יום שבת, 4 באוגוסט 2012

סיפור אמיתי

ערב אחד הלכתי לסופר לקנות עוגה. העוגה שאני אוהבת אזלה. במקום, קניתי עוגיות, שכבר הרבה זמן נראו לי טעימות.
העוגיות לא היו טעימות בכלל.
לא הסיפור הכי מעניין בעולם, אני מודה. אבל אני שואלת אתכם: האם מה שקרה לי היה טוב או רע?

חלקכם יאמרו - בטח רע. נכון, לסקאלת הטרגדיות זה לא ידגדג אבל בכל זאת, לא רק לא היתה העוגה שרצית, בסוף גם הוצאת כסף וגם התבאסת מהעוגיות. איך זה יכול להחשב כדבר טוב?
מצד שני, יהיו אלו שיגידו - לא, דווקא יצא אחלה. הנה, היתה לך הזדמנות לקנות את העוגיות וראית שהן לא טעימות כמו שדמיינת. להבא, גם תדעי לא לקנות אותן יותר, וגם תחסך ממך התלבטות, עוגה או עוגיות?

ויהיו את אלו (אני מהמרת, הרוב) שיגידו - "יאללה, חפרת! עוגה, עוגיות, מה זה משנה. פואנטה לכל העסק יש?"
יש.
כל סיפור, גם הכי פשוט וקטן, אפשר להרכיב בכל מיני צורות. יורכב בצורה אחת, ישמע כמו משהו טוב. יורכב אחרת, ישמע כמו משהו רע.
יורכב בדרכים נוספות וישמע חשוב או זניח, מצחיק או עצוב, או אולי בכלל לא ראוי להתייחסות.
הפוסטמודרניזם טחן לרעיון הזה את הצורה, אבל אני, אני לא באתי לכתוב מאמר אקדמי.
גם לא לכתוב על עוגיות.

באתי לכתוב על התקף החרדה של אתמול, שלא היה הראשון. על השבועות שאני מקלפת את עצמי בקושי מהמיטה כדי להתחיל את היום.
על השיתוק הידיעה שהבחירות שלי הן לא נכונות, אבל לפחד לבחור אחרת.
על הריקנות של לא לדעת מי את עכשיו, אחרי ששכחת מי שהיית פעם.
הנשימה הפכה כבדה יותר, שילוב של מועקה בבית החזה והרגשה של אגרוף בבטן. פיזית, פשוט כואב לי.

מה קרה? איך הגעת למצב כזה? מתי זה התחיל?
שאלות מצויינות, אחת אחת, שאני לא יודעת איך לענות עליהן.
כל מיני דברים קרו. אני ארכיב אותם ככה - יצא סיפור אחד. אני ארכיב אותם אחרת - יצא סיפור אחר.
השאלה אילו מהם הוא הנכון היא לא השאלה המתאימה - כולם נכונים.
כולם נותנים פרשנות לאותן עובדות (פחות או יותר).
השאלה החשובה היא את מי אני בוחרת לספר, ומה אני יכולה ללמוד מהבחירה הזו שיאפשר לי להששתחרר מהמצוקה שאופפת אותי יותר ויותר.

כתיבה תמיד היוותה עבורי כלי מצויין להתמודדות, בדיוק כי כשדברים על הנייר הרבה יותר קל לחשוב האם הם משקפים את מה שקורה שם בפנים. האם הם האמת שלי.
כתיבה עבורי זו דרך לפרק ולהרכיב.
מקצועית, אני כותבת כל הזמן. אבל הרבה מאוד זמן לא כתבתי כתיבה אישית.
לא הצלחתי. משהו שם חסום כבר הרבה זמן.
במשך הרבה זמן קיבלתי את זה כעובדה. למי היה זמן לדאוג ממחסום כתיבה כשהעומס גם ככה מכריע?
אז הייתי מסתפקת בלשרבט רעיונות למתישהו, כשיהיה לי פנאי להיות אותנטית.
אבל עכשיו זה כבר לא עניין של פנאי, זה כבר לא עניין של מותרות.
אני חנוקה מבפנים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה