יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

בּוּבּה מחרב הספרים

מרגע שעמד בּוּבּה על דעתו, שלא לומר קצת לפני כן, חיבב הוא מאוד ספרים.
ברור לי שאני נשמעת הכי אמא פולניה כרגע, אבל תשמעו: אין לי מושג מהיכן זה הגיע.
כפי שהתוודיתי, כבר זמן מה אינני קוראת כמעט בכלל, ואם כבר, למי יש זמן או כוח לקרוא כשנולד תינוק?
ובכל זאת, דווקא ספרים הוא אהב.

בהתחלה, הוא נהנה להחזיק אותם, להתבונן בהם. אחר כך, החל לשאוב סיפוק עצום מלדפדף. עם הזמן, הוא החל לזהות את המנגינה של הסיפורים. הוא אולי לא הבין מה כל מלה אומרת, אבל יכול היה להמהם את הטונציה בקטע כזה או אחר. לבסוף, החל לקשר בין התמונות למלים, ומאז הוא מדפדף ומכריז לסירוגין.
כך יצא שלמעשה, עד עכשיו, בגיל שנה ורבע, הוא מבלה חלק ניכר מזמנו בבית עם ספריו.

סייג אחד: הם כבר לא כל כך נראים כמו ספרים. 
במיומנות הולכת ומשתכללת הוא למד לפרק אותם עד היסוד, וכיום הוא שקוע בערבוביה של קרעים, שברי ספרים, ספרים מקומטים ומעוקמים, וכאלו שטרם נתפנה בלב שלם לבתר.
להלן דוגמאות מייצגות, בדמות הזחל הרעב (כרך א' וכרך ב') ושירהּ של דתיה בן דור "אני נשאר אני" כסדרת ליתוגרפיות.
יש שיגידו שזה לא חינוכי לתת לילד להרוס ספרים, ושאולי עדיף לא לתת לו אותם. ולו באמת היה מדובר כאן בהריסה לשם ההריסה, כנראה באמת הייתי נמנעת. במקרה הזה, מדובר בשחיקה משימוש של תינוק שאינו לגמרי ער לכוחו, ואינו מבין את השלכות מעשיו. אני עצמי לא בטוחה איך הוא חושב על ספר כחפץ, ומה ההבדל עבורו בין ספר שלם לפזורת דפים.
אבל מאחר שהוא נקשר אליהם כל כך ושואב מהם כל כך הרבה הנאה, אני חיה בשלום עם ההשחתה.

כיום הרבה מהקלאסיקות העבריות מגיעות בכריכות חסינות-זאטוטים, על דפי קרטון עבים עם למינציה.
זה טוב ויפה, והם באמת שורדים טוב יותר, אבל נראה היה שבּוּבּה מאוד נהנה מחווית הדפדוף בספרים עם דפים רגילים.
במיוחד סבל מנחת זרועו "איה פּלוּטו", עת במשך מספר חודשים בּוּבּה היה ממש משוגע על הספר. לא משנה כמה פעמים ביום סיפרת לו את הסיפור, תמיד היה מקום לעוד פעם.
הוא ידע, בערך, להגות את שמות החיות (פרפר היה פָּה-פָּה, צפרדע היתה דֶה-עָ. דווקא הדג, שחשבתי שיהיה הכי קל, לא תפס). עד היום הופך בספר עד לעמוד המתאים ומהמהם את הניגוניות בשאלה "מדוע אני לא אוכל לעוף??".

מצבו של הספר הראשון הפך בכי רע. באיזשהו שלב, כבר לא הועיל להדביק את הקרעים, כי דפי הספר הפכו עדינים ומתפוררים כמגילות גנוזות. אז קנינו חדש (שגם מצבו, צר לי לדווח, לא מזהיר), ואני שומרת על העותק הראשון בקנאות ובאהבה רבה.
המניע לכל הרשומה הזו היה יצר התיעוד, רגע לפני שספר מסויים מתפורר כליל. הבעיה היא שבעוד תכננתי לכתוב על כך כבר זמן מה, התמהמהתי עם הצילומים.
השיירים שתראו, שהם ה-צעצועים ה-אהובים על בּוּבּה (ושניים רק לאוטובוס, עליו יסופר בהזדמנות אחרת), התחילו את דרכם בתור הספר "10 שירים ראשונים". 
את עשרה שירים ראשונים קיבלנו במתנה, וקנינו בעצמנו גם את 100 שירים ראשונים, שבאו יחד עם הדיסקים. הנה זכר שני הספרים הללו בימים טובים יותר:
בּוּבּה התאהב בעשרה שירים ראשונים מן הרגע הראשון. 
מן הסתם איוריו האירוניים של דוש לא אומרים לו דבר, אבל אני חושבת שהשפה הגרפית הנקיה של דפים בצבע אחיד ובוהק יחד עם איורים בשחור ולבן מאוד מתאימה לתינוקות.
היות שכך, בשלב הראשון עיקם בּוּבּה כל דף בספר לשניים. טיפול אינטנסיבי זה רופף את הקרטון, והספר כונה במהרה עשרה כרכים ראשונים, עת רוב דפיו נעקרו ממנו. 
בשלב הבא, בּוּבּה לקח את הדפים הנפרדים, שכזכור כבר היו מסומנים לחצייה לאורכם, וקרע אותם לשניים. את האהובים עליו ביותר, קיפל בשנית והפך לרבעים. 
בתמונה למטה, המכילה ייצוג של הקרעים ששרדו, ניתן בקלות לזהות אל אלו האהובים ביותר על בּוּבּה: שימו לב לשמיניות ולשש-עשריות עמודים שבדרך.

בּוּבּה מקשר בין השירים לאיורים. 
הוא כמובן לא מבין את הציור של הנדנדה, אבל הוא יודע ששרים לו את השיר הזה כשהוא מתנדנד בנדנדת יחיד המותאמת לגילו, פעילות שהיה מוכן לעסוק בה מבוקר עד ערב אם רק היה מתאפשר לו.
השיר עוּגה-עוּגה היה מאוד פופולרי איתו לפני כמה חודשים, את אניה שרים לו לפני השינה, והוא מאוד נלהב מכל מה שקשור במכוניות, הידועות בפי העם כ: "אוטו". 
היות שכך, כשהוא בבית כל מעשיו האחרים הם נספחים לעיסוק העיקרי: לנבור בערימות הספרים שלו, לשלות חלק מתפורר, לנופף בו ולהכריז מה מצא. 
אחרי זמן מה הוא משליך את החלק הזה, בועט בכדור, ואץ לחפש חלק אחר.
למשך זמן מה היו "10 שירים ראשונים" ו-"100 שירים ראשונים" שני ספרים נפרדים, בעלי איכויות שונות: 
הראשון היה מעניין בזכות קיפולי הקרטון והצבעים העזים. השני מעניין בזכות מיליון הדפים שאפשר לדפדף בהם, אמנם עם צבעים פחות עזים, אבל עדיין מושכים. 
בשבועות האחרונים נתעורר חשדו של הפילולוג הצעיר.
כעת ניתן לראותו מרים את שברי העמודים האהובים עליו בסלון, ואז מדדה במרץ לחדר השינה (שם מאופסן הכרך הגדול יותר),  מתיישב לצד הספר עם גזירו בידו, ומחפש את הציור המתאים. הקול המלווה לתמונה: 
"דָּה-דָּה. דָּה-דָּה. דָּה-דָּה. דָּההה-דָּה. דָּהההההה-דָּה. דָּה-דָּה. דָּה-דָּה!"
ברשומה זו יש כ-800 מלה. 
להלן תמונה אחת שמסכמת את כולן:

4 תגובות:

  1. רשומה יפה מאוד :-) בדיוק יש לי קורס במידענות וספרנות לילדים ולנוער, אשלח אותה למרצה שתהנה גם...

    רוני

    השבמחק
  2. שמחתי לשמוע! אני מקווה שגם המרצה תהנה
    אני יכולה לעדכן כי הילד (כעת שנתיים וחצי) עדיין מאוד מאוד אוהב ספרים - אבל כבר לא קורע אותם יותר עכשיו שהמוטוריקה שלו השתפרה :-)
    התחום של הקורס נשמע מרתק! אני מוצאת את עצמי נפעמת מול הבדלים עקרוניים שנדמה שיש בין ספרות לילדים כאן באנגליה לבין ספרות הילדים הישראלית.

    השבמחק
  3. זה מרתק! קריעת/קריאת ספרים - בדרך לעידוד קריאה ועידוד לאהבת ספרים אצל תינוקות. הדעות וודאי יהיו חלוקות, אבל לי זה דווקא נראה הגיוני:)
    האם אוכל לשים קישור או תמונות בדף הפייסבוק שלנו?

    תמר צוק
    אחראית ספריית הילדים
    אוניברסיטת חיפה

    השבמחק
  4. בשמחה רבה!
    בזמנו ממש היתה לי את השיחה הזו עם חברה שלי, שלה ילד סביב הגיל של בני. היא הרגישה מאוד לא בנוח עם ההשחתה של ספרים שעוברים תחת ידיו, ומהסיבה הזו העדיפה שהוא פחות ידפדף בהם.
    מן הסתם גם אני לא השתגעתי לראות ספרים נקרעים כן? אבל הם שימחו אותו כל כך. כמה חודשים טובים אחר כך הוא מצא את הקופסא ששמרתי בה את הגזירים הבודדים ששרדו מעשרה שירים ראשונים, הוא עדיין זכר כל אחד ואחד מהם :-)

    השבמחק