויות תחזוקת תשתית ההולכה, או בתשלום רווח כלשהו ליצרן כך שפעולת ייצור החשמל תהיה משתלמת עבורו),
אזי הצרכן הישראלי, למשל, היה צריך לשלם משמעותית יותר ממה שהוא משלם כרגע, במיוחד לאור העובדה שישראל עשירה בשמש יותר מאשר ברוח.
לכן גם לו באורח נס משק ייצור החשמל יכול היה היום להפוך למבוסס אנרגיות מתחדשות בלבד, מעטים האנשים שיקבלו באדישות את העובדה שחשבון החשמל שלהם יקפוץ לרמה כזו.
ומילא חשבון החשמל - כך גם כל דבר אחר. כפי שציינו למעלה, הרבה מהחשמל המיוצר במשק מיועד עבור ייצרני תעשייתיים. הכל הופך משמעותית יקר יותר.

בנוסף, כנראה יפריע לאנשים שהם יתקשו לקבל חשמל מתי שהם רוצים בכמות שהם רוצים.
כשהרוח אינה נושבת, או כשהשמש אינה מאירה, הטכנולוגיות הרלוונטיות לא מייצרות חשמל.
זה נכון שבסקירה הטכנולוגית (שאף היא טרם נתפרסמה - נעמה) הזכרנו בחופזה שזה לא נכון לכל אמצעי הייצור באמצעות טכנולוגיות מתחדשות.
אנרגיה גיאותרמית, למשל, יכולה להיות מופקת יום ולילה, ובמובן הזה יכולה להוות חלופה נאה לתחנות כוח גרעיניות. עם זאת, נמנענו מלהרחיב עליה, משום שהיא מאוד תלויית משאבים.
לא כל מדינה יכולה פשוט להחליט שהיא רוצה פרוייקט גיאותרמי, באותו אופן שלא כל מדינה יכולה להחליט שהיא רוצה לקדוח נפט מהאדמה.
מאחר ואפשר כיום לאחסן בדרך סבירה רק כמויות קטנות יחסית של אנרגיה, הסתמכות בלעדית על אנרגיות מתחדשות משמעה שמשק החשמל היה מתפקד ברמה נמוכה מאוד.

לא רק מבחינה כלכלית, גם מבחינה טכנולוגית לעבור למשק שנשען באופן משמעותי על אנרגיות מתחדשות זה עסק מסובך.
מעבר לכך שלא ניתן לתאם בין זמני ייצור החשמל לזמני הצריכה בגלל העדר יכולת אחסון, ישנה הסוגיה של התאמת התשתיות הפיזיות לתנודתיות הייצור.
לדוגמא, נניח שיש לנו חוות טורבינות רוח בקנה מידה גדול עם כושר ייצור של 1500 מגה ואט. עם חוות רוח, נהוג לחשוב על הניצולת שלהן כעל בערך 20%.
הווה אומר, כל שעה, החווה שלנו מסוגלת לייצר 1500*0.2 = 300 מגה ואט-שעה. נכון?
לא נכון. הפער בין התגית שמייצגת את הממוצע לבין המצב בפועל הוא מאלף.
התרשים המצורף מראה איך בפועל מתנהגת חוות טורבינות כזו, לאורך חודש אחד. כל קו מייצג יום אחד בחודש, לאורך 24 שעות היממה.
וכמובן, התנודתיות רק מועצמת על ידי השינויים בין חודש אחד למישנהו, המושפעים מעונות השנה.

אם כן, מה קורה בימים שבהם התחנה שלנו לא מייצרת 250 מגה-ואט שעה, אלא קרוב לאפס? מקור חילופי יידרש לייצור חשמל עבור הזמנים הללו.
ולחילופין, מה קורה בימים שבהם הרוח נושבת בעוז, והתחנה שלנו מייצרת מעל 500 מגה ואט-שעה, שאת רובם אנחנו לא צריכים כרגע?
תשתית החשמל שלנו צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם פרצי אנרגיה גדולים, מבלי לקרוס. הטכנולוגיה וסדרי הגודל הם שונים, אבל בבסיסו, זה לא שונה מפיוז שקופץ בבית.
מבחינה טכנולוגית, תשתית ההולכה והניתוב של החשמל עדיין לא נמצאת במקום שהיא מסוגלת לספק מענה סביר לבעיות הללו.

לאור הדיון לעיל, התרשים הבא סוקר את ההצלחה בהחדרת רוח לשוק החשמל באירופה (נכון לשנת 2011).
לאיחוד האירופאי ישנה מחוייבות ארוכת טווח ומעוגנת בחוק להגברת ייצור האנרגיה באמצעות טכנולוגיות מתחדשות. ולמרות כל זאת, כיום מעטות המדינות שמצליחות לשלב ייצור מתחדש באופן משמעותי.
לצרכי השוואה, בארה"ב הנתון המקביל הוא בערך 2%.


מדינות שמצליחות בהחדרת ייצור חשמל מטכנולוגיות מתחדשות נסמכות לא רק על משאבים מצויינים בתחום (כלומר, המון רוח), אלא גם על:
אחד, מידת מה של אפשרות לביזור המשאבים האלו (אם רוח לא נושבת בצפון גרמניה, היא יכולה לנשוב בדרומה)
שתיים, רשת החשמל של המדינות האלו מחוברת לאלו של שכנותיהן. זה מקל מאוד את העומס על התשתית, ומאפשר איזון עם ייצור החשמל במדינות סמוכות.
שלוש, מערך נרחב של תמריצים לעודד התקנה מאסיבית של כושר ייצור באנרגיות מתחדשות.

ועדיין, אפילו עם הסייגים אלו, כאשר בעקבות אסון פוקשימה הודיעה גרמניה כי היא תסגור את הכורים הגרעיניים מוקדם עוד יותר ממה שתכננה, עלו קולות דאוגים מההשלכות על מחירי החשמל:
מאחר וייצור על ידי שריפת פחם הוא כבר לא אופציה (בגלל שהוא פולט יותר מדי גזי חממה), משק האנרגיה הופך להסתמך בעיקר על גז טבעי,
והבלעדיות הזו מסוכנת בגלל שהיא הופכת תלויה באספקה של משאב יחיד. היות שכך, צריך לגוון את מערך הייצור, וזה אומר עוד אנרגיות מתחדשות.
אלא שמאחר והן יקרות,זה אומר - איכשהו לגלם את העלויות האלו במחירי החשמל.

בשלב הזה באופן בלתי נמנע עולה השאלה הבאה:
אם מצד אחד ייצור חשמל באמצעות טכנולוגיות מתחדשות הוא יקר, ומצד שני הוא לא יכול לתת מענה רציף לדרישות האנרגיה, בשביל מה לטרוח מלכתחילה עם עידוד הייצור באמצעים אלו?
על כך יש מספר תשובות:
ראשית, גיוון משק האנרגיה הוא חשוב.
להשען על משק מבוסס דלק כזה או אחר משמעו חשיפה מאוד גבוהה למחירי אותו דלק, כמו גם פגיעה באוטונומיית משק האנרגיה במידה וצריך לייבא את הדלק.
כדאי גם לזכור שתחנות כוח בונים עם אופק של 25-40 שנה, ומה שנראה מאוד זול ומשתלם כיום, לא בהכרח יראה כך עוד עשור.

שנית, כדאי לשים לב שכאשר הסתכלנו על עלויות, הסתכלנו על העלות הכוללת לקילו-ואט שעה.
אבל העלות הזו מורכבת משני חלקים עיקריים: עלות קבועה (כמה עולה להקים את תחנת הכוח) ועלות משתנה (כמה עולה הדלק שצריך לשרוף, כמה עולה לתחזק את תחנת הכוח).
והיתרון הגדול של אנרגיות מתחדשות הוא שהעלות של הדלק היא 0.
מכאן שהמרכיב העיקרי הוא העלות הקבועה. והסיבה שעלות זו היא יקרה, היא בעיקר בגלל שהטכנולוגיה היא צעירה:
עלויות מחקר ופיתוח, עלויות פרוייקטים נסיוניים, עלויות ייצור גבוהות וכן הלאה. אבל זו אינה גזירה משמיים.
להיפך, ככל שמשתכללים ומתפתחים יותר, מה שהיה פעם מסובך ויקר הופך היום להיות פשוט וזול. זו לא רק השערה, ככה זה עובד בפועל:
כפי שמראה התרשים, עלויות ייצור של מודולים סולריים, למשל, צנחו בשנים האחרונות במהירות מסחררת:


לכאורה העלויות של טורבינות רוח, המהוות את העלות העיקרית בפרוייקט הפקת חשמל מרוח, מתנהגות אחרת.
בפועל, הדיאגרמה המתוארת מספרת את סיפור המירוץ לפיתוח טורבינות גדולות יותר, בעלות כושר ייצור אנרגיה גדול יותר, שהתבטא בעלויות פיתוח הולכות וגדלות של טורבינות חדשות (בד בבד עם עלייה במחירי המתכות).
עם זאת, כפי שראינו מתוך המספרים למעלה, ייצור חשמל באמצעות רוח כבר קרוב למדי לעלויות ייצור חשמל באמצעים תרמיים.
(אמנם טרם סקרנו את העלויות של אמצעים תרמיים, אבל ראינו שהמרחק מהמחיר הסופי לצרכן כיום לא גדול, וזו אינדיקציה טובה מספיק לעת עתה).

ישנו גם טיעון שלישי, חשוב לא פחות מהאחרים, שקושר אותנו פעם נוספת לדיון בשינוי אקלים:
ייצור חשמל באמצעות טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת אינו פולט פחמן דו-חמצני אל תוך האטמוספירה.
מאחר וכיום טרם נמצאה טכנולוגיה מעשי ידי אדם ש"שואבת" פחמן דו-חמצני מן האטמוספירה, גזים שנפלטים בייצור חשמל אל תוך האטמוספירה - נשארים שם.
ככל שריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה גדל, כך גדל גם אפקט החממה, כולל תופעות המשוב שלו. 
המטרה אליה שואפים קובעי המדיניות היא למנוע מריכוז הפחמן הדו-חמצני לעלות אל מעבר לרף מסויים (המספר אליו רצוי היה לשאוף נע בין 350 ל-550 ppm - parts per million).
כפי שראינו בתרשים ברשומה על תופעת ההתחממות הגלובלית, כיום כבר הגענו אל מעבר  לרף ה- 400 ppm.
היות שכך, יש ערך לכל טון של פחמן דו-חמצני שלא נפלט אל האטמוספירה, ואשר היה נפלט לו אותה כמות חשמל היתה מיוצרת באמצעים תרמיים.
ולכן גם אם מדינה מסויימת לא מדביקה ישירות תגית מחיר על פליטת גזי חממה, מתוך המירוץ להגביל את פליטת הגזים קיים ערך עבור קובעי המדיניות בעידוד אנרגיה מתחדשת.

עוד לפני שמדברים על הדרכים לתמרץ ייצור חשמל באנרגיה מתחדשת, כדאי לחשוב על סוגי היעדים שמציבים קובעי מדיניות.
אפשרות אחת, כמובן, היא לא להציב יעדים בכלל, אלא ליישם מנגנון תמיכה ולתת לשוק לעשות את שלו. במדינות רבות בעולם, זה אכן המצב:
מצד אחד, תמיכה כללית ברעיון של גיוון משק האנרגיה עם נכונות מסויימת לעודד השקעות, ומצד שני, המנעות מהכרזה מחייבת על יעדים קונקרטיים.

אפשרות שניה היא דווקא לקחת יעדים מאוד ברצינות: 
האיחוד האירופי הציב לעצמו יעד של 20% אנרגיה ממקורות מתחדשים (וזה כולל חשמל אבל גם מכוניות שנוסעות על ביו-דיזל או אנרגיית חום שמיוצרת באמצעים "נקיים").
כל מדינה באיחוד קיבלה יעדים בנפרד, שמתחשבים במקורות הטבעיים הזמינים וביכולת להגדיל את החדרת האנרגיה מתחדשת למשק. 
לכל מדינה יש האוטונומיה להחליט איך היא משיגה את היעדים, ומדינות שונות בחרו בכלים שונים לעידוד פרוייקטים. התרשים המצורף (ע"פ נתונים מ-2010)  מראה את קצב ההתקדמות.
אפשרות שלישית היא דרך ביניים, הקרויה Renewable Portfolio Standards (או RPS בקיצור).
אפשרות זו שמציבה בפני ספקי החשמל דרישה לפיה אחוז מסויים מהחשמל המיוצר הנמכר הוא חשמל אשר מיוצר באמצעים מתחדשים. 

בכל מקרה, השאיפה הינה, שכל עוד התעשייה ממשיכה להתפתח, עלויות ייצור החשמל בטכנולוגיות מתחדשות ירד בהדרגה.
מטרת העל היא להשיג שיוויון עלויות עם אמצעים קונבנציונליים לייצור חשמל (באנגלית המונח לכך הוא grid parity).
כדי להשיג את המטרה לעיל, צריך שיהיה מניע לתעשייה להמשיך ולהתפתח:
תמריץ עבור חברות לפתח ולייצר טכנולוגיה, תמריץ עבור משקיעים להקים תחנות כוח באמצעות הטכנולוגיה, תמריץ עבור בעלי התשתיות ללמוד איך לשלב את ייצור החשמל התנודתי אל תוך משק האנרגיה.
ועל כן חלק בלתי נפרד מהדיון באנרגיות מתחדשות נוגע לתמריצים הללו:
אילו תמריצים אפקטיביים יותר ופחות? מה העלויות המדוברות? כמה זה מספיק וכמה זה כבר יותר מדי?
על כך בפרק הבא.

יום שני, 3 בנובמבר 2014

הנער הכי יפה בעולם

לפני למעלה משנה, צימו ואני לקחנו את בּוּבּה בפעם הראשונה להאכיל ברווזים בפארק. זה היה יום ראשון, וכמעט הגענו לתחנת הרכבת כשנזכרתי שלא לקחנו לחם. 
היות שכך, צימו ובּוּבּה חיכו סמוך לכניסה לתחנה, ואני קפצתי למכולת היפנית הסמוכה, היחידה שהיתה פתוחה בשעה הזו. אוחזת בחלת חלב מתוקה, ירדנו כולנו אל הרציף.
שניות ספורות אחרינו, התווספו על הרציף שני גברים. את האחד לא ראיתי מימיי. את השני לא האמנתי שאני רואה. 
דווקא כאן, על הרציף, איפה שרכבת חולפת כל שתי דקות, לפגוש דווקא את אוּרי?

לפני עשרים שנה הייתי מאוהבת בנער הכי יפה בעולם.
בימים ההם, הייתי נוסעת הרבה באוטובוס עירוני. מדי בוקר, הוא היה חוצה את העיר ואוסף תלמידים לבית הספר, ומדי צהריים, היה עושה את המסע ההפוך ומפזר את כולם.
ושם ראיתי לראשונה את הנער המדובר, ובהיותו כל כך יפה, קשה היה שלא לשים לב.
זמן לא רב אחר כך, התמזל מזלי לשוחח עמו לראשונה, דרך מכר משותף, שגם הוא, איך לא, נסע באוטובוס.
למדתי שקוראים לו אוּרי, וכנהוג בגיל ההתבגרות, זה הפך בין ליל משם נטול ייחוס לשם יפהפה ועתיר משמעות. בכל זאת, עברו עשרים שנה, מותר לי להיות קצת אירונית.
 

מטבע הדברים, בני נוער רבים הם יפי מראה. אז מה הפך דווקא אותו ליפה ביותר בעולם? 
אמת, היו לו פנים נאות, עיניים בהירות ושיער כהה. והיה לו חיוך פשוט משגע. קשה לזכור, אבל בזמנו, דברים מהסוג הזה יכלו להיות מספיקים בשביל קראש של כמה שבועות טובים.
אלא שאוּרי עצמו התגלה כמופלא: נעים, עם חוש הומור, ובעיקר - חכם באופן מעורר השתאות. חכם לא במובן של חכמת רחוב, או של ציונים טובים, או של ידע כללי מרובה.
לא, אוּרי היה מאותם נערי פלא שנולדים עם כשרון חד וחריף בתחום מצומצם, וגדלים מגיל צעיר להיות מה שנועדו להיות.

וזהו. במשך שלוש שנים, לא יכול היה להיות מישהו אחר. הייתי מאוהבת לחלוטין.
בהתחלה, כמובן, כל העניין נראה מופרך מן היסוד. לא יכולתי להעלות על דעתי למה שבחור כל כך יפה, וכל כך מוצלח, ירצה אי פעם במישהי כמותי. 
לימים יסתבר שזו לא הפעם האחרונה שאחשוב כך.
אבל בינתיים, הימים חלפו, כל פעם האוטובוס נסע בבוקר, חזר בצהריים. ולא מעט פעמים, בחסדי מערכת השעות, דרכינו הצטלבו, והכרנו יותר.
לקראת סוף השנה, אפילו קבענו להיפגש פעם אחת אחר הצהריים. מן הסתם, בשבילי זה היה עניין עצוּם.
בשנה השניה, נפגשנו הרבה פחות. הוא כבר לא היה צריך לנסוע באוטובוס ההוא בשעות ההן. ועדיין, מרחוק, הוא מצא חן בעיני עד מאוד.
בשנה השלישית, חלו מספר תפניות. 

ראשית, במסגרת חברתית שבועית מסויימת הוא החל להפציע בקביעות. שנית, אחרי שהסתיימה המסגרת החברתית הנ"ל, קבוצה של אנשים היתה לרוב יוצאת לאכול ארוחת ערב. 
הוזמנתי להצטרף פעם אחת, ואז עוד פעם, ואז זה הפך לעניין קבוע.
שלישית, לפעמים אחרי ארוחת הערב הוא היה הולך לסרט עם עוד מישהו או שניים. פעם אחת, הוא שאל אם אני רוצה גם לבוא. ואז היו עוד כמה פעמים.
לפעמים הוא היה מקפיץ אותי חזרה הביתה .לפעמים הוא היה נשאר קצת.
לאורך כל הזמן הזה, כמובן, הייתי מאוהבת עד טמטום. לא מטאפורית, באמת. לדעתי הייתי דרך קבע 30% טיפשה יותר מהבייסליין. 
וזה היה חמור במיוחד לאור העובדה שדרך קבע הרגשתי תסכול נוכח היותי לא מספיק. לא משנה מה, פשוט לא מספיק.
הוא גדול ממני ב-4 שנים. לימים אני אבין עד כמה זה לבדו משמעותי, על אחת כמה וכמה כשהוא כבר עשה כברת דרך במסלול האקדמי. אבל בנתיים, סתם הרגשתי מעאפנה.
ועם כל זאת, פעם אחת קרה הלא ייאמן. 
הוא שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו לסרט. בשבת בערב. שלושת קוראיי, חשבתי שהאוזניים יפלו לי לרצפה. 

הוא היה אמור להתקשר אליי בשבת לפנות ערב כדי לקבוע מתי לאסוף אותי. 
לראשונה בחיי עשיתי את מה שלא חשבתי שאעשה לעולם (ולא עשיתי מאז אף פעם), ואחת לכמה זמן בדקתי שהטלפון מחובר בסדר. 
שכנעתי את עצמי שבינתיים הוא בטח הספיק להתחרט. ניסיתי לשכנע ידיד טוב שלי שבינתיים הוא בטח הספיק להתחרט.
"די, נעמה", אמר הידיד, "הוא אמר שהוא יתקשר. הוא יתקשר".
הוא באמת התקשר. באמת יצאנו לסרט. אני לא זוכרת שום דבר ממה שקרה אז. 
קצת אחר כך, הגיע הקיץ, ואיתו פסטיבל הסרטים בירושלים. הוא התקשר אלי ביום שישי בבוקר, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא, עכשיו, לירושלים, לסוף השבוע.
באותו יום שישי ראינו ארבעה סרטים. הלכנו ממקום למקום בירושלים. טיילנו בערב. אני בטוחה שהיה מדהים, אבל אני לא זוכרת שום דבר.
בעצם, דבר אחד כן. 
הלכנו לראות סרט של באסטר קיטון. אלא שהפעם, במקום פס הקול הרגיל של סרטים אילמים, הביאו פסנתרנית לאולם לנגן את פס הקול תוך כדי הסרט.
לימים יסתבר שבאותו אולם ישב גם צימו, עם ידידה, שאז הוא היה מאוהב בה עד כלות. 
אבל בנתיים, ישבתי שם לצידו של אוּרי. וישבתי לצידו גם בלילה, בבית סבתו, וראינו פרקים של הסימפסונז. ואז הלכנו לישון, הוא בסלון, אני בחדר האורחים.

בבוקר שלמחרת, היה ברור שמשהו קרה, אבל לא ידעתי מה. הוא לא דיבר איתי. לא בבוקר, ולא בצהריים, ולא אחר הצהריים. 
ההורים שלו הגיעו, עם אחיו. הם כולם היו מאוד נחמדים, אבל כל הסיטואציה היתה מוזרה ביותר.
בערב, הם לקחו אותי איתם ועם אוּרי, אותו הם הקפיצו לבסיס אלמוני איפהשהו. 
לימים אני אופתע למצוא את עצמי באותו בסיס בדיוק, משרתת באותו מקום. אבל בנתיים, הם השאירו אותו שם, ולקחו איתם חזרה לעיר נערה עצובה וקצת תמהה.
בשלהי אותו הקיץ קרה משהו נוסף. הוא הפך להיות בן הזוג של חברה טובה שלי. זה לא הגיע מאמצע השום מקום, לא היתה כאן תדהמה מוחלטת.
אבל כמובן שהיא היתה יפה יותר, וחכמה ומוצלחת ממני. את ההרגשת המועקה הכבדה אני זוכרת היטב. הוא רצה מישהי אחרת. סוף הסיפור.
שלושת קוראיי, אני מבטיחה שלסיפור הזה יש גם פואנטה.

לקראת סופו של אותו הקיץ, התעוררתי בוקר אחד, וגם בי משהו השתנה. מאסתי בספקות העצמיים, בקנאה, בתנודתיות. מאסתי בהתאהבות הזו. 
בלי שום התראה מראש, קמתי בבוקר, הסתכלתי על עצמי במראה, וחייכתי חיוך גדול.
"עכשיו", אמרתי לעצמי, "הולך להיות נהדר".
ובאותו בוקר באמת התחילה שנה מופלאה, אחת השנים היפות ביותר בחיי: היה כיף בבית הספר. היו לי חברים מקסימים.
בילינו כמעט מדי ערב בסינמטק, ועולמי התרבותי התרחב פלאים. אני זוכרת את הסרטים שראינו, את הבדיחות מהם צחקנו, את בתי הקפה בהם ישבנו, את הספרים שקראנו.
כך גם רכשתי עוד חברים חדשים מבתי ספר אחרים. מפה לשם, גיליתי שכבר לא היתה לי סיבה להרגיש מכוערת.
והכי חשוב: סוף סוף, התחלתי ללמוד בעצמי באוניברסיטה, וגיליתי שכבר לא היתה לי סיבה להרגיש טיפשה.
אמת, לא הייתי כשרונית כמו אוּרי, אבל זה בכלל לא שינה. לא היה לי צורך להשוות את עצמי אליו, כי היה לי את הדבר האמיתי.
הזכרונות שלי מהשנה הזו מתוקים מדבש.

השנים שחלפו מאז הביאו איתן כל מיני גילויים.
גיליתי שהזוגיות של אוּרי עם החברה ההיא לא האריכה ימים. חלפו עוד כמה שנים ומכר משותף סיפר לי שהוא בזוגיות חדשה, והיה מימד לא מבוטל של אירוניה בהתפתחות הזו.
עוד כמה שנים חלפו, ובמקום כל מיני מנועי חיפוש כמו אלטה-ויסטה ויאהוּ, הגיע גוגל, וכולנו למדנו עד כמה קל לחפש אנשים שפעם הכרת. 
כך למדתי שאירוניה או לא, הזוגיוּת החדשה הזו עובדת בשבילו מצויין, והוא אהוּב ומוערך בה עד השמיים. שמחתי עבורו מאוד.
כמו כן, גיליתי כל מיני דברים על התאהבויות. 
גיליתי שלא תמיד ברור אם מתאהבים באדם, או במה שהוא מייצג. גיליתי שאפשר להתאהב בעוד אנשים, ושגם אם נשבר הלב, הוא מחלים.
ובאופן שלא יכולתי לצפות מראש, גיליתי שאפשר לאבד לא רק אנשים, ויש סוג אחר של שברון לב, מהסוג שלא ממש עובר. לומדים לחיות איתו, אבל הוא ממשיך להציק ברקע.

ופתאום, הנה הוא כאן מולי, על הרציף. אוּרי. להגיד שלום? לא להגיד שלום? זמן אין הרבה - עוד שתי דקות מגיעה הרכבת.
ניגשתי ואמרתי שלום. 
הדבר הראשון שקרה, הוא שהוא לא זכר אותי. הדבר השני שקרה, היה שנראה שבמעומעם הוא אולי נזכר במשהו.
הדבר השלישי שקרה, הוא שהוא הציג בפני את הידיד וסיפר שהוא כאן בביקור. הדבר הרביעי שקרה, הוא שהגיעה הרכבת ונפרדנו לשלום.
צימו, בּוּבּה ואני, הלכנו לפארק להאכיל ברווזים. בּוּבּה התרגז שהברווזים מקבלים את הלחם. במקום לזרוק אותו להם, תחב לחם בפיו עד שלחייו התנפחו כשל אוגר. היה כיף.
שמחתי לגלות, עד כמה המפגש המקרי הזה לא עורר בי שום דבר. או כך חשבתי.

כי מאז, אחת לזמן מה, אוּרי החל להגיח להופעות אורח בחלומותי.
אבל לא הגבר המבוגר על הרציף. לא, הוא זר גמור. בחלומותי מפציע אוּרי הנער, הנער הכי יפה בעולם. 
לרוב בחלום אני שוב מאוהבת בו. דמותו בחלום היא אף פעם לא נחמדה, או נעימה, או כיפית. אבל כשאני מתעוררת, אני מתעוררת אפוּפת צער ומקווה שהוא ישוב. 
ולמשך זמן רב לא ידעתי על שום מה הצער הזה. עד שיום אחד, חורף שעבר, קמתי עם המחשבה, שאין יותר אוּרי. 
יש את הגבר הזה, הזר, שנראה קצת דומה לו. אבל הנער ההוא, לא קיים יותר. וזה הרגיש כאילו מישהו נפטר.

לפעמים אני שואלת את עצמי איך הגעתי לכאן.
לא לכאן ללונדון. שרשרת ההתפתחויות מאז שעברתי לכאן בגיל 26 ברורה לי, והגיונית בדרכה.
לפני כמה שנים, במקרה לגמרי, גיליתי ששכחתי כמעט כל מה שקרה בתחילת שנות העשרים שלי. תראו מה זה, אפילו לא שמתי לב.
גיל 23, 24, 25 - מה היה שם? לא זכרתי. אני יודעת שריחפתי, מרוּקנת. איכשהו הימים עברו.
לא זכרתי את הכתובת שגרתי בה. לא זכרתי את מספרי האוטובוסים בהם נסעתי, או את הבניינים בקמפוס בו למדתי לתואר שני. לא זכרתי כמעט כלום מהתואר השני כולו. 
לא זכרתי אנשים שהכרתי. לא הצלחתי להעלות בדעתי פרצופים. נאחזת בקשים, ניסיתי להיזכר במשהו, וכל מה שצף הם הבהובים קטועים.

עד גיל 21-22, הייתי גם משהו אחר.
באופן מפתיע מצאתי את עצמי באותו בסיס צבאי. זה היה אמור להיות דבר מצויין, אבל זה הסתבר כאסון.
דבר אחד התגלגל למישנהו, וכל מיני דברים מצערים קרו. אני משתדלת לא לחשוב על הימים האלו.
מצד שני, שם הכרתי את צימו. 13 שנה אנחנו יחדיו, ואני עדיין נפעמת ממנו על בסיס יומיומי. בזכותו אני גם אמא של בּוּבּה ותּוּתּון. אז הרווחתי המון. עולם ומלואו.
וגם אם באמת המחיר של לקבל אותו היה לאבד אהבה גדולה, לשקוע בדיכאון, ולשכוח כמה שנים מהחיים - הוא עדיין שווה את כל זה.
אבל עדיין, לפעמים אני שואלת - אולי הגיע הזמן לעשות משהו בקשר לאותו אובדן?
אני כבר לא צריכה לדאוג אם אני חכמה מספיק או לא. אני לא צריכה לענוד את האהבה הזו כתגית. היא לא צריכה להיות המקצוע שלי, היא לא צריכה להיות הזהות שלי.
די, עבר מספיק זמן.