יום שני, 3 בנובמבר 2014

הנער הכי יפה בעולם

לפני למעלה משנה, צימו ואני לקחנו את בּוּבּה בפעם הראשונה להאכיל ברווזים בפארק. זה היה יום ראשון, וכמעט הגענו לתחנת הרכבת כשנזכרתי שלא לקחנו לחם. 
היות שכך, צימו ובּוּבּה חיכו סמוך לכניסה לתחנה, ואני קפצתי למכולת היפנית הסמוכה, היחידה שהיתה פתוחה בשעה הזו. אוחזת בחלת חלב מתוקה, ירדנו כולנו אל הרציף.
שניות ספורות אחרינו, התווספו על הרציף שני גברים. את האחד לא ראיתי מימיי. את השני לא האמנתי שאני רואה. 
דווקא כאן, על הרציף, איפה שרכבת חולפת כל שתי דקות, לפגוש דווקא את אוּרי?

לפני עשרים שנה הייתי מאוהבת בנער הכי יפה בעולם.
בימים ההם, הייתי נוסעת הרבה באוטובוס עירוני. מדי בוקר, הוא היה חוצה את העיר ואוסף תלמידים לבית הספר, ומדי צהריים, היה עושה את המסע ההפוך ומפזר את כולם.
ושם ראיתי לראשונה את הנער המדובר, ובהיותו כל כך יפה, קשה היה שלא לשים לב.
זמן לא רב אחר כך, התמזל מזלי לשוחח עמו לראשונה, דרך מכר משותף, שגם הוא, איך לא, נסע באוטובוס.
למדתי שקוראים לו אוּרי, וכנהוג בגיל ההתבגרות, זה הפך בין ליל משם נטול ייחוס לשם יפהפה ועתיר משמעות. בכל זאת, עברו עשרים שנה, מותר לי להיות קצת אירונית.
 

מטבע הדברים, בני נוער רבים הם יפי מראה. אז מה הפך דווקא אותו ליפה ביותר בעולם? 
אמת, היו לו פנים נאות, עיניים בהירות ושיער כהה. והיה לו חיוך פשוט משגע. קשה לזכור, אבל בזמנו, דברים מהסוג הזה יכלו להיות מספיקים בשביל קראש של כמה שבועות טובים.
אלא שאוּרי עצמו התגלה כמופלא: נעים, עם חוש הומור, ובעיקר - חכם באופן מעורר השתאות. חכם לא במובן של חכמת רחוב, או של ציונים טובים, או של ידע כללי מרובה.
לא, אוּרי היה מאותם נערי פלא שנולדים עם כשרון חד וחריף בתחום מצומצם, וגדלים מגיל צעיר להיות מה שנועדו להיות.

וזהו. במשך שלוש שנים, לא יכול היה להיות מישהו אחר. הייתי מאוהבת לחלוטין.
בהתחלה, כמובן, כל העניין נראה מופרך מן היסוד. לא יכולתי להעלות על דעתי למה שבחור כל כך יפה, וכל כך מוצלח, ירצה אי פעם במישהי כמותי. 
לימים יסתבר שזו לא הפעם האחרונה שאחשוב כך.
אבל בינתיים, הימים חלפו, כל פעם האוטובוס נסע בבוקר, חזר בצהריים. ולא מעט פעמים, בחסדי מערכת השעות, דרכינו הצטלבו, והכרנו יותר.
לקראת סוף השנה, אפילו קבענו להיפגש פעם אחת אחר הצהריים. מן הסתם, בשבילי זה היה עניין עצוּם.
בשנה השניה, נפגשנו הרבה פחות. הוא כבר לא היה צריך לנסוע באוטובוס ההוא בשעות ההן. ועדיין, מרחוק, הוא מצא חן בעיני עד מאוד.
בשנה השלישית, חלו מספר תפניות. 

ראשית, במסגרת חברתית שבועית מסויימת הוא החל להפציע בקביעות. שנית, אחרי שהסתיימה המסגרת החברתית הנ"ל, קבוצה של אנשים היתה לרוב יוצאת לאכול ארוחת ערב. 
הוזמנתי להצטרף פעם אחת, ואז עוד פעם, ואז זה הפך לעניין קבוע.
שלישית, לפעמים אחרי ארוחת הערב הוא היה הולך לסרט עם עוד מישהו או שניים. פעם אחת, הוא שאל אם אני רוצה גם לבוא. ואז היו עוד כמה פעמים.
לפעמים הוא היה מקפיץ אותי חזרה הביתה .לפעמים הוא היה נשאר קצת.
לאורך כל הזמן הזה, כמובן, הייתי מאוהבת עד טמטום. לא מטאפורית, באמת. לדעתי הייתי דרך קבע 30% טיפשה יותר מהבייסליין. 
וזה היה חמור במיוחד לאור העובדה שדרך קבע הרגשתי תסכול נוכח היותי לא מספיק. לא משנה מה, פשוט לא מספיק.
הוא גדול ממני ב-4 שנים. לימים אני אבין עד כמה זה לבדו משמעותי, על אחת כמה וכמה כשהוא כבר עשה כברת דרך במסלול האקדמי. אבל בנתיים, סתם הרגשתי מעאפנה.
ועם כל זאת, פעם אחת קרה הלא ייאמן. 
הוא שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו לסרט. בשבת בערב. שלושת קוראיי, חשבתי שהאוזניים יפלו לי לרצפה. 

הוא היה אמור להתקשר אליי בשבת לפנות ערב כדי לקבוע מתי לאסוף אותי. 
לראשונה בחיי עשיתי את מה שלא חשבתי שאעשה לעולם (ולא עשיתי מאז אף פעם), ואחת לכמה זמן בדקתי שהטלפון מחובר בסדר. 
שכנעתי את עצמי שבינתיים הוא בטח הספיק להתחרט. ניסיתי לשכנע ידיד טוב שלי שבינתיים הוא בטח הספיק להתחרט.
"די, נעמה", אמר הידיד, "הוא אמר שהוא יתקשר. הוא יתקשר".
הוא באמת התקשר. באמת יצאנו לסרט. אני לא זוכרת שום דבר ממה שקרה אז. 
קצת אחר כך, הגיע הקיץ, ואיתו פסטיבל הסרטים בירושלים. הוא התקשר אלי ביום שישי בבוקר, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא, עכשיו, לירושלים, לסוף השבוע.
באותו יום שישי ראינו ארבעה סרטים. הלכנו ממקום למקום בירושלים. טיילנו בערב. אני בטוחה שהיה מדהים, אבל אני לא זוכרת שום דבר.
בעצם, דבר אחד כן. 
הלכנו לראות סרט של באסטר קיטון. אלא שהפעם, במקום פס הקול הרגיל של סרטים אילמים, הביאו פסנתרנית לאולם לנגן את פס הקול תוך כדי הסרט.
לימים יסתבר שבאותו אולם ישב גם צימו, עם ידידה, שאז הוא היה מאוהב בה עד כלות. 
אבל בנתיים, ישבתי שם לצידו של אוּרי. וישבתי לצידו גם בלילה, בבית סבתו, וראינו פרקים של הסימפסונז. ואז הלכנו לישון, הוא בסלון, אני בחדר האורחים.

בבוקר שלמחרת, היה ברור שמשהו קרה, אבל לא ידעתי מה. הוא לא דיבר איתי. לא בבוקר, ולא בצהריים, ולא אחר הצהריים. 
ההורים שלו הגיעו, עם אחיו. הם כולם היו מאוד נחמדים, אבל כל הסיטואציה היתה מוזרה ביותר.
בערב, הם לקחו אותי איתם ועם אוּרי, אותו הם הקפיצו לבסיס אלמוני איפהשהו. 
לימים אני אופתע למצוא את עצמי באותו בסיס בדיוק, משרתת באותו מקום. אבל בנתיים, הם השאירו אותו שם, ולקחו איתם חזרה לעיר נערה עצובה וקצת תמהה.
בשלהי אותו הקיץ קרה משהו נוסף. הוא הפך להיות בן הזוג של חברה טובה שלי. זה לא הגיע מאמצע השום מקום, לא היתה כאן תדהמה מוחלטת.
אבל כמובן שהיא היתה יפה יותר, וחכמה ומוצלחת ממני. את ההרגשת המועקה הכבדה אני זוכרת היטב. הוא רצה מישהי אחרת. סוף הסיפור.
שלושת קוראיי, אני מבטיחה שלסיפור הזה יש גם פואנטה.

לקראת סופו של אותו הקיץ, התעוררתי בוקר אחד, וגם בי משהו השתנה. מאסתי בספקות העצמיים, בקנאה, בתנודתיות. מאסתי בהתאהבות הזו. 
בלי שום התראה מראש, קמתי בבוקר, הסתכלתי על עצמי במראה, וחייכתי חיוך גדול.
"עכשיו", אמרתי לעצמי, "הולך להיות נהדר".
ובאותו בוקר באמת התחילה שנה מופלאה, אחת השנים היפות ביותר בחיי: היה כיף בבית הספר. היו לי חברים מקסימים.
בילינו כמעט מדי ערב בסינמטק, ועולמי התרבותי התרחב פלאים. אני זוכרת את הסרטים שראינו, את הבדיחות מהם צחקנו, את בתי הקפה בהם ישבנו, את הספרים שקראנו.
כך גם רכשתי עוד חברים חדשים מבתי ספר אחרים. מפה לשם, גיליתי שכבר לא היתה לי סיבה להרגיש מכוערת.
והכי חשוב: סוף סוף, התחלתי ללמוד בעצמי באוניברסיטה, וגיליתי שכבר לא היתה לי סיבה להרגיש טיפשה.
אמת, לא הייתי כשרונית כמו אוּרי, אבל זה בכלל לא שינה. לא היה לי צורך להשוות את עצמי אליו, כי היה לי את הדבר האמיתי.
הזכרונות שלי מהשנה הזו מתוקים מדבש.

השנים שחלפו מאז הביאו איתן כל מיני גילויים.
גיליתי שהזוגיות של אוּרי עם החברה ההיא לא האריכה ימים. חלפו עוד כמה שנים ומכר משותף סיפר לי שהוא בזוגיות חדשה, והיה מימד לא מבוטל של אירוניה בהתפתחות הזו.
עוד כמה שנים חלפו, ובמקום כל מיני מנועי חיפוש כמו אלטה-ויסטה ויאהוּ, הגיע גוגל, וכולנו למדנו עד כמה קל לחפש אנשים שפעם הכרת. 
כך למדתי שאירוניה או לא, הזוגיוּת החדשה הזו עובדת בשבילו מצויין, והוא אהוּב ומוערך בה עד השמיים. שמחתי עבורו מאוד.
כמו כן, גיליתי כל מיני דברים על התאהבויות. 
גיליתי שלא תמיד ברור אם מתאהבים באדם, או במה שהוא מייצג. גיליתי שאפשר להתאהב בעוד אנשים, ושגם אם נשבר הלב, הוא מחלים.
ובאופן שלא יכולתי לצפות מראש, גיליתי שאפשר לאבד לא רק אנשים, ויש סוג אחר של שברון לב, מהסוג שלא ממש עובר. לומדים לחיות איתו, אבל הוא ממשיך להציק ברקע.

ופתאום, הנה הוא כאן מולי, על הרציף. אוּרי. להגיד שלום? לא להגיד שלום? זמן אין הרבה - עוד שתי דקות מגיעה הרכבת.
ניגשתי ואמרתי שלום. 
הדבר הראשון שקרה, הוא שהוא לא זכר אותי. הדבר השני שקרה, היה שנראה שבמעומעם הוא אולי נזכר במשהו.
הדבר השלישי שקרה, הוא שהוא הציג בפני את הידיד וסיפר שהוא כאן בביקור. הדבר הרביעי שקרה, הוא שהגיעה הרכבת ונפרדנו לשלום.
צימו, בּוּבּה ואני, הלכנו לפארק להאכיל ברווזים. בּוּבּה התרגז שהברווזים מקבלים את הלחם. במקום לזרוק אותו להם, תחב לחם בפיו עד שלחייו התנפחו כשל אוגר. היה כיף.
שמחתי לגלות, עד כמה המפגש המקרי הזה לא עורר בי שום דבר. או כך חשבתי.

כי מאז, אחת לזמן מה, אוּרי החל להגיח להופעות אורח בחלומותי.
אבל לא הגבר המבוגר על הרציף. לא, הוא זר גמור. בחלומותי מפציע אוּרי הנער, הנער הכי יפה בעולם. 
לרוב בחלום אני שוב מאוהבת בו. דמותו בחלום היא אף פעם לא נחמדה, או נעימה, או כיפית. אבל כשאני מתעוררת, אני מתעוררת אפוּפת צער ומקווה שהוא ישוב. 
ולמשך זמן רב לא ידעתי על שום מה הצער הזה. עד שיום אחד, חורף שעבר, קמתי עם המחשבה, שאין יותר אוּרי. 
יש את הגבר הזה, הזר, שנראה קצת דומה לו. אבל הנער ההוא, לא קיים יותר. וזה הרגיש כאילו מישהו נפטר.

לפעמים אני שואלת את עצמי איך הגעתי לכאן.
לא לכאן ללונדון. שרשרת ההתפתחויות מאז שעברתי לכאן בגיל 26 ברורה לי, והגיונית בדרכה.
לפני כמה שנים, במקרה לגמרי, גיליתי ששכחתי כמעט כל מה שקרה בתחילת שנות העשרים שלי. תראו מה זה, אפילו לא שמתי לב.
גיל 23, 24, 25 - מה היה שם? לא זכרתי. אני יודעת שריחפתי, מרוּקנת. איכשהו הימים עברו.
לא זכרתי את הכתובת שגרתי בה. לא זכרתי את מספרי האוטובוסים בהם נסעתי, או את הבניינים בקמפוס בו למדתי לתואר שני. לא זכרתי כמעט כלום מהתואר השני כולו. 
לא זכרתי אנשים שהכרתי. לא הצלחתי להעלות בדעתי פרצופים. נאחזת בקשים, ניסיתי להיזכר במשהו, וכל מה שצף הם הבהובים קטועים.

עד גיל 21-22, הייתי גם משהו אחר.
באופן מפתיע מצאתי את עצמי באותו בסיס צבאי. זה היה אמור להיות דבר מצויין, אבל זה הסתבר כאסון.
דבר אחד התגלגל למישנהו, וכל מיני דברים מצערים קרו. אני משתדלת לא לחשוב על הימים האלו.
מצד שני, שם הכרתי את צימו. 13 שנה אנחנו יחדיו, ואני עדיין נפעמת ממנו על בסיס יומיומי. בזכותו אני גם אמא של בּוּבּה ותּוּתּון. אז הרווחתי המון. עולם ומלואו.
וגם אם באמת המחיר של לקבל אותו היה לאבד אהבה גדולה, לשקוע בדיכאון, ולשכוח כמה שנים מהחיים - הוא עדיין שווה את כל זה.
אבל עדיין, לפעמים אני שואלת - אולי הגיע הזמן לעשות משהו בקשר לאותו אובדן?
אני כבר לא צריכה לדאוג אם אני חכמה מספיק או לא. אני לא צריכה לענוד את האהבה הזו כתגית. היא לא צריכה להיות המקצוע שלי, היא לא צריכה להיות הזהות שלי.
די, עבר מספיק זמן.


6 תגובות:

  1. קודם כל אני רוצה לומר שאני נהנית מאוד מפרץ הפוסטים האחרון!

    מעניין מה שאת אומרת על שברון לב ואובדן. על מה בעצם אנחנו מתאבלים, על אובדן האהוב או הפנטזיה על האהוב ומה שהיא ייצגה בעיננו.
    אני מזדהה לפחות עם חלק הדברים שכתבת. במקרה שלי עברו עשר שנים.
    אני עדיין חושבת עליו לפעמים, למרות שאני מאושרת מאוד עם בן זוגי ובטוחה לחלוטין שזו הבחירה הנכונה בשבילי.
    בשבילי חלק מהרגשת האובדן נעוץ בכך שהתאהבות הזו איבדה את המשמעות שלה.
    התבגרתי, ונשארתי עם התשוקות שלי אבל בלי החשיבות שייחסתי להן.
    אני כבר לא הילדה המטופשת שהייתי, וזה עצוב...כי אני חושבת שאז חוויתי דברים בעוצמה חזקה יותר.
    החלק החיובי הוא שבגרתי, התחזקתי, למדתי מה חשוב.
    עדיין, אני מרגישה שההתאהבות הו היא חלק מהזהות שלי, מהסיפור שלי. אבל עד מתי באמת?

    השבמחק
  2. כיף לשמוע ממך! לא הספקתי לומר בפעם הקודמת, מזל טוב על העבודה החדשה! אני זוכרת עד כמה העניין טרד את מנוחתך בעבר - האם את נהנית מהעבודה?
    אני מאוד מתחברת למה שאת כותבת על כך שאיכשהו בגיל מבוגר יותר חווים דברים בעוצמה חזקה פחות, ויש בכך אובדן. ואין לי בעיה עם כך שהתאהבות נותרת חלק מהסיפור.
    אני לא חושבת על אוּרי עצמו והבטן שלי מתהפכת. זה היה, זה עבר, לפעמים נעים להיזכר.

    רק שהעניין עם הנער הספציפי הזה היה פחות ההתאהבות *בו*. כלומר, כמובן שבזמנו לא יכולתי להעלות על הדעת שאני אגיד משהו כזה, כי הוא היה הכל, אבל עברו מאז 20 שנה :-)
    העניין היה שהכשרון החריג שלו מצא חן בעיניי. לא בהיותו חריג, אלא בגלל שאותי עצמי עניינו הדברים הללו. פתאום לראות מולך מישהו שחי אותם כל כך באינטנסיביות - היה מאוד קוסם.
    אלמלא הוא, אולי לא הייתי רואה איך אפשר לפתוח צוהר לעולם הזה וללמוד יותר.
    אולי לא הייתי הולכת ללמוד באוניברסיטה את מה שלמדתי. וההפסד היה כולו שלי - כי זו היתה חדווה גדולה לצעוד לתוך העולם הזה.
    בסופו של דבר, עם צימו זה היה די דומה. הם עצמם לא דומים באופיים, וצימו מתאים לי בהרבה, אבל יש בינהם את העניין המשותף הזה עם הכשרון החריג בתחום הספציפי הזה.
    אבל את צימו לא הייתי מכירה אלמלא הגעתי לאותו מקום בצבא. ומבלי להכנס לפרטים כשהגעתי לשם, דברים השתבשו ברצינות עבורי. זה היה כמו כדור שלג, שהתגלגל והתנפח.
    וזה גדע כל חדווה שהיתה בי. באמת, את השנים האלו העברתי כזומבי.
    המשכתי על אוטומט את הלימודים לתואר שני כי כבר התחלתי אותם, אבל כל מה שהיה אפילו קרוב למה ששימח אותי בעבר, פשוט כאב מדי.
    אז עזבתי את זה לגמרי לגמרי. ארזתי הכל, לא רציתי להסתכל לאחור.
    וזה רק בשנה האחרונה, שפתאום התחלתי להגיד -
    "היי, רגע! אני רוצה את זה בחזרה. עכשיו שכבר אין צורך להתחרות, עכשיו כשזה לא בשביל מקצוע או מה, אני רוצה את זה חזרה בשבילי".

    אני מצטערת אם הדברים שלי יוצאים מעומעמים. אני מקווה עוד כמה חודשים לכתוב מה קרה מאז שרציתי לקבל דברים בחזרה, אבל בנתיים זה עוד בתהליכים.

    השבמחק
  3. תודה! נראה לי שציירתי את עניין העבודה בצבעים חיוביים מדי. עניין העבודה עדיין מטריד אותי, מכיוון שהמשרה החדשה היא משרה חלקית. אז למעשה, אני עדיין מחפשת עבודה...
    לא במקום, משרה נוספת.
    העבודה עצמה נחמדה, אבל פחות מלהיבה ממה שציפיתי. בנוסף, תרבות העבודה שונה. בארץ, תמיד היה מי שיעשה לי חפיפה, וזה היה די סיפור גדול. לעומת זאת, במשרה החדשה, נראה שמצפים בעיקר שאסתדר לבד. היתה לי קצת הדרכה, אבל לא מהעובדת הקודמת. למעשה, בכלל לא פגשתי את העובדת הקודמת. שמתי לב שגם לעובדת חדשה אחרת לא היתה חפיפה. אני לא יודעת אם כך מתנהלים הדברים בארה״ב או שזה ככה ספציפית במקום העבודה שבו אני נמצאת.
    אני עדיין מרגישה שאני מחפשת מקום להשתלב בו. מקום שבו אני אהיה חלק מהצוות, ולא רק מתנדבת, או עובדת במשרה חלקית.

    לגבי מה שאת אומרת - הדברים שלך באמת מעומעמים, אשמח לשמוע יותר כשתהיי מוכנה לשתף.

    השבמחק
    תשובות
    1. אל תתבאסי, הזמן שבו מקום עבודה יראה הכי אטרקטיבי הוא לעולם כשאת נמצאת מבחוצה לו. ברגע שנכנסים פנימה אז מתגלים כל הדברים הפחות מוצלחים שבו.
      הדבר החשוב הוא שהכנסת את הדלת פנימה. לאורך השנים שמעתי רבות ורעות על שוק העבודה האמריקאי, ונראה שצעד המפתח שעוזר לאנשים אחר כך לשפר את מצבם הוא העבודה הראשונה.
      אני מאחלת לך המון בהצלחה עם מציאת משרה שתתאים למידותייך ורצונותייך

      מחק
  4. אוי, יקירה. האובדן והאבל.
    אני מניחה שעכשיו את יכולה לחלום על זה ולהתאבל, מכיוון שזו תקופה חזקה של עשייה והתקדמות ושימחה.
    בהיבט האישי, זה מזכיר לי מאוד את אהבתי הנכזבת משנות התיכון לנער שהיה, גם הוא, חכם ומוכשר להפליא. ואת היום שבו החלטתי שלא משנה מה, זה כבר לא רלוונטי ואכן הוא הפך ללא רלוונטי, ולקח לי עוד כמה נשים להבין עד כמה הייתי צריכה מישהו להעמיס על דמותו דברים.
    וגם, ואולי אני טועה, אבל אולי המשבר אינו קשור לאורי. ואת מלקה את עצמך על דברים שאני מודה שאיני מבינה מה הם, אבל אולי זה חלק מהבירור שעליך לעשות דווקא עכשיו, כשאת חזקה.
    נשיקות. אני נורא אוהבת את הכתיבה שלך.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על האמפתיה :-) אני מאוד אמוד שמחה לשמוע שהכתיבה שלי משמחת אחרים.

      את צודקת, אין שום קשר ממשי לאוּרי, בטח שלא לאדם שהוא כיום ובמקרה נתקלתי בו לפני כבר די הרבה זמן. ובכל אופן, על האהבה הנכזבת כלפיו התגברתי די מהר בזמנו, וזה היה לפני 20 שנה.
      זה רק שמעולם לא הייתי יכולה לשער איך דבר אחד מוביל למישנהו, ועד כמה יכולה להיות משמעותית העובדה שדווקא הוא, ולא נער אחר, מצא חן בעיניי כל כך.
      אבל כמו ציורים שמחברים אותם בנקודות, אני יכולה למתוח קו קטנטן, ועוד קו וקטנטן, מאירוע אחד למישנהו.וכל אחד מהאירועים הללו הוא כמעט חסר משמעות.
      איך היו נראות הבחירות שלי אם לא במקרה הייתי בוחרת במישהו שהוא כל כך נבון? מה ההשפעה המתמשכת של ההרגשה שהתקבעה שאינני מוכשרת מספיק?
      הרי רוב האנשים לא מבלים את שנות הנערות שלהם בלדאוג מדברים כאלו. מצד שני, הם דואגים מדברים אחרים.
      אבל פתאום, שנים אחר כך, את מוצאת את עצמך במקום בחיים שמעולם לא פיללת להגיע אליו, במצב שהוא כל כך על הפנים, ואת אומרת - רגע, איך זה קרה?!
      ככה היו כמה שנים בתחילת שנות העשרים שלי. באמת היתה תקופה איומה.

      ובגלל שזה כך, באופן טבעי את שואלת את עצמך - אולי כל מה שחשבתי שהוא נכון לגבי הוא בעצם טעות? זה חייב להיות טעות, אחרת דברים לא היו קורים כפי שקרו.
      וכל כך כעסתי, על עצמי, על העולם, על שדברים הגיעו למצב כל כך מחורבן, שפשוט לקחתי את כל מה שהאמנתי שאהבתי לעשות - וזרקתי לפח.
      לא רציתי יותר לראות, לשמוע, להתעניין בכל מה שהרגיש כאילו נוגע בשרשרת הדברים שהובילו לשפל אליו הגעתי. מתחתי קו, ואמרתי: אני מתחילה מחדש.
      לכל הג'יפה שקדמה להם היה ערך. כמו שאמרתי - ככה הכרתי את צימו וזה שווה הכל. וגם להתחלה מחדש הזו היו הרבה יתרונות.
      וזה היה רק כשעבר מספיק זמן שיכולתי להסתכל אחורה ולומר - את יודעת מה, לא הכל היה צריך להיזרק לפח.עוד כמה חודשים אולי אספר כאן על מה דגתי החוצה מהפח.

      מחק