יום שבת, 9 במרץ 2013

כפולות של שבע

לפני כחודש שמעתי על כך שיצא סרט דוקומנטרי חדש. לכשלעצמו, לא דבר חריג.
המעניין בסרט הספציפי הזה הוא שהוא חלק מסדרה של סרטים, וכבר למעלה מחמישים שנה יוצא אחד חדש כל תקופה קבועה.
אחת לשבע שנים.
כשנוצר הסרט הראשון (אשר צולם ב-1964), אף אחד לא שיער שהוא יהפוך לכזה מפעל חיים, במובן הכי מילולי של הביטוי:

סרט התעודה אוסף קבוצה של ילדים אנגלים בני 7 ומראיין שוחח עמם: מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים, מה הם חלומותיהם, שאיפותיהם לעתיד, מה דעתם על הנושאים הבוערים של התקופה.
ואז אחרי שבע שנים, חזרו לראות את הילדים הללו שוב פעם, הפעם כנערים ונערות. 
ובמאי הסרט (שעם השנים גם הפך לבמאי הוליוודי מפורסם) המשיך להתדפק על דלתם אחת לשבע שנים, כדי לראות מה קורה ומה נשמע.
מאחורי כל התרגיל היתה אמירה לא-מוסווה-בכלל: מי שתגדל להיות בעתיד, נקבע במידה רבה על ידי הרקע ממנו אתה בא. כפי שאומר ביטוי ישן:
תראה לי מי הילד עד גיל 7 - ואני אראה לך מי יהיה האיש שיגדל.

זה מוזר, איך לפעמים המציאות  מלמדת אותך דברים שלא שיערת שתגלה.
כן, הסדרה גילתה שחברת המעמדות עדיין חיה ובועטת. אבל על הדרך, היא התגלגלה להציג כמה אמיתות הרבה יותר חשובות.
כפי שיודעים היטב שלושת קוראיי, התקופה הנוכחית מרובה בחיבוטי נפש (אם כי, תכלס, לא שאני יכולה להצביע על איזושהי תקופה בעבר שלא היתה מלווה בחיבוטי נפש). 
מה שכן השתנה ביחס לעבר הוא איזושהי מודעות שהחלה לחלחל בשנים האחרונות, שלא הכל זה נטו אני, וחלק זה פונקציה של פשוט להיות בת אנוש:
הרי, קל לנו לראות התפתחות פיזיולוגית כשהיא קורית מול עיננו. תינוקות גדלים והופכים לילדים, ואלו בתורם מתבגרים והופכים למבוגרים, אשר בבוא העת מזקינים.
אבל המחשבה הקשה יותר לעיכול היא, שיחד עם ההתפתחות הפיזיולוגית יש דפוסים של מחשבות, או הלך רוח שגם הם נלווים לגיל.
נגיד, תחילת שנות העשרים. אני חושבת שלקח לי כמה שנים טובות לעבד את התדהמה בהכרה שזו לא רק אני שהייתי מלאה במתח ובלבול ותחושת אבדן בתקופה שנטען עליה כי היא אמורה להיות "היפה בחיי".
וגם עכשיו, בשנות השלושים: כל כך הרבה דברים שחשבתי שיהיו פּתוּרים ובּרוּרים בשלב הזה עדיין לוטים בערפל, ובמיוחד הדברים אמורים בתחושת שייכות מקצועית וחברתית.
וזה רק כשאני מרימה את מבטי מעבר לפּוּפּיק שלי שאני שמה לב שאני לא שם לבד.

אז אם לחזור לסדרת הסרטים התיעודית, ראיתי בעבר בטלוויזיה סרט או שניים מהסדרה. 
אבל הפעם כששמעתי על הסרט החדש חשבתי שאני ארוויח מהתבוננות בסרטים הללו החל מההתחלה, כי עכשיו הייתי מסוגלת לראות משהו שפשוט הייתי צעירה מכדי לראות בעבר.
בנוסף לכל הדברים האחרים (כמו ההשפעה של מעמד ושינויים חברתיים), כעת היתה בי את היכולת להבחין גם במה שהוא חלק מההתבגרות עצמה.
רכשתי את מארז ה-DVD של כל הסרטים עד גיל 49 כולל (גיל 56 נמכר בנפרד, אצפה בו בבוא העת כשהמחיר ירד).
ואני מודה, שעד כמה שעניינו אותי הסרטים המוקדמים, היו שניים שסקרנו אותי במיוחד: גיל 35 (בהיותי בת 33 וחצי...) ומה צופן העתיד קצת הלאה, בגיל 42. 

כמובן, כמובן, כמובן, צריך לסייג. לא נולדתי ב-1957, לא גדלתי באנגליה.
הנשים מן המעמד הנמוך שמצולמות בסדרה חוות על בשרן את מהפיכות השחרור: בזמן אמת הן מציינות בפליאה עד כמה הן יכולות לבחור להיות גרושות חד הוריות, בעוד אמהותיהן לא יכלו להעז.
כמו כן, אופציות החינוך הפרטי העילי מעולם לא היו רלוונטיות לי כילדה (אם כי כאם לבן צעיר כאן במדינה עם חינוך ציבורי לא משהו, הן הופכות רלוונטיות יותר ויותר).
ובעיקר - זו אשליה לחשוב שתקציר של רבע שעה ערוּכה למשעי פעם בשבע שנים תתן למישהו תיאור מלא וממצה של חייו של אדם.
אבל אחרי שסייגתי, אני אחזור להרהורים שעלו בי בעקבות הסדרה, אשר תוייגה כניסוי סוציולוגי מהחשובים ביותר שנערכו אי פעם.

נדמה לי שהדבר המיידי ביותר הוא החיפוש אחר תשובות בכל הנוגע לאושר. אתה מתבונן בהם ורוצה נואשות לפענח, בעוד חייהם מתגלגלים לפניך:
מה הופך אנשים למאושרים בחייהם? האם זה משהו שנקבע מראש? האם אושר הוא גם עניין של גיל?
אין תשובה אחת, אבל יש תובנות.
למשל, נראה שיצירת תא משפחתי חם תורם לאושר יותר מכל דבר אחר: זוגיות טובה נוטה למלא בורות, וילדים מביאים איתם החלמה ותחושת שלמות שמתעלה מעבר לקשיי היומיום.
אנשים אכן שואבים סיפוק מעבודה או קריירה, והיכולת להיות אדם יצרני היא מרכזית לדימוי העצמי. אבל איכשהו, ככל שחולף הזמן המקום שממלאת המשפחה (או החוסר המורגש בהיעדרה) רק הולך וגדל.

עבורי לפחות, זו לא אמת קלה לעיכול, בתור מישהי שהקדישה את שנות העשרים לבניית עולמה כאינדיבידואל.
אמת, זכיתי בזוגיות נהדרת (עניין שאישית אני מחשיבה הרבה יותר כמזל מאשר כמשהו שעשיתי במו ידיי). אבל באופן שלא חורג מהנורמות התרבותיות סביבי, היה חשוב לי להגשים את עצמי.
מעבר לכך, חווית המשפחה האישית שלי השפיעה מאוד על הערכתי את רמת הסיפוק שמשפחה יכולה להעניק.  
כך שבמשך זמן רב חוויתי אמירות על הגשמה עצמית דרך ילוּדה כמסרסות, ולקח הרבה מאוד זמן עד שיכולתי לדמיין ילדים כחלק מעולמי.
אז האם שגיתי בהמתנה עם משפחה עד שנות השלושים המוקדמות? ומצד שני, האם הייתי בכלל מסוגלת לבחור אחרת?
מאחר וכל תובנה שלי כיום היא גם תוצר של כל הדברים שעשיתי בעבר ולכן אין הגיון בהסתכלות אחורה.
העניין האמיתי כאן הוא סביב הבחירות שעוד יש בידי לעשות, והאופן שבו אני מתנהלת בחיי היום יום.

מסר נוסף שרק מתחזק עם השנים הוא: לא תוכל באמת לברוח ממי שהנך.
אולי הגלעין לא נחשף במלואו בגיל 7 אלא רק קצת יותר מאוחר, אבל הוא ללא ספק שם. לא כאבן פינה שקטה אלא כפצצה מתקתקת, מהסוג שימשיך להשפיע עליך תמיד.
חלק מהדברים ניתן ללטש בקצוות: אנשים מתגברים על ביישנותם וקצת יוצאים מקליפתם, או מפתחים רוך ומודעות עצמית שאולי לא היו שם בעבר.
ההתחבטות בשאלה מה ניתן לשנות ומה צריך פשוט לקבל היא כמובן לא חדשה, אבל התשובה שמציע תיעוד הזמן היא:
כמיטב יכולתך, אתה משנה בך את מה שעוזר לך לחיות טוב יותר עם האנשים סביבך.
נכון, לפעמים זה גם אומר לשנות את האנשים סביבך (כמו כשמדובר בזוגיות שמתפרקת או במקום מגורים לא מתאים).
אבל זה אף פעם לא הדבר היחיד שמשתנה, ותמיד מעורבת גם מידה של הסתגלות עצמית.

אחד הדברים המרשימים ביותר שעולים באופן חוזר ונשנה הוא הסיפוק הבלתי רגיל שאנשים שואבים מנתינה.
תחשבו על זה: 14 ילדים אקראיים, מרקע כלכלי וחברתי לגמרי שונה, מה הסיכוי שארבעים שנה קדימה, כל כך הרבה מהם יהיו מעורבים בנתינה?
אחת הפכה בשלב מאוחר בחייה לעובדת סוציאלית התומכת באנשים שחוו אבדן. אחר וזוגתו הפכו למשפחת אומנה. שלישי הפך למורה לילדים מרקע נחשל, רביעית ספרנית ילדים באיזור מצוקה, חמישי הקים קרן צדקה לסיוע שיקום בולגריה, ההוא הפך לנציג שירות קהילתי...
אני מאוד מזדהה עם הדחף הזה. בחודשים האחרונים ניסיתי להתנדב באפיקים שונים, ואני עדיין מרגישה שלא מצאתי את זה, משהו שאני באמת תורמת בו למישהו.
אני שואבת עידוד מהמחשבה שאנשים אולי לא מוצאים את ייעוד הנתינה שלהם מהר, אבל כל עוד הם מחפשים, רובם מוצאים אותו.

אז מה המסקנה? האם בכלל יש מסקנה?
מצד אחד, לא מדובר בסיפור. הרי אלו חיים של אנשים, והם כולם (למרבה השמחה) בחיים, פחות או יותר בריאים. ומצד שני, כן, יש מסקנות:
אם היית עני כילד, לא בהכרח תהיה עני כמבוגר, אבל ככל הנראה, לא תזכה לרכוש הון תרבותי או חברתי.
בתחילת שנות העשרים שלך, כנראה תהיה מבולבל.
אתה תעמיד פנים כלפי חוץ שאתה יודע מי אתה ומה אתה, משוכנע שכולם כבר פתרו את הבעיות שמציקות לך. בסוף שנות העשרים לפחות חלק מהדברים כבר לא יהיו העמדת פנים.
בשנות השלושים שלך, תהיה בטוח שמה שאתה עכשיו הוא מה שתמיד תהיה. שאתה "מוכן", שיצאת מהתנור כמבוגר. ובאותו הזמן, אתה תתמרד כנגד המחשבה הזו:
לא את כל הדברים תאהב, ותתחיל לתהות מה בחיים שלך עוד תוכל לשנות, והאם מעכשיו הם פשוט ימשיכו להיות כפי שהם. אם לשפוט על פי עדויות, נראה שדי הרבה הוא עדיין בר שינוי.

בתחילת שנות הארבעים תתחיל להרהר יותר במה השגת ומה לא, וכל מיני דברים שאולי היו ברורים (כמו זוגיות ועבודה) יראו פחות ברורים.
אולי באמת צריך לשנות אותם, ואולי לא, אבל בכל מקרה התהיות יעלו.
בנוסף, תשמחו אולי לשמוע שבניגוד למה שמספרות הפרסומות בטלוויזיה, כנראה שהתקופה בה אנשים הכי יפים היא סביב תחילת שנות הארבעים.
מוזר, אני יודעת (כי התרגלתי לחשוב שיותר צעיר = יותר טוב), אבל המצלמה במקרה הזה לא משקרת.
בסוף שנות הארבעים תשקע ההכרה שכנראה הגעת פחות או יותר לאן שהיית אמור להגיע, בין אם מדובר במשפחה שיש לך, באופי העבודה שלך, במי שאתה.
זה אולי נשמע קשה להכיר בכך, ואנשים אכן מוצאים את ההתמודדות הזו קשה. אבל זה לא הכל בשורות רעות:
אנשים מוצאים את המקום שלהם, והחיפוש המתמשך בכל השנים שקדמו לא מותיר אותם עם כלום, להיפך.
גם האנשים שהתקשו עם תעסוקה, גם האנשים שהתקשו עם משפחה, גם האנשים שהתקשו עם מקומם בחברה. 
אני מוצאת את התובנה הזו מאוד מנחמת.

2 תגובות:

  1. קודם כל, אני מאוד אוהבת את הבלוג שלך.

    לגבי הפוסט, זה מאוד מעניין איך שנראה שכולנו עוברים בעצם אותם תהליכים במהלך החיים. מאז שאני זוכרת את עצמי, לאורך הילדות, שנות ההתבגרות ושנות העשרים שלי, תמיד חשבתי שאני שונה ולכן מיוחדת. יכול להיות שזו דרך להתמודד עם הקשיים של השונות, אבל גם חלק מהתפיסה העצמית שלנו בשנים המוקדמות.
    עכשיו, מ"מרומי" שנות השלושים שלי (לאחרונה חגגתי 33 שנים להיווסדי), אני חושבת שהתובנה העיקרית שלי היא שאני לא כזאת שונה ובטח שלא מאוד מיוחדת. בסך הכל, בבסיס, התהליכים שעוברים על כולנו הם אותם תהליכים, בין אם גדלנו בבריטניה המעמדית של שנות השישים, או בישראל בשנות השמונים.
    וכמו המסקנה שלך בסוף הפוסט, התובנה הזו קשה (כי הרי כולנו רוצים להיות מיוחדים), אך מנחמת. בסך הכל, אני כמו כולם. ואין זה בעצם מה שרציתי תמיד?

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, ואני כל כך שמחה שהגבת, כי זה אפשר לי להתוודע לבלוג שלך.
      אני מתחברת להרבה ממה שאת כותבת שם.
      וגם עם התגובה, כמוך, גם אני הרגשתי שונה ולפיכך מיוחדת.
      (זה מביך להודות בכך! אבל מצד שני, כנראה זה מנוע הצמיחה האנושי, ההרגשה בפנים שמה שאנחנו חווים הוא לגמרי ייחודי לנו. ובסופו של דבר הביטוי שכל אחד מוצא להרגשה הפנימית הזו הוא באמת ייחודי. אחד יכתוב שיר שמעולם לא נכתב קודם לכן, אחר יבנה מכונה שטרם נבנתה).
      אני חושבת שהמקום שבו אני מוצאת את התובנה הזו מנחמת כיום היא דווקא במקומות שבהן אני מרגישה "לא בסדר", וזאת בניגוד לכ-ו-ל-ם שהם "נורמלים".
      ככל שעוברות השנים אני למדה שגם במקומות האלו, בעצם זה נורמלי לגמרי, וזה משמח אותי :-)

      מחק