יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

קדחת כתיבה

בּוּבּה לקה בוירוס ביריוני, שהפיל אותו לקרשים לשבועיים ואותי למשך שבוע, ורק עכשיו אנחנו מתחילים לצאת מזה.
כפועל יוצא, את השבוע הראשון של חופשתי ביליתי חולה כמו שלא הייתי כבר הרבה מאוד זמן.
כשהתחלתי להתאושש, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה למקד את תשומת הלב דווקא בתחום האחד שהכי מזכיר עבודה, והתיישבתי לכתוב את החלקים הראשונים בפרוייקט הכתיבה המקצועית-פופולרית.
האמת היא, שעוד בעודי משתעלת ומתעטשת חליפות, הבעתי את חששותי בפני צימו:
"ראבק, רק סיימתי שבועות על גבי שבועות של כתיבת הדיסרטציה, וזו לא היתה חוויה פשוטה. זה לא סתם להכניס את ראש [לא כל כך] בריא למיטה חולה?"


"עם זאת," סייגתי, בעודי מוחטת את אפי ובולעת עוד שני אקמול, "אני יכולה לראות גם יתרונות".
ראשית, זה יתן לי תחושה שאני לא מנתקת את עצמי לגמרי מתחום עיסוקי. מנסיון עבר אני יודעת שהחרדה שחופש מהעבודה יגרום לי לשכוח את כל מה שלמדתי היא אולי לא-רציונלית, אבל שרירה וקיימת.
שנית, כתיבה פופולרית היא באמת משהו שאני רוצה להתנסות בו, וכשעבדתי שעות ארוכות, לא היה לי הכוח אפילו להתחיל להגות בפרוייקט מהסוג הזה. אז הנה, יש לי הזדמנות.
"ואתה יודע מה," סיכמתי, "זה גם יהיה טוב לבטחון העצמי. כי בפעם הבאה שאתמלא בפקפוק עצמי, אני אוכל להסתכל על מה שיצרתי ולדעת שקולות פנימיים מחלישים הם לא ייצוג נאמן למציאות."

היום שיקעתי את עצמי בכתיבה. 
לפרקים, כשהגעתי למקום בו נדרשים להשלים פרטים טכניים או ספציפיים, השארתי את המשפט פתוח, וסימנתי לעצמי לחזור אליו ביום אחר. במקום, התמקדתי בבניית השלד, בכתיבת הסיפור.
בתחילת היום חשבתי שזה עלול לחזור ולהרגיש מעיק כמו כתיבה אקדמית, כשכל מה שרואים הוא את החורים שעוד נותרו.
במקום, ובאופן שכלל לא צפיתי, שאבתי מהכתיבה הזו סיפוק רב.

יש מן אמרה כזו, "מי שיודע, עושה. מי שלא יודע, מלמד."
נסיוני עד כה הראה שמי שלא יודע אולי מלמד, אבל לא בהצלחה גדולה. 
כי חלק מהותי ועקרוני מהיכולת ללמד הוא להבין לעומק את הרעיונות אותם מנסים להעביר. בלי זה, מספיקות רק מהמורות קטנות כדי לחשוף אותך בבורותך.
ואני חושבת שחלק ניכר מההרגשה הטובה שצפה בעת הכתיבה היתה שאני אשכרה יודעת משהו.

זו אולי נשמעת אמירה טפשית. ראשית, משום שהרי כולנו יודעים דברים.
שנית, כי אדם היה רוצה לקוות שאחרי 19 שנות לימוד הוא לכל הפחות ירגיש שהוא יודע משהו.  
אבל לפחות עבורי, ידיעה לא נמדדת בכמה קורסים למדת באוניברסיטה, אלא יותר בעד כמה אתה יכול לצייר:
רובנו יכולים לצייר סמל של איש עם כמה קווים.
אבל אדם שבאמת יודע לצייר יכול לתת פירוש נאמן למציאות (אבל גם לבחור אחרת). הוא חופשי לבחור את הזווית והפרספקטיבה שבהן הוא בוחן את האובייקט שלו. הוא יכול להחליט להתמקד דווקא בעין או בכתף.
במלים אחרות, עומק הידיעה מעניקה חופש לעסוק בנושאים בכל מיני אופנים: לשלב אותם ביחד, לקשור אותם כך ולא אחרת, להתמקד לרגע ולהרחיב דווקא פה.

מאוד רציתי להיות מסוגלת, בפני עצמי, להרגיש שצברתי גוף של ידע והבנה בתחום כזה או אחר.
עם מיומנויות, לטעמי העניין פשוט יותר, וכולל שיוף ועוד שיוף ועוד שיוף עד שמשתפרים. בסדר, אז מי שכתיבה אינה צד חזק אצלו לא יהפוך ללאה גולדברג, ומי שמתבאס מתכנות לא יהפוך למקודד על.
ובכל זאת, בהנתן שהסבלנות לשייף קיימת - מיומנות יכולה להירכש. עם ידע, גיליתי שזה עובד אחרת.
יש עניין של לבנות רבדים. יש עניין של דקויות. אפשר לדעת הרבה דברים בתחום צר, אבל לא לדעת כלום ברגע שלוקחים צעד אחד הצידה. לחילופין, אפשר לדעת הרבה דברים באופן "שטוח", אבל כל גירוד של פני השטח מגלה בורות של בערות.
 
וכך, במשך תקופה ארוכה, הרגשתי בתוכי שגם אם אני יודעת, אני אפילו לא קרובה ללדעת. וכן, זה קצת ביאס אותי.
לפעמים קוראים לזה תסמונת המתחזה, אבל זה בדיוק העניין בתסמונת: איך באמת יודעים אם אתה "מתחזה" או לא?
וכשהתיישבתי לכתוב, פתאום קרה מן פלא: גיליתי שכנראה שאני לא מתחזה, כי אני יודעת לצייר.
גיליתי ששאני יכולה לשרטט תמונה גדולה, ואז להתמקד בחלקים שונים שלה. 
גיליתי שאני יכולה לבחור אם לצייר את העץ בצד ימין או בצד שמאל, ואיך זה ישפיע על הצללים באיזור. 
גיליתי שגם אם אני לא זוכרת אם משתמשים במברשת מספר 7 או 8, קל לי להשלים את הפרטים הקטנים.
ובעודי הופכת ברעיונות, פתאום הרגשתי תחושה פנימית נהדרת של עושר. כמו בסרטים מצויירים  שיש ערימות על ערימות של מטבעות זהב? אז ככה.

זה היה נורא כיף.
אך למרבה התוגה, בלילה היה לבּוּבּה חום של 38.2.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה