יום שבת, 14 במרץ 2015

אביב זה הרגע שלפני

תפתחו כל ספר תיירות על לונדון, וברשימת הפארקים המומלצים תופיע המלצה לוהטת להגיע להאמפסטד הית'.
בהמלצה בהכרח יסופר על כמה הוא נראה ומרגיש כמו יער, ועל איך יש בו בריכות טבעיות שבקיץ הן פופלריות מאוד לשחיה.
והדברים הללו הם לא רק נכונים, הם גם סיכום די מוצלח ללמה תמיד העדפתי להסתובב בפארקים אחרים:
מה, שאני בכוח אלך לחפש לעצמי בוץ? 
ומה אם אני אלך לאיבוד וזה יסתבר להיות בדיוק כמו ב"פרוייקט המכשפה מבלייר"?
והיכן שיש מקווי מים עומדים הרי מובטח לי שיהיו יתושים, האם באמת זה מה שאני צריכה בחיים? 
ובכלל, כל הקונספט של לשחות בבריכה שאין לה רצפה מחרסינה וכלור במים - זה לא נורא משונה? על אחת כמה וכמה באנגליה, כשגם בקיץ אני עם סוודר.
לסיכום, ביקרתי שם פעם אחת בלבד, לפני 11 שנה, בטיול עם צימו. מאז, בכל שנות מגורינו כאן, הדרתי רגלי. רק לאחרונה, הזדמנתי לשם לפגוש חברה.

והאמפסטד הית' התגלה כמשגע.
לא רק זה, גם ענק. כמובן, יש ריאות ירוקות מיוערות גם במקומות אחרים בעיר, אבל הוא דווקא יחסית קרוב.
אז מאז המפגש עם חברתי, מצאתי את עצמי חוזרת לשם, נפעמת ממגוון הדברים שניתן למצוא בו. וחשבתי, כמה נחמד יהיה לגלות אותו יחד אתכם, פינה אחר פינה.
דעו רק, זה לא משנה את דעתי לגבי היתושים.
בכל אופן, הבריכה הזו איננה בריכת שחיה, אלא בריכת נוי, והיא ממוקמת בגנים המקיפים את הפינה הראשונה - הפרגולה.


כבר די הרבה זמן לא צילמתי תמונות שאינן של המשפחה או לצרכי העסק, כי לצלם אומר א.שתהיה איתך מצלמה ו-ב. שיהיה הפנאי להתבונן בדברים.
ממש לאחרונה, מצאתי את עצמי עוצרת ומתבוננת די הרבה, ודווקא מצרה על כך שאין עמי מצלמה:
לפני מותי, ייתכן ואצטער על זמן יקר שבזבזתי בפעילויות חסרות תוחלת. שלושת קוראיי, דעו כי לעולם לא אצטער על הזמן שביליתי בהתבוננות בצמחים.
שלא בשונה ממדיטציה, רעש המחשבה המזמזמת שוכך, וההוויה כולה מתרכזת בעולם אחר, לא מוכר.
אין בו שום דבר שנראה כמו עמידה בתור בבנק, או כיור מלא בכלים. יש לעולם הצמחים חוקים משלו, אבל מקרוב, הכל בו זר ונטול הקשר, והזרוּת שואבת אותך פנימה.
בתור זר גמור, אין לך דעה, אין לך עמדה. אין רע או טוב, אין חריג או נורמלי. יש רק התבוננות.

אז לאחרונה, כל פעם שהתקרבתי להתבונן בצמחים, חשתי ההתרגשות גדולה מציפה אותי, כמו הציפייה הגואה לקראת מסיבה גדולה או פגישה עם אדם אהוּב.
מרגישים היטב שהימים הופכים ארוכים יותר, וגם לא כל כך קר. אבל מבט מקרוב על הצמחים מגלה את טיבו האמיתי של האביב:
ניצני הפרחים תפוחים להתפקע, רגע לפני שהם מתפרצים בחיוּת של פריחה מחודשת. הענפים כבר מתהדרים בזלזלים שעודם זעירים, אבל בורקים בירוק חי ומתריס.
כמו היכל כדורגל לפני שריקת הפתיחה, כמו הרחש באולם תאטרון לפני עליית המסך, יש משהו מסחרר בכל הצמחייה המחזיקה את עצמה רגע לפני ההתפרצוּת הגדולה.



אז לקחתי מצלמה, ויצאתי אל היער.
ובדרכי, דווקא כשאני כל כך מכווננת לצפות במראה התחיה המחודשת, עלה לפני מחזה נוגע ללב.
בעוד רוב ענפי העצים ערומים לגמרי, על חלק מהעצים היו עוד עלים. העלים הללו נאחזו בענף ושרדו שלכת ארוכה וחורף קר. הם דבקו בחיים, אבל זה לא עזר לחיים לדבוק בהם.
וזו האמת הלא נעימה שלא רוצים לחשוב עליה, על כך שמה שמתחיל גם ייגמר. כל הפריחה הטרייה והרעננה הזו, תקמול ותצהיב, תנשור ותתפורר.
ואין מה לעשות. גם האיתנים שבעלים, שיאחזו בחיים בכל מאודם, ייאלצו בסופו של דבר לפנות את מקומם.
המרחק מהענף לרצפת היער מעולם לא נראה לי כה עצוב ומכמיר לב.


כמובטח, הנה הפרגולה. היא ממוקמת בצידו המערבי של הפארק:




אין מה לומר, זו אכן פינת חמד נאווה.
האמת, אחר כך קראתי קצת עליה, ודווקא יש קצת מה לומר, למי שמעוניין לקרוא.
בתמונה האמצעית, זה לא כתם שחור על המסך שלכם או על התמונה. באותה העת, שתי נשים ישבו על ספסל ושוחחו, ועורב שחור צפה בהן מן הצד באדישות. מה שנקרא, יום עמוּס.





הפרגולה והגנים המקיפים אותה מתוחזקים בצמחיה מרהיבה. כך שאם ניצני פריחה זה מה שרציתי לראות, לא היה חסר במה להתבונן.
ושמתי לב עד כמה אלו דברים שונים, להתפעל מצמח או פרח בעיניים ואז דרך עדשת המצלמה: מסתבר, שלא מספיק לכוון אל צמחים מצלמה כדי שתצא תמונה טובה.
עיניים שמתבוננות בתמונה, במקום בדבר האמיתי, מחפשות איזשהו מתח, איזשהי דרמה, איזשהו סיפור, קטן ככל שיהיה. אחרת, זו סתם עוד תמונה של פרח.
בתמונות, הם כבר לא בעולם שלהם, הם בעולם שלנו.



 

וזהו, נצא ונשוב אל היער.
אין לי מושג מה נמצא בפעם הבאה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה