יום רביעי, 29 במאי 2013

דברים שבּוּבּה עדיין עושה - גיל שנה ועשרה חודשים

את העגלה של בובה קנינו ממש לקראת הסוף, בחודש תשיעי, ואני זוכרת  איך שכל חרדות הלידה התנקזו לבחירת העגלה הנכונה.
יש לנו תמונות של צימו מרכיב אותה, יש לנו תמונות שלה עם האמבטיה, מימיו הראשונים של בּוּבּה.
"בּוּבּה, אתה רוצה ללכת לבד או לשבת בעגלה?"
הילד רוצה ללכת. לרוץ, לטפס. הוא מתגלש במגלשה ואיך שנגעו רגליו בקרקע הוא קורא: "again!" ורץ לעלות לסיבוב נוסף, פעם ועוד פעם ועוד פעם.
העגלה עוד איתו, אבל לפעמים היא רק בת לוויה. לפעמים היא נשארת בבית. ובקרוב ממילא נצטרך לשחרר אותה ולהחליפה בטיולון, כי היא הופכת לקטנה מדי עבורו.
מי היה מאמין?

במשך חודשים אני מנסה לכתוב עוד רשומה על דברים שבּוּבּה עדיין עושה - ולא מצליחה.
במהלך הזמן הזה נכתבו מספר גרסאות, אבל התקשיתי להתחבר לדברים שהוא עדיין עושה, כשקצב השינוי הפך כל כך מהיר.
בנוסף, החודשים הללו החביאו תחושת אבלוּת קלה. כמו אפרוח שמשיל את פלומתו, בּוּבּה שלי עזב את מעוז התינוקוּת.
אמת, קשה לי להצביע על מה זה בדיוק אומר. לחייו עדיין תפוּחות ועיניו עדיין עגולות וגדולות, אבל הראשוניות וחוסר הישע הפכו לתודעה קצת יותר משוייפת.
ורק עכשיו, להרף עין, אחרי כמה חודשים תזזיתיים שכאלו, אני יכולה לראות אותו נכוחה כפי שהוא. כרגע.
בּוּבּה אוהב לדבר.
הרבה פעמים הוא צוחק כשהוא שומע מילה לראשונה, הצליל מצחיק אותו. "התנגש" הצחיקה אותו מאוד. "נשפך" עדיין מעוררת צחוק מתגלגל.
שיבושי המילים שלו הם קצרי ימים ונדירים.
כן, בסדר, זה טוב ששפתו תקינה והכל, אבל זה היה בעוגמה רבה שנפרדתי מעפּי-אָרון לטובת עיפרון, ואני לא מבינה למה כדור פּוֹפּוֹיוֹ היה צריך להפוך כל כך מהר לכדור פורח.
הוא כבר מדבר במשפטים שלמים, גם בעברית וגם באנגלית, ומתמלל את עולמו בלי הרף. 
הוא גם מבין המון. גם כשמדברים אליו ישירות, וגם שיחות של צימו ושלי, או שיחות ביננו ובין המטפלת. 
ואני מרגישה שמערכת היחסים ביני ובינו היא אחרת עכשיו משניתן כבר לשוחח איתו, כי הבסיס להנאה משותפת מתרחב.
מדי יום, אנחנו מדברים על מה הוא עשה, את מי הוא פגש, מה הוא ראה. חשוב לי לראות איתו את העולם שלו, ולהתרגש איתו ביחד.
בּוּבּה אוהב כלי רכב.
הוא אוהב מכוניות ואוטובוסים, והוא אוהב לשכב על הרצפה ולגלגל את מכוניותיו כך שהן בגובה העיניים.
הוא גם אוהב מטוסים, ובמיוחד נהנה לאתר אותם. כשאנחנו בחוץ, בעיני נץ הוא תר אחריהם בשמיים ומצביע גם על הקטנטן שבמטוסים. "מטוס רחוק", הוא קובע בידענות.
כשאנחנו בפנים, הוא מקשיב קשב רב, ומדי פעם שולח את אצבעו אל אוזנו ומצהיר: "שומע מטוס". רוב הזמן הוא באמת שומע מטוסים, מה שמרשים אותי מאוד, בהיותי חצי חירשת בעצמי.
אבל לפעמים הוא לא בטוח: "שומע. שומע מטוס. מה שומע?"  ואנחנו מסבירים לו בסבלנות: "לא, יפה שלי. זה רק המקרר."

אבל יותר מכל אוהב הוא רכבות.
כל מאוויו הם לנסוע ברכבת או לראות רכבת בנסיעתה או לראות תמונה של רכבת. שכן בובה אוהב תמונות מאוד מאוד:
במצב רוח עיקש הוא יכול לעמוד ליד המחשב ולרמוז בעדינות על שאיפותיו באמצעות חזרה על המנטרה: "מוּנה תּכֶּבת מוּנה תּכֶּבת מוּנה תּכֶּבת..."
מאחר והוא יודע שקצה נפשי ברכבות, לפעמים הוא מנסה לפתות אותי בוורסיות אחרות: "מוּנה עוּגה תּכֶּבת". יום ההולדת שלו מתקרב, אתם מבינים, ואני צריכה קצת השראה.
יום ראשון אחד, פעוטי רץ אלי בשמחה ותבע בקפדנות: "סְתָּכֶּל מוּנה תּכֶּבת בּוּבּה", היינו, לא סתם להסתכל בתמונות של רכבת, אלא להסתכל בתמונות שלו כשהוא ברכבת.
עכשיו כשהוא גם מתחיל למשול במילות הקישור הוא גם מרחיב: "הנה. הנה אבא. הנה אבא וְ בּוּבּה. הנה אבא וְ בּוּבּה בָּ רכבת".

בּוּבּה מאוד אוהב לצייר.
בזמנו, כחלק מחשבון הנפש על כך שאולי אין לו מספיק צעצועים, רכשנו בעצת המטפלת מן משטח ציור שבעצם נצבע כתוצאה ממגע עם מים.
את ה"עט" שבא עם המשטח ממלאים במים, והוא עובד כמו טוש, רק בלי הדיו, סידור מצויין להורים שדווקא אוהבים את הקירות שלהם לבנים.
הצעצוע מאוד מצא חן בעיניו, אם כי בהתחלה הוא תיפעל אותו בשליטה מרחוק: "תָּיֶה תּכֶּבת", היה פוקד על אביו.
"תָּיֶה אוטו. תָּיֶה עוד אוטו. תָּיֶה אוטובּוּס. תָּיֶה אוטובּוּס גדוווול. תָּיֶה ירֶ-אח. תָּיֶה ירֶ-אח קטן"
מטבע הדברים, סבלנותו של אביו היתה קצה די מהר והוא היה עונה לו בחזרה: "לא, צייר אתה".
אז הוא התחיל לצייר.
מההתחלה הוא החזיק את העט נכון, ואז עבר לעפרונות עם דפים, והוא יכול לשבת מרוכז זמן ארוך ופשוט לשרבט.
מה הוא משרבט? שאלה טיפשית: אוטובוס. טרקטור. מכוניות. אבל אין לזלזל: "תָּיֶה טרקטור" הוא אומר לעצמו בקול.
"הנה גלגל" (מצייר גלגל), "והנה עוד גלגל" (מצייר עוד גלגל), ואז מחבר בזהירות עם קו. "הנה טרקטור!". ואז לפעמים גם מתפעל: "יפה מאוד!".
מסילות של רכבת הן קווים ארוכים. ואז לידם הוא מצייר קרונות עם גלגלים. האמת? זה די מופלא לראות.
 בּוּבּה אוהב לשיר.
פעמיים בשבוע הוא הולך למפגש שירים, והוא כל כך אוהב את זה! בקולו הדק הוא שר בהנאה רבה, ומקנח במחיאת כפיים לעצמו.
הוא מחקה את התנועות שמתלוות לשירים. ולפעמים, הוא לוקח את הדובי שלו, ומזיז את גפיו כדי שהדובי יפזז בהתאם לכוריאוגרפיה.
השיר החביב עליו בשניה זו הוא Wind the Bobbin Up והוא שר:
Wine da bobbina, Wine da bobbina
Poo, Poo, lap lap lap
Wine it backagain, Wine it backagain
Poo, Poo, lap lap lap
Poin to the ceilin, poin to the flo, Poin to the wingo, poin to the do
Put yor ands to-ge-zzer ONE TWO TREE
Put yor ands down on your knees

בּוּבּה אוהב את החברים שלו.
יש לו ארבעה חברים עיקריים: בָּדיגו (רודריגו. ילד מקסים בן 3 שתמיד יש איתו כמה מכוניות, והוא תמיד נותן לבּוּבּה לשחק בהן. ידוע גם בשמו המלא בָּדיגו אוטו);
סֶסי, תינוקת בת גילו של בּוּבּה שלא מתעניינת במכוניות, ברכבות או בציורים, ובכל זאת הוא מאוד אוהב אותה;
רוֹ-אָן (רוהאן, ילד מקסים בן גילו של בּוּבּה ממוצא הודי שבקושי מדבר במילים אבל יודע לדבר בשפת הסימנים כי הוריו מלמדים אותו);
ו-סֶוואייה (סראייה, ילדה יפה בת שנתיים וחצי שאוהבת להסביר לו דברים).
כשהוא עם אחד מהם, הם לפעמים מתחילים לצחוק ממשהו, משהו שרק הם מבינים.

בּוּבּה אוהב.
נכון, כצפוי לגילו הוא הפך בחודשים האחרונים לדובי-לא-לא, ותגובתו האינסטינקטיבית לכל שאלה היא "נוֹ!" נמרץ. את מה שהוא רוצה לעשות, הוא רוצה לעשות "לבד לבד".
אבל אין בכך לטשטש ולו במעט את המתיקות הבלתי אפשרית של הפעוט שהוא הפך להיות.
"חבֶּק אמא" הוא בא אלי בחיוך. כשאני קמה הוא גוהר מעל פני בחיוך ונוגע באפי: "אמא קמה".
הוא מתרפק ומתכרבל וצוחק צחוק מתגלגל שממיס אותי מבפנים החוצה.
אני מתפלשת בשמנמנוּתו ומקווצ'צ'ת אותו בנשיקות. "בּוּבּה, מה אמא נתנה לך?" אני שואלת אותו, והוא מאבחן: "נשיקה".
"רק אחת?" אני שואלת.
והוא מתקן בדייקנות: "נשיקות". 

2 תגובות:

  1. איזה מתוק! אני בשלב שבו אני מתחילה לרצות ילדים, וזה ממש מעניין אותי לשמוע על היום יום של גידול ילד או ילדה, והדברים הקטנים אך מאוד משמעותיים שהם עושים בכל שלב ושלב.
    ובכלל, "בכלל מה ילדים?" היה פוסט מכונן בשבילי...סוף סוף מישהי שכותבת על ההחלטה שלה לעשות ילד בצורה מחושבת ושקולה, אך לא נטולת רגש. בלי כל האידיאולוגיה והסנטימנטליות שתמיד אופפים את הדיונים בנושא הזה. וגם, זה עזר לי גם להירגע קצת ולהבין, שכן, ילד משנה את החיים, אבל זה שינוי שאפשר להתמודד איתו ולהתרגל אליו, כמו להרבה שינויים אחרים בחיים. ואז, במקום לחשוב על כל הדברים שאפסיד אם יהיה לי ילד, התחלתי לחשוב על הדברים שאקבל. וגם על כל מה שאזכה לתת.
    אז...תודה.

    השבמחק
  2. אני מאוד שמחה לשמוע!
    חלק גדול מהכתיבה שלי, במודע ובאופן כמעט "אידאולוגי" נגיד את זה ככה, הוא לנסות לעזור איפה שאני יכולה.
    לא שיש לי אילו כוחות על או ידע כביר, אבל אני אומרת - איפה שאני יכולה - אני מנסה לעזור. אז תמיד כיף לשמוע שמישהו מרגיש שהוא מקבל משהו מכל זה :-)
    בחודשים האחרונים חשבתי מעת לעת על הרשומה ההיא, על בשביל מה בגלל ילדים.
    אני לגמרי עומדת מאחורי מה שכתבתי שם, כך שבמובן הזה זה בדיוק כמו שאת מתארת: זה שינוי שאפשר להתמודד איתו ולהתרגל אליו, כמו הרבה שינויים אחרים.
    אבל אם אני חושבת על כברת הדרך שאני עברתי, באופן אישי, כתוצאה מבואו של בובה, אז זה הרבה הרבה מעבר לכך.
    בואו הביא איתו סמן לצמיחה רוחנית שאולי שאפתי אליה, אבל לא הרגשתי שהיא באמת מושגת עבורי.
    אני יודעת שזה נשמע נ-ו-ר-א שאנטי, וכאמור, אני מאוד סולדת מדיבורים רוחניים "באוויר", אז אני אסביר:
    אני מסוגלת היום לעשות בחירות שלא הייתי מסוגלת לעשות פעם. אני מסוגלת לראות בעולם סביבי דברים שלא ראיתי קודם.
    אני מסוגלת להיות אדם טוב יותר מאשר יכולתי להיות לפני בואו.

    כך שזה לא רק עניין של הסתגלות לשינוי והתמודדות עם מה שהוא מביא, וזה לא רק הרווחים הישירים מעצם זה שעכשיו יש ילד שמביא איתו המון אושר לחיים.
    יש תוצרים (או לפחות, עבורי היו) שהם תולדה של השינוי הזה, והם מאוד מאוד מבורכים.

    השבמחק