יום שישי, 24 באוגוסט 2012

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - גיל חצי שנה

כדרכם של הורים חדשים, כשבּוּבּה נולד נתקפתי ביצר תיעוד.
מאז ומעולם הייתי ערה עד כאב לזמן שחולף, בין אם רוצים ובין אם לא. חולף וסוחף איתו דברים אחורה. חולף עוד, ודברים שהיו כל כך משמעותיים הופכים להיות מן זכרון עמום של עבר רחוק. כל כך עמום כאילו לא באמת היה.
אבל עם בּוּבּה נדמה היה שהזמן חולף על טוּרבּו.
לצלם צילמנו בלי סוף. עדיין.
אבל עדיין היה לי הצורך לתמלל את הפלא שבחוויה, ומנגד התסכול של מחסום הכתיבה.
את הדברים שמצורפים למטה כתבתי כשהוא היה בן כחצי שנה. אבל לא המשכתי, התקשיתי לפנות את הזמן, התקשיתי למצוא את המילים.
הצורך לתמלל עדיין קיים, והמחסום, ובכן, ימים יגידו.
-------
"אילו דברים חדשים בּוּבּה עושה?"

אמא שלי שואלת אותי את השאלה הזו כל פעם שאנחנו משוחחות, הווה אומר לפחות פעמיים בשבוע.
זו שאלה מובנת, דרך טבעית של סבתא מתגעגעת להרגיש שהיא עוקבת אחרי התפתחות הנכד. בצורה ישירה פחות, גם גורמים אחרים בסביבה מתעניינים בהתקדמות ההתפתחותית של הילד: האם הוא כבר מתהפך? זוחל קדימה? מחזיק את עצמו בישיבה?

נכון לגיל 6 חודשים, התשובה לכל השאלות האלו היא: אה. ככה. עדיין לא ממש.
בהזדמנויות שונות, כבר החל מגיל 4 וחצי חודשים, בּוּבּה ערך נסיונות בהתהפכות. הוא כבר הצליח מספר פעמים להתהפך מהגב לבטן, ובוודאי שמהבטן לגב. עם זאת, ככל הנראה טרם היה לו את רגע האאוריקה של להבין שהוא ממש יכול להחליט שזה מה שהוא עושה, ואז לעשות את זה.

היות שכך, באופן בלתי נמנע מתחילים לגשש אצלי (מי יותר בעדינות, מי פחות) אם אני מנסה לעודד אותו בכיוון.
כמובן, אני עוקבת לראות שהתפתחותו תקינה והכל, ומן הסתם אם יסתמן משהו חריג זה ידאיג אותי ויריץ אותי לבדוק ולשפר.
אבל בעוד אביו של בּוּבּה משדל אותו בתעלולים שונים להפעיל את גופו, אני ממש לא מרגישה צורך לשבת עם שעון עצר ולדאוג האם הוא עומד בדיוק בתקן כזה או אחר.
אחת הסיבות שאני לא מעוניינת להאיץ תהליכי התפתחות טבעיים היא שגם ככה הזמן חולף לי מהר מדי.
במהלך החודשים האחרונים, לא פעם ולא פעמיים, הציף אותי צער גדול על כמה מהר בּוּבּה משתנה לי. בעודי מייחלת להתענג עליו עוד קצת כפי שהוא, נשבר לי הלב, ממש ככה, כל פעם שהוא הותיר מאחור לנצח עוד מעוז תינוקוּת.
נגיד, הפעיות.
לפני שבּוּבּה נולד שמעתי לא פעם שתינוקות רק מתחילים להגיב אליך באופן אישי סביב גיל 3 חודשים, אם לא סופרים בכי.
וזה כנראה נכון, אבל לא מספר דבר על העונג העז שעוררו בי הפעיות הרכות שבּוּבּה היה פולט כשהוא היה מרוצה: כשהוא סיים לינוק, כשהיה לו נעים ורך להיות מכורבל עלי, או להתחפר על הכתף. בּוּבּה כבר לא פועה.
הוא מחייך וצוחק. הוא נוהם אל בובותיו וצורח לפעמים סתם כי מתחשק.
הוא רוקע ברגל אחת כדי להראות אי שביעות רצון ורוקע בשתיהן כשהוא עולץ.
הוא יודע לעשות קולות מתפנקים, ויודע להתרעם אם הוא לא מקבל מספיק תשומת לב.
הוא מתקשר כל כך טוב, שאני בעצמי תמיד טיפה מופתעת כשאני נזכרת שהוא בעצם לא מדבר בכלל.
אבל הוא כבר לא פועה, וזהו.
אז אני רוצה לעצור ולחשוב במקום על כל הדברים שבּוּבּה עדיין עושה, גם אם רק עוד לזמן קצוב.

בּוּבּה עדיין אוהב את הסוס.
במובייל של בּוּבּה יש עיגול שמאיר באור כחול כשהמובייל פועל. ובתוך העיגול יש סוס. כשמניחים את בּוּבּה במיטה, הוא מיד מחפש את הסוס.
וכשמדליקים את המובייל והחלון נדלק והמוזיקה מתחילה לנגן, בּוּבּה מביט בריכוז בסוס ורוקע ברגליו בהנאה.
אני לא יודעת איך הוא מפרש את הסוס, האור, המוזיקה. אבל הסוס הוא ללא ספק דמות בעולמו. יום יבוא ובּוּבּה יבין שזו רק יציקת פלסטיק עם אור מאחוריה שמנגנת מוזיקה בלחיצת כפתור. אבל לפחות למשך עוד קצת זמן, יש לבּוּבּה חבר קטנטן, שמאיר ומנגן לכבודו.
בּוּבּה עדיין אוהב שאני שרה לו.
מגיל קטנטן בּוּבּה אהב שאני שרה, והיה מוכן לבלות בלי סוף בהאזנה לי, תוך כדי נעיצת מבטים מרוכזים. אם הייתי מפסיקה, היה מיד פורץ בבכי, ומשתתק בשניה שהייתי חוזרת לשיר. אם מאיזושהי סיבה היה מצוברח או מבוהל, לא היה דבר שהרגיע אותו יותר מכך שהייתי משקעת את עצמי במבטו ושרה היישר אליו.
אני לא זמרת גדולה וגרוע מכך, זכרתי רק איזה 3 שירים מפרפר נחמד.
מכל ה-100 שירים ראשונים, לא נחרת בי מילדות אף שיר במלואו. נזכרתי בהם אחרי שקניתי את הדיסקים, כן, אבל זה היה רק אחרי שנמאס לי לשיר על הכובעים של הדודה טובה.
בּוּבּה כבר לא מהופנט לשירתי כמו בעבר, אבל עד היום אין שיר שבּוּבּה אוהב יותר מאשר את השיר על הילדה עם המטרייה שפגשה בקצה השביל עוד ילדה וחוזר חלילה.

בּוּבּה עדיין יונק. עכשיו רק בערב ובלילה ובבוקר, אבל הוא עוד יונק. על אף שההנקה באה לבּוּבּה בקלות, לי לקח לא מעט זמן להסתגל, ועוד זמן אחר כך כדי אשכרה להינות. ועכשיו הזמן הזה כל כך יקר לי:
כשהוא כבר מתכרבל בתוכי בתנוחה הרגילה, כשהוא לופת את האצבע שלי (או דוחף את האצבעות שלו לפה שלי וחופר לי בשיניים) כשהוא יונק בגמיעות מדודות ומתוך רגיעה, ולבסוף כשהוא מושך את הראש אחורה כדי לסמן שעכשיו הוא רוצה מוצץ. אם הוא עייף, משקיבל את המוצץ הוא יניח חזרה את ראשו ויירדם.

בּוּבּה עדיין מרשה לי לנשק אותו בלי סוף.
על לחי אחת ועל לחי שניה ועל האף ועל המצח ועל הקודקוד. ואז רצף נשיקות בבטן שגורמות לו להתגלגל מצחוק.
ואז שוב על הלחיים, ואת כפות הידיים, ואת הבהונות הקטנות בכל אחת מכפות הרגליים, ואת הרגליים ואת הצוואר, ושוב הלחיים ושוב האף...
אני לא יכולה, זה חזק ממני.
הוא מקבל בסבלנות את נשיקותיי, ופוער את פיו בחיוך. הוא תופס את ראשי ונאחז בשיערותיי ו-מ-ו-ש-ך חזק חזק.
בּוּבּה עדיין ישן עליי.
רוב הזמן כשבּוּבּה ישן עליי, הוא מכורבל בחיקי, בעודי יושבת וקוראת משהו. לכאורה, אין סיבה לא להניח אותו במיטה. אבל אני לא רוצה.
מה אכפת לי אם עכשיו אני לא אלך לקחת כוס מים? יהיו לי מספיק שנים ללכת לקחת כוס מים. עכשיו אני רוצה להרגיש את נשימותיו הרכות.

בּוּבּה עדיין צוהל כל פעם שהוא רואה אותי.
עיניו מחייכות, פיו גדול וצוחק, וכל כולו אומר אושר, רק כי אני שם. גם אם אבולוציה גרמה לכך שזו התנהגות טבעית, בשבילו האושר הוא אמיתי לגמרי. ובשבילי?
מעולם לא הרגשתי חשובה כל כך למישהו, מעולם לא הורעפה עליי כל כך בפשטות ובנדיבות אהבה ושמחה, רק מעצם היותי.
מן הסתם, זה לא יהיה ככה לנצח, אני יודעת. ובכל זאת, עוד קצת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה