יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

זה לא בזבוז זמן?

הכל היה יכול להיות בסדר, אלמלא אותן שתי מלים.
שתי מלים, קטנות קטנות, שהן שורש הבעיה:
"אז מה?"


צמד המלים הללו רודף אותי בנחישות גוברת מזה מספר שנים. זה הצורך שלא מרפה שלמעשים שלי תהיה איזושהי משמעות.
מתוך המיקוד על קריירה, המשמעות הזו היתה צריכה להתּרגם לתועלת בתחום המקצועי.
אבל עכשיו, אפילו אם באופן מוצהר אני רוצה לעשות גם דברים שאינם נושקים לעבודתי, עודנו קיים אי-השקט הפנימי:
השעון מתקתק, החול נוזל, את בת תמותה, חייך קצרים. 

אני לא יודעת באיזה שלב התחילה לרדוף אותי המחשבה על התסכול בכך שזמן פשוט חולף, ואין שום דבר שאפשר לעשות בעניין. 
בגלגולים שונים זו מחשבה שמלווה אותי כבר שנים, אבל לאחרונה, מסיבות שונות, היא הפכה מוחשית יותר.
נגזר על כל מה שיקר לי להשאב אל העבר, כשהקיום היחיד שיוותר לו הוא בזכרוני הדולף.
ברור שיש גם דברים טובים שבאים עם חלוף הזמן, אבל בין אם ארצה ובין אם לא, לא ניתנת לי הבחירה להשאיר דברים כפי שהם, ולו לקצת: 
אני מתבגרת, צימו מתבגר, בּוּבּה גדל.
האנשים שיקרים לי, ואלו שהיו יקרים לי ואינם בחיי, גם הם מזדקנים ובבוא העת גם הם ילכו מן העולם.
מקומות שהיו יקרים לי מלאים באנשים זרים. המקום אולי נראה דומה, אבל הוא שונה, והמקום ההוא, שלי, הוא לא יחזור, הוא לא קיים יותר.

נשאר רק הזכרון, ואף הוא, בחלוף השנים, לא באמת נשאר.
וכך אני מביטה בבּוּבּה שלי, הקטנטן והשמח, ומשהו בי מתכווץ.
לרגע אני רואה בעיני רוחי את עצמי כקשישה, והופכת ערה עד כאב לכמה ההווה הזה, כאן ועכשיו, הוא יקר וחולף לבלי שוב. 
הזדמנות אחת, זה מה שכל אחד מקבל. פעם אחת לחיות את החיים. ומה אני עושה עם הזמן הזה, שהוא כל כך יקר?

כל התעוקה הזו צפוּנה בצמד המלים הללו: "אז מה?"
וכל דבר שאני עושה, קטן כגדול, דביק מטפטופי הביקורת, החיפוש אחר הטעם.
על מנת להבהיר, אין הכוונה כאן בחיפוש אחר הישגים מרחיקי לכת שישרדו את פגעי הזמן, אלא עיסוק בלתי פוסק בשאלה האם אני חיה את חיי "נכון" מספיק.

בשנים האחרונות, הקריירה היתה עיקר המוקד לשאלות אלו:
עבודתי היתה חשובה עבורי, וגם היתה אמונה גדולה יותר בתרומה של העשייה הזו כלפי החברה בכללותה.
במקביל, גם הטריף את דעתי עלי הפחד, מאותו עתיד לא נודע שיכול להתגלגל לכל מיני מקומות, ושאם רק לא אזהר אמצא את עצמי ערירית וחסרת כל.
וכך שאלת ה"אז מה" היתה הד לתהיה: האם אני משקיעה מספיק בקריירה, כדי להבטיח שתמיד אוכל לעמוד ברשות עצמי?

בנוסף, הטילו את כובד משקלן כל השאלות האחרות:
האם אני משקיעה מספיק בזוגיות, כדי שלא יתפורר הקשר החשוב בחיי?
האם אני משקיעה מספיק במשפחה, כי הקשרים האלו כל כך משמעותיים?
האם אני משקיעה מספיק בחברים, כדי לא להיות בודדה? 
האם אני מתעמלת מספיק, כדי להשאר בריאה, חיונית, מושכת?

כל השאלות הללו אוויליות, ולו רק בגלל שהנבירה בהן מפריעה לשצף החיים עצמם:
(זה לא בזבוז זמן? אין משהו אחר שיותר כדאי לעשות? לא כדאי להשקיע בפעילות שתתן ערך מוסף גם בהמשך הדרך?)
כי מתי זה מספיק? איך מודדים אם משהו מספיק?
מתי מגיע הרגע שבו השקעת "מספיק" בכל אחד מהדברים הללו? אף פעם.
כי תמיד אפשר יותר, וזה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.

אבל אלו לא רק שאלות אוויליות.
כי מה שזה לא יהיה שאבחר לעשות עם זמני, עדיף לעשות זאת מתוך מודעות, מתוך נוכחות.
כדי לא לעמוד שם, שנים אחר כך ולומר: "אם הייתי עוצרת ושמה לב, הייתי עושה אחרת. ועכשיו כבר מאוחר מדי."
לכן כמו שאמרתי כבר כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, כיום יותר מכל אני שואפת לייצר איזון בחיי.
בדרך כלל אומרים למצוא, אבל זה לא באמת משהו שמרימים מהרצפה. זה משהו שעובדים עליו, שגורמים לו לקרות.

ואני מגלה שגם כשזמני בידי, קשה לי לייצר איזון בחיי.
נמלה פועלת היא עמלנית כי היא מה שהיא, ואין היא יכולה אחרת.
שלא בשונה ממנה, כך גם אני: תמיד צריכה לראות תפוקה, תמיד תוצרים. אחרת, מה משמעותו של הזמן?
וכך, אם אינני מתקדמת מספיק מהר לטעמי עם כתיבתי המקצועית או  עושה מספיק על מנת למצוא עבודה - אני חשה אשמה.
אם אני מטיילת או יוצרת או מתעמלת אני מרגישה טוב לזמן קצר, ואז מכה בי שוב השאלה: "אז מה?"
רק הזמן עם בּוּבּה חומק מהביקורת הנוקשה, אבל אני יודעת היטב שזה כך בין היתר כי אינני עקרת בית מטבעי ואני יודעת שיגיע הרגע בו אחזור לעולם של תשע עד שש.

כשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי היתה סורגת. לא סתם סורגת, סוודרים שלמים, עבים וחמים.
לאמא שלי היה אז סוודר (קנוי, תעשייתי) ורוד עם פסים בצהוב, ועל אף שזה היה לפני מיליון שנה, אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד. כל כך אהבתי אותו, שהיא סרגה למעני אחד דומה לו לגודל שלי.
אמא שלי סרגה לאבי סוודר ענק וכחול עבה, עם מלבנים לבנים. כשהוא מאס בו, אני לקחתי אותו, אהבתי שהוא מגיע לי כמעט עד הברכיים, והרגשתי בתוכו נהדר.
כשאני עוצרת וחושבת על כך, אני ממש יכולה להרגיש שוב, כמה נעים היה ללבוש אותו בתקופת התיכון.
אני נזכרת באחרי צהריים חשוכים וקרים, חוזרת הביתה אחרי שפגשתי חברה טובה בעיר או יושבת על גרם המדרגות לפני תחילת שיעור מתימטיקה.
לבשתי אותו מהתיכון עד השנים האחרונות, עת התרפט לחלוטין ונפרם בכל מיני מקומות. עכשיו הוא מקופל בזהירות בארון.
אמא שלי גם סרגה לאחי כשהיה קטן את הסוודר הלבן והחם בתמונה, ובאחד הביקורים האחרונים נתנה לי אותו עבור בּוּבּה.
כשהייתי ילדה קטנה, אימי לימדה גם אותי לסרוג.
היא מאסה בסריגה, וכך גם אני. ושכחתי איך.
במשך הרבה זמן רציתי ללמוד לסרוג מחדש. אבל בשביל מה? מה הטעם? ראיתי איך אנשים מתחילים לסרוג והתחביב הזה מאכל את זמנם.
הם סורגים עוד שמיכה ועוד סוודר, ואז מתחילים לסרוג דברים שאנשים אף פעם לא לובשים, ומרעיפים חפצים סרוגים לכל עבר רק כי אין מה לעשות עם המוצר המוגמר.
חלקם מוכרים דברים באטסי, בעצמי קניתי שם שמיכה סרוגה נהדרת. אבל הבה נודה בכך - כלכלי זה לא.

וכך הייתי לפעמים מביטה בחיבה בכדורי צמר, אבל נזכרת שזה לא בשבילי.
אין לי את הזמן, יש לי רשימה ארוכה של דברים שאני צריכה לעשות.
וגם אם הייתי מחליטה שאני סורגת רק בערב המאוחר, לפעמים, מול הטלוויזיה, כשאני נחה, גם אז הייתי רדופה על ידי שאילת "אז מה?" מתמדת, וממילא מה כבר אפשר להספיק בכל כך מעט זמן?
אז איך אוכל לסרוג יותר משתי שורות?

ובכל זאת, בימים האחרונים אני לומדת לסרוג. רק בערב, או בסוף השבוע.
אני לא יודעת מה אסרוג מהרגע שאמשול בכישורים.
אולי אסרוג גרביים: כשביקרתי את חברתי פעם, היא גרבה בבית גרביים סרוגים שאמה סרגה לה, כי הם חמים ומחממים.
כששוטטתי בפינטרסט, נתקלתי פעם בזוג נעלי בית שחמדתי לבּוּבּה, אולי אסרוג כאלו.
אפילו עם דוגמיות הצמר שאני סורגת, רק על מנת להתנסות בסוגי התפרים השונים, הרגשתי יאוש מסויים לייצר משהו שאין לו מטרה. בסוף החלטתי שאוסף הדוגמיות יהיה תחתיות לכוסות.
אנחנו לא משתמשים בתחתיות לכוסות, אבל אם יגיע היום שנזדקק להן, ובכן - אלו יהיו התחתיות.
רוצה לומר - סריגה לא נותנת לי לי מנוחה משאלות ה"אז מה?", הן מכות בעוז כבכל עת אחרת.
ובכל זאת אני סורגת.
לא אסרוג לבּוּבּה צעיף חנק, ובתקווה גם לא רטיה. אבל הסגירה של הסוודר חמודה.
כי אני חושבת על הסוודרים שאמא שלי סרגה, ומתכרככת מבפנים.
אני חושבת על השטיח הכתום שהיא ארגה כשהייתי ילדה, שהיה השטיח שלי כל השנים שגרתי בבית הורי. הוא כבר היה מרופט ועייף אבל סירבתי להיפרד ממנו, והוא נזרק רק אחרי שעזבתי. 
אמא שלי, שהיתה מציירת ומפסלת וסורגת ואורגת כבר לא עושה שום דבר מזה לפחות עשרים שנה. אין לה סבלנות.
אני חושבת שגם היא הפסיקה לראות בכך טעם.
אבל כל השנים האלו עברו, ואני נוצרת את הזכרונות והחפצים הללו כאוצר גדול.
זו לא תשובה לשום דבר, זה פשוט ככה.

הסיכום/ נתן אלתרמן

הוגה אחד זקן
מחדרו אל תלמידיו יצא
ואמר בנקשו במקל:
שמעו אחרון דברי אשר אשא,
כי הגיע הזמן לסכם,
לאחר שנות בינה ועיצה,
מה הם, לסוף מיצוי,
הדברים שמהם העולם עשוי.

העולם, נכבדי –שאחרי  כל תהיות
ופליאות בו דברי אמורים-
עשוי ארץ, שמים, שיחים, סנוניות,
אוניות, גלי ים, נהרות, ערים
גדולות וקטנות, ירידים, צנוניות,
כל מיני פטישים, נייר, משורים,
רחובות, חדרים, - כך הוסיף למנות

ולמנות – גאיות, שפלות, הרים
וגבעות – ושעה שרופא ואחות
כבר עליו גחנו בבית-החולים,
עדיין היו שפתיו נעות
ומונות – קלחות, כפיות, ספרים,
מגרות, צנצנות- ומילים אחרונות
שהשמיע היו: נעצים, כפתורים. 

2 comments:

  1. הגעתי במקרה, בחיפוש אחר אלתרמן. ומשהו משך את עיני. אולי המסרגה.
    נחמד היה לי לקרוא. עצוב ומצחיק ומעורר הזדהות. תודה.

    השבמחק
    תשובות
    1. צר לי על העיכוב בתגובה. תודה רבה, שמחתי לשמוע.

      מחק