כּלוּמניקית

בביקורנו האחרון בישראל צימו ואני השארנו את אוצרותינו בידיהם של סבא וסבתא, ויצאנו לכמה שעות זוגיות.
החלטנו לסור ליפו, לשכשך רגלינו בים, ולשוטט בשוק הפשפשים.
החלק של השכשוך, הרגליים והים עבר יופי, ואז עלינו אל עבר יפו, והגענו לכנסייה הזו שנמצאת ממש מול הים.
נכנסנו פנימה לרגע וכשיצאנו, איכשהו, הרגל שלי נתקעה בתוך מן מוט מתכת על הקרקע שנועד לתפוס את דלת הכנסייה פתוחה, אבל לא היה בשימוש אותו יום.
הכאב היה גדול, ותוך שניות בודדות התנפחה לי גּוּלה שחורה בגודל של כדור פינג פונג על כף הרגל.
צימו קשר לרגלי את הקרדיגן כדי להפעיל לחץ על הנפיחות, ואז ישבנו על הספסל.
ואני מיררתי בבכי.
לא בכי מעודן של דמעה מתגלגלת על הלחי. בכי מתייפח, מר וחריף.
הבכי אולי השתחרר מהכאב הפיזי הלא צפוי של אותם צהריים, אבל הוא נמשך ונמשך ונמשך בגלל כאב אחר. יומיומי, בנאלי, וחונק גרון.

כבר לפחות שלוש שנים, שמתי לב, אין לי יותר הרגשת גאווה.
לא משנה מהו המעשה. אם ניסיתי לעשות משהו לא הצלחתי, אז בּרוּר. אם כבר, מה בכלל גרם לי לחשוב שאצליח?
ואם ניסיתי לעשות משהו וכן עשיתי אותו, אז זה סתם. גם לא עשיתי מי יודע מה טוב, אפשר היה לעשות טוב יותר.
זה לא נחשב. אם אני עשיתי, כל אחד יכול. וגם בכלל לא משנה יכול לא יכול, כי זה חסר משמעות. ובעיקר - חסר ערך.
הכל הכל הכל חסר ערך.

תגידו - שלוש שנים ככה ולא שמת לב?
ברור ששמתי לב. אפילו הזכרתי את זה פה. זה גם לא קרה בן לילה, אלא כתהליך מתמשך של פיחות בתפיסתי את ערך מעשיי.
ואני חושבת שבהתחלה, על אף שהצטערתי שהדבר הוא כך, סוג של השלמתי עם זה.
חשבתי לעצמי, שאמנם בעבר היו זמנים שהרגשתי בהיי מטורף בעקבות הצלחה כזו או אחרת, אבל זה תמיד היה זמני, ותמיד היתה מגיעה נפילה אחר כך. אז בשביל מה?
אמרתי לעצמי שכל עוד ברגע העשייה אני שואבת סיפוק מהעשייה עצמה, זה לא נורא אם אחר כך אני מבטלת את ערכה.
וגם, יש כאן יותר מדי האחזות ב"אני" ו"עצמי" וכל מיני תוויות. כל כך קל להתאהב בתווית. כמה משחרר, להיות מסוגל לומר על עצמך: אני X, זה מקומי בעולם. משחרר ושקרי.
ובכלל, כמעט כל פעם בעבר שחתרתי להשגת הישגים "רשמיים" שיובילו להרגשת שייכות "רשמית", הרגשתי מזייפת. אז אולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש?

אני מאמינה לגמרי במה שאמרתי על תוויות.  אני חושבת על הביטוי "קָשָבֵנו מיכאל גורדוס" - זוכרים אותו ממבזקי החדשות ברדיו?
הוא היה מקשיב לגלי הרדיו בשידורים בערבית, מתרגם ומביא אינפורמציה. הנה מקצוע שלא קיים יותר מחוץ לשירותי הביון. אז עד כמה אמיתי יכולה להיות התווית הזו: "קָשָב"?
תוויות כמו "סוכן נסיעות", "עיתונאי", "חנווני", איבדו כולן מהמוּצקות שלהן. ומנגד, הגיעו כל היועצים.
ובכל זאת, הזירה בה אני מרגישה הכי הכי גרוע היא הזירה המקצועית.

אני אומרת לעצמי: בגילי, הייתי צריכה כבר להיות משהו. הנה, כל כך הרבה אנשים בני גילי הם כבר שם. איפה אני?
ועדיין, גם כשהיה לי מקצוע, רשמי, עם כרטיס ביקור, ותפקיד מוגדר וקורות חיים מתאימים והכל, הייתי קמה ומרגישה במקום הלא נכון.
וכמובן, לכאורה גם עכשיו אני כבר משהו: אני בעלת עסק.
הקמתי אותו במו ידיי, בעשרת אצבעותיי, כמעט לגמרי לבדי. סיבה לגאווה, לא?
סיבה אולי, אבל גאווה אין.
המוצרים הם טובים, האתר הוא יפה, הלקוחות משבחים, אבל בעיני זה לא משנה. כי סרט המדידה שבו אני מודדת את העסק הוא הנוקשה מכולם: האם העסק הוא רווחי?
והוא לא. הוא גדל לאיטו, אבל עדיין לא, וזה יקח זמן.
אלא שלא יעזור כמה אני אומרת לעצמי שהצלחה זה משהו שלא קורה בן לילה, אלא בהשקעה עקבית, לאורך זמן.

כל יום מחדש אני מרגישה לא "עובדת", אלא - "חיה על חשבון אחרים". והתחושה הזו רודפת אותי.

אין בי גאווה על האמהוּת שלי. אני גאה בילדיי בלי סוף, אבל מתקשה לראות בעצמי מקור חיובי לטוּב שפורץ מהם.
בסיכומו של דבר, תחת הביקורת שלי, רוב הזמן אני לא מספיק.
בגלל שלפעמים אני מאבדת את הסבלנות, אני לא מספיק סבלנית.
בגלל שיש זמנים שאני בוחרת ומעדיפה לא להיות אתם, אני לא מספיק אתם.
אין טעם לומר - אבל את עושה כך, ואת עושה אחרת. הוא שאמרתי: זה לא נחשב.
וכל הזמן, ההרגשה הזו, שאני מפספסת את החיים האמיתיים. שהחיים עוברים, ואני לא לגמרי נוכחת בהם, מרוב דאגה.

הלחץ, כל הזמן, כל הזמן. נו, אתם יודעים. התחושה הזו של מועקה בחזה, דופק מהיר, נשימה מואצת.
מדי פעם אני שואלת את עצמי: "כמה את לחוצה עכשיו?" ומד הלחץ הסובייקטיבי הזה מעולם לא יורד מתחת ל-3, אלא אם כן אני נעזרת בקצת שוקולד. אני פוחדת ש:

1. שאני אפספס את הזמן שלי עם הילדים.

2. שאני לא יכולה להיות עצמאית כלכלית ותלויה באחרים לקיומי. שאצטרך לשוב לעבוד כשכירה, ואתקשה למצוא עבודה כי הפכתי ללא רלוונטית.

3. שאני חלשה פיזית, ובהעדר נוחות אתפרק. בהעדר נוחות = שלל מחשבות אפוקליפטיות. שואה. להיות פליטה. מלחמה. נרדפוּת.

4. שאשכח. שאני כבר שוכחת את הילדוּת של הילדים שלי.

5. בדידות. שבהעדרו של צימו אני לבד בעולם ולאף אחד לא אכפת ממני.
6. שאני מבזבזת את חיי, ואצטער על כך בעתיד או על ערש דווי.

אני לגמרי מבינה. וחבל לי שהיא הרגישה ככה, היא בטח היתה בסדר גמור.

אה, וואללה?

אני בדרך כלל אוהבת לכתוב על איך שלמדתי דברים. אז הנה מה שלמדתי כעבור שלוש שנים של אי הרגשת גאווה:
בכלל לא משנה כמה התוצאה טובה או לא, אין חדווה בעשייה.
זה לא אומר שאני לא נהנית משום דבר אף פעם. אלא שבגלל שהכל חסר ערך, ושום דבר לא נשאר, ישנה תחושת אשם תמידית.
אם עבדתי - הייתי צריכה להיות עם הילדים. אם הייתי עם הילדים - הייתי צריכה לעבוד.
כל זמן שבו אני עושה משהו שבו המרוויח העיקרי הוא אני (כמו התעמלות, כתיבה או צילום), אני לא רק פרזיטית, אלא גם מכלה את זמני על שטויות.
כמו נקר על עץ, מנקשת המחשבה - "לא מגיע לך. את לא ראויה."
ואז אני רואה תמונות של עלי דוואבשה התם או איילן קורדי הפעוט שנשטף אל החוף, ומרגישה שמעצם היותי, גזלתי מהם את חייהם. להם הגיע יותר לחיות. בהם היה יותר ערך.

בוודאי שאני בדיכאון, וכי מה?
לפעמים אני חושבת - אולי שיחות יעזרו. לפעמים אני חושבת - אולי תרופות.
אבל הייתי שם, וגם שם. בשני המקרים, חלפו מאז הרבה מאוד שנים, אבל הם לא עימעמו את הסקפטיות.
השיחות לא סייעו, אם כבר הזיקו. התרופות בטווח הארוך כנראה עזרו, אבל הדרך, אוי הדרך. ככל שהבחירה בידי, אני לא רוצה לצעוד בה שוב.
עמוק בפנים, אני גם מבינה שזו לא הדרך. כי זה שוב, לחפש את הפתרון בחוץ. אני לא ממעיטה בערכה של עזרה חיצונית, בכלל לא.
אבל בסופו של יום, האחריות למצוא את הערך בחיים שלי היא עליי. כמו פעוט שלומד לצעוד, הוא אולי נתמך, אבל את רגליו הקטנות הוא זה שצריך להזיז.
אז אולי מקום טוב להתחיל בו, הוא לתרגל מחדש להרגיש גאווה.
בכנות, אני לא לגמרי בטוחה איך. אבל נדמה לי שפעם ידעתי, אז אולי זה כמו מה שאומרים על אופניים.