יום שישי, 25 בינואר 2013

הרזיית עוּגיות

לפני מספר ימים חלפתי על פני חלון הראווה של חנות לכלי בית, והיתה שם תצוגה שלמה של מִשקלים.
קל לראות את ההגיון: השנה האזרחית רק החלה, וההחלטה הפופולרית ביותר בקרב האנשים לרגל השנה החדשה היא לרדת במשקל.
משהבחנתי במשקלים, הרגשתי צער: צער על כל המאבקים שיבואו, כל האכזבות שיביאו מספרים לא רצויים, כל ההלקאות על ביסים שלא היו אמורים להיאכל. 
הסתכלתי על המשקלים וראיתי בעיני רוחי הרבה אנשים שמרגישים לא שמחים.

אולי הייתי רוצה להיות מישהי שמקבלת את עצמה בכל משקל, אבל האמת היא שחשוב לי להיות רזה.
רוב הזמן אני אכן כזו, אבל בפירוש היו תקופות שהייתי עגלגלה יותר, בדרך כלל תקופות שלוו בלחץ, דאגה או חוסר שמחה.
מובן שגם בתקופות האלו רציתי להיות רזה, שלא לומר, במיוחד בתקופות האלו.
ואחת לכמה זמן, הייתי מחליטה שזהו, אי אפשר ככה יותר, אני מרגישה פיכס, דיאטה ומיד.

אז הייתי זורקת את כל האוכל ה"טעים ומשמין" מהבית.
הייתי קונה במקום אוכל "נכון" (גבינות, יוגורטים, פירות וירקות. לא בהכרח דברים דיאטטיים על פי הגדרה, אלא דברים של "תזונה נכונה").
הייתי מתכננת בקפידה מה אני אוכל מתי.
ואז, כמעט תמיד, מה שהיה קורה הוא שהייתי נשברת. וזה תמיד היה מתחיל ממשהו קטן:
כמו להיות רעבה נורא, ואז לאכול דברים "לא נכונים" במקום או בנוסף לארוחה. כמו לאכול משהו טעים קטן, ואז עוד הרבה אחריו.
לפעמים היה בולמוס, לפעמים לא. ולרוב הייתי אומרת לעצמי: "לא נורא, מחר יום חדש".
די מהר, היה חוזר עוד יום כזה, ואז עוד יום כזה אחריו. ובסופו של דבר, זה היה חזרה לשגרה של פריקת כל עול, כי מה זה כבר משנה.
כמובן, זה שינה לי המון, ואחרי תקופת פיצוי כזו או אחרת, היתה גומלת בי ההחלטה שוב.
 
עבור רוב האנשים, אני חושבת שהתסריט הזה מוכר להפליא.
כפי שרובנו כבר למדנו מאינסוף כתבות בעיתון משמעות המילה "דיאטה" ביוונית עתיקה היא "אורח חיים".
אז חלק מהאנשים נאבקים על 3-5 קילו, חלק על 10-15 קילו, חלק על יותר, אבל במין הפוך על הפוך, דיאטה במשמעות המודרנית אכן הפכה לאורח חיים. אורח חיים מאמלל.

בסופו של דבר, בתקופות שונות עבדו בשבילי דברים שונים על מנת להוריד את המשקל.
זה תמיד היה חייב להסתדר עם אורח החיים שלי באותה העת, וזה תמיד כלל איכשהו להיכנס למין מוד מחשבה קסוּם שבו הדיאטה מרגישה לא קשה.
אני חושבת שגם זה  משהו שמוכר לאנשים, אותה השראה מסתורית שמעלה אותך על הגל ומיישרת אותך ל"אכילה נכונה".
תגידו, אתם שמים לב שהשתמשתי בהרבה מאוד מרכאות כפולות עד כה? במיוחד סביב כל מה שאמור להיות נכון.

הרשומה הזו לא תהיה רשומה מטיפנית. לא גיליתי את האור, לא באתי לספר לכם כמה אתם טועים, ולומר לכם מה אתם בעצם צריכים לעשות.
אבל רציתי לספר לכם על משהו שקרה לי לפני כמה שנים, בדיוק בתקופה הזו של השנה.
אני רוצה לספר לכם משהו, כי אני חושבת שהוא יעניין אתכם. אני חושבת שתמצאו בו ערך. אני יודעת שלי הוא הביא ערך עצום, שנשאר איתי מאז.
בגלל המשהו הזה הייתי מסוגלת לחלוף על פני המשקלים בחלון הראווה, ולא לחשוב על סבל שנגרם לי, אלא כזה שנגרם לאחרים.

אז לפני כמה שנים, בדיוק בתקופה הזו, גם אני נורא רציתי להכריז על ירידה במשקל, אבל ידעתי שכלום לא ישתנה.
אורח החיים שלי היה אינטנסיבי, ולא מצאתי בי את הכוחות או החשק "לאכול נכון". כמובן שלא הייתי מרוצה מהתקיעות, אבל גם הכרתי בכך שכל נסיון הרזיה נוסף רק מביא לי עוד תסכול.
סופשבוע אחד, זיפזפתי בטלוויזיה ונפלתי על תכנית ספיישל של אחד, פּול מק'קנה.
לא היה מסובך לזהות את הפרצוף, הוא מרוח בשביעות רצון מחשידה על כל אחד מספריו, ספרי עזרה עצמית. המצליח שבהם נקרא: I Can Make You Thin.
ספר עם שם כזה, ופרצוף מרוצה שכזה, לא האמנתי לו לרגע. אבל צפיתי בתכנית, ובסיומה, קמתי והזמנתי את הספר.
אני לא מתכוונת לסכם את הספר, או לתת עליו ביקורת. אני ממליצה בחום לאלו שדיאטות הם חלק מעולמם לקרוא אותו.
הוא זול, הוא לא ארוך, ולדעתי הוא אפילו תורגם לעברית. יש עליו מיליון ביקורות באמאזון, רובן המוחץ חיוביות.

פול מק'קנה הוא נגד דיאטות, הוא חושב שהן רשע טהור.
במקום, הוא מקדם רעיון פשוט, שכולל ארבעה כללים ותו לא. יישמו את ארבעת הכללים האלו, הוא אומר, והחיים יראו הרבה יותר יפים, ורזים:
1. כשאת רעבה - תאכלי.
2. תאכלי מה שאת רוצה, לא מה שאת חושבת שצריך.
3. תאכלי לאט, ותתענגי על כל ביס.
4. כשנדמה לך שאת שבעה - תפסיקי.

נשמע כמעט פשוט מדי, לא? כמו איך שהיינו צריכים לאכול אלמלא היינו מקולקלים וזקוקים לדיאטות.
וגם, איך זה יעבוד? הרי ברור שאם אני אתחיל את השיטה, אז כל החיים אני אוכל עוּגיות, איך אפשר לרזות ככה?
אבל הוא אמר: "תראו, ניסיתם כבר הרבה דברים, והנה אתם עדיין פה. תנסו את זה שבועיים. מה אכפת לכם?"
אז אמרתי, פּסדר, ננסה שבועיים בתור התחלה, נראה מה קורה.
אגב, יש למחבר הספר קטע שלם עם NLP, וכל אחד מהספרים שלו בא עם דיסק שאמור להטמיע מסרים.
אני לא מתחברת, אז אחרי פעמיים שלוש ויתרתי עליו לחלוטין, ופשוט נצמדתי לכללים. עבד יופי.

אחד הדברים הראשונים שקורים הוא שלומדים להקשיב מחדש לאיתותי הרעב של הגוף.
לפעמים נדמה שאיבדנו את היכולת להרגיש רעב אמיתי בגלל ההרגל המגונה של אכילה רגשית: כדי להשקיט לחץ, להמנע מעבודה משעממת, להדחיק רגש לא נעים.
לא איבדנו. ההבדל בין רעב אמיתי לרגשי מאוד פשוט, הוא אומר:
רעב אמיתי נבנה לאט, ומתגבר לאט עם חלוף הזמן. רעב רגשי הוא חזק ומגיע מיד. פתאום רעבים נורא, חייבים אוכל דחוף, עדיף כזה מנחם.
כמו כן, אנשים הרבה פעמים מחליפים רעב בצמא, ולכן חשוב להגיב לאיתותי רעב גם בשתיה.

בעיקר, הוא מדגיש, חשוב לאכול לפני שהופכים מורעבים, כי ככל שהופכים רעבים יותר מופרשים הורמונים שמאותתים על מצוקה ותובעים אכילה בהולה יותר לשחרור ההורמונים המרגיעים שבאים עם השובע.
אגב, על אף היותו של הספר כתוב בשפה נטולת מונחים, מה שתפס אותי היה כמה כמעט כל אחד ואחד מהטיעונים שלו הודגם בניסויים אמפיריים (כזכור, אנוכי סאקרית של מדע).
בכל אופן, המשמעות הישירה היא שמפסיקים לאכול ב"זמנים הנכונים לארוחה", ואוכלים מתי שרעבים, גם אם זה אומר לאכול ארוחת צהריים ב-11:30 או ארוחת ערב ב-21:00.
הוא נותן שם כלים שונים להתמודד עם אכילה רגשית, אבל אני מצאתי שכשדבקתי בשיטה, פשוט לא נזקקתי להם.
רוב הזמן הייתי שבעה, הייתי מרוצה, והייתי מסוגלת להתמודד יותר בקלות עם מה שבא לעברי, גם אם היה לא נעים.

הסיבה העיקרית שהייתי מרוצה היתה, כמובן, כי אכלתי רק מה שהתחשק לי.
למרות שעברו כמה שנים מאז, אני עדיין זוכרת את החדווה והשחרור.
אחד הדברים שהוא מעודד להם, הוא לזרוק את כל האוכל שמבאס אתכם מהבית, ולקנות בסופר אך ורק מה שמעורר בכם השראה לאכול אותו.
אז למשל, הפסקתי עם מיני לחמים קלים, והתחלתי לקנות לחמים טעימים ודחוסים, עשירים בגרעינים. קניתי עוגיות אהובות. קניתי גם אבוקדו ועגבניות וברוקולי, אבל גם שוקולד ועוגת גבינה.
כל הדאגות סביב אוכל התאדו: כשהייתי רעבה, פשוט חשבתי מה הכי בא לי לאכול, ואכלתי מה שרציתי.
ובניגוד לחשש שארצה רק דברי מתיקה, בפועל הסתבר שהלב נוטה בתמונה הכוללת אחר תזונה מלאה, שכוללת גם חלבונים, פירות וירקות. אבל רק את הטעימים.

העניין עם האכילה האיטית הוא מהותי כאן, והוא שב ומדגיש עד כמה אנשים פשוט לא שמים לב למה הם דוחפים לפה.
תחשבו על הפעלים שבדרך כלל מלווים תיאורים של אכילת מאכלים טעימים: בלסתי, תקעתי, טחנתי, התחזרתי, התחרעתי. אלו לא פעלים של הנאה.
אם תסתכלו מסביב, אנשים לרוב לא מסתכלים על האוכל שלהם, אוכלים אותו מהר וכמעט שלא נראים נהנים ממנו.
הוא מציע בספר כלים שונים להאט את האכילה, אבל בסופו של דבר הכי חשוב שתהיה מוּדעות, וזה אומר להתרכז בזמן האכילה אך ורק באוכל.
זה החלק הכי קשה:
לא לאכול מול מחשב, מול ספר או מול טלוויזיה. לא לתקוע את האוכל ולמהר לחזור לשולחן העבודה. לא לחטוף על הדרך ולדחוף מהר לפה.
לקחת ביס. להניח את המזלג או את הסנדוויץ' כך שהידיים לא מחזיקות אוכל. ללעוס לאט, להתרכז בטעם.
לגלגל אותו בהנאה בפה, להינות ממנו עד הסוף.

מצד אחד, פתאום הופכים נורא מודעים לעצמנו. יש הרגשה שכל העולם יסתכל על החייזר הזה שאוכל ככה בריכוז.
אז בהקשר הזה, תנו לי לומר לכם שבשנים שחלפו מאז, אף אחד לא שם לב. הדבר היחיד שנשאלתי היה אם האוכל לא טעים לי כשנשאר הרבה ממנו בצלחת.
מהצד השני, וואו, איך האוכל הופך להיות טעים יותר! רק ליתר בטחון, אני אגיד שוב פעם: וואו!
לא כל אוכל, כי על חלק מהדברים (ובמיוחד זבל תעשייתי) מגלים שבלעיסה איטית הוא כבר לא ממש טעים.
אגב, אל תתנו לתחושה שזמן הארוחה מתארך להטעות אתכם: נדהמתי לגלות כמה ארוכות 10 דקות יכולות להיות כשממש מתרכזים באוכל, ואיך 15 דקות הופכות לנצח. אלו בערך הזמנים בהם מדובר. 

ואז יש את העניין עם העצירה.
כשהופכים שבעים, בהתחלה מתתפשטת בגוף תחושה נעימה. ככל שממשיכים, התחושה הזו מתחלפת בתחושת כבדות, שהופכת למחנק והתפוצצות. 
הנקודה היא, להפסיק כשנעים. גם אם נורא טעים. גם אם נשאר אוכל על הצלחת. למעשה, במיוחד אם נשאר אוכל על הצלחת.
כי לא חסר לנו אוכל, והמנות שאנחנו עורמים או שעורמים עבורנו הן בלי פרופורציה בכלל. אבל זה שם, וחבל לזרוק, ובעיקר: מה אם אני אהיה שוב רעבה עוד 10 דקות?
לא, הוא מתעקש. להפסיק לאכול. אם תהיי רעבה עוד 10 דקות, תאכלי אז.
מנסיון מצטבר אני יכולה לומר - לרוב זה לא קורה. האיתותים האלו של שובע הם אמיתיים.
והכמויות שכן אוכלים הן שבריר ממה שאכלתי קודם. נדהמתי לגלות כמה אוכל הייתי אוכלת שלא לצורך, ואפילו לא בהנאה.

אז הנה מה שקרה לי לפני כמה שנים, בדיוק בתקופה הזו של השנה:
התחלתי למשך שבועיים, שרק בסופם נשקלתי. הוא מאוד מדגיש עד כמה חשוב לא להישקל לעתים תכופות, ובטח שלא מדי יום.
מבחינתי זה בסדר גמור, אני ממילא עובדת עם שקילות חודשיות.
ירדתי במשקל כשני קילו. אבל לא רק זה:
הרגשתי אופטימית יותר, הרגשתי שמחה. הרגשתי כאילו הוסר ממני איזשהו נטל וזה הפתיע אותי כי מעולם, גם בעת דיאטה, לא הייתי בחורה אובססיבית.
היתה לי הרבה יותר אנרגיה. היה לי הרבה יותר רצון לזוז. היה לי פשוט טוב, והמכנסיים שלי החלו להתרופף.

עכשיו אני חייבת לכם שני דברים: האחד הוא הסייגים. השני הוא למה בכלל כתבתי על כל זה. נתחיל מהראשון:
מאז שהתחלתי לצעוד בדרך הזו, האכילה שלי הפכה לאיטית יותר משהיתה דרך קבע, אבל עדיין, היו לי תקופות של עליות במשקל, בהן פשוט לא התאים לי ליישם את השיטה.
עם ההריון וכל ההקאות והבחילות, למשל, זה היה עניין די אבוד. 
כמו שאמרתי, לא גיליתי את האור, אין כאן נס. גם כאן יש איזשהו מחיר, ועל אף שהוא פעוט בתמונה הגדולה, לא תמיד מתאים לשלם אותו. 
כשכן התאים לי - זה חזר לעבוד. חוץ מפעם אחת, וזה היה אחרי לידה.

גיליתי בעת ההנקה רעב מהסוג שפשוט לא הכרתי, רעב מפלצתי מהסוג שמטריף את החושים, לא משנה יום או לילה. לא יכולתי להתרכז, וגם הייתי על רכבת הרים של סוכר.
מאחר וגם התאמנתי באותה עת לחצי מרתון ולא רציתי לפגוע בהנקה, נועצתי בדיאטנית שהרכיבה לי תפריט ייעודי, ובו השתמשתי אחר כך עוד מספר חודשים.
כמו שאמרתי, אני לכשלעצמי לא נגד דיאטות, כל עוד הן מגיעות ממקום נטול סבל.
ובאיזשהו שלב, הדיאטה שהרכיבה הדיאטנית הפסיקה להתאים לי. חזרתי אל ארבעת הכללים הללו, וירדתי עוד שני קילו בחודש הראשון.

אני משתדלת לתרגל את המודעות הזו על בסיס יומיומי, ועם הזמן, צברתי כל מיני כלים שעוזרים לי ליישם בפועל.
כמובן, לא תמיד בהצלחה, ובהחלט יש ימים שבהם אני אוכלת יותר ממה שאני צריכה, מעבר לנקודת השובע.
לפעמים מסיבות רגשיות שליליות אבל לפעמים גם כי פשוט כיף לאכול, כי החברה נעימה, כי מתחשק.
מה שלשמחתי נעדר כמעט לחלוטין הוא ההלקאה, או המחשבה שאיכשהו משהו התפקשש.
עם זאת רוב הזמן, אני מרגישה שנשמר האיזון, ואני שמחה שחזרתי אליו אחרי הבלאגן של ההריון והלידה.
והנה הסיבה שכתבתי את הרשומה הזו:

התחלתי את הרשומה עם המשקלים בחלון הראווה של החנות לכלי בית והצער שחשתי על כל הדיאטות של תחילת השנה.
חשבתי אז לעצמי: בדיוק עכשיו, לפני כמה שנים ולגמרי במקרה, נתקלת במשהו שחסך לך הרבה סבל, שעדיין חוסך לך סבל.
אולי את יכולה, לגמרי במקרה, לחסוך סבל לאנשים אחרים?
ואז חשבתי עוד קצת, על כך שלפעמים מה שבאמת עוזר הוא לא רק לשמוע על משהו בשיטת הזבנג וגמרנו, כמו עוד כתבה שטחית בעיתון.
אולי בשביל מישהו אחר, דווקא חוויה אחרת שנגזרת מתרגול השיטה תגרום להם לחשוב: "וואללה, שווה לנסות" , ובסופו של דבר תחסוך סבל.
זה לא חייב להיות הרעיון הגדול, זה יכול להיות גם רעיון בקטן, כמו החוויה של ארוחה אחת, או של עוגה של אחר צהריים.
בכל אופן, זה בטוח כבר לא מוכרח להיות סבל.

5 תגובות:

  1. ואללה! מעורר השראה ביותר.

    השבמחק
  2. אוקיי, אני רוצה להגיד אחרי שניסיתי במשך שלושה ימים את השיטה הזו שזה פשוט
    מ - ד - ה - י - ם.
    זה לא יאומן, כמה מעט אוכל משביע אותי (וכמה הרבה אכלתי בלי להיות שם בכלל...)
    כמובן שאל יתהולל חוגר ובסה"כ שלושה ימים, אבל זה פשוט מדהים אותי.
    ואני מרגישה כ"כ הרבה יותר טוב עם עצמי וזה כ"כ נכון בשבילי לעשות את זה ככה. בלי חוקים מלאכותיים ומגבלות וקבוצות והצלפות עצמיות.
    פשוט לשים לב למה אני אוכלת ולאכול מה שבא לי.
    וואו.

    השבמחק
    תשובות
    1. איזה כיף שחזרת לשתף, אני כל כך שמחה לשמוע. זו בדיוק הסיבה שכתבתי את הרשומה מלכתחילה.

      (ומבלי לנדנד :-), אני חוזרת על ההמלצה שלו לחכות עם השקילה לפחות שבועיים. גם כדי להסתגל וגם כדי לתת לשיטה קצת זמן לעשות את שלה)

      ואשמח לשמוע ממך שוב בהמשך הדרך!

      מחק
    2. אוקיי, אז ניסיתי שבועיים ולהלן התוצאות:
      ירדתי בקילו וחצי!
      מרגע שהחלטתי שהגיע הזמן להתחיל לרדת במשקל (ומחשבון ה-BMI קרא לי OBESE באופן מעליב),
      במשך 15 שבועות ירדתי 3 ק"ג, שזה 0.2 קילו בשבוע.
      אבל בשבועים שעברו מאז שהתחלתי לאכול ככה, אכן ירדתי ב-0.75 קילו בשבוע. שזה וואו רציני בשבילי.
      וזה כלל כמה נפילות לאכילה רגשית וזלילות ליליות מול ספר או פרק כי לא התחשק לי להרגיש את מה שהרגשתי באותו רגע.
      אני פשוט מרגישה שירד לי איזה אסימון ענק ושמשהו השתנה. המדהים הוא שבאמת לא ויתרתי על אף מאכל אהוב ואני ממש לא מרגישה שאני מכריחה את עצמי לאכול פחות או אחרת ממה שאני רוצה, אבל סוף סוף זה לא שולט בי.
      אומנם אני תופסת את עצמי שאכלתי בלי ממש לשים לב לכל ביס, מדי פעם (בייחוד כשאני לא אוכלת לבד), אבל משהו בפירוש השתנה.
      איזה יופי.

      מחק
    3. אני ממש שמחה שחזרת לדווח, וכל הכבוד על הירידה במשקל!
      אני לגמרי מבינה את הדבר הזה שאת מדברת עליו, על האסימון הזה שנופל. כמו שכתבתי, פתאום מבינים שזה לא חייב להיות ככה.
      שזה לא או: "לטחון מלא עוגות משמינות" או: "להכנס למשטר אכילה כדי להוריד דחוף את כל המשקל".
      אני מאחלת לך מכל הלב פשוט להמשיך להינות מהחיים ומהאוכל.

      מחק