יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

ראש השנה תשע"ג

הללויה לעולם. הללויה, ישירו כולם.
במלה אחת בודדה, הלב מלא בהמון תודה, והולם גם הוא - איזה עולם נפלא.
הללויה, עם השיר. הללויה, על יום שמאיר.
הללויה, על מה שהיה היה. ומה שעוד לא היה - 
הללויה.

מדי שנה, הטקס הקבוע של סיכום שנה; למנות ולמיין מה שהיה, ומה שעוד לא היה.
מדי שנה, הטקס הקבוע של חישובים לשנה הנפתחת; מה מבקשים, מה מאחלים. 
מה שמקווים לו כלפי חוץ, ומה שמקווים לו בשקט בפנים, ומה שלא שבכלל לא יודעים שמקווים, ובכל זאת מקווים.
ולבסוף חותמים: "...והכי הכי חשוב, רק בריאות."

השנה שום דבר מזה לא הרגיש מתאים. 
בוודאי, ניתן למלא רשימות בכתב צפוף על הישגים שהושגו ושיעורים שנלמדו. בכל תחום בחיי, אני יודעת כיום כל כך הרבה יותר ממה שידעתי לפני שנה. 
אבל עייפתי מלינאריות בית הספר, ואינני יודעת עוד להגיד מתי אני צועדת קדימה ומתי אחורה.
את השנה הזו חייתי כל יום מחדש.
תחושת הזמן הפכה מוחשית כמו זרם המים בברז, עם כל יום שחולף, חולף לבלי שוב.

כשבּוּבּה נולד, קיבלנו כל מיני עצות. בן-דודו של צימו, למשל, יעץ לנו על ביסוס שגרה: 
"השגרה היא שאין שגרה. כל פעם שמתרגלים למשהו, הוא משתנה שוב פעם".
אמר וצדק. 
כי אפילו ביצעת את אותן פעולות, באותו סדר, יום אחרי יום. אפילו אז, כל יום הן עוד קצת אחרת. 
התובנה הזו היא אמת שאיננה קשורה לתינוק. 
אבל כנקודת מיקוד של עדשה, כך ריכז בּוּבּה אמיתות בודהיסטיות למציאות היומיומית: 
ארוחת ערב הופכת מהנקה בחדר שקט, לבקבוק בבית מוחשך, לגזר טחון בערסל, לישיבה עולצת סביב השולחן ונבירה בצלחת. 
איך כל כך הרבה חוויות שונות, כולן חדשות לי, יכולות להקרא באותו שם שנתתי פעם לחביתה של סוף היום?
 
בּוּבּה הגיח לחיינו בזמן מתאים. אם היה מגיע כמה שנים קודם, סביר שהייתי מתבוססת בתחושת ה-לא הספקתי. 
להבדיל, הוא הגיח לחיי בזמן מבולבל. קיומו שינה עובדות והציב אילוצים, בוודאי, אבל גם חידד חשבון נפש שממילא החל להיפרם. 
רוצה לומר, מעבר לישות העצמאית שלו, בּוּבּה היווה זרָז להסקת מסקנות לגבי עצמי מהסוג שהתחמקתי מלבחון. 
כל עוד הוא לא היה, יכולתי להמשיך לחשוב שיום אחד עוד אהפך לאדם כזה או אחר. 
יכולתי לדמיין שקריירות מסויימות בכל זאת יתאימו לי, למרות שכל העדויות הצביעו לכיוןן ההפוך. יכולתי לדמיין שהסבל שאני מסבה לעצמי הוא זמני ונובע ואילוצים חיצוניים כאלו ואחרים: כשאסיים את הלימודים...כשאחליף עבודה...אחרי שארוץ מרתון שלם...אחרי שאוכל לכתוב כבעבר...
עם בואו, יום אחד ערטילאי ורחוק הפך לא רלוונטי, והתחלתי לשאול את עצמי האם סביר להאמין שמה שלא התאים עד עכשיו יהפוך חברבורותיו.
 
החיים הפכו צבעוניים הרבה יותר, עת נגלה לי עולם שלם של דקויות.
הכל הפך חדש וטרי: צבע אדום, מעולם לא נראה אדום כל כך. הכדור, כמה הוא עגול! 
העולם של בּוּבּה, על שיריו וסיפוריו וצעצועיו, פלש אל עולמי, והביא עמו, לפחות פעמיים ביום, חווית פעם ראשונה.
בשבילו, כמובן, אין שום דבר מיוחד בפעם הראשונה, כי כל חייו הם רצף אחד גדול של לעשות דברים שלא עשה מקודם.
אבל לא כך הוא בשבילי.

בדרך כלל שאומרים "בפעם הראשונה" בהתייחס לתינוק, מדברים על התקדמות מוטורית: מתי התהפך, זחל, ישב, עמד, הלך. אלו כמובן התקדמויות משמחות, אך הן לגמרי שלו, ואנוכי רק צופה מהצד.
אני מדברת על פעמים ראשונות בשבילי. 
פעם ראשונה לחלוק בדיחה עם תינוק בן שבעה חודשים ולהתגלגל מצחוק.
פעם ראשונה לשמוע שיר ילדים ולהתפעם מיופי העברית.  פעם ראשונה לשחק מחבואים. 
פעם ראשונה שהוא בא להתיישב בחיקי לא כי הוא צריך משהו, אלא כי הוא רוצה.
פעם ראשונה לכל אחד ואחד מהרצונות העצמאיים שלו, שהולכים ומתרבים עם כל יום שעובר, ומלמדים אותי דברים שלא ידעתי על טבע האדם.

השנה כל הימים היו שמחים וקורנים.
כן. 
עמדתי לכתוב לא, אבל אז חשבתי על זה, והבנתי שאני טועה.
גם בימים שהייתי עייפה, או שנתלקח ויכוח עם צימו, או שהיה יום קשה בעבודה. בכל אחד מהימים, לא משנה כמה באסה היתה בו בכללותו, מתישהו במהלך היום תמיד יצא שחייכתי בלב שלם ושמח, וחשתי הכי ברת מזל בעולם.
וכך אחתום את השנה הזו.

אני לא יודעת מה תביא איתה השנה החדשה. הכי חשוב שתביא בריאות.
אבל על כל היתר? כרגע, אני מרגישה שקטונתי מלומר.
הללויה, על יום שמאיר.
הללויה, על מה שהיה היה. 
ומה שעוד לא היה - 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה