צנצנת דברים טובים

נכון אומרים, "כל דבר קורה בעתו?"

ובכן, בכל יום, יש די הרבה דברים שלא קורים. ואני מוצאת שהרבה מהדאגות שלי בחיים סובבות סביב דברים שחשוב לי שיקרו מתישהו, ואני לא יודעת מתי.

מציאת עבודה היא דוגמא אחת לכך, כמובן, אבל היא בוודאי לא היחידה. ישנם עניינים סביב בּוּבּה, עניינים שנוגעים למשפחתנו הגרעינית, למשפחתנו המורחבת.

קל לי לחיות בעתיד.  קל לי לשקוע במחשבות ותכנונים על מה לעשות ואיך לעשות זאת. 

קל לי להינות מהתכנון והציפיה להתגשמות ורודה, וקל לי, קל מדי, לדאוג מכל הדברים שעלולים להשתבש ולבאס.

פחות קל לי לחיות בהווה. אני נהנית מימים יפים, מאוכל טעים, ממגע מחמם, מרעיון מאתגר מחשבה. אבל לפני שאני שמה לב, המחשבה יכולה לנדוד מעצמה, אל המה יהיה או האיך היה.

כי איכשהו, למרות העונג שמסבים כל יום האירועים הקטנים שכן קורים, אני לוקחת אותם כמובן מאליו, וחוזרת לדאוג לגבי אותם דברים שלא קורים. והכי משוּגע?
שגם כשסוף סוף קורה מה שציפיתי וקיוויתי לו, אני מרשה לעצמי זמן זעוּם עד עלבון להינות מהשמחה - וחוזרת לדאוג מהדבר הבא.

דפוסים כאלו הם לא משהו שמשנים מהיום למחר, ואני ריאלית מספיק כדי לדעת שהם כנראה תמיד יהיו איתי.
מה שכן, בקלות מפתיעה אפשר להתרגל להעצים את ההנאה היומיומית.
כל מה שצריך זו צנצנת.

ברגע האמת טרדות ה"מה יהיה" מרגישות דומיננטיות, אבל אני חושדת שבמובנים רבים דווקא ההנאה היומיומית היא אמיתית יותר מהדאגה לעתיד:
אני חושבת אחורה, על דברים שהדאיגו אותי בעבר עד כדי הטרפת הדעת. דברים שהדירו שינה מעיניי, שרדפו אותי בחלום.
זמן עבר, וקרה מה שקרה. לפעמים דברים הסתדרו לטובה, לפעמים בכלל לא. אבל לדאגות ההן לא נותר זכר, הן פשוט התחלפו באחרות.
לעומת זאת, אני עדיין יכולה להזכר בהנאה בזכרונות טובים, גדולים ופעוטים. זאת אומרת, יכולה, בתנאי שאני בכלל מצליחה להזכר שהם אי פעם קרו.

אני כבר לא זוכרת איפה שמעתי לראשונה את העצה לרשום מדי יום או מדי שבוע כמה דברים טובים שקרו. פשוט כי זו עצה שחוזרת כל כך הרבה פעמים כטיפ לשיפור החיים.
אפילו כאן בבלוג היא צצה פעם, כחלק ממסקנותיו של ספר שסקר מחקרים פסיכולוגיים כדי לגלות אילו דברים קטנים אפשר לעשות כדי להרגיש יותר מאושרים בחיים.
יום אחד, מתקלתי בפינטרסט ברעיון שקסם לי (אני לא זוכרת מתי בדיוק, זה היה קצת אחרי ראש השנה האזרחי, כך שהסתובבו ברשת הרבה רעיונות "שפר חייך בשנה הקרובה"...)
נורא פשוט: לקחת צנצנת, וחבילת פתקים. כל יום, לרשום על פתק דבר טוב שקרה, לקפל, ולזרוק היישר לתוך לצנצנת.
שנה אחר כך, אפשר לעבור על הפתקים בצנצנת, ולהיזכר בכל אותם רגעים נחמדים.

החנוּנית שבי זועקת לצאת החוּצה לרגע ולהנהן על שיש המון תימוכין מדעיים בטריק הקטן הזה.
יודעים שהכרת תודה על דברים טובים שקורים גורמת לשיפור בתחושת השמחה והמרוּצוּת הכללית. ויודעים שעבור הרבה אנשים, לכתוב משהו על נייר עוזר לזכור אותו.
ועוד יודעים, שלחזור על משהו שכתבת פעם ולקרוא אותו משפר עוד יותר את הסיכויים שבעתיד תזכור משהו ממנו.
אז הנה הצנצנת שלי, יחד עם חבילת הפתקים, שתיהן יושבות על השיש במטבח.יש ימים שבהם אני לא כותבת כלום, יש ימים שבהם אני משלשלת שניים ואפילו שלושה פתקים.
בפועל, ככל שאני מתמידה עם התרגיל הפעוט הזה, אני מגלה שאני צריכה לסנן מה אני רושמת, כי כל יום אני שמה לב  להרבה יותר משניים או שלושה דברים.

למשל, השבוע היה יום שבו נראה שנפתרה דאגה גדולה, מהאלו שלא קורות כל יום.
אין מה לומר, שמחתי מאוד, והשמחה ליוותה אותי במשך כל אותו היום. אבל בערב, כשישבתי וחשבתי על כל הדברים הטובים שקרו, בסוף יצאה לי רשימה בת 21 סעיפים, ואלו היו רק הדברים העיקריים.
אני מביאה להלן 10 נקודות מתוך הרשימה ההיא, שאינן כוללות את פתרון הדאגה הגדולה:

1. קיבלתי אות חיים מחברה באוסטרליה שדאגתי לשלומה. שלחתי לה מייל מוקדם יותר השבוע, וקיבלתי חזרה תגובה אוטומטית מאוד מטרידה, ותשובתה כמה ימים אחר כך קצת הרגיעה.
2. שמחתי על עגבניות טריות ויפות שנקנות אצל הירקן, שאיכשהו גם עולות חצי ממחירן בסופר, וגם הן הרבה יותר טעימות.
3. שמעתי במקרה את somewhere over the rainbow מתנגן איפהשהו, וכמו תמיד, נהניתי ממנו כאילו זו הפעם הראשונה.
4. לבשתי שמלה אהובה שגורמת לי להרגיש יפה.
5. הכנתי קוּבֶּה בפעם הראשונה. אני מאוד אוהבת קוּבֶּה מטוגנים, אבל זה תמיד נראה לי כזה סיפור בכלל לנסות, ואז במקרה נתקלתי בסדנא המצולמת הנהדרת שהעלתה איילת. 
הנה התוצרים, ובפעם הבאה אני מקווה להצליח ליצור אותם כשהציפוי קצת פחות עבה.

מימין למעלה - לפני טיגון, למטה - אחריו

6. לשמוע את צחוקו המתגלגל של בּוּבּה ולראות את המבט המאושר בעיניו בעקבות משחק שהמצאתי איתו במהלך ארוחת הערב.  
7. פגשתי חברה חדשה יחסית ואני נהנית מההרגשה של חברות שנבנית.
8. חזרתי הביתה, למקום שמרגיש חם ומחבק.
9. לקרוא בספר, ושפתאום קופץ עלייך המשפט המופלא הבא:
"כשהיה מביט בתיבת פתקאותיו ובצרור רשימותיו ובקבוצת מחברותיו ובאגודת ניירותיו ובתלי פנקסאותיו ובתכריך כתביו פעמים היה מכה על שולחן וצועק הלואי שתצא אש ותכלה אתכם מן העולם".
10. להתעורר מוקדם בבוקר ולהינות מזמן משחק משפחתי עם צימו ובּוּבּה.

יכול להיות שהחיים שלי מצטיירים מתוך הרשימה הזו כקטנים ולא חשוּבים: באמת, להתלהב מעגבניות, מבישולים, מצחוק של ילד.
אז מה? איפה העשייה בעלת הכובד האינטלקטואלי? איפה התרוּמה המשמעותית שאת מותירה? מי בכלל יזכור כאלו דברים שטותיים בעוד שנה?
ובכן, קודם כל, אני אזכור את זה בעוד שנה, או לפחות את החלק שיוותר כתוב על נייר. ושנית, הדברים האלו לא באים במקום שום דבר, הם לא על חשבון מישהו או משהו.
הם חלק מהחיים, חלק שיותר מדי קל למחוק הצידה כחסר חשיבות.

שלושת קוראיי, אם הרשומה הזו עוררה בכם חשק לייסד צנצנת משלכם, אשמח אם מתישהו תשלחו לי תמונה שלה (המייל שלי מופיע בדף אודות, ויש גם את הכינוי בתפוז למי שמכיר).
חשבתי שיכול להיות נחמד להוסיף לרשומה גם תמונות של צנצנות פתקים של אחרים!
ואם דווקא היום הוא מן יום כזה, שמצב הרוח קצת שפוּף וקשה לחשוב על משהו, אני מצרפת עבורכם שיר קטן, שהוא לבדו יכול להיחשב כדבר טוב שקרה לכם.
אם כי אני מזהירה מראש, זה לא עניין פשוט, במיוחד עבור הקוראות: יש לכן כאן שלושה גברים צרפתיים נאים בלבוש זהה.
כמה זמן יקח לכן להחליט מי הכי שווה?