יום שני, 22 באוקטובר 2012

ומעל לזמן מצווה ברכה?

ממש לאחרונה, התפטרתי מעבודתי. 
בשעה טובה ומוצלחת, סיימתי את חובותי לתואר אותו למדתי בשנתיים האחרונות, כולל הדיסרטציה התובענית.
מקום עבודתי האחרון נתן לי נסיון מקצועי נהדר, אבל הגיעה העת לעבור הלאה, מסיבות שונות שאין לי כוח לפרוט לפרוטות ברגע זה ממש.
טרום התפטרותי העסיקה אותי השאלה האם כדאי לחכות עד שאמצא מקום עבודה חדש, או לעזוב ולקחת בחשבון מספר חודשים נטולי עבודה בתשלום.
החלטתי לקחת קצת חופש, ובחרתי באפשרות השניה.

בחרתי בה ממגוון סיבות. מבחינה מקצועית, נפתחו מספר אפיקים בעקבות הדיסרטציה לנסיון מקצועי רב ערך. לא בתשלום, אבל שווה את משקלו בזהב.
ידעתי שכל עוד אני עובדת, לא יהיה לי זמן להפנות לביצוע הפרוייקטים המדוברים.
כשלוקחים בחשבון שתחומי העיסוק בחברה בה עבדתי פחות או יותר מנוגדים לכיוון בו אני שואפת לצעוד בשנים הקרובות, הבחירה הפכה ברורה עוד יותר.
ומעבר לכך, אני פשוט תשושה.
לא רק מהשנה האחרונה. אכן, זו היתה מאתגרת מאחר וכללה גם חזרה לעבודה במשרה מלאה, גם אמהות טרייה לתינוק קטן, וגם את הלימודים.
אבל באופן רחב יותר, שש השנים האחרונות סבבו בעיקר סביב קריירה: מעבר לשעות העבודה, גם שעות הפנאי הופנו ברובן לאפיקים מקצועיים. 
המחיר הוא שכעת אני חשה מרוקנת. לא כי תחום עיסוקי לא מעניין אותי יותר, אלא כי אני לא רוצה להיות האדם הזה, שמעניין אותו אך ורק תחום עיסוקו.
הכוונה שלי היא לא לעניין אינטלקטואלי, זה לא שאלה של אילו ספרים לקרוא יותר ואילו פחות.
הכוונה היא שמתוך חופזי לשקע את עצמי בהגשמה דרך קריירה, לא עצרתי לבחון דרכים חלופיות. ואני לא מצרה על השנים הללו, הן היו נהדרות.
עכשיו, אני רוצה לנסות משהו קצת שונה.

לאחר שצימו ואני דנו בעניין, הוחלט שלא לוותר על שירותיה של מטפלת לתקופת הביניים הזו.
ראשית, משום שלטפל במשרה מלאה בתינוק זה בדיוק זה: משרה מלאה. בוודאי שאין מה לנסות לחשוב על זה כחופש.
שנית, וזה לא פחות חשוב, כרגע אינני יודעת מתי אתחייב לעבודה חדשה. כאשר זו תצוץ, סביר להניח תקופה קצרה (שבוע, גג שבועיים) בין מועד קבלת העבודה לתחילתה.
הדבר האחרון שרציתי היה להתפשר על איכות הטיפול כי צריך למצוא פתרון מהיום למחר.

אז הנה, קיבלתי כך, באמצע החיים, מתנה נהדרת. חופש. אני יכולה, לתקופת זמן מוגבלת, לעשות מה שאני רוצה.
מה אני רוצה?
אומר לכם מה אני לא רוצה.
אינני רוצה פשוט לקום בבוקר ולזרום.
אתם צריכים להבין, אני הייתי מסוג הילדים שמיצו את החופש הגדול אחרי שלושה שבועות. בכיתה ט', הלכתי לבריכה עם ספרים על מטריצות.
בבגרותי, לא זכורה לי אף חופשה של למעלה מיומיים שבה לא לקחתי עמי סוג כזה או אחר של עבודה.
אני לא גאה בזה, היה משמח אותי הרבה יותר לכתוב: "אני מסוגלת להניח לעבודתי לפרק זמן ולהינות מהחיים".
וזה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות בחודשים הקרובים. אבל תכלס, מה אני רוצה לעשות?

בתור התחלה אני רוצה לרוץ, לקפוץ, לחבוט בכדור, לעשות שכיבות שמיכה.
אני אוהבת מאוד פעילות גופנית. לפעמים אני מדמיינת חיים אחרים, שבהם הפכתי למדריכת כושר או משהו, ואז נזכרת שבעצם לא, זה היה מוציא את כל הכיף מזה.
לרוץ אני יכולה במשך שעה וחצי, שעתיים. באיזשהו שלב אני מפסיקה, אבל לרוב זה פחות מעייפות פיזית, ויותר מעייפות מנטלית.
הייתי רוצה להפוך לספורטאית חובבנית לתקופה. להקפיד מחדש על תזונה מהסוג הנקי, הלא מתפשר. להרגיש את הגוף פועם חזק.
אני כבר רזה למדי אבל אני תמיד שואפת למראה אתלטי, ואני רוצה לראות תוצאות.

אני רוצה לכתוב.
לא כל כך מעניינת אותי השאלה מי יקרא, יותר חשוב לי לראות מה יקרה:
כשחוויה היא משמעותית, יודעים שהיא כזו. לא צריך לכתוב על התאהבות כדי לדעת שהתאהבת.
אבל לא תמיד יודעים למה היא משמעותית.
הכתיבה מאפשרת לעוסק בה להתבונן לאט, מקרוב, על רגעים שחולפים. אדם עוצר ושואל: מה ראיתי?
מה חשבתי שראיתי? מה הרגשתי כשראיתי? למה הרגשתי כך ולא אחרת? מדוע ראיתי דווקא את זה ולא את מה שקרה ליד?
בכך, הכתיבה מאפשרת לעוסק בה לזקק מתוך החוויה את הצדדים שהפכו אותה למשמעותית, ומה שקורה אז, בין אם במודע ובין אם לאו, היא ההתכווננות לחוויות נוספות מהסוג הזה.
צר לי על הניסוחים המיסטיים, גם אותי הם מעצבנים. אבל זה לא הופך את הדברים לפחות נכונים.

חוץ מזה, אני רוצה לנצל את ההפוגה כדי להתנסות בכתיבה מקצועית פופולרית, ולכתוב קצת על פכים מתחום עיסוקי המקצועי בשנים האחרונות. אין הרבה מידע איכותי זמין בעברית על התחום, וחבל.
זו סוגה תובענית של כתיבה, כי היא דורשת דיוק רב בפרטים, אבל יכולת לתקשר את הפרטים לרעיונות מופשטים, צלולים.
אני סבורה שעשוי להיות לי סוג של כשרון לכתיבה מהסוג הזה, אבל אין לדעת עד שמנסים.

אני רוצה לשוטט ולצלם.
לצערי כי רב, לא ניחנתי בחוש האסתטי החריף שיש לבלוגריות רבות רבות בימינו, מן קסם טבעי (בסדר, וקצת פוטושופ) מהסוג שגורם לי כקוראת לחשוב שאנחנו חיות בעולמות שונים:
הן בעולם הפיות, אני בעולם הגשמי. העולמות האלו עשויים למלא את אותו מרחב פיזי, אבל נראים אחרת לגמרי.
עם זאת, בדרכי החובבנית אני אוהבת לצלם.
"את יכולה בזמן הזה גם לקחת קורס צילום", יעץ צימו.
חס וחלילה, רק זה חסר לי:

לא מושך אותי עכשיו ללכת ללמוד כלום. לא רוצה ללמוד קורסים, לא אקדמיים ולא מקצועיים ולא חובבניים. פשוט לא.
באופן עקרוני יותר, גדלתי וצמחתי מתוך דפוס המחשבה שאומר: אם אתה רוצה לדעת משהו, לך ותלמד אותו באופן רשמי.
יש לדפוס זה יתרונות. למשל, שאתה לומר כל מיני דברים באופן רשמי.
יש לדפוס הזה חסרונות. למשל, שכל דבר נמדד, לכל דבר יש ציון, לכל דבר יש תווית. זה מעייף מאוד מאוד, וקצת מוציא את המיץ.
אני לא רוצה שמישהו יגיד לי איך לצלם תמונות "טובות" ומה הופך תמונה ל"גרועה".
במקום, אני אמשיך ללחוץ על כל מיני כפתורים, ואבחר לשמור את התמונות שהכי מצאו חן בעיניי, כי הן מצאו חן בעיניי.

לבסוף, אבל אין בכך להעיד על סדר עדיפויות, אני רוצה להתנדב.
באופן כללי, אני רוצה לקחת חלק פעיל יותר בחיי הקהילה היהודית בסביבתנו, אבל לא בטוחה איך להתחיל.
הכי פשוט, כמובן, להתחיל ללכת לבית הכנסת לתפילות, אבל זו בערך הסיבה לכך שאין לי שום חלק בחיי הקהילה כרגע: אני לא מתחברת למקום הזה של התפילה, הוא לא טבעי לי.
אני לא נגדו, ובהחלט יכולה לשלב אותו כחלק ממכלול החברות בקהילה, אבל כבד עלי להתייצב מדי שבת בתשע בבוקר בבית הכנסת רק על מנת ליצור תשתית לפעילות חברתית אחרת.
נדמה לי שהקהילות היהודיות כאן מארגנות בקרים או אחרי צהריים לנשים מבוגרות ששמחות לקצת חברה, וזה מסוג הדברים שאשמח לעשות.
דבר נוסף מהסוג הוא לתת שיעורים בחשבון לילדים בקהילה שמתקשים בכך.
עולה בדעתי שייתכן והקשר בין שיעורים בחשבון לתה עם נשים מבוגרות הוא ברור רק בתוך הראש שלי ולכן אנסח מפורשות:
אני רוצה להתמקד בסוגי נתינה שאני יודעת שאוכל לדבוק בהם, כי הם ממלאים גם אצלי איזו פינה חבויה.

זהו.
אחרי שהפכתי וחשבתי ובדקתי, אלו סך כל הדברים שאני רוצה לעשות: להתעמל, לכתוב, לשוטט ולצלם, ולהתנדב.
נראה מה יצא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה