יום שני, 16 בפברואר 2015

בתי ספר בריטיים - נייר לקמוּס לזרוּת

אני בתחילת חודש תשיעי להריוני עם בּוּבּה. אני הולכת לרשום אותו לגן.
גם לי זה נשמע מטורף, אבל השכנה אמרה שלגן ליד הבית צריך להירשם מוקדם. מ-מ-ש מוקדם. כן, כבר בהריון.
בחיים לא הייתי מאמינה, אבל אם ככה זה כאן, אז זה מה שעושים. אני מרוצה מעצמי שגיליתי את פריט האינפורמציה הזה בזמן. חדורת אופטימיות, אני מצלצלת בפעמון.
באינטרקום אני מסבירה, שבאתי לרשום את בני. פותחת את הדלת אשה מבוגרת, ככל הנראה מנהלת הגן. היא מסתכלת על הבטן שלי ואומרת דבר אחד:
Oh.....
ואז היא אומרת את הדבר הבא: "חוששתני שאיחרת, אבל תוכלי להצטרף לרשימת ההמתנה."
"אם יורשה לי", אני משתדלת לשמור על נימה מבודחת, "התינוק עוד בבטן". כן, היא מסכימה. אבל אצלנו נשים נרשמות מיד אחרי סיום השליש הראשון.
אנחנו מצטרפים לרשימת ההמתנה לגן.

בּוּבּה בן שנה וחצי. אנחנו מתחילים לחפש עבורו גן ברצינות. מהר מאוד אנחנו למדים, שעבור הרבה מהגנים (שמתחילים בגיל שנתיים וחצי), ההרשמה נסגרה סביב גיל 9 חודשים לכל היאוחר.
איחרנו את הרכבת, כי לא ידענו. כי אנחנו לא מכאן. עוד אנחנו למדים, שאם אנחנו רוצים עבורו מקום בבית ספר, כדאי שנתאפס על עצמנו מהר.
מי חושבת על בתי ספר? אנחנו עדיין הלוּמי הורות ראשונית, ושורדים כל יום מחדש. אין לאף אחד מאיתנו מושג על בתי ספר כאן:
מה ההבדל בין nursery ל- pre-prep. מה זה reception. איפה מוצאים. איך נרשמים. איפה נרשמים. איך מתקבלים. על בסיס מה מתקבלים?
אנחנו מגלים שיש יועצות פרטיות שבאות ועושות סדר, ונותנות רשימת מקומות מומלצים בהתאם להעדפות ההורים. אנחנו מזמינים כזו אלינו הביתה.

אנחנו מתחילים לפנות לגנים. מסתבר, שלחלק מהגנים, בגלל גילו הקשיש של בּוּבּה, אי אפשר סתם לרשום אותו, צריך לבוא ליום הערכה.
אנחנו מתייצבים בגן, אמנם לא קרוב מאוד לבית, אבל יפה ומטופח. מנהלת הגן מסבירה שהגן ממשיך לבית ספר, מתוך מטרה להכניס את הילדים בגיל 11 לבתי הספר הפרטיים הטובים במדינה.
בחדר השני, בּוּבּה ועוד לפחות תריסר זאטוטים אחרים, נורמליים, מטופחים ומתוקים, משחקים להם תחת עינהן הבוחנות של צוות ההערכה.
היא מתארת את כל מיליון ההעשרות שהגן מספק, ואנחנו יוצאים עם עיניים נוצצות. הלוואי הלוואי הלוואי שיתקבל.
מספר ימים אחר כך מתקבל מכתב - לצערנו אין לנו מקום להציע לו כרגע, אבל הוא במקום מצויין ברשימת ההמתנה.


יום אחר, גן אחר. "תשמע", אני אומרת לצימו, "אם הגן הזה נורמלי, בוא נרשום אותו על המקום. די, יש לי סיוטים מכל העניין הזה".
המנהלת, מלורי, נורא סימפטית. הגן, מטופח ומתוקתק. יחס הילדים-לצוות, שגעון. 
מעולה, אנחנו אומרים לה, איפה חותמים?

בּוּבּה נכנס לגן. הגן באמת מעולה, מכל בחינה שהיא, וברור לי שהעובדה שנפלנו טוב היא לחלוטין עניין של יותר מזל משכל.
בנתיים, אני מתחילה לדאוג מעניין בתי הספר.
בּוּבּה כבר בן שנתיים וחצי, וכבר מאיית מילים. עבור בתי ספר רבים, מזמן איחרנו את המועד להרשמה לגיל 4.
אני מתקשרת לאחד מהם ומסבירה בתסכול למזכירה: תשמעי, לא ידעתי שהוא יצא כזה. חשוב לי לשלוח אותו לבית ספר טוב.
המזכירה מבררת בן כמה הוא ומסבירה לי באמפתיה אמיתית:
"תשמעי, אין מצב. יש לנו 175 ילדים שנרשמו ל-25 מקומות, והם כולם נרשמו עד גיל 9 חודשים, כי שם אנחנו מפסיקים לקבל הרשמות.
ורק השבוע הוצאתי את מכתבי הדחיה ל-150 ילדים, אז יש 300 הורים עצבניים כרגע. אם הוא היה צעיר יותר, אולי, אבל לא בגיל הזה."
אני מבינה. כלומר, כישראלית, אני לא מבינה. אבל אני מבינה שזה המצב.

בּוּבּה פורח בגן, ואנחנו שמחים שהוא שם, ולא בגן ההוא, שהופך לבית ספר, איפה שהיה במקום מצויין ברשימת ההמתנה.
אבל ליתר בטחון השארנו אותו ברשימת ההמתנה, כי בכל זאת, הגן הופך לבית ספר. אני תוהה לצימו, "האם נעביר במידה ויודיעו לנו ששנה הבאה יש מקום?"
בדיעבד, אין מקום לדאוג. אנחנו מקבלים מכתב נוסף, שמודיע לנו בצער שגם לשנה הבאה אין מקום, אבל שבּוּבּה נמצא במקום מצויין ברשימת ההמתנה.
בנתיים, אנחנו מתחילים ברישום לבתי ספר פרטיים אחרים, אלו שלא פספסנו את מועדי ההרשמה עבורם.
אנחנו ממלאים טפסים, שכוללים פרטים על ההשכלה שלנו והמקצועות שלנו. אנחנו שולחים דמי רישום בסך £100 עבור כל הרשמה. אנחנו מקבלים זימונים לביקורים בבתי הספר.

צימו הולך לבקר באחד מבתי הספר, שנמצא לא רחוק מהבית. זה בית ספר אנגלי לפי המתכון: עם ארבעה בתים (כמו בהארי פוטר), עם לימודי לטינית ויוונית וצרפתית חובה.
עם חליפות ודגש על מוסיקה וספורט, שני אפיקים שהתמקצעות בהם מובילה למלגות בבתי ספר עילית בהמשך, שמובילים אחר כך לאוקסברידג'.
יחד עם צימו, עוד כתשעים איש. זה מפגש אחד מתוך שניים. כלומר, מדובר על כמאה ילדים, הצובאים על כ-25 מקומות, אבל בפועל פחות, כי אם ילד כבר לומד שם, אחיו נכנסים אוטומטית.
בסיום הסיור המנהל נפרד לשלום: "אין צורך לבוא, להציג את עצמכם וללחוץ לי את היד. זה לא יעזור לשום דבר. ערב נעים".

צימו ואני הולכים לסיור בבית ספר פרטי נוסף. אנחנו נפעמים מהחינוך לו זוכה האליטה:
הכיתות הקטנטנות, התכנים העשירים, הרמה הגבוהה, היחס האישי והחם. מנהל בית הספר מכיר את כל הילדים בשמם, והוא כולו מלא חיבה. הילדים נראים לגמרי פורחים.
אנחנו פוגשים את המורה למוסיקה-קו-נטוי-מחשבים. אני מגחכת בזווית הפה, כי זה מזכיר לי פארטאצ'יוּת מהסוג של מורה להתעמלות-קו-נטוי-גיאוגרפיה.
המורה למוסיקה-קו-נטוי-מחשבים הוא מוזיקאי בוגר אוקספורד, שמראה לנו את שיעורי הנגינה בבית הספר. ואז הוא מסביר לנו על איך התלמידים לומדים לתכנת על raspberry pie.
אני רואה את צימו תוהה אם הוא יכול גם להירשם. ליתר בטחון, אני ממלאת בקשה כבר עבור תּוּתּון.
אמת, הוא זה עתה נולד. אבל הוא כבר ותיק בעסק: עם סיום השליש הראשון של ההריון רשמתי אותו לגן ליד הבית. לא משנה שאני מתכוונת לשלוח אותו לאותו גן של בּוּבּה.
בפּרינציפּ, שיהיו אופציות. כי זה מה שעושים כאן.

כעניין של קבע, יש לי סיוטים סביב בתי הספר. מה אם בּוּבּה, הנבון שלי, שכבר קורא בשתי שפות וקושר שיחה עם זרים באוטובוס, לא יתקבל לשום מקום?!

אני מתחילה לבדוק את האופציה של בתי ספר ציבוריים. מי אמר בכלל שחייבים פרטי?! נרשום לבית ספר ציבורי טוב וחסל.
אני מסתכלת במפה, שכן כניסה לבתי ספר נקבעת על פי מרחק הבית משער בית הספר. מסביבנו, ארבעה בתי ספר, כולם מרוחקים. שניים איומים, על פי הדירוג הרשמי של מבקר בתי הספר.
אני מתקשרת לאחד מבתי הספר הטובים, ומתעניינת מה המרחק שצריך לגור משער בית הספר כדי להכנס. 300 מטר.
לפי החשבון הזה, כבר יכולנו לגור בירח, היה לנו בערך אותו סיכוי להכנס.
"כן", צוחקת חברה שלי, מקומית, שגרה כאן ליד. "הבן שלי, שכבר התחיל בית ספר, נמצא עכשיו במקום 80 ומשהו ברשימת ההמתנה שלהם".

I have a cunning plan
אנחנו גרים על התפר בין שני רובעים של לונדון. יש בית ספר בשכונה ליד, המשוייכת לרובע אחר, ואנחנו די קרובים אליו. זו אחת השכונות העשירות ביותר בלונדון. גם יש בה המוני יהודים.
אנחנו נרשמים לסיור בבית הספר. 
אין ולו ילד יהודי אחד בבית הספר. האוכלוסיה מונה ילדים מבתים של מהגרים מאריתריאה, פקיסטן, סודן וכן הלאה. הבנות כמעט כולן עם היג'אב.
התשתיות מינימליות. רמת הלימוד מעליבה. לבית הספר יש עובדת סוציאלית במשרה מלאה, כי צריך אחת כזו. 
הימים הם ימי מלחמת "צוק איתן", ואני חושבת: אין מצב. שהילד ישאר בבית ויראה "בלי סודות" כל היום, ולא ילך לבית ספר כזה.
חייבים להכנס לבית ספר פרטי.

יש לנו ראיון עם מנהל בית ספר פרטי, ההוא שביקש שלא יבואו ללחוץ את ידו.
טרום הראיון, הזהירה אותי חברה מקומית, בוגרת המערכת הפרטית: "מה שלא יהיה, תדגישו שאתם כאן לתמיד. הם לא מקבלים זרים שבאים, נשארים לשנתיים, והולכים."
הבן שלה, שלומד עם בּוּבּה בגן, בטוח מתקבל. אביו למד בבית הספר הזה, ומקפיד לתרום לו תרומות כספיות. ככה זה עובד.
אנחנו ישובים מול דלת משרדו של המנהל. היא נפתחת, והוא מלווה החוצה את בן שיחו שפגישתם זה עתה הסתיימה.
מולנו, מדף הספרים של המנהל, ויש עליו ספר עב כרס שכותרתו "Science". צימו מתבדח שחסר רק את ההמשך "Arts" בשביל לסכם את כל מה שצריך לדעת.

המנהל מנומס וחביב, באופן מאוד מתנשא. לתחושתי, נפסלנו על הסף כבר בתחילת השיחה.
הוא שואל על בּוּבּה, אבל עוד בטרם הספקנו לענות, מתחיל לספר לנו על תלמיד אחר בבית הספר. הוא שואל אותנו אם יש לנו שאלות.
אנחנו מתעניינים בלימודי המתמטיקה בבית הספר. כרכז לימודי המתמטיקה בבית הספר בעבר, הוא צריך לדעת על כך הכל:
"אצלנו", הוא פוצח, "אנחנו מאמינים בעובדות". אני מרסנת את הגבות שלי מלטפס עד קו השיער, ומקשיבה קשב רב עת הוא שוטח את משנתו ללימודי הסטוריה.
"אהה, יפה." אומר צימו, שניחן בטאקט רב ממני, ומוסיף, "ומה לגבי תכנות? זה דגש שאנחנו רואים עכשיו בהרבה בתי ספר".
"אה, בזה אנחנו מאוד מתקדמים", עונה המנהל, ומספר על המערכות הדיגיטליות המרעישות שמחליפות את הלוח הפושטי.
"אצלנו," הוא מדגיש, "אנחנו לא מאמינים בלמנוע מילדים גישה לסמארטפונים וטאבלטים, אלא ללמד אותם להשתמש בהם בתבונה".
"בכלל," הוא ממשיך בהתלהבות, "במובנים רבים אנחנו מתקדמים יותר מבתי ספר ההמשך שאליהם הולכים הילדים, כמו איטון. אחרי הכל, מי רוצה להיות תקוע במעבדת מחשבים עבשה?"

בגן של בּוּבּה יודעים איך המערכת עובדת. עכשיו, התווספו שעות נופסות עבורו ועבור עוד מספר ילדים, שמיועדות להכין אותן למרכזי ההערכה לבתי הספר הפרטיים.
עובדים איתם על היכולת להציג את עצמם וללחוץ ידיים. על ריכוז הקשב שלהם בזמן סיפור כך שיוכלו לענות על שאלות לאחר מכן. משחקים איתם משחקי סימולציה, ומתרגלים ידע קיים.
בתחילת המסע לבתי הספר, הייתי עצבנית: מה זה מרכזי הערכה לילדים בני 3?! עכשיו אני כבר מקבלת את זה כעובדה לגיטימית.
"בוא, יפה שלי", אני ממתיקה לבּוּבּה, "היום נלך לקבוצת משחק. ואפילו תקבל קצת שוקולד לפני כן". כי במינון זהיר, זה מבטיח מצב רוח טוב, אלא מה.

ראשון, הגן שהופך לבית ספר. לא נכנסנו לגן, אולי נכנס לבית הספר. שוב המנהלת יושבת בחדר, ומשבחת את ההיצע הלימודי. הפעם, אני כבר לא עם עיניים נוצצות.
אני עייפה. אני מותשת. אני דואגת. אני לא כל כך רוצה את בית הספר הזה, עכשיו שאני רואה מבעד לחזות הפלצנית. אבל אשלח אליו, אם אין ברירה.
בפנים, בּוּבּה משחק בפלסטלינה, משוחח עם המורים, מקשיב לסיפור וכיוצא באלו. נראה שהוא נהנה. בכל אופן, כמה ימים אחר כך, אנחנו מקבלים מכתב: 
למרבה הצער, אין להם מקום להציע כרגע, אבל אנחנו במקום מצויין ברשימת ההמתנה.
שני, בית הספר שמצא חן בעיננו. הוא האופציה האחרונה שנותרה, כי ברור לנו שלא משנה כמה נהדר הילד שלנו, לבית הספר הסנובי הוא לא יתקבל.
שם הילד נהנה עד השמיים, ויוצא החוצה מאושר, אוחז בידו של מנהל בית הספר.

בבית הכנסת, אני מתיידדת עם ילדה מתוקה בת 9, נבונה בצורה מסחררת. בהרגל רפלקסיבי שסיגלתי בשנתיים האחרונות, אני שואלת את אביה, באיזה בית ספר היא לומדת.
"אה, סתם בבית הספר המקומי" הוא מושך בכתפיו. אותו אחד מצויין שצריך לגור עד 300 מטר משעריו על מנת להכנס.
והתמונה מתחילה להתבהר. בית ספר מקומי, עאלק, אף אחד לא גר ליד בית הספר הזה.
הכלל הוא שצריך לגור לידו בשביל שילד יכנס ללמוד בו, אבל מהרגע שהוא נכנס, אתה יכול לגור איפה שאתה רוצה. וכן, האחים נכנסים אוטומטית.
אני מתחילה לעשות חשבון:
שנת לימודים בבית ספר פרטי עולה כ-15 אלף פאונד לשנה. תשעים אלף שקל. לילד אחד. שני ילדים? 180 אלף שקל לשנה.
איך אנשים מממנים את זה? עם הרבה עזרה מההורים שלהם. אבל צימו ואני, זה רק אנחנו. 
אז ילד אחד - אנחנו יכולים להכניס. שני ילדים, אולי, בדוחק, ובחשש גדול. שלושה - אין מצב, סוף פסוק.
מה, זו סיבה שלא יהיה לנו ילד נוסף?
אני מתחילה לראות איך אנשים נכנסים לבתי ספר ציבוריים טובים. כן, הם גרים לידם. ולא, לא במקרה.
אני מנידה ראשי באי-אמון לצימו: "מה, אנחנו אשכרה נעבור דירה בשביל בית ספר?!"

10 תגובות:

  1. מרתק ומפחיד.
    כבר כשסיפרת במקום אחר הרגיש לי נורא. צריך באמת תואר כדי לשלוט ברזי המערכת הזו
    הופך את המצב בארץ לפחות נורא, מהזווית הזו.
    בהצלחה לבובה.
    aurora

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, כן, זה עסק ממש לא נעים. ההורים שלי שאלו אותי לאחרונה אם לא כדאי לנו לשקול לחזור לישראל, בגלל כל הסיפור הזה.
      לפחות מבחינתי, אני חווה את כל העניין בתור התרגיל הכי קשה בכל המעבר שלנו לכאן. כי הוא מערב כל כך הרבה tacit knowledge שאין לי, או לפחות לא היה לי עם בּוּבּה. עם תּוּתּון זה כבר אחרת, בגלל שכבר הפנמנו את הדברים הללו. ועדיין, זה לא פשוט, גם איתו. למשל, הגן ההוא, שנרשמים אליו כבר בהריון:
      הוא פועל בשני סבבים: בבוקר עד הצהריים, ומהצהריים עד אחרי הצהריים. כל מי שאי פעם היה לה תינוק יודעת ששעות הצהריים לרוב כוללות שנת צהריים, בטח סביב גיל שנתיים-שלוש שנים.
      אז לטעמי,, אלו לא שעות סבירות לשלוח ילד לגן, וגם - זה תקוע ככה באמצע היום, למה זה טוב? בכל אופן, כשהייתי בחודש רביעי להריוני, רשמנו את תּוּתּון. ואין בעיה - קיבלנו מקום. אבל מתי? בסשן של הצהריים...לא שהייתי שולחת לשם בכל מקרה, כי אנחנו מרוצים מהגן שאנחנו בו עכשיו, ובכל זאת, זה טירוף!

      מחק
    2. אכן טירוף.
      מצד שני, אין מצב שזה מה שישלול את המסלול שלהם לאוקסברידג', אז בטח יש דרך לעקוף את זה... שגם היא אולי עוד לא ידועה.
      aurora

      מחק
    3. זה נכון. ועם זאת, חשוב לא להיות נאיביים - ההסללה המעמדית במערכת הבריטית חיה ובועטת, ואני לא יכולה להגיד שיש שינוי מהותי לאורך השנים. אם מסתכלים על בריטניה בכללותה, העושר בה מרוכז בדרום מזרח, ויש חלוקה מאוד ברורה של צפון-דרום. להגיד שהסיכוי של מישהו בשפילד להגיע לאוקסברידג' זהה לזה של מישהו בריצ'מונד יהיה פשוט אחיזת עיניים. אז יש אלמנט של מערכת שמבססת את עצמה, ומערכת החינוך הפרטי היא חלק מזה.
      ועדיין, גם צריך לשאול עד כמה צריך שהחלק של בית ספר יסודי מחוייב שיהיה פרטי (כי אולי זה פשוט מספיק להיות בקרב אוכלוסיה חזקה), ועוד יותר צריך לשאול - למה בהכרח אוקסברידג'?
      ברור לי שאלו אוניברסיטאות מצויינות, אבל זה כמו להגיד שלכל אחד הישראל הכי טוב ללמוד בטכניון. הטכניון הוא מוסד מצויין, אבל מה אם אתה לא מהנדס בנפשך?
      בקיצור, על אף שבּוּבּה מגלה נטיות טבעיות בתחומים מסויימים, אני בכלל לא רוצה להכנס למקום הזה של ההסללה. אבל זה קשה כשאת רואה עד כמה זה קיים.

      מחק
  2. שלום. כבר יותר משלושה קוראים זה בטוח. הבלוג שלך מקסים.
    ולעניינו של פוסט: כן, עוברים דירה בשביל בית ספר.
    (פוסט שכאילו נכתב מהרהוריי בשנה האחרונה)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה!
      אני מסיקה שגם את מתגוררת בעיר וחווה את אותה מצוקה? או שאת חווה את אותה בעיה, רק במקום אחר?

      מחק
    2. גרנו בעיר, וכבר התחלתי להתעניין בנושא (גרנו ליד בית ספר שנחשב לטוב ואפילו היינו בקטצ'ימנט אבל כמובן שהייתה רשימת המתנה מטורפת), ואז עברנו לבודפשט, שגם כאן זה סיפור, אבל מסוג אחר, אם כי מדיר שינה לא פחות :( בכל מקרה, יש לי חברים שחוזרים עכשיו לאנגליה, ואני שומעת מהם את כל הסיפור של למצוא בית ספר לשנה הבאה (הילדים בריספשן עכשיו), והם ממש אובדי עצות, והם עוד לונדונים מלידה, שאמורים להיות יחסית מעודכנים ולעבור את זה בקלות..

      מחק
  3. כן, ריספשן זה הכי קוץ בתחת שרק אפשר. השמועות מדברות על כך שככל שעולים גילאי הילדים זה הופך קל יותר, כי יש ניידות כל כך גבוהה בעיר: מתחילים בריספשן 25 ילדים, חמש שנים קדימה ועשרה לפחות כבר נמצאים במקום אחר... באסה על כך שגם אצלכם זה סיפור, זו תחושה איומה להסתובב בדאגה כזו למשהו שאנחנו מורגלים שהוא כל כך בסיסי. אני חושבת על מערכת החינוך שלמדתי בה, שבסדר, היתה רחוקה ממושלמת, ובוודאי לא מפונפנת כמו המערכת האליטיסטית, אבל תשמעי - השכלה קיבלתי, ואפילו טובה, ואפילו בזול. בנימה כללית יותר, קצת חבל לי שהציבור בישראל לא חשוף לרעות החולות של מערכות אחרות, במקומות אחרים. אני מרגישה עד כמה השיח בישראל הופך יותר ויותר קוּטרי, הבון טון הוא לדבר על איך הכל מחורבן. ומעבר לכך שזו מחשבה שיוצרת מציאות, זה גם פשוט לא נכון: עובדתית - לי היו סיוטים בלילה על מקומות בבתי ספר, ולא לאף אחד ממכרי בישראל.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה אכן יושב על עצבי הדאגה ומעיב על כל מחשבה על השנה הבאה.
      עם זאת, אני לא לגמרי מסכימה לגבי הקיטור בישראל - זה נכון שקיבלתי חינוך לא רע, אבל ממה שאני שומעת מחברות שאני מעריכה על מערכת החינוך אני מסיקה שמה שמקבלים היום זו לא אותה מערכת ולא אותו חינוך. כבר אצלי בכיתה היו ארבעים תלמידים ומורה אחת (שהיום זה בלתי נתפס בעיני וכנראה קצת מסביר למה שנאתי את השנים האלה), אבל איכשהו היו פחות ערסים והיה כבוד למורה. היום אני שומעת על ילדים שהילדים של חברות שלי נתקלים בהם ונחרדת, שומעת על מורות ומה שהן אומרות ונחרדת, ובכלל מקבלת תחושה שפני מערכת החינוך כפני המדינה, וזה משהו שכבר הרבה זמן לא נראה טוב.
      אני לא סגורה מה אני מנסה לומר כאן, כי מצד אחד יש לי חברות שילדיהן אכן זוכים להשכלה טובה ובחינם (חברה שגרה במושב איכותי והילדים בבית הספר של הסביבה למשל) והן לא באמת יודעות שזכו וזה לא מובן מאליו, ומצד שני אני רואה את היתרונות של החינוך הפרטי שאפשר להשיג באירופה (כיתות קטנות עם הרבה אנשי צוות למשל) אבל מודעת למחיר הכלכלי והמתח שזה עולה לנו. מניחה שיכולה לסכם באכן, אין שחור ולבן. לא הכל מחורבן שם, לא הכל טוב כאן ובהחלט יש קשיים.

      מחק
    2. תראי, קשה לי לחוות דעה מבוססת על המצב ה"אמיתי"בישראל. זה חלק מהעניין של מחשבה יוצרת מציאות. עד כמה הדוגמאות הקיצוניות שעולות מהדוגמאות האנקדוטליות מייצגות מציאות שתקפה עבור *רוב* תושבי המדינה?
      מביקור לביקור, משנה לשנה, אני רואה בהלך הרוח הציבורי איזו שחיקה של נאמנות לרעיון של "ישראל". בערך כמו לבער עץ אחרי עץ ואז להתפלא שלא נשאר יער. אין לי פתרון, וזה גם לא הוגן שאני, שאינני מתגוררת בישראל, אגיד בידענות - צריך לעשות דווקא כך.
      ובכל זאת, לדעתי, במקומות שונים בעולם המערבי יש עוולות וכשלים חמורים לא פחות מכל מה שמתחולל בישראל, ועדיין אין את שיח השנאה הזה, על כמה שהמדינה דפוקה. אפילו לא במדינות כמו ספרד, פורטוגל ויוון, איפה שכל הדור הצעיר עומד מול שוקת שבורה.
      .בכל אופן, מאוד מסיכמה עם השורה האחרונה.

      מחק