יום רביעי, 16 בינואר 2013

בִּרכּת הארץ הטובה

ישנן הסכמות הנוגעות לחיי משפחתנו הקטנה שאנחנו מקבלים על עצמנו מבלי לדוּש או לבחון מחדש. 
אחת מהן היא, שכל חופשותינו הן ליעד אחד: ישראל.
כמובן, אף אחד לא מכריח אותנו לנהוג כך. ועדיין, אנחנו מרגישים שאמנם ההחלטה לעבור היתה שלנו, אבל המשפחה והקרובים משלמים איזשהו מחיר כתוצאה.
היות שכך, מרגיש לנו הוגן שאת הזמן שכן ניתן לבלות בישראל באמת נבלה שם.

זה נכון שלא תמיד קל עם ההסכמה הזו.
כמעט כל ימי החופש שלנו מוקדשים לעניין, ולכן לנסוע למקום אחר די יורד מהפרק. דווקא זה לא נתפס בעיני כמחיר גדול, כי בתקופה הנוכחית פחות בוער בי לנסוע לחו"ל אחר.
אבל כן ישנה אי-הנוחות המובנית שמתלווה לנסיעה כזו: אנחנו שוהים בבית ההורים, שבאמת מארחים בנדיבות גדולה.
בכל זאת, אין לגמרי פרטיות, וכמו בכל סיטואציה שהיא בעלת מרכיב חברתי משמעותי, ההחלטה מה כן או לא לעשות מערבת משמעותית גם את שיקוליהם של אחרים.

אפילו בהנתן כל האילוצים הללו, אתם יודעים מה? 
אני שמחה על ההסכמה הזו מאוד.

זה עתה חזרנו מחופשה בישראל, שהיתה פשוט נהדרת, והותירה אותי מלאה בהכרת תודה. 
לא רק כלפי מעשיהם הספציפיים של קרובים נדיבים, אלא באופן רחב יותר, הכרת תודה על כל הטוּב שאני מרגישה שאני מקבלת מהחופשות בארצישראל.
לצערי, הקולות בראשי רוחשים בארס את מה שאני סבורה שאנשים בוודאי חושבים: 
"בטח שנהנית. בסך הכל קפצת לקפה ועוגה, מבלי לסבול את תלאות היומיום של החיים במדינה, ועכשיו את חוזרת לשגרת היומיום נטולת הדאגות שלך בחו"ל."
זה בסדר לחשוב ככה, אבל הייתי מציעה לחזור לנקודה הזו אולי בסוף הרשומה.
בנתיים, אני רוצה למנות כמה מהדברים שאיתם אני חוזרת, מלאה באותה הכרת תודה.

אני חוזרת עם כשני קילו עודפים.
אמת, כלפיהם אני דווקא לא מלאת הערכה, אבל יודעת שהם יתמוססו במהרה כפי שבדרך כלל קורה כשאנחנו חוזרים.
אין מה לעשות, בישראל יש אוכל טעים, שלא לומר יותר מדי אוכל טעים:
הקפה הוא מעולה (ועכשיו עם מכונות קפה ביתיות גם נגיש בבית), תמיד יש עוגיות או עוגות טעימות ליד, ובעיקר - הרבה בישולים ביתיים טעימים עם אנשים שכיף לאכול איתם.

אני חוזרת עם מזוודות כבדות, תוצר של שופינג איכותי.
במקצתו, זה שופינג סטנדרטי מחנויות. למשל, לא ידעתי שישראל הפכה למעצמת לקים:
בכל סופרפארם פושטי ישנם מדפים על מדפים של בקבוקונים בכל הצבעים, מסודרים כאילו מדובר בקטלוג זואולוגי.
לרגע נחרדתי כשראיתי את המחירים התיאורטיים על הבקבוקים, אבל מהר מאוד מסתבר שאלו מספרים אקראיים לגמרי, ובפועל, המחירים זולים להפליא.
מרבית השופינג, זאת ראוי לציין, נעשה במחסן:
ברוב טובם שומרים ההורים מזה מספר שנים כמה וכמה ארגזים כבדים של חפצים שארזנו טרום העזיבה.
דברים כמו כלי מטבח נתרמו כבר מזמן, אבל נותרו עוד קרטונים כרסתנים של ספרים וחפצי בית. ועכשיו כשיש בית שאיננו בגודל ארגז חתולים, יש מה לחשוב על להתחיל לקחת את הדברים חזרה אלינו.
שמחתי לגלות אוצרות אבודים. למרבה המזל, לקים לא תופסים הרבה מקום, אז יכולתי לדחוס הביתה כמה אוצרות יקרים במיוחד.

אני מלאת הכרת תודה על הגירוי המחשבתי שמספקות לי הנסיעות האלו.
בטוח שחלק מהעניין הוא פשוט הנסיעה למקום אחר, אבל המקום האחר הספציפי הזה יש תמיד שיחות מעניינות, ספרים חדשים, אובייקטים טריים לצלם, מחשבות צלולות לחשוב.
כל ביקור מחדש, אני מרגישה שאני מקבלת הזדמנות לקחת צעד אחורה ולבחון את חיי. אני תמיד חוזרת מלאת שיעורים ומחשבות, עם כל הרצון הטוב ליישם.
חלק מצליח לי, חלק פחות, אבל הבאזז הזה בראש הוא מתנה כל פעם מחדש.

שופינג, אוכל, מחשבות חדשות, הן משהו שיכולה להציע חופשה טובה גם במקומות אחרים.
אבל בישראל יש לנו משפחה וחברים:
יש את המשפחה הגרעינית, של אמהות ואבות ואחים. עם ארוחות משפחתיות, וצחוק מסביב לשולחן. אפשר לשבת ביחד בסלון, לשתות תה ולשוחח. אפשר ללכת יחדיו לטיול.
יש מי שישמור על בּוּבּה לפרקי זמן קצרים של התאווררות זוגית.
יש גם  את המשפחה המורחבת: דודים, דודות, בני דודים. אלו שהיו הילדים איתם שיחקנו, מצאו בני זוג מקסימים, והופכים כמונו להורים בעצמם. נולד מימד נוסף ומחמם לב למערכת היחסים.
אז יש ביקורים הדדיים, וילדים שמשחקים (עדיין לא ביחד ממש, אבל גם זה יבוא), ועוד ארוחות משפחתיות, וצחוק מסביב לשולחן.
בישראל יש גם חברים, ואני בוזמנית מלאת הכרת תודה על כך שיש רבים יותר ממה שמתאפשר לנו לפגוש בכל ביקור, וקצת באסה מאותה סיבה בדיוק.

בּוּבּה חזר עם אוצר מלים נרחב משמעותית, תוצר של זמן האיכות עם הסבים והסבתות.
אין לי ספק שמורעפת עלינו המון אהבה, כפי שהיא מתבטאת במעשיהם של אחרים. אבל כמבוגרים, נדמה לי שחושבים על אהבה כזו במונחים מופשטים, או רק בדיעבד ובגעגועים כשהיא איננה.
עם ילדים, לעומת זאת, האהבה שמורעפת הופכת להיות משהו גשמי, כמעט מוצק: זה האגס שנחתך וקולף בזהירות, העלעול בספרים עם סבא, החיבוקים של סבתא.
במשך שבועיים הורעפה עליו תשומת לב והתמוגגות כמעט בלתי פוסקת.
זה לא אומר שפינקו אותו עד זרא (אם כי הוא אכן אכל יותר סוכר מבדרך כלל), אלא שעולמו התרחב, והוא זכה להכיר יותר לעומק עוד כמה אנשים שאוהבים אותו מאוד.

בשבוע השני של ביקורנו, נחת גשם עז ואז שלג על עירו ההררית של צימו.
"בטח נורא התבאסתם שנפלתם על מזג אוויר כזה", אמרה אימו של צימו באמפתיה מספר פעמים. אני לא חושבת שהיא לגמרי האמינה לי כשאמרתי שהיה מושלם:
בבוקר, יצאתי עם אביו של צימו לצלם את השלג. אחר הצהריים, מצאתי ספרים שבכלל שכחתי שהיו לי.
אחרי שבוע של התרוצצות שמשית וכיפית היינו ספוּנים בבית כולנו, בסוודר עבה, עם תה ועוּגות, חברה נעימה וארוחת צהריים טרייה ומהבילה.
שבוע ראשון
שבוע שני
חיי אינם חסרי דאגות בלונדון, אבל כמו בחופשה טובה באמת, הם כמעט חסרי דאגות בישראל.  בכך אני חושבת שאינני שונה מנופשים ביעדים אחרים, רק הפרטים שונים.
בכל אופן, בערב האחרון לפני הטיסה, הצטערנו כולנו שכבר נגמר.
כמו הורי שבוע קודם, הוריו של צימו נראו עגוּמים למחשבה שעכשיו לא יראו את בּוּבּה למשך מספר חודשים.
גם אני הייתי עצובה מכך, היה לו ולנו כל כך שמח איתם.
"זה נורא קשה", חלקתי עם אימו של צימו, "כי יש כאן כל כך הרבה שאנחנו אוהבים ומפסידים כשאנחנו לא נמצאים."
ניסיתי להסביר שגם בלונדון יש הרבה שעושה לנו טוב באופן אחר, שלא מצאנו בישראל, אבל באותו ערב אני לא חושבת שעשיתי עבודה טובה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה