יום שני, 9 בדצמבר 2013

תנור סלילים

בבלוגים ישנים, אף אחד לא מסתכל על התאריכים. 
בעוד שנתיים, שלוש, חמש, מי שיתגלגל לכאן בכלל לא ישים לב שלא כתבתי מספר חודשים. ובסופו של דבר, טוב שכך.
הזמן החולף מזכיר ללא הרף, שחשוב להתמקד בחיוּבי.
אספר על מה שקרה בחודשים שחלפו, אבל לא היום. היום אחמם את ליבכם.

ככלל, צימו ואני איננו צופי טלוויזיה אדוקים.
אין ספק, אנחנו עדיין מבזבזים המון זמן מול מסכים, אבל הטקס הזה, של להתיישב ולצפות בתכניות טלוויזיה מתחילתן ועד סופן, שמור רק למתי מעט, שבאות וחולפות.
בשבועות האחרונים לא יעלה על הדעת שאעשה משהו בימי רביעי שאיננו לצפות בסדרת טלוויזיה מקומית חדשה יחסית, בסך הכל בעונתה השניה.
לא, זו אינה דרמה תקופתית אנינה, גם לא קומדיית מצבים אירונית. אני צופה באנשים צופים בטלוויזיה.

לכולנו יש את השיחות האלו, מול ועם מסך הטלוויזיה.
אני תמיד מדמיינת שיוצרי תכניות טלוויזיה חושבים על הקהל בבית כסוג של עציצים מסתוריים עם העדפות חמקמקות שצריך לפענח.
אבל עבור רובנו, צפייה משותפת היא יותר כמו המצע שעליו מאווררים את מה שעובר לנו בראש. ממקום מושבנו על הספה אנחנו צוחקים ביחד על מה שאנחנו רואים, מתעצבנים ביחד, מתווכחים, דומעים.
לפעמים אנחנו מפהקים בתמיהה ושואלים זה את זה:" מי חשב שזה יהיה רעיון טוב? זו התכנית הכי אדיוטית שצפיתי בה".

GoggleBox מצלמת אנשים עושים בדיוק את זה. שבוע אחרי שבוע יושבים אנשים סימפטיים, סדוּרים במגוון תצורות של משפחתיות מודרנית, ומלהגים זה לזה על תכניות נבחרות.
האמנות האמיתית היא כמובן בעריכה, שממצה ממכלול התגובות איזו קשת של הלך רוח כלפי מה שהקרינה הטלוויזיה.
והכל נעשה בחמימות משפחתית אוהבת, אף פעם לא מתוך רשעות, אף פעם לא מכוון כנגד הדוברים.
הנה הן, בעיניי, שלושת הדקות הכיפיות ביותר שראיתי בטלוויזיה בשנה האחרונה:


לקראת סוף הסרטון גער אחד הצופים המצולמים בטלוויזיה: "לא מוצלח כמו בשנה שעברה", שכן הפרסומת בה צפו האנשים היא לא סנונית בודדה.
בשנים האחרונות בית הכלבו ג'ון לואיס מנפק מדי שנה לכבוד חג המולד פרסומות מופתיות, כך שכל שנה צריך להתעלות על כל מה שעשית קודם לכן.
צימו ואני משוכנעים שיש בארגון לפחות מישהו אחד שתפקידו במשרה מלאה כל השנה הוא לתאם ספציפית את הפרסום לחג המולד.
אז מה היה שנה שעברה?


עבורי, הפעם הראשונה שפרסומת מקומית הריצה אותי לטלוויזיה כל פעם שהיא שודרה היתה הפרסומת של ג'ון לואיס לחג המולד ב-2008.
חמש שנים אחר כך, ואחת לכמה חודשים אני עדיין רצה לחפש את הפרסומת הזו מחדש.



את הכי מוצלחת בעיני שמרתי לסוף.
היא שודרה ב-2011, ואז בכלל לא ראיתי אותה. בּוּבּה היה עוד קטנטן ומדי ערב, מיד אחרי שהוא היה הולך לישון צימו ואני היינו נרדמים מעייפות בעצמנו.
הדקדקנות בכל צל של פסיק של חצי העוויה בפרסומת הזו הופכת אותה למשהו שהוא כל כך מופתי בעיניי שבאמת אין לי איך לתאר אותה. פשוט תצפו בעצמכם:


שיהיה לכם יום נהדר וחורף שמח.

2 תגובות:

  1. איזה כיף, פוסט חדש!
    בשלוש שנים האחרונות אני חיה בארה״ב, ותקופת כריסטמס תמיד מרגישה לי מוזר.
    מצד אחד, אני נהנית מאווירת החג, מצד שני, אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזה לא החג שלי.
    בכל מקרה, הפרסומות והתוכנית מקסימות. אהבתי את השימוש בשיר של הסמיתס (השיר הכי אהוב עלי שלהם) בפרסומת האחרונה.
    זה לא משנה כמה אני מודעת למניפולציות הרגשיות שמפעילות עלינו הפרסומות הללו, הן עדיין עובדות עליי. לכן זה היה מנחם לראות את העיניים הלחות ולשמוע את ה״אוווו״ של האנשים שצפו בפרסומת עם הדב והארנב.

    השבמחק
    תשובות
    1. עד כמה שאני יכולה להעיד, היחס שלי כלפי החג הזה השתנה עם הזמן. השנה הראשונה היתה מבלבלת מאוד:
      הייתי בסביבת עבודה כשכולם היו אנגלים מסביבי, והיה ברור שיש שורה שלמה של קודים חברתיים סביב החג הזה שאני פשוט לא יודעת ולא מבינה. אז בטח שלא היה מה לדבר על להרגיש עם החג הזה בנוח.
      בחלוף השנים, כשהכל הפך להיות יותר מובן ומוכר (המסיבות, קדחת הקניות, חילופי הכרטיסים וכו' וכו') גם יכולתי להינות מזה יותר, אבל זה עדיין הרגיש לי כמו קצת קרקסי לעשות כזו בנייה לקראת מה שהוא בעצם חג של יום וחצי.
      וזה היה רק שנה שעברה שאיכשהו נפל האסימון הברור מאליו שזה בכלל לא סביב היום וחצי, אלא לגמרי סביב כל החודש שלפניו, אפילו כתבתי על זה כאן בבלוג.
      והראייה הזו של החג הפכה אותו למשהו שהרבה יותר נוח לי להשתתף בו. מובן שאין לנו עץ אשוח עם מתנות, וברור שזה לא החג שלנו. אבל רוח הדברים, של לחגוג את החורף החשוך בציפייה ובאורות ובחמימות אנושית היא בעיניי בעלת אותו מכנה משותף עם חנוכה.
      מצד שני, כאן החג הוא מאוד לא-דתי. ארה"ב היא מדינה נוצרית בהרבה מבריטניה, כך שהטוויסט החילוני שיש לחג הזה כאן מקל על ההתייחסות הזו. אם היה דגש רב יותר על ענייני הולדת ישו, אני מתארת לעצמי שהיה לי קשה יותר לגשר על ההרגשה שזה לגמרי לא קשור אלי.
      ולגבי הפרסומות - אני לגמרי דמעתי בסוף הפרסומת האחרונה בשלוש פעמים הראשונות שצפיתי בה :-)

      מחק