הבוקר ביום לאחר חזרתנו מהחופשה בישראל נראה במבט ראשון אופייני לעונה: בחוץ חושך מצרים, אי אפשר לראות כלום.
משעלה השחר, ככה ברבע לשמונה בבוקר, נתגלה שהכל מכוסה בשלג דק.
לא שמחתי.
זה היה דבר אחד להינות מיום שלג היסטורי ולהיות נעולים מרצון בבית, אוכלים עוגות בהנאה עם בני המשפחה שלא הלכו לעבודה.
זה דבר אחר לגמרי להתמודד עם קרח שלא מפשיר, מדרכות חלקלקות ורכבות תקועות.
מה שכן, היה מאוד יפה בחוץ, אז יצאנו לגינה לכמה דקות לצלם.
במהרה נתחוור שמדובר היה בשלג אוורירי, רך ודקיק, שהחל להנמס באורהּ המפציע של השמש.
זאת בניגוד לשלג הארצישראלי העבות, שהצטבר על הקרקע באותו יום בשכבה הגונה.
כשהתבוננתי בתמונות, שמתי לב שבהתאמה, האיכויות שלהן היו שונות: בגינה מאחורי הבית של צימו בישראל התמקדתי באיך השלג השתלב בסביבה.
בגדול ניתן לסכם שהוא הפך כל דבר ליפה יותר, גם אם הקקטוסים נראו קצת תמהים על הדקורציה החדשה.
אצלנו בגינה, היה הרבה יותר מעניין להתמקד קרוב יותר, בפתיתי השלג, בכיסוי הפלומתי שלהם את הסביבה.
כל כך קיוויתי לתפוס פורטרטים יפים כאלו, אבל הצירוף של בוקר חשוך ומצלמה בינונית הקשה מאוד על הפוקוס, ולא עזרה היד לא יציבה שלי.
רוב התמונות יצאו מטושטשות, אבל את המעט שיצאו ראויות אני מצרפת כאן, יחד עם תמונות מישראל.
נכון זה משונה שדווקא השלג הכבד יותר הוא מישראל?
 |
| "סליחה, דומני שחלה כאן טעות" |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה