יום שישי, 20 בפברואר 2015

דברים שתּוּתּון עדיין אוהב - גיל עשרה חודשים

רק תדעו, הרשומה הזו התחילה את דרכה כשתּוּתּון היה בן שבעה חודשים. ללא ספק, ההבטחה לתיעוד קפדני יותר יושבת די גבוה בינות ההכרזות לשנה האזרחית החדשה.
ובכן, כמו עם בּוּבּה, גם עם תּוּתּון אמי שואלת בשיחותינו "מה הוא יודע לעשות חדש?". וכמו עם בּוּבּה, גם עם תּוּתּון, אני מעדיפה להתעמק בדברים שהוא עדיין עושה, לפני שיעלמו.
למרבה השמחה, דברים אמנם משתנים במהירות, אבל לפחות חלקם נותרים בעינם גם בגיל תשעה עשרה חודשים.
יותר מכך, בבואי לעדכן את הרשומה, אני רואה שזה לא שדברים משתנים, כמו שהם מתווספים: מפליא אותי איך במקום אדוות שנעלמות, אלו מאפיינים שמתגברים ככל שהוא מתפתח.
אבל תּוּתּון איננו בּוּבּה, וזוהי בתמצות, הפליאה הגדולה של ילד שני.
הוא אחר. וככזה, הוא אוהב דברים אחרים. הוא מתנהג אחרת מאחיו כשהיה בגילו. הוא חדש, ואהבותיו חדשות אף הן.


ובכן, בשלב די מוקדם היה ברור שתּוּתּון אוהב לזוּז. הוא התהפך צ'יק צ'ק, ואז פענח את סוד הזחילה, העמידה, הישיבה.
כיום הוא שועט ברחבי הבית, טופף על כפותיו כמו חתלתול מגושם וחדור אמביציה, ובחוש שישי מזהה את המקומות שהוריו הכי פחות רוצים שיגיע אליהם:
לא, שמש, לא ללכת לטפס על הפח. שמש שלי, לא ללכת לפשפש בחוטי חשמל. פלא שלי, אל תקבור פניך בשטיח הכניסה.

האמת צריכה להיאמר, אנחנו אמנם מקריאים לתּוּתּון, אבל פחות מאשר הקראנו לבּוּבּה. ואני יודעת שאני אמורה להרגיש רע עם זה. אבל אז אני מסתכלת מסביבי:
בסבב הראשון, רכשנו צעצועים במועדם, כמו איכרים חרוצים המטפחים ירקות בערוּגה.
קודם היו בובות רכות ופלוטו ותירס חם, ורק אחר כך נבנה צי כלי רכב והגיעו הספרים על שאול החתול. אלא שאת תּוּתּון, בדרכו מהרחם, אף אחד לא עדכן בעקומה ההתפתחותית.
בעיניים פעורות בחן את אחיו בונה בלגו או מרכיב מסילות עץ ומסיע עליהן רכבות. הוא עודנו לא מבין, אבל מה שבטוח, רוצה גם.
במיוחד מצהיל את ליבו ארגז קוביות הדוּפּלו: הוא מתקרב אליו בזחילה נמרצת, מנופף בידו להעיף את המכסה, נשען על הדופן על מנת להטיל עליה את משקלו ו..
צוהל, הוא מוצא את עצמו בתוך ערימת קוביות צבעוניות, כבשקית ממתקים. הוא נובר בהן (ברעש הבחישה המוכר), תוקע את אצבעותיו בחורים שבבסיסן, משליך אותן אחת על השניה לראות:
מי יודע? אולי יתמזל מזלו להדביק שתיים ביחד כמו אחיו.

לתּוּתּון, כבר בהוויותו הזעירה הנוכחית, יש חושים חברתיים מחודדים.
בּוּבּה היה תינוק חייכן וידידותי בהחלט, אבל שום דבר בו לא הכין אותי ליכולת המפעימה של תינוק לקלוט סיטואציות חברתיות.
ישנם דברים בנאליים, כמו העובדה שתּוּתּון למד לנופף בזריזות ובמתיקוּת אין קץ, והוא משתמש ביכולתו זו כדי להביע ידידותיות כלפי זרים מהרגע שהתרגל אל נוכחותם.
חיוכו משגע, והוא מסנוור לא רק את הקרובים לו, אלא גם זרים אקראיים. כמו קרן שמש שזורחת רק אליך מבעד לעננים, הוא מוציא לרגע אנשים משיווי משקלם: "ראית איך התינוק הזה חייך אלי?"
אבל אלו הדברים הקטנים יותר שתופסים אותי בהפתעה כל פעם מחדש.
למרות חיוכו הטבעי הנהדר, הוא למד איך לייצר חיוך: הוא מצמצם את עיניו ומרחיב את פיו. ההבדל ניכר, אבל לא כי הוא מזייף, אלא להיפך - כי זה בדיוק כמו שאנשים מבוגרים עושים זאת.
אם אני נושפת עליו רוח, הוא מנסה לחקות את תנועותיי כדי לנשוף בחזרה, ומשפריץ עלי רוק. והמפליא ביותר:
כפי שאני מצמידה את פי לטבורו כדי לעשות רעש של פלוץ מבטנו, הוא החל לעשות לי בדיוק את אותו הדבר. בהיפּוּך תפקידים משונה, אני מוצאת את עצמי פולטת צחוק מתגלגל.

יש לנו בבית פסנתר-קסילופון, שנרכש במקור לבּוּבּה ליום הולדת שנה. בזמנו, כפי שמתועד בסרטון, אביו התיישב עמו, והדגים לו איך עובד הצעצוע החדש.
בּוּבּה צפה באביו בעניין תוך מציצת מוצץ נמרצת, ובסיום ההדגמה הישיר אליו מבט עגול כאומר - "כן, ומה עכשיו?"
לפיכך, כשהגשתי לתּוּתּון את הפסנתר בגיל שבעה או שמונה חודשים, לא ציפיתי לגדולות ונצורות. זה פשוט היה עוד משהו שרציתי שיתנסה בו.
החדווה שלו, כשהבין מה קורה, היתה מהממת. מאז התווספו לנו סרטונים בהם תּוּתּון מצוי לבדו עם הפסנתר, כלל לא מודע שצופים בו, טופח על הקלידים בהנאה.


אם מי מכם היה בא לבקרני, ביתנו היה נראה לכם לגמרי הגיוני: חדר הורים ובו מיטה זוגית, חדר ילדים ובו מיטה לכל ילד, ספות בסלון לאירוח.
אבל זה רק למראית עין, שכן סידורי הלינה במשכננו עברו טרנספורמציה.
מפּיצפּונוּתו, תּוּתּון ואני בילינו זמן רב יחדיו במיטה. כך הוא ינק, כך הוא נרדם, וכך הייתי נרדמת בעייפות לצידו. צימו, אני מצטערת לדווח, הוגלה אל הספה בסלון.
אמת, כיום יש לתּוּתּון מיטה משלו, ואף כי הוא מתחיל את לילותיו במיטתנו, הוא מבלה לפחות חלק מהלילה בה.
אבל כשמגיע תורנו ללכת לישון, לפעמים אנחנו חוששים להעביר אותו, פן יתעורר. פעמים אחרות, נוכחותו מפריעה לי להירדם.
כך שבסיכום הכולל, במיטה זוגית מגודרת היטב מתפרש לו ברווחה התינוק, ואילו אביו ואימו נדחסים יחדיו אל הספה בסלון, מחובקים כצמד כפיות.

נהוג לחשוב על אינטימיות גופנית כעל משהו מיני, בין גבר לאשה. אבל עם תּוּתּון אני חולקת אינטימיות גופנית שהיא אחרת, אך חוּשנית לא פחות.
ובעוד שיחסי אישוּת אפשר לחוות גם עכשיו וגם אחר כך, אני מודעת עד כאב לכמה קצר וקצוּב הוא זמן החסד לאינטימיות עם תינוק.
בעתות הרדמות או רגיעה, הוא אוהב לנבור בבטני. אין מצב שהיה לי נוח לו גבר בוגר היה נוגע בי כך. אבל הוא תוחב את אצבעותיו לפופיק שלי, ומתחפר בין הקפלים, וזה נעים.
את אצבעותיו הוא דוחף לפי למשש את שיניי, או פוכר בצווארי באופן שמעביר בי צמרמורות של עונג. נשיקותיי לו ארוכות יותר, איטיות יותר, מלוות בהנפה עמוקה של ריחו המתוק.
בזמן עירות משותף, שכובים זה לצד זו, הייתי מדביקה לו נשיקות עדינות על לחיו התפוּחה, ואז, ורק אז, היה נפרש לו חיוך מרוצה ששמור לרגע הזה.

הזמן שלנו יחדיו במיטה יקר לי מפז. אלו הרגעים בחיי בהם אני הכי נוכחת, ואני מצרה על כך שאינני זוכרת להיות כך גם בזמנים אחרים.
בשעה שהתחלתי לכתוב רשומה זו, הוא גם היה מניח עלי באדנות את רגלו, לאמר - תשארי כאן, בדיוק ככה.  כיום, הוא כבר לא עושה זאת.
לעומת זאת, כיום גם איתו אני נרדמת בעודנו מחובקים יחדיו כצמד כפיות. אני נושמת את שערו הנוצתי, והוא אוחז בי בידו הקטנה.
אני חושבת לעצמי - אמשיך להתכרבל איתך ככה עד שתהיה לכל הפחות בן 5. אבל יודעת שמה שנראה כיום כאילו יימשך לנצח, יכול להיעלם כבר שבוע הבא.
אני  מחזיקה את ידו ומנסה לחרות את זכרון נשימותיו, מגע עורו, חום גופו, רגע לפני שיישותו של תּוּתּון חומקת אל עולם חלומותיו.
עוד קצת, שמש שלי, תשאר איתי עוד קצת.


4 תגובות:

  1. רשומה מופלאה. הוא כל כך מתוק!

    השבמחק
  2. תודה רבה! אני שמחה לראות אותך כאן!
    הוא אכן משגע, אני מאוהבת לגמרי :-)

    השבמחק
  3. הייתי חייבת להגיב כי התפעמתי - אני מזדהה כל כך, עם ההבדלים בין הראשון לשני, עם האינטימיות שאורכת קצת יותר עם הקטן, וגם כי הוא מקסים :)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה שאמרת :-) זה מוזר איך בעצם יש משהו כל כך אוניברסלי בחוויות הללו, ועם זאת הן מרגישות כל כך חד פעמיות כאילו הן קורות לך ורק לך. וכמובן, זה גם וגם.
      גם אני חושבת שהקטן מקסים :-D

      מחק