יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

פּוּק פּוּק פּוּק, מי פה גר?

יש משל מוכר שהולך בערך ככה:
איש עני הולך לשוק ובכיסו שני מטבעות. בשוק הוא קונה כיכר לחם ופרח. שואלים אותו בתמיהה: איש עני, למה קנית פרח ולא, נגיד, עוד כיכר לחם?
והוא עונה: קניתי את הלחם בשביל שאוכל לחיות, ואת הפרח בשביל שיהיה מה לחיות עבורו.
לכאורה, זה סיפור נחמד. שהרי הנה איש, שזוכר לא לשקוע לטרדות היומיום, ולראות באופן רחב יותר את יופי העולם. 
שלושת קוראיי, יודעים אתם כי אני אוהבת להתבונן בפרחים. ובכל זאת, למרות מוסר ההשכל היפה, אני רואה בסיפור הזה אחיזת עיניים.

הרשומה הזו, אני חשה צורך להתריע, אינה מהקלילות. אני חושבת שלמרות זאת, יהיו מכם שאולי ימצאו בה תועלת. 
גם אם לא, לי מאוד חשוב לכתוב אותה, כי יש לה קשר הדוק לדברים שקרו ועתידים לקרות בעתיד הנראה לעין, עליהם כנראה ארצה לספר.
אז אחרי האזהרה המפוצצת הזו, נחזור למשל. מה רע באיש העני שקונה פרח כדי להינות ממנו?

ובכן, לכשלעצמו, כמובן, אין בו שום דבר רע.
במשל יש לכל רכיב תפקיד מאוד ברור: הכסף הוא בשביל לקנות. הלחם הוא בשביל לאכול. הפרח הוא בשביל יופיו. כל דבר משובץ במקום "שלו".
וכמו כשברומיאו וג'ולייט שייקספיר כותב: A rose by any other name would smell as sweet , מקובל להתייחס להנאת האדם מפרחים בהקשר של ראייה מפוכחת של המציאות.
רק תקלה אחת יש בכל הסיפור והיא, שאנחנו אף פעם לא רואים פרחים כפי שהם אמורים להיראות, או מריחים אותם כפי שהם אמורים להריח.
אנחנו הולכים מרוצים מהחיים מכך שאנחנו מסניפים שושנה או מתפעלים מצבע הכלנית, ושוכחים לגמרי שהאדם מעולם לא היה הקליינט של פרחים.
יופיים וריחם המשכר הם בכלל לא עבורנו, הם עבור חרקים, ואלו חווים אותם אחרת לגמרי. 
כך שהרעיון שלנו, שחוויית הפרחים שלנו היא היא החיים האמיתיים, הגיונית בערך כמו להגיש לאורחים לקינוח תמונות של עוגת שוקולד.

זה לא סתם שחרקים רואים פרח מקרוב יותר, ובהגדלה. העיניים של חרקים עובדות אחרת. 
במקום זוג העדשות שלנו, יש להם אלפים. אין להם יכולת להבחין טוב בפרטים מדוייקים, אבל יש להם יכולת להבחין בתזוזה במהירות, וראיית הצבע שלהם מצויינת.
התמונה משמאל לא ממחישה איך הם רואים, כי אין לנו מושג איך המוח שלהם מנתח את כל מה שנקלט. לכל היותר, זו הפשטה גסה של מה אנחנו היינו רואים, לו היו לנו יותר עדשות פחות רגישות.
לכאורה ביומיום, מה אכפת לנו מכל זה? מה זה משנה אם חרקים רואים פרח אחרת. בעיננו הוא יפה, וזהו. למה להסתבך?
בואו באמת נעזוב פרחים, ונחשוב על סיטואציה יומיומית, כמו קניית עגבניות. מה קורה שם? ובכן, הנה מה שאנחנו בדרך כלל חושבים שקורה שם: 
יש מציאוּת: עגבניות לבחור, קופאי, כסף בתוך הארנק.
אנחנו קולטים את המציאות בחושינו ובהסתמך על ידע קודם, ופועלים בהתאם אליה: בוחרים עגבניות, מוציאים כסף, משלמים.
למרבה הצער, זה לא מה שקורה. בפועל, מה שקורה נראה יותר ככה:

אנחנו מראש נכנסים לסיטואציה עם מטען כבד, שכולל ידע שיש לנו, מצב רגשי, זכרונות מהעבר.
בתוך הסיטואציה, אנחנו חווים באופן מאוד סלקטיבי קלטים שונים של אינפורמציה, ומסננים באופן לא מודע רק את מה שכנראה רלוונטי.
כדי לעשות סדר בתוך כל הקלטים, אנחנו בונים איזה סיפור על מה שקורה שם (למשל, שהאיש שעומד ליד המכונה מצפה לקבל מאיתנו כסף כדי שנוכל לצאת עם העגבניות).
בניית הסיפור כוללת בתוכה גיבוש דיעה רגשית, באופן שתלוי במצב הרגשי שאיתו נכנסנו לסיטואציה, (העגבניות גרועות או טובות, המוכר נחמד או אנטיפת, החנות נעימה או שלא).
ואת המישמש הסופי שכולל את הסיפור והתיוג הרגשי (הם לא מופרדים), אנחנו תופסים בתור "האמת". מקסימום, "האמת שלנו".
אני לא מציגה כאן איזה מודל תיאורטי מופשט. התהליך הזה כולו מגובה מדעית, כולל היכולת להבחין בזמן בין תפיסת הקלטים לבין תחילת חווית העיבוד.
וזה קורה כל כך מהר (סדרי גודל של אלפיות השניה), שאנחנו בדרך כלל אפילו לא מודעים לכל התהליך. 

הבעיה מצויה בכך שרוב הזמן המציאות האמיתית לא תואמת את התוצר הסופי שקיבלנו, כמו שדוגמנית בחיים האמיתיים לא נראית כמו לאחר איפור, הלבשה וסבב פוטושופ מקיף.
והפער הזה, בין המציאות בפועל והנסיון שלנו לכפות עליה איזשהו דימוי שבנינו, מסב על בסיס יומיומי המון המון סבל. רוצים להרגיש בעצמכם? יאללה:

תחשבו על מישהו מתקופת בית הספר שאתם לא סובלים, כי הם עשו לכם משהו מאוד לא נחמד, משהו שהותיר אצלכם כעס וטעם רע.
רוב הסיכויים שברגע שחשבתם עליו או עליה, צף ועלה בכם זיכרון מהם, יחד עם מחשבה בנוסח "איזה אדם מגעיל".
ויחד עם אלו, כשחשבתם עליהם עלה לרגע אחד גם הכעס על אותו מעשה, או תחושת איבה על כך שהם נהגו בכם כפי שנהגו.
לפעמים גם עולה תחושה של שמחה לאיד ("ותראו מה יצא ממנו" ) או של רתיעה ("טוב שאני לא צריך לפגוש אותו יותר אף פעם").
ותרגישו איך להרף עין הגוף נמתח, אתכם מרגישים את הכעס בגוף.

עכשיו, האדם הזה, גם הוא היה ילד פעם, אם הוא בן גילכם אז אפילו בערך באותו זמן. תדמיינו אותו רגע כילד. ממש את אותם הפנים, ובמיוחד העיניים, רק בגוף קטן.
עכשיו תדמיינו את הילד הזה חוטף מכות. תדמיינו אותו בוכה נורא, מרים את הידיים הקטנות שלו על הראש כדי להתגונן.
תדמיינו את הילד הזה מאבד או שובר פתאום חפץ יקר. תרגישו את צניחת הלב שלו, את החשש "מה אמא תגיד?!", את הצער על האובדן.
תדמיינו אותו כאיש מבוגר, על ערש דווי. החיים שלו עתידים להגמר בקרוב, הוא פוחד. הוא חושב על המשפחה שלו, הוא חושב על הסופיות שבפרידה הזו, וכואב לו הלב.
הוא חושב על איך הוא היה פעם ילד, ואז נער. על שגיאות שעשה בחייו. על אמא שלו שנפטרה וזכרונות יקרים שיש לו ממנה.

ותענו לעצמכם מהר: איזו הרגשה יש בגוף שלכם עכשיו? נכון הוא מרגיש נינוח יותר? נכון הרגש שאופף אתכם הוא שונה, מרוכך?
האם יהיה נכון להגיד שברגע זה ממש, אתם לא מסתכלים על הבן אדם הזה בשנאה כל כך יוקדת כמו מקודם? שאתם רואים אותו לרגע אחרת, באופן מאוזן יותר?
בהחלט ייתכן שהמעשה שנעשה היה מעשה רע ומכוער. אבל ברגע שהוטל ספק בכך שהאדם עצמו הוא רע ושנוא, יכולתם לרגע לראות אותו באנושיותו.
כל התרגיל הזה רק לקח כמה שניות, וכל מה שהשתנה כאן הוא התחושה הפנימית בתוככם. ברגע אחד, עברתם מכעס לקצת יותר רגיעה.
לרגע אחד, היתה מציאות אחרת, בה חשבתם על הבן אדם הזה, ולא בערה בכם חימה או רגש שלילי אחר. איכשהו התמסמס הכעס שאפף אתכם קודם.
ומה שזה אומר הוא שהכעס הזה הוא לא הכרחי או בלתי נמנע. הוא לא יכול להיות "המציאות האמיתית", כי אז איך תתכן מציאות בלעדיו, אפילו לרגע?


הרעיון הזה - שבראש נבנה סיפור שלא תואם את המציאות וגורם לנו להגיב ולחשוב באופן שבסופו של דבר מסב הרבה סבל - הוא לא רעיון חדש לי.
לפני כמה וכמה שנים נחתה עלי ההבנה שאני תוקעת לעצמי מקלות בגלגלים, בדיוק בגלל כל המטען והפרשנות שאני מביאה לסיטואציות כמו ראיונות עבודה או מפגשים חברתיים.
אפעס, לא ידעתי מה לעשות עם התובנה הזו, כי פשוט להגיד לעצמך: "תחשבי אחרת!" לא עובד. מה עושים? איך עושים?
וזה היה אז כשהתעמקתי לראשונה בשיטת העבודה של ביירון קייטי, שראיתי שיש דרך פרקטית ופשוטה לסנן החוצה הרבה מהפרשנות שמועמסת על תפיסת המציאות.
הרווחים שלי מתפעול השיטה הזו היו באותה העת גם קונקרטיים וגם מיידיים, ואימצתי אותה לליבי בחום.
למי שלא מכיר, או שרוצה לרענן את זכרונו, אני ממליצה מאוד על הסרטון הזה, שמדגים באופן מרגש את יישום השיטה.

הבעיה שלי עם שיטת העבודה היתה בכך שעבורי, היא לא מספקת פתרון שהוא מספיק "בזמן אמת".
כי היא דורשת התעמקות בסיטואציה, היא דורשת עיבוד מסויים, והיא דורשת להיות ברורים בניסוח המחשבות: "אני כועסת עליו כי X", "היא צריכה לעשות Y", "אני רוצה Z".
חיי היומיום מרגישים לי מהירים יותר. קשה לי בזמן אמת לעשות פאוזות ולהיות עד כדי כך קשובה על מנת לערוך תיקון מתמיד של הסיפור הפנימי למציאות.
במובן הזה חיפשתי כלי שאני יכולה מצד אחד להפעיל אותו מיד, אבל מצד שני שיהיה סוג של קל להפעיל אותו כל הזמן "על אש קטנה".
ובחודשים האחרונים הבנתי שכל מה שצריך (ובעצם מופיע ביסודה של שיטת העבודה), זה בסך הכל פּיקפּוּק.
פּיקפּוּק מלא, בכל דבר.

אני אסביר למה אני מתכוונת עם המילה פּיקפּוּק, כי בשיח יומיומי הפעולה איכשהו מתקשרת אסוציאטיביות לווכחנות, וזו ממש לא הנקודה.
ביומיום אנחנו מתהלכים עם תחושה שאנחנו מבינים עניין. משתמשים בביטויים כמו: "קליטת סיטואציות", "אינסטינקט", "תחושת בטן", "הבנה של איך דברים עובדים".
הפקפקנות שאני משתדלת ליישם הולכת בגישה הפוכה. אני אומרת לעצמי: נדמה לי שזה מה שאני חווה. אבל מה אני מפספסת? איך אפשר לחוות את הסיטואציה אחרת?
בפועל, זה אומר להסתכל מחדש על דברים וסיטואציות בדרכים שלא היה עולה על הדעת להסתכל דרכן, כי הן לכאורה לא רלוונטיות.
כמו עם הפרח, אנחנו לרוב מסתכלים על פרח בדרך מאוד מסויימת. לא עולה בדעתנו לנסות לחשוב על איך הוא או מה הוא מהזווית של חרק. ולא רק של חרק:
מהזווית של אטום בפרח, מהזווית של הפרח עצמו. מזווית הציפור, מהזווית של אדם עיוור.
וכמו מקודם, לא רק על הפרח, גם על סיטואציות.

בואו נניח שאני נכנסת לסוּפּר לעשות קניה קטנה. אני לחוצה בזמן, אבל חייבת לקנות חלב, ויש תור ארוך בקופות.
דרך אחת להסתכל על כל הסיטואציה היא להסתכל על האמירה "אני חייב לקנות חלב" או על האמירה "זה גרוע שאני אאחר" ולחקור אותן.
אלא שלפעמים, כשהראש עובד על טורבו, מאוד קשה לפרק מחשבות באופן צלול ואפקטיבי, כי הכעס והלחץ מתגנבים פנימה תוך כדי.
אז דרך אחרת להשיג את אותה מטרה בדיוק (שהיא הפירוק של ה"אמיתות" האלו שרק מכניסות אותי ללחץ עכשיו), היא למשל:

לשים לב ללחץ. למקד את תשומת הלב בתחושה הפיזית של הלחץ. אני מרגישה לחוצה, אבל מה בדיוק אני מרגישה? איפה אני מרגישה את זה?
ואז להפנות את תשומת הלב, למשל, למסטיקים שעומדים בצד בקופות. כמה זמן ועבודה לקח להגיע ממצב שאין מסטיקים למצב שהם ארוזים ככה ויושבים איפה שהם?
אני מדמיינת את כל האנשים בשרשרת הייצור והשינוע שלהם, פועלים במרץ על מנת שהחפיסות יהיו שם, סתם ככה, מונחות מול עיני.
אני מדמיינת את נהג משאית ההובלה חוזר הביתה רעב לאכול ארוחת ערב עם משפחתו. את אחראי הייצור במפעל מתכופף וקושר שרוכים בנעליו בבוקר.
לעצום עיניים ולהקשיב בקשב מלא, איזה רעש יש עכשיו באוויר? זמזום של מזגן? שיפוצים בבניין ליד? לחשוב על הרעש הזה בשביל מישהו שעומד מחוץ לסופר. חזק או חלש יותר?
ואז להפנות את המחשבה, נגיד, לאותו מטוס בשמיים. איך הסוּפּר הזה, על האנשים שעומדים בתור, נראה מהזווית הזו?
ולראות שמהזווית של המטוס, אני וכל האנשים האחרים הם סתם דמויות קטנטנות, אקראיות, בקושי קיימות. כל הבניין הענק ייראה כקופסא קטנטונת.
ופתאום לחשוב שכל אחד מהאנשים בתור, הוא גם עם הסיפור שלו, עם מה שמזמזם לו בראש, ומהמטוס שום דבר מזה בכלל לא נתפס.
כל הקלטים האלו אמיתיים לפחות כמו מה שקלטתי מלכתחילה.

כן, גם אני רואה שהברז היה אז קצת מלוכלך. אני לא יודעת מה החיפושית ראתה.
לכאורה, אף אחת מהזוויות האלו לא רלוונטיות לסיטואציה. מה עניין שמיטה לאיחור שלי ולחלב?
אבל תראו מה קורה בפועל, על פי אותו מודל שתיארנו מקודם: אמנם נכנסתי לסופר עם כל המטען, אבל עכשיו אני כבר לא מסתמכת על הקלטים והסינון הרגשי הסלטיבי.
להיפך, אני מפגיזה את המחשבה בכל מיני קלטים נוספים, מרובי פרספקטיבה. וכתוצאה מאימוץ של זוויות ראייה שונות לאלו "הטבעיות", נבנה סיפור אחר.
שהרי, אם מקודם הייתי חושבת "זה איום ונורא, נורא חשוב שהתור יתקדם, ובמקום הוא איטי נורא, ולא נראה שלקופאי אכפת, ואני מתה לעזוב את החלב אבל חייבת שיהיה בבית..."
עכשיו, אחרי המטוס, וארוחת הערב של נהג המשאית, וכל האנשים של המסטיקים, ההתמרכזות הזו בסיפור שלי כאילו העולם ייפול תיכף ומיד - פשוט לא נוצרת באופן אוטומטי.
קשה לה הרבה יותר להיווצר - היא לא תואמת את כל המידע שתפסתי, על בסיסו אני בונה את הסיפור. במובן מסויים, כל תהליך בניית הסיפור הופך להיות אירוני יותר.
אז במקום, נוצרת תפיסה אחרת של הסיטואציה, פחות מנופחת. רגועה יותר. והגוף, שמגיב רגשית לתפיסה, הוא פיזית רגוע יותר.

לכן כאשר אני שמה לב שאני מתעצבנת, או נטרדת או נלחצת,אני משתדלת לקבל את זה כאיתות לפתוח את שדה הקליטה להיות רחב ככל הניתן.
במובן הזה, זה כלי מיידי, לא מסובך, שלא דורש התעמקות "לעומק", אלא דווקא "לרוחב".
הרגש הוא איתות לחפש זוויות חלופיות, משונות לכאורה ככל שיהיו.
ומתוך ויתור אמיתי על ההנחה שכבר קלטתי את כל מה שדרוש בכדי להבין, מגיעה תפיסת מציאות שהיא הרבה יותר מאוזנת, בהיותה כל כך רבת פנים. התוצאה?
גיליתי שהרבה פחות דברים מרגיזים או מאכזבים קורים. שאני מתחילה לשים לב יותר למה שקורה סביבי, כולל דברים שלא הייתי שמה לב אליהם בעבר.
וזה בתורו מוליד עוד פקפוק: מה עוד אני לא רואה, מה עוד חשבתי שידעתי ובעצם אני טועה?


2 comments:

  1. אוף, מזמן רציתי להגיב אבל ממשק התגובות מקשה עליי...
    מה שרציתי לומר היא שהדוגמה של הליכה לסופר ממש הזכירה לי את הנאום שנשא הסופר האמריקאי דייויד פוסטר וואלאס ז״ל בפני בוגרי קולג׳ ב-2005.
    נראה לי שמה שהוא אומר הוא לא חדש, אלה דברים שנתקלתי בהם בקריאה על בודהיזם וקשיבות, אבל הוא מנסח אותם בצורה כל כך מדויקת ונוגעת ללב.
    זה באמת נאום מיוחד, כי במקום לתת עצות לבוגרי הקולג׳ על איך להגשים את עצמם, הוא נותן להם אפשרות להרחיב את התודעה שלהם ולכלול בה תודעות אחרות מלבד האגו האישי שלהם.
    לאחרונה נעשה סרטון קצר שממש ״ממחיז״ את הנאום לקולו של דייויד פוסטר וואלאס:
    http://www.askmen.com/video/entertainment-and-celebrities/this-is-water-david-foster-wallace-video.html

    השבמחק
  2. וואו, איזה נאום נהדר. אני כל כך מסכימה עם כל מה שהוא אומר.
    ובאמת, כמו שהוא חוזר על הדברים, ההבדל בין קלישאה לבין אמת שמשנה את ההסתכלות על סיטואציות הוא כל כך דק.
    כל כך הרבה מהרעיונות האלו אפשר לפתור כ"בטח, בטח, ברור, ברור", אבל ההבדל שהגרעין בהם יוצר הוא עצום.
    אני נדהמת ומתוסכלת על בסיס יומיומי מעד כמה מודעות היא עניין קשה. זה לא בדיוק שאני מצפה שהיא תהיה קלה, זה שמפתיע אותי איך משהו שהוא כל כך בסתירה למציאות, משהו שכל כך קל להבין ולראות שהוא בסתירה למציאות, בכל זאת מהווה את התשתית הבסיסית של החשיבה.
    איך מצד אחד אני יודעת שאין שום הגיון בהסתכלות הזו של אני ואני ואני כמרכז העולם (כמו שהוא בעצמו מתאר), ועד כמה ההסתכלות הזו מובנית בי.
    עד כמה לא טבעי לראות את האחר כבעל קיום ממשי לא פחות משלי. שהרי, עבורו, ללא ספק, הקיום שלי ממשי פחות משלו.
    ועדיין, זה דורש כל כך הרבה מאמץ, ואם הקשב שלי נתון למשהו אחר, כל כך קל לשכוח.

    השבמחק