כפי שסיפרתי ברשומות קודמות, משנסתיימו לימודי בשלהי הסתיו, עזבתי את עבודתי כדי לקחת קצת פסק זמן.
ממילא הכוונה היתה שהשלב הבא יהיה לעבור לתפקיד אחר וחברה אחרת, וההחלטה שנלקחה היתה לערוך את החיפוש אחרי שכבר עזבתי את המקום הקודם.
עד כה, לא תיארתי דבר מתהליך מציאת העבודה הבאה.
לא מפתיע: לא עשיתי שום דבר בעניין.
צימו איתגר אותי לקחת לפחות חודש אחד של חופש אמיתי, ובכלל לא לחשוב בכיוון.
להפתעת שנינו, ולראשונה בחיי, הצלחתי לא רע.
אמנם היו לי פה ושם פגישות עבודה ומספר שיחות עם מגייסים שפנו אלי, ואמנם עסקתי בכתיבה מקצועית, אבל כבר כמעט חודשיים שאני באמת ובתמים נהנית מהחופש.
אני נהנית מהזמן עם בּוּבּה, אני נהנית מהזמן לאוורר מחשבות, ואני נהנית מההזדמנות לעשות סוף סוף דברים שדחיתי במשך חודשים ושנים.
הסיבה שהוא הציב אתגר שכזה הוא בגלל מה שצפינו שיקרה והוא, שמרגע שיצאתי משוק העבודה אחוש לחץ גדול ורצון עז לחזור אליו חזרה. ככה זה היה תמיד.
ועכשיו כשלא הרגשתי כך, אני מודה שפשוט נבהלתי.
נפגשנו עם זוג חברים ושוחחנו בין היתר על חופשתי, והאשה שאלה: "רגע, יש לך את האופציה פשוט להשאר בבית?"
אז לא, אין לי את האופציה.
כדי לקיים את משפחתנו הנוכחית ברווחה, אנחנו זקוקים גם להכנסתי. לתקופה קצרה פסק הזמן הוא סביר, לתקופה ארוכה כבר פחות.
ואם מכניסים פנימה שיקולים כמו הרצון בבוא העת להרחיב את המשפחה ומתישהו להחליף את הדירה בדירה גדולה יותר, על אחת כמה וכמה חשוב שנחזור להיות מסוגלים לחסוך למטרות הללו.
מעבר לכך, אני לא חושבת שמתאים לי להיות יושבת בית, או לתת לעבודה מקום מינורי בחיי. זו לא אני.
לקחת מנוחה - כן. אבל כזו שתחומה היטב בגבולות הסביר על מנת לא ליפול מהעגלה.
וכאן היה מקור הבהלה: שכן בהיעדר דחף למצוא עבודה עלה בי החשש שהמנוחה תתארך מדי ולפני שאשים לב, חוסר המעש עלול לדחוף אותי מעבר לנקודת האל-חזור.
תגידו: "אם זה כל כך חשוב לך, פשוט אל תתעצלי, ותחפשי עבודה."
העניין הוא, ואת זה גיליתי כבר לפני כמה וכמה שנים, שאני מאוד לא טובה בחיפוש עבודה, אבל טובה למדי במציאת עבודה.
אם אני מגיעה לתהליך מציאת העבודה כשאני יודעת מה אני מחפשת, מבינה את מה שאני מחפשת לעומק, ויודעת היטב שאני מתאימה -
הנסיון שלי הראה שאז זה קורה מהר מאוד.
לעומת זאת, אם אני לא בטוחה, אם אני רק מגששת, אם אני מנסה להסוות התלבטויות פנימיות לא פתורות...אז זה פשוט לא קורה.
החסרון של הגישה הזו הוא שהיא דורשת הרבה כנות ונכונות לחקירה פנימית.
לא רק ברמת המחשבות התועות, אלא ממש זמן שמוקדש למחשבה ועיבוד של תקיעויות.
ובגלל שהעיסוק הזה מעלה סוגיות שלא בהכרח נוח או נעים לחשוב עליהן, אלא להיפך, כאלו שנראות מפחידות או לא-פתירות, אז הנטייה הטבעית היא לדחות את החפירה בהן עד כמה שאפשר.
כשניגשתי לשלב הראשון של החקירה הפנימית אצלי, גיליתי בתחילה את הדברים הצפויים:
שלא בשונה מרוב האנשים, גם אצלי חיפוש עבודה מהול בחששות:
האם ירצו אותי? האם אני מספיקה? האם תהיה המון תחרות לכל דבר ואני לא אמצא מקום טוב?
אני לא מזלזלת בחששות האלו בכלל, אבל בכל זאת קצת מחייכת, כי לאורך השנים הם קבועים באופן מפתיע.
פעם חשבתי שזו חולשה בלעדית שלי, אבל בשנים האחרונות למדתי שבאופנים שונים, אנשים רבים חווים חששות חוזרים ונשנים כאלו.
ובעצם - למה לא? האין בכך משהו מאוד טבעי?
גילוי חדש, אם כי בכל זאת צפוי במידת מה, היה שעכשיו נוספה קטיגוריה שלמה וחדשה של חששות:
מה יהיה אם אני כן אמצא עבודה? אחרי הכל, החששות טבעיים:
מה יהיה אם בּוּבּה יחוש זנוח בשל השעות הארוכות, בטח שוב לא אמצא עוד מקום וזמן לעסוק בעניינים שאינם מקצועיים, ועוד כל מיני נוספים, שלא אכנס אליהם כאן ועכשיו.
מהרגע שזיהיתי ערימה של מחשבות תוקעות שכאלו, הדבר שעובד עבורי הוא לבדוק עד כמה מה שנראה לי אמת צרופה הוא בעל איזשהו ביסוס הגיוני.
לרוב, מסתבר שזה לא המצב, אלא יותר שיקוף של פחדים והנחות יסוד לא מבוססות. וכך, הסיפור הפנימי הופך מאוזן הרבה יותר ברגע שמעמתים אותו עם המציאות.
אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לעשות זאת!
האמינו לי שלא מדובר היה בעצלנות, כי מילאתי את זמני בפעילות שדרשה זמן, מאמץ וריכוז. הכל רק לא לכתוב על הנושאים הללו.
חלקתי את תסכולי עם צימו, ומתוך השיחה, התבהרה ההבנה שמשהו נוסף השתנה:
לא הרגשתי בתוכי את הרצון הבוער לעבודה.
כפי שאמרתי קודם: אני כעת נהנית מזמני מחוץ למעגל העבודה. זה אף פעם לא קרה בעבר.
בכל אחת מהפעמים שהחלפתי עבודה, תמיד ראיתי לנגד עיני את כל הטוב שעולם העבודה יכול להציע לי, וחשקתי בו.
הרעב הזה דחף אותי להשתפר, לכוונן את מאמציי, לעמול לקראת המטרה ששמתי לעצמי. ועכשיו?
עכשיו אני פתאום חושבת במונחים של מה אני אפסיד אם אמצא עבודה, מחשבה שהיתה זרה לי לחלוטין עד כה.
ומהרגע שהתובנה הזו עלתה, היה ברור שלפני שאני מתחילה בחפירות פנימיות, את העניין הזה צריך לפתור:
אני צריכה לעורר בעצמי מחדש את הראייה של כל הדברים הטובים שאני מרוויחה כשאני עובדת בתפקיד טוב.
יהיו כאלו שהגישה הזו תעורר בהם דוק של חוסר נוחות:
האם אין בזה שמץ של 1984, לחנך את עצמך שאתה רוצה לעבוד?
הרי אם הייתי מאוד עשירה, לכאורה לא הייתי צריכה את כל זה, אז בעצם אני מעבירה סדנת חינוך כדי לבסס את אמונתי בחיי כפועלת.
העניין עם התיאוריה הזו הוא, קצת כמו עם חקר האמונות הפנימיות, שהיא לא עומדת במבחן המציאות: אנשים עשירים הם לא מאושרים יותר.
להיפך, אלו העשירים ממש, שלא חייבים לעבוד למחייתם, פעמים רבות לוקים בדיכאון בגלל החוסר בגורם שדוחף אותם להישגים משל עצמם.
זו לא מקריות שמוצאים אנשים עשירים מקדישים את חייהם לפעילות פילנטרופית, הדבר הכי קרוב לעבודה עבור אדם שאין לו צורך בכסף.
העיסוק המקצועי נותן לאדם הרבה יותר מאשר אמצעים חומריים. והאמצעים החומריים, אגב, גם הם נותנים הרבה יותר מאשר היכולת לקנות לחם ולשלם חשבון חשמל.
אז חשבתי אחורה, על השנים האחרונות, שהיו כל כך מלאות בעולם התעסוקה, ועל כל החיובי שהפקתי מכך.
בגדול, היתרונות נחלקו לשתי קטיגוריות עיקריות: הרצון לעבודה כדי שיהיה כסף, והרצון לעבודה כדי להשיג הגשמה עצמית.
תחת כל אחת מהקטיגוריות האלו היו כמה מניעים שונים.
עם כסף, למשל, מניעים לדוגמא היו הרצון לדעת שאני מסוגלת לעמוד ברשות עצמי ולפרנס את המשפחה, או הרצון להיות מסוגלת להעניק לבּוּבּה ולאפשר לו כמה שיותר הזדמנויות.
ברשותכם, אני לא אחשוף כאן את רשימת המניעים המלאה או מחשבותיי עליהם.
מצד שני, אני כן יכולה לספר שבאותו יום שהתחלתי לעסוק בסוגיה הזו קרה משהו שלא קרה באף אחד מהשבועות הקודמים:
הצלחתי להביא את עצמי להסתכל על מודעות דרושים, ואפילו מצאתי משרות שמצאו חן בעיני. לא רק זה, על אחת המשרות ממש פניתי למכר דרך ה- LinkedIn כדי להשיג את שם האיש-קשר הרלוונטי, על מנת ליזום פניה.
אני לא חושבת שמכאן הדרך תהיה קצרה ומיידית: כפי שתיארתי כמה פסקאות למעלה, יש עוד עבודה לעשות.
ובכל זאת, איזשהו פקק השתחרר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה