יום שני, 6 במאי 2013

צעד תימני

לאחרונה הייתי עסוּקה. עסוּקה ושמחה.
מוקד העניין שלי ממלא אותי, אבל התלבטתי אם לכתוב עליו משהו או להמתין מספר שבועות, אולי חודשים.
לבסוף, החלטתי לספר קצת, בעיקר כדי לזכור, יום אחד רחוק, מה חשבתי לעצמי.
כי אם יש משהו שאני בדרך כלל לא עושה - זה להמר.
אם להודות על האמת, בשבועות האחרונים אני מתקשה להקפיד על פעילות גופנית, ולא טוב לי עם זה. זה בא כחלק  מתחושת שפיפוּת כללית יותר, שנגעה רובה ככולה לסוגיית מציאת העבודה.
היתה עוד סיטואציה של כמעט עבודה אבל לא. שזה ניחא, אבל יותר ויותר מצאתי את עצמי שולחת קורות חיים בתחושה מאוד מעורבת.  
לא מעט מהעבודות שאני פונה אליהן הן לא עבודות שאני באמת רוצה לעשות. אלו עבודות שאני כשירה ומתאימה לעשותן, אבל לא ממש רואה את עצמי מחזיקה בהן שנים.
אז מצד אחד, אני לא רוצה ולא יכולה לוותר על תעסוקה. ומצד שני, אני יודעת שיש לי גלריה של שעונים מתקתקים:

החיים המקצועיים כאן אינם אדיבים לנשים מבוגרות. כלומר, בוודאי, יש נשים מבוגרות בשוק התעסוקה. 
אבל אם אני מסתכלת על שש השנים שעבדתי כאן בעיסוקים "קרייריסטיים", לאורך כל הדרך בלט לי לעין כמה מעטות היו הנשים מעל 40 שעבדו בתפקידים מקצועיים. 
גברים בחליפות - בלי סוף. נשים צעירות - בהמוניהן. אבל החל מגיל מסויים, הן פשוט מתפוגגות.
ברור לי שזה גם עניין תלוי מגזר, ובמגזרים תעשייתיים מסויימים (למשל סביב תקשורת, שיווק, או יחסי ציבור) המצב שונה. אבל אלו לא התחומים בהם אני עוסקת. 
באלו שכן, לא היה ספק לאן הרוח נושבת. כדי להיות בין אלו ששורדות, צריך, בין היתר, להתבסס בתפקיד לא-זוטר לאורך זמן. אלו תפקידים תובעניים, והשעות ארוכות.
על פניו, (עם נסיון מקצועי, רגע אחרי תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטה מדורגת היטב) אני בדיוק ברגע הנכון לעשות זאת. אלא שיש עוד שעון מתקתק.

טרם בואו של בּוּבּה לא יכולתי לדמיין, בשום צורה שהיא, עד כמה הוא יהפוך את חיי לטובים יותר. מתוּקים יותר. שמחים יותר. 
כפי שכבר סיפרתי, ממש לא ידעתי איך ארגיש לגבי כל עניין הילדים, ואף פעם לא הייתי אמהית במיוחד. 
ואז הוא בא, והתחלתי להפנים באופן אישי את המשמעות עבורי של לבנות משפחה. בקצרה ובתמצות, אני רוצה עוד ילדים.
ומכיוון שאני תיכף בת 34, וגם ההריון הראשון לא מיהר להגיע, אין לי הרבה זמן להתבחבש. אבל אם אני נכנסת להריון לפני שמצאתי עבודה, אין לי סיכוי למצוא תפקיד רציני במהלך ההריון. 
ואם, בשלב הזה של חיי,  אני יוצאת משוק העבודה לשנה, לחזור אליו יהיה בעייתי עוד יותר מעכשיו. והנה, עובדה שעכשיו בעייתי.
אבל מצד שני, רק המחשבה שאני אפספס עוד ילדים בגלל המרדף אחרי התפקידים הבאים מעבירה בי צמרמורת. כיום ברור לי שאם יש משהו שימלא אותי חרטות למשך שנים - זה פספוס שכזה.
אז לכאורה המסקנה היא, שאני קודם צריכה עבודה, ואז להתבסס בה, ואז להכנס להריון, ואני צריכה שכל אלו יקרו אתמול.
אז בחלוף השבועות החלה להבנות מועקה שנבעה מהלחץ הזה, בתוספת תחושת דכדוך על כל שלטי ה"אין מוצא" שאני רואה סביבי. 

ובכל זאת, אני משתדלת לא לזנוח את שאיפות האיזוּן, ולפני מספר שבועות יצאתי לריצה. 
במהלך הריצה הרהרתי בכל האמור לעיל, אבל גם הרהרתי בעקרון המוסרי של ניצול ההזדמנויות שעומדות בפניך.
חשבתי לעצמי: איך ייתכן שבורכתי בכל כך הרבה טוב, ואני חשה כזו מצוקה? משהו כאן לא הגיוני בכלל!
יש לי בריאות. יש לי בן זוג אהוּב וילד מוּפלא, לא חסר לי דבר. זכיתי להשכלה, זכיתי לעבוד בעבודות מעניינות, לטייל ברחבי העולם. 
הגשמתי כל כך הרבה חלומות, לגדול שבהם ערגתי במשך שנים. הנה, אני חיה כאן בעירי האהוּבה, והנופים אשר על פניהם אני חולפת הם לא רק יפים ומקסימים, הם ביתיים ומוכרים.
כל כך הרבה אנשים בעולם חיים תחת דיכוי, בעוני, חווים מחלות קשות, פחד וצער, וברולטה המשוּגעת הזאת, הסיבה היחידה שאני לא חווה את כל אלו כיום היא נטו מזל.
אז לכל הפחות, ולו מטעמים מוסריים, אני צריכה להיות כנה ולשאול את עצמי: האם אני באמת מנצלת את כל ההזדמנויות שעומדות בפני?

כשהעליתי את השאלה הזו בראשי, התשובה המיידית היתה: "כן". 
הנה, אני פונה למשרות. אפילו כאלו שלא מוצאות בעיניי. הנה, אני עוסקת בכתיבה מקצועית כדי לשדרג את סיכויי (למרות שגם היא די נתקעה במסגרת השפיפוּת והלחץ).
העניין היחיד, חשבתי לעצמי, הוא שזו הנישה שלי, ואני לא באמת יודעת לעשות דברים אחרים.
אבל אז עצרתי וחשבתי שגם זה בעצם לא לגמרי מדוייק. למשל, למדתי די הרבה מתימטיקה. לימדתי די הרבה מתימטיקה. אני אוהבת ללמד מתימטיקה. אז הנה עוד דבר.
ואז, פתאום, נזכרתי במשהו אחר.
משהו שדחקתי הצידה לפני חודשים רבים, ומאז כמעט הספקתי לשכוח לחלוטין.

כשהתחלתי עם הלימודים במנהל עסקים, היה לי מושג מאוד ברור למה אני עושה את זה. רציתי להשיג תפקידים ספציפיים, בדיוק כאלו שיאפשרו לי להמשיך להתפרנס במקצוע לאורך שנים.
אבל כבר בשלב די מוקדם של הלימודים שאלתי את צימו אם הוא חושב שעצם העיסוק הזה בעסקים, במה עובד, באיך לגרום לדברים לעבוד, יכול לעזור למצוא רעיונות לעסק עצמאי.
על פי אותו פּרינציפּ לפיו, אם אתה פותח את אופק החשיבה לצורות חשיבה מסויימות, יעלו לך רעיונות שלא היו עולים אלמלא כן.
"בטוח", צימו ענה. ענה וצדק: לפני למעלה משנה, אחרי כל מיני נבטים שלא הבשילו, עלה לי רעיון כזה. 
גילגלתי אותו בראש. ואז שיתפתי בו את צימו וגילגלנו אותו יחדיו. ואז ערכתי בירורים ראשוניים, והוא עדיין נראה הגיוני. עם המון סוגיות שצריך לפתור, ברור, אבל ברמת העיקרון, היה נראה שיש שם פוטנציאל.
ואולי באמת היה, אבל חוץ מפוטנציאל היה לי גם תינוק קטן, עבודה במשרה מלאה, ודיסרטציה לפתח ולכתוב בשביל לסיים את הלימודים.
אז דחקתי את הרעיון הצידה.

כשסיימתי עם הלימודים, לכאורה היה הרגע המתאים להזכר בו שוב, אבל זה לא קרה, כי כיוונתי לחזור לשוק העבודה, אותו בזמנו עזבתי על מנת להשלים את התזה התובענית.
ועכשיו אני כאן. יש לי זמן. יש לי מרץ. יש לי רעיון, והוא אפילו לא דורש המון השקעה כספית.
אז בשבועות האחרונים הרעיון הזה הבשיל לכדי מוצר בשלבי פיתוח. מיתוג. בניית אתר. פתיחת חשבונות עם ספקים. 
עם המון סוגיות שצריך לפתור, ברור, אבל ברמת העיקרון, עדיין נראה לי שיש שם פוטנציאל.
יש לו את היתרונות של התאמה למכירה ברשת, אבל אפשר גם למכור אותו ישירות לחנויות מסויימות שיחזיקו בו. אין בדיוק כמותו בשוק. עד כמה שאני יכולה לאמוד, יש ביקוש.
ואם לשפוט על פי העבר, אני כותבת היטב, נהנית משיווק, וטובה בפיתוח עסקי. כך שהידיעה שהמון מהזמן שלי יוקדש למאמצים שיווקיים לא מרתיעה אותי, להיפך.
העסק עצמו, העיסוק בו, הקידום שלו, המכירה של המוצר, נראים לי מאתגרים ומלאי פוטנציאל. 
אז כשאני מתכוונת פוטנציאל, אני מתכוונת לרווחיות כספית, בוודאי, אבל לא רק:

אני מרגישה שבצומת שאני נמצאת בה כרגע, נוצרה פתאום אפשרות נוספת.
במקום להסתובב במעגלים, לחוצה מהרצון להשיג גם קריירה וגם משפחה תחת האילוצים הקשוחים של התרבות העסקית בה אני פועלת, לנסות משהו שונה.
אני חושבת על הרווח של עבודה מהבית. על כך שאתה אמנם עובד קשה, אבל בונה משהו שהוא שלך. 
על כך שמהרגע שהפלטפורמה קיימת, יש אפיקים שונים להגדיל דרכם את העסק, ולכן ככל שעובר הזמן לחזק את כושר ההשתכרות, במקום לדאוג מהגיל.
על כך שאני לא אצטרך לדאוג מאם אני מבאסת את הבוס או את הארגון עם ההריון הבא. 

כמובן, כל דבר בא עם מחיר. למשל, העסק ידרוש המון עבודה והשקעה מצידי, ואמנם מציע אפשרות גידול יציבה ומבטיחה, אבל בטווח הקצר בוודאות לא ינפק רווח בסדר הגודל של השכר שלי כשכירה. 
והמחיר הכבד ביותר שאני רואה כרגע, הוא עזיבת התחום המקצועי שלי.
שאם מאיזושהי סיבה אחרי שנתיים או שלוש אני מחליטה שזה לא מתאים או לא מתקדם, ללכת אחורה זו לא ממש אופציה.
אבל מה האלטרנטיבה? להמשיך לחשוב על הרעיון ההוא שהיה יכול להיות נחמד, שאולי היה עובד, אבל אף פעם לא לדעת?
אז החלטנו, צימו ואני, ללכת על זה. ומה כולל ה-"זה"? על כך אספר יותר בבוא העת.

2 תגובות:

  1. איזה יופי לקרוא על זה.
    קודם כל שיהיה בהצלחה.
    מעבר לכך אני אוהבת שאת מתארת את דרך המחשבה שלך, איך פתיחה של הראש לכיווני מחשבה נוספים, יציאה מקיבעון, הנביט את הדרך החדשה.
    תתחדשי, בטח יהיה מוצלח.
    אורורה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה על איחולי ההצלחה, ולא פחות מכך - על הבעת האמון!
      לו רק יכולתי לדעת שלבטח יהיה מוצלח :-)...

      אם כי בהחלט, אני מרגישה שאיזשהו מסלול רוחני שהתחלתי לצעוד בו יותר בכוונה ופחות במקרה
      (אוף כמה זה נשמע שאנטי, וכמה אני כל כך לא...)
      שוב ושוב ושוב מראה את היתרונות שגלומות בדרך ההסתכלות שהוא מציע.

      מחק